אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק חושן משפט › סימן ו

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק חושן משפט · סימן ו

סימן ה

בע"ה בחדש כסלו תרנ"ב לפ"ק טאווראג יצ"ו.

שאלה: אם מועיל עדות מיוחדת לחייב מלקות כמו שמועיל לחייב לחייב ממון:

תשובה, ראיתי בספר נודע בשערים סימן י"ז שכתב דנראה לו דגבי מלקות מהני עדות מיוחדת וז"ל אך מקודם אמינא טעמא דמסתברא לחלק בין דיני מלקות לדיני נפשות דהכי איתא בגמ' מכות (דף ו' ע"ב) אר"נ עדות מיוחדת כשר בד"מ דכתיב לא יומת ע"פ ע"א כו' הא בד"מ כשירה וכתבו התוס' שם אף בדיני ממונות משום דכתיב משפט אחד יהיה לכם מ"מ כאן ע"כ לא קאי אדיני ממונות דהא ע"א מועיל לענין ממון לענין שבועה, והנה איתא ברמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' וז"ל אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור בעצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות הללו גרושה או זונה היא אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד א' יוחזק כו' עכ"ל וא"כ הוא הדבר אשר דברנו דכיון דלענין מלקות מועיל עכ"פ ע"א להחזיק האיסור א"כ ע"כ לא קאי הכתוב אמלקות דאלת"ה האיך נאמן ע"א באיסורין דהא יכול לבא מזה לאיסור מלקות, אבל בד"נ לא מצאנו כלל כה"ג שיועיל בזה ע"א באיסור אשר יהיה יכול לבא מזה אח"כ לדיני נפשות עכ"ל. והנה מלבד שהרמב"ם מפורש קאמר אבל האיסור בעד אחד יוחזק ומשמע דוקא כשהוחזק האיסור וא"כ העד אינו רק מחזיק האיסור ומה שאח"כ לוקין הוא מילתא אחריתא. והא גם גבי מיתה מפורש כתב הרמב"ם בפרק א' מהל' איסורי ביאה וז"ל איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליו עכ"ל. ובקידושין (דף פ' ע"א) סוקלין ושורפין על החזקות ע"ש. ועוד הא גם בכה"ג אפשר לבא מזה אף למיתה דהא כתב הרמב"ם כיצד אמר ע"א כו' גרושה או זונה היא אשה זו ואכל או בעל בעדים כו' עכ"ל וא"כ הא אפשר דנשא כהן הגרושה ההיא וילדה לו בן ועבד בשבת במקדש והתרו בו הוא חייב סקילה ועיין בכתובות (דף י"ג ע"א) תוד"ה עדי טומאה ובקידושין (דף י"ב ע"ב) תוד"ה אם הקלנו בשבויה. ומהא דכתבו התוס' בחולין (דף צ"ו ע"א) ד"ה פלניא כו' וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אע"פ שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהמנינן ליה דאין האחים יורדים לנחלה על פיו כו' עכ"ל. באמת עיין בספר שב שמעתתא שמעתא ד' פרק ט' כתב דכה"ג אפשר דהורגים, כיון דכבר הוחזקה לא"א וכדברי. ועיין ג"כ בתשו' אא"ז הנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן נ"א:

ועוד אפשר לומר דהתוס' לשיטתם הקשו שפיר, דהנה התוס' כתבו בריש האשה רבה דהא דהמנינן לע"א הוא מדרבנן ואע"ג דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה מ"מ כיון שדומה הדבר הגון להאמין משום חזקת דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ובדבר שיש טעם קצת וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה וכ"כ התוס' בכמה דוכתי, ורש"י ג"כ ס"ל דרק מדרבנן נאמן ע"א דכ"כ בפרק האשה שלום עלה דאין האחים יורדים לנחלה על פיה. ולדידה משום עגונה אקילו רבנן וכ"כ בשבת (דף קמ"ה), ולפי שיטה זאת שפיר כתבו התוס' דלא תהרג, דהא גם העד מדינא לא היה נאמן רק מדרבנן המנוהו א"כ לא שייך למימר דמשום חזקה תהרג, אולם לסברת הנך פוסקים דע"א נאמן מן התורה אפשר נמי דתהרג על פיו כיון דהוחזקה, ועיין בשו"ת אא"ז הנו"ב קמא אהע"ז סימן ל"ב ול"ג:

והנה דברי הנודע בשערים נסתרים מדברי עצמו שכתב בסימן ט"ז להקשות על אא"ז בנו"ב סימן ע"ב מחלק אהע"ז שהביא ראי' דעדות מיוחדת יכולים לאסור אשה על בעלה דהא לפעמים עד אחד נאמן לאוסרה אחר קינוי וסתירה. וכתב בספר נודע בשערים וז"ל אין מזה ראיה כלל דהכא לא משכחת לה דליהני עד אחד אם לא שהיה מקודם שני עדים על קינוי וסתירה ובלא"ה אין ע"א מועיל כלל כו' עכ"ל, א"כ הא ג"כ הכא אף דעד אחד מחזיק האיסור הא מ"מ בלא עדים אחרים שיבואו ויתרו בו אינו לוקה. ואמנם דבריו בזה אינם מוכרחים, דהא כיון דעכ"פ עד אחד מהני לאוסרה מן התורה ע"כ הפסוק לא קאי על עדי נשים וא"כ שפיר עדות מיוחדת מצי אסרי לה ועיי"ש בדברי אא"ז, אבל הכא הא העד שבא להחזיק האיסור אינו בא כלל לענין מלקות, ועוד נלענ"ד דהא עד אחד נאמן מן התורה, לדעת הרבה פוסקים, להעיד לאשה שמת בעלה, וא"כ ע"כ האי קרא לא קאי על עדי נשים:

ונראה לענ"ד ראיה דאין מועיל עדות מיוחדת לענין מלקות מהא דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ו ע"ב) הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגים מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו ע"ש ואי נימא דעדות מיוחדת מהני למלקות היה להם לבא ולהעיד בעדות מיוחדת ומדלא אתו להעיד בכה"ג ש"מ דע"כ כונתם שאם יבואו עדים אחרים יהרג, א"ו דאין מועיל עדות מיוחדת וע"כ צריכין לבוא להעיד בכי האי גונא אף דלהלקותם באו:

והנה בספר ישועות יעקב אהע"ז כתב דלא מהני קבלת עדות שלא בפניו לאסור אשה על בעלה מהא דסנהדרין (דף מ"א) דמקשה לר"י בר' יהודה דס"ל דחבר א"צ התראה אלא נערה המאורסה דמקטלה היכי משכחת לה מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו וכיון דאינהו לא מקטלי איהי נמי לא מקטלה ואי נימי דלאוסרה על בעלה יכולים להעיד שלא בפניו היה להם להעיד שלא בפניו א"ו דלא מהני קבלת עדות שלא בפניו. אמנם כבר הקדימו אא"ז בנו"ב קמא חלק אהע"ז סימן ע"ב דדעתו כהנך פוסקים דאין צריכים קבלת עדות בפניו לאסור אשה על בעלה, ושם בהגה' הזכיר שחכם אחד הקשה לו קושיא זו ותירץ דהא עכ"פ לכתחילה צריכין לקבל עדים בפניו וא"כ יכולים לומר דהב"ד לא רצו לקבל שלא בפניו יע"ש, וכתב עלה בספר נודע בשערים סימן ט"ז וז"ל לפי ענ"ד אין דבריהם מוכרחים כו' חדא דאף דכונתם הוא רק לאסרה על בעלה מ"מ לא היה בכונתם דוקא להצילה מן המיתה, דבשלמה בזינתה מקודם א"כ לאיזה ענין באו לב"ד כלל א"ו לחייבה קטלה באו אבל כשהוצרכו לבא לב"ד לענין לאסרה על בעלה שוב אין מדקדקים בעדותם, ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה מדברי התוס' שם שהקשו על הא דמשני הגמרא שזינתה מקרוביה, דנימא דלפסול את הבועל לעדות באו. והנה לכאורה קשה דאי כונתם רק לפסול לעדות א"כ לאיזה צורך באו ואמרו שעבר עבירה חמורה שחייבים עליה מיתה היה להם לומר שעבר על עבירה שחייב עליה מלקות דהא גם זה שאומרים הוא שקר א"ו כיון שהוצרכו לבא לב"ד לפסול אותו, שוב אין מדקדקים ואינם משימים על לב באיזה אופן שיהיה פסול, ותלינן שפיר דרצו לפסול אותו לעדות עכ"ל. ולפי הדברים האלה גם דברי אינם, דכיון דהעדים לא איכפת להו באיזה אופן מעידים אם כן אף דיכלו לחייבו מלקות בעדות מיוחדת מ"מ אינם משימים על לב באיזה אופן יחייבו לו:

אמנם כד דייקינן שפיר דברים אלה יש לדחותם, דהנה נחזי אנן, אם העדים באים לאוסרה על בעלה או לפסול את הבועל לעדות אם כן ע"כ אנן הא קאמרינן להו הא ע"כ היא נהרגת על פיכם ואיך תוכלו לומר דלאוסרה באתם והיה לכם להעיד בגונא דלא תהיה נהרגת אם באמת באתם רק לאוסרה על בעלה. ואטו אנן ניזל בתר מחשבתם דאם חשבו להורגו אז נהרגין ואם לא חשבו להורגו אין נהרגין הא אנן בתר פעולת עדותם קחזינן. ועוד לפי זה תקשה חבר דמיקטל היכי משכחת לה הא העדים יכולים לומר לפוסלו לעדות באנו, וכן מצאתי שבאמת הקשה כן בספר תורת חיים ותירץ דמיירי באופן שידעו שהוא חבר, וכן שונא שנהרג בלא התראה מיירי ג"כ דהעדים יודעים שהוא שונא, ועיין מש"כ בספר או"ת סימן ל"ח. והנה שם בספר נודע בשערים כתב עוד וז"ל ועוד דהא בלא"ה לפ"ד היו סוברים שלא תהי' נהרגת דהא לא ידעו כלל שהיא חברה כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ט' ע"ב) עידי האב נהרגין כו' עיי"ש בתוס' עכ"ל

ואומר אני מה שהביא מתוס' סנהדרין נראה לענ"ד דמשם תברא, דהתוס' הקשו שם וז"ל תימא דאמאי נהרגין דמצי אמרי לא לחייב עידי הבעל באנו אלא לחייב הבעל ממון קאתינא כו' וי"ל דהכא שאני כיון שיודעים דבאים להרוג את האשה יודעים שיהרגו אותם אם יוזמו דאי אפשר להיות זה בלא זה כו' עכ"ל. וא"כ למש"כ דאין העדים משימים על לב באיזה אופן שיהיה א"כ אף דא"א להיות זה בלא זה מכל מקום לא אכפת להו להעדים, א"ו דזה אינו. ומדברי התוס' ראיה דאף היכא דא"א לחייב הבעל באופן אחר מכל מקום כיון דעכ"פ נהרגין לא מצי אמרי לחייב הבעל ממון קאתינא, אמנם אפשר לומר דהיה להם להכחיש העדים לא להזימם, אלא דבלאו הכי תירצו התוס' שפיר, וזהו בודאי סברה נכונה דמאי האי דמצי אמרי לאוסרה על בעלה באנו הא מ"מ נהרגת. אלא הנראה לענ"ד דהכי פי' דגמרא כדברי התוס' דאין יודעים שהי חברה א"כ כיון שספק הוא אצלם אם נהרגת אפשר לומר שיוכלו לומר לאוסרה על בעלה באנו דהא מיתתה בספק דלמא אינה חברה ואם היה באפשר לאוסרה על בעלה בגונא דאי אפשר למיתא לידי מיתה כלל בודאי היה להם להעיד בכה"ג, בכדי להנצל מן הספק ואז לא היו יכולים לומר לאוסרה באנו דהא היו יכולים לאוסרה בגונא דא"א לבא לידי חיוב מיתה, ולפ"ז הקשו התוס' בד"ה אי נמי שזנתה מקרוביה וא"ת אכתי מצי אמרי לפוסלו בעדות באנו דבא על הערוה פסול לעדות, דהא ע"כ העדים מעידים שלא בפניו, דהכי משמע לישנא פלונית זינתה דבפניו הי"ל לומר פלוני בא על נערה המאורסה כמש"כ התוס' בתירוצם וא"כ אז א"א לבא לידי חיוב מיתה דהא אין מקבלים עדים שלא בפניו ולכן לא אכפת להו באיזה אופן מעידים, כיון דסוף סוף לא יבואו לידי חיוב מיתה, ואף שהפוסקים חולקין על הריב"ש בתשו' סימן רס"ו שכתב שמקבלין עדות לפסול אדם לעדות שלא בפניו, ועיין בתשו' אא"ז בנו"ב קמא חלק אהע"ז סי' ע"ב שהרבה לחלוק על דעת הריב"ש וכתב שגם אא"ז הגאון רשכבה"ג רבינו ר' העשיל ז"ל כתב על גליון טור שלו שדינו של הריב"ש צ"ע לדינא מ"מ בכה"ג נראה לענ"ד שנפסל לעדות אף שלא בפניו לעדות אשה עכ"פ, דהא לא גרע מהחשוד על העריות, ועיין בסנהדרין (דף כ"ו ע"ב), ועיין בש"ך חו"מ סי' ל"ח ס"ק ב' דכתב שם אע"פ שחלק על הריב"ש כתב וז"ל גם מה שהביא שם מהרמב"ן שפסל כשמתו ואמרו גזלנים הם י"ל דשאני התם שמעידים על גופן של עדים שהם גזלנים עכ"ל א"כ הכנ"מ הא מעידים על גופו ואפשר לפוסלו שלא בפניו, ואף אם נאמר דדינא הוי אף אם מעידין על גופו ג"כ אין יכולים לפוסלו שלא בפניו, מ"מ אפשר לומר דהתוס' ס"ל הכי כהרמב"ן, מכל הני טעמי הלא נראה דכל הקושיות לא תקשו דחבר שפיר מיקטיל בסנהדרין לרב"י ואין העדים יכולים לומר לפוסלו לעדות באנו דהא עכ"פ נהרג על ידיהם ודו"ק בזה. ועוד נראה לענ"ד דהא דלא אמרו עליו שעבר על לאו שיש בו מלקות משום דקיי"ל בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ט כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חוזר לכשרותו א"כ קיל השבתו לכשרות, אבל בבא על הערוה חמיר תשובתו, עיין ביומא (דף פ"ו ע"ב), היכי דמי בעל תשובה כו' באותה אשה באותו פרק באותו מקום יע"ש:

והנה ראיתי בספר אורים ותומים סי' ל"ח שהקשה לפי דברי התוס' וז"ל וקשה א"כ לריב"י לא מצינו כלל חייבי מלקות דתמיד יאמרו עדים דלפסול לעדות באנו והו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה ול"ל דהתרו בו דהא לרב"י כל טיב התראה דאולי לא ידע שיש בו איסור וא"כ אף לפוסלו לעדות צריך התראה דאל"כ אולי אין יודע שהוא אסור ולא מפסל לעדות כמש"כ הרמב"ם לעיל בסימן ל"ד עכ"ל, ולענ"ד נראה דהא אף אם יאמרו לפוסלו לעדות באנו מ"מ לוקין, עיין במכות (דף ב' ע"ב) ובסנהדרין (דף י' ע"א) רמז לעדים זוממין שלוקין כו' וע"ש בסנהדרין בתוד"ה משום, וע"ע מכות (דף ב' ע"א) ד"ה מעידין, וא"כ לפ"ז הוה עדות שאתה יכול להזימה, ושפיר אפשר חייבי מלקות שלוקין:

איברא יש להקשות לפענ"ד לדעת הפוסקים דבעדות מיוחדת יכולים לאסור אשה על בעלה א"כ הא דאמרינן שם בסנהדרין (דף מ"א) לאוסרה על בעלה באנו, א"כ היה להם להעיד בעדות מיוחדת דאז ג"כ נאסרת ושעמתי שכבר מוזכרת קושיא זאת בספרים, ונראה לי לומר בזה, דהנה בגיטין בפרק מי שאחזו הביא הרי"ף תוספתא נתייחדו בעד אחד שחרית עד אחד ערבית זה היה מעשה ואמרו אין מצרפים והב"י בחו"מ סימן ל' פי' דתוספתא הזאת לפי שהבעל והאשה לא ראו רק עד אחד לא נתכונו כלל לשם קידושין. והתינח לדידן דבעדים המעידים להמית אף דהמנינן להו דבאמת עבר האיש בהאי איסורא שמעידין עליו רק דהא צריך להתיר עצמו למיתה ואף דהמנינן להו לעדים מ"מ אינו נהרג דכיון דלא היו רק עדות מיוחדת בודאי לא התיר עצמו למיתה, ודכותה נמי גבי עדי קידושין אף דהמנינן להו דנתייחדו מ"מ אפשר דכוונתם לא היתה לקידושין כיון דהיו רק עדות מיוחדת, אבל בעדי זנות דאם אמת הדבר בודאי חייב הבעל להוציאה וכיון דעדות מיוחדת נאמנים דהא בדיני ממונות מהמנינן להו משו"ה גם בעדי זנות נאמנים ושפיר נאסרת, אבל לר' יוסי ב"ר יהודה הא איהו ס"ל במכות (דף ט' ע"ב), דאף השונא נהרג בלא התראה ואיהו ס"ל דלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכיון דידעינן דמזיד הוא נהרג וא"כ כיון דבאמת עדות מיוחדת נאמנים שעשה המעשה, ולדידיה כיון דעשה המעשה במזיד נהרג ומ"ט אינו נהרג בעדות מיוחדת א"ו דהוה גזירת הכתוב דעדות מיוחדת לא מהני וא"כ ליכא לחלק בין עדי קידושין לעדי זנות, דהא גם בד"נ מהמנינן להו ואעפ"כ אין נהרגים וא"כ לדידיה אפשר דעדי אישות כיון דשייכי בד"נ גבי עדי אשות אין נאמנים בהו עדות מיוחדת, ועיין בר"ן פרק מי שאחזו, ולכן שפיר קאמר דמתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו אין נהרגים דלא מצינן למימר להו היה לכם לבא להעיד בעדות מיוחדת דהא לר' יוסי ב"ר יהודה אינה נאסרת בעדות מיוחדת:

והנה ראיתי בספר מנחת חינוך מצוה ד' הלכות קידוש החודש שנסתפק אם עדות מיוחדת כשרה לעדות החודש, ונראה לענ"ד דמהא דאמרינן בר"ה (דף כ"ב) ואר"י מעשה בטובי' הרופא שראה כו' וקאמר שם אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין זה עם זה אלא שאם יפסל אחד מהם יצטרף השני עם אחר ומשמע דאותו אחר לא ראה ביחד עמהם דהא קאמר אב ובנו שראו משמע דליכא אחר עמהם דאל"כ היה לו לומר דאם עוד אחר ראה עמהם ילכו להעיד ואם ליכא אחר עמהם לא ילכו א"ו מוכרח דעדות מיוחדת כשרה לעדות החודש:

עוד הקשה בספר מנחת חינוך שם לפי מה שכתב הש"ך סי' ל"ו ס"ק ג' דהא דאמרינן דאם הקרוב ופסול באו לראות אותם פסולין דוקא אם הכשרים נתכונו להעיד אז אין הקו"פ שנתכוין לראות מבטל עדות הכשר שנתכוין להעיד, אבל אם הכשרים ג"כ לא נתכונו להעיד גם עדותן בטלה ע"ש בש"ך והקשה בספר מנחת חינוך מהא דר"ה (דף כ"ב) ואר"י מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו וכשבאו לפני ב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו ולפי"ז קשה דהכהנים דקבלו אותו ובנו ופסלו עבדו הא הוא ובנו נפסלין לעדות דהא נמצא אחד מהן פסול דהיינו העבד דעדות כולם בטלה ואי נימא דשאלו להם ואמרו דהעבד לא נתכוין להעיד רק לראות והם נתכונו להעיד א"כ כשבאו לפני ב"ד שקבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו א"כ נפסלין עדותן משום שנמצא אחד מהם קרוב דהיינו הבן, ואי נימא דגם הבן לא נתכוין להעיד א"כ איך קבלו אותו הכהנים הא כשגם הכשר אינו מתכוין להעיד עדותו בטלה וכמש"כ הש"ך וכתב דקושיא זו היא עצומה, ולענ"ד נראה דהנה לשיטת רש"י ז"ל הא כתב הש"ך שם מפורש שרש"י ס"ל דאף אם הכשרים לא נתכונו להעיד את הפסולין לא נתכונו עדות הכשרים לא נתבטלה וכל עיקר מה שכתב הש"ך הוא לדעת הרמב"ם ז"ל. והרמב"ם הא כתב בפרק ב' הל' א' מהל' קדוש החודש אב ובנו כו' דאם ימצא אחד גזלן או כיוצא מן הפסולין יצטרף השני עם אחר, א"כ לדידי' נמצא אחד מהם פסול עדות האחרים אינה בטלה, ואף לרש"י שלא פי' כן מ"מ מלבד מה שלדידי' לא כתב הש"ך כן הא כתב שאם יפסל אחד מהם שנכשל בפיו כשידבקוהו, אם כן נראה שהוא לא ראה כלל את העדות ולא שייך כלל לומר נמצא אחד מהם קרוב. והנה לכאורה יש להבין לשיטת הרמב"ם דבעדות החדש אם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול אין עדות השאר בטלה, אמאי קאמר אלא שאם יפסל אחד מהם כו' אף שלא יפסל אחד יוכל אחד מהם להצטרף עם אחר, די"ל דהא עכ"פ קרובים הם ושניהם כשרים לעדות רק שעדותם פסולה מטעם שהם קרובים, א"כ מאי חזית דאתה מקבל להאי ואין אתה מקבל להשני הא האי נמי ידע כהאי ושניהם ביחד אין יכולים לומר עדות דהא קרובים נינהו, ולכן עדות שניהם פסולה, והכהנים שקבלו את טובי' הרופא ובנו אפשר דלא קבלום לעדות רק שקבלום כדי שיחקרום הב"ד ואם ימצא אחד פסול יצטרף השני עם אחר:

ובטעמא דהך מלתא דהא דבעדות החדש אם נמצא קרוב או פסול אין עדות האחרים פסול נלענ"ד דהכא לא שייך לפסול העדות בשביל כך כיון דזה הוא דבר דכולי עלמא מצי חזו להו וא"א להזהר בשום אופן שלא יראו שני קרובים ביחד או שלא יבואו קרובים או פסולים להעיד לכן א"א למפסל מהאי טעמא, משא"כ בעדות אחרת דאפשר להיות באופן שלא יהיו קרובים ופסולים:

שוב ראיתי דהתוס' בראש השנה (דף כ"ב ע"ב ד"ה חד, וד"ה סהדא כתבו מפורש דחד נמי מחלל שבת לילך להעיד ומצטרף עם אחר אף כשלא ראו ביחד:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה