אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק חושן משפט › סימן ג

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק חושן משפט · סימן ג

סימן ב

בע"ה יום ב' קדושים כ"ו ניסן תרס"ה לפ"ק הראזאווא יצ"ו. לידידי חרב הגאון חו"ב סוע"ה מו"ה זאב שליט"א אבד"ק פיסאצנא תע"א, בעהמ"ח ספר „דבר הצבא“

מכתבו קבלתי זה כשבועים ומסיבות שונות לא יכולתי אף לעיין בו, כי הייתי טרוד בענינים אחרים, אך לאהבת כת"ר לקחתי לי מועד היום לעיין בדבריו ולהעיר הנלענ"ד, ואכתבה הכל בקיצור ואת כת"ר הסליחה:

על מה שכתבתי דהא דצריכים המיעוט להסכים להרוב היינו כשמחולקים על דין מדיני התורה, אבל הכא אפשר שמחולקים בהמעשה אי הוה כדי לחייבו וכ' ע"ז כת"ר דאם ספק אם עשה כשיעור נשאל להעדים שאנו בודקים אותם בחקירות ובדיקות כו' עכ"ל כת"ר, הא כיון דעיקר קבלת עדות תלוי בדעת הדיין והא כתב הרמב"ם פרק ט"ז הל' ד' מהל' עדות ודברים אלו אין תלויין אלא בדעת ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיהי' לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד בה עכ"ל, וא"כ כיון שתלוי בדעת הדיינים והבנתם א"כ אפשר שמחלקים במעשה זו איך הוה, שהרוב נוטה דעתם שהעדים אומרים אמת והמיעוט נוטה דעתם שאין להאמין העדים בזה מאיזה סבה ואין זה מחלוקת בדין, וברוצח אפשר בפשיטות עפ"י מה שמבואר בב"ק (דף צ"א) דיש אומד למיתה ופסק הרמב"ם בפרק ג' מהל' רוצח, א"כ אפשר דהמיעוט לפי אומדן דעתם אין בו כדי להמית והרוב לפי אומדן דעתם יש בו כדי להמית והוה מחלוקת בהמעשה:

ומה שכתב אם התרו על חובר חבר למיתה, ופלוגתא היא בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) והסנהדרין נחלקו בהדין אם הוא במיתה או בלאו א"כ אף אם יסכימו אח"כ שחייב מיתה בכה"ג, מ"מ לכתחילה טרם שפסקו הדין עפ"י רוב מה מועיל התראתם דהרי קודם שנפסק הדין לא היתה ההתראה אלא על הספק, אך זה אינו דכפה"נ דהעדים היו ת"ח וידעו הדין לאמתתו וממילא כשאח"כ הועמד הדין עפ"י התראתם ודאי היה מומת עכ"ל כת"ר. ומאי פסקא דהעדים הם ת"ח ויודעים הדין לאמתו ואטו בעדים שאינם ת"ח לא נפסוק הדין בחובר חבר, זה לא שמענו, והנה לפי שיטת התוס' בשבועות (דף ל"ז) דעיקר התראת ספק הוה אי למותרה הוה ודאי אז אין זה ה"ס א"כ אין זה מועיל כלום הא דלהמתרים הוה ודאי, וגם שיטת רש"י ז"ל אפשר דס"ל כהתוס'. דהתוספות בפסחים (דף ס"ג ע"ב) ד"ה התראת ספק ישבו לשונו עפ"י שיטתם, אלא דעיקר הדבר לית כאן ספק כיון דקיי"ל דצריך לקבל עליו התראה ולומר יודע אני שהוא כן ועל מנת כן אני עושה, א"כ הא ברור לן שהמותרה יודע שחובר חבר במיתה דהא קאמר יודע אני שהוא כן:

ועל מה שכתבתי דלא שייך בזה דין זקן ממרא, דהא זקן ממרא אינו מחויב עד שיורה כן ובנדון זה שהלכו אחר הרוב א"א לומר שהורה בו כדעתו, וכתב ע"ז כת"ר הנה אפשר שיורה אח"כ לפי שהמחלוקת היתה בעיקר הלכה אם חייבים ע"ז מיתה והרי אפשר שיורה לרבים שפטור ממיתה עכ"ל, ואיני מבין דבריו דמי מכריחו אח"כ להורות כן, ובודאי לא יורה כן כדעתו כדי שלא להיות זקן ממרא, ואטו בשביל שניחוש שיורה אח"כ נאמר שכבר עתה נעשה זקן ממרא אם לא יודה להם, ואם יחוש שמא יעשו עפ"י מה שמחולק על הרוב הא זקן ממרא ששנה לאחרים כהוראתו פטור כמבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"ב) ועי' הוריות (דף ב' ע"א) דכל זמן שלא הורה לעשות בפי' כהוראתו אף ששנה להם כדעתו והם עשו כן אינו נעשה זקן ממרא עד שיורה להם מפורש לעשות, ואיך נאמר שיש לחוש שיורה להם כן, הא בודאי לא יעשה כן ולומר שמחויב להודות להם עתה, יען כי אפשר אח"כ שיורה כן זה לא ניתן להאמר דכ"ז שלא הורה אינו זקן ממרא, אף שמחולק עליהם:

ועל מה שכתבתי דבשעת גמר דין מחויב כל אחד לגלות דעתו ולא לסמוך על הרוב וכתב ע"ז כת"ר ודאי הדין כן. אבל דוקא בשעת משא ומתן ובשעת המנין אבל לא בשעת גמר דין עכ"ל, לפלא לי דברי כת"ר דאם נאמר דדברי רב כהנא שאמר סנהדרין שראו כולם לחובה היינו אף בגמר דין, דהיינו דאף בגמר דין צריכים להיות מיעוט שמחייבים, עכ"פ היינו ע"כ עד מנין הדיעות, דאז ידעינן איך דעת כל אחד ואחד, אבל לא לאחר מנין הדעות, ואטו דאף לאחר מנין הדעות נצטרך לדעת מה בדעת כל אחד ואחד. ואפשר דלאחר מנין הדיעות כשרואים המיעוט שהרוב מתנגדים לדעתם אפשר דיצטרכו להסכים בדעתם לדעת הרוב אבל אנן לא אכפת לן תו בדעתם כיון שכבר מנו הדיעות וידענו שצריכים לילך אחר הרוב. וזה פשוט וברור, ומלבד זאת אם נאמר שדינו של רב כהנא הוא אף בסנהדרי קטנה מלבד זה ניחא דהא זקן ממרא אינו נעשה רק אם מחולק על ב"ד הגדול:

עלה דכתבתי לדחות דבריו במה שכתב דאם ראו כולם לחובה בסנהדרי קטנה שמוסיפין הדיינים. שכתבתי דאם כן היה למתניתן להשמיענו דגם בכה"ג מוסיפין ונסתעתי מדברי הרדב"ז בתשובה, וכתב כת"ר דיש לומר דלא חשיב אלא ההוספות בכשעשו הב"ד כדין אבל מה שמוסיפין על מה שלא עשו כדין לא חשיב עכ"ל. ואני אומר דאדרבה דהיכי דאחד אומר איני יודע א"כ יתר הב"ד לא עשו שום דבר שלא כדין שפיר נשארים ב"ד בהאי דינא ויוסיפו עליהם, אבל אם כל הב"ד עשו שלא כדין, הסברא פשוטה שלא יחשבו עוד ב"ד בהאי ענינא, ולא יוסיפו תו עליהם, דהם אינם יכולים עוד לדון בהאי דינא:

עלה דכתב כת"ר דכדברי כתב הרדב"ז בחי' על הרמב"ם נהנתי מאוד במה שכוונתי לדעת הגדול, ומה שכתב כת"ר דלפי הנראה אין אצלי הרמב"ם דפוס קאלינבערג כ"א דפוס מונק שאין שם חי' הרדב"ז. באמת אין לי גם הרמב"ם מדפוס מונק כ"א רמב"ם מדפוס ישן, שנדפס בפיורדא בשנת תק"ט לפ"ק. ומה שכתב כת"ר לדחות דברי הרדב"ז אין בכל דבריו מאי לדחותם, דעלה דכתב רדב"ז, כפי שהובא בדברי כת"ר, דלשון של ר"כ משמע סתמא אפילו בקטנה, וכתב כת"ר דאחרי דהסברא היא שיבדל הדין בין קטנה לגדולה, היינו שבקטנה יכולים להוסיף על כן נוציא דברי ר"כ ונפרשו דוקא על גדולה עכ"ד. ולפי מה שכתבתי לעיל דכיון דעשו שלא כדין במאי שפתחו תחילה לחובה א"כ א"א להוסיף עליהם דאין יכולים עוד להיות ב"ד בזה א"כ א"א לומר כדבריו, ובזה נדחה נמי דיחוי כת"ר על הרדב"ז שכתב דטעמי' של ר"כ שייך גם בקטנה, וגם מש"כ הרדב"ז דעל סנהדרי קטנה מייתי לה הגמרא דברי ר"כ בודאי כונתו כיון דתיקף אחר דברי ר' אבוה דקאמר דבמוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחילה, דזהו רק בסנהדרי קטנה, ומייתי תיכף דברי ר"כ משמע נמי שמיירי בסנהדרי קטנה, ומש"כ כת"ר ואפשר יותר דמיירי שם מענין הוספה לכך מביא דברי ר"כ דבדינו נמי שייך הוספה, ד"ז לא ניתן להאמר כלל. דת"כ הי"ל לרב כהנא להשמיענו ג"כ דינו בסנהדרי קטנה שפתחו כולם לחובה שמוסיפין, אבל עכשיו לא מיירי כלל מהא דמוסיפין אלא מהא דפוטרין אותו, סוף דבר שאין בדברי כת"ר במה לדחות דברי הרדב"ז ז"ל:

ומה שהקשה עלה דכתב הרדב"ז בתשו' הטעם מפני מה מוסיפין שנים, מפני ששנים נחשבים לב"ד דקיי"ל דשנים שדנו דיניהם דין, דא"כ לסייע לשמואל מהא, י"ל דע"כ לאו זהו עיקר הטעם דהא חזינן ר' אבוה דלא ס"ל כדשמואל איהו מרא דשמעתתא דמוסיפין עושין ב"ד שקול:

שוב בעיקר הך דמוסיפין דכתב כת"ר יש להקשות דמאי מהני הא דמוסיפין כיון דהנך תו לא חזו לי' טעמא לזכות א"כ אף דהנוספין אפשר דימצאו לו זכות, מ"מ הרי ברור דיצא דינו לחובה ומאי מהני הא דמוסיפין למיעבד הלנת דין. ואין לומר דכיון דהנוספין יחזו לי' זכותא א"כ הנך יהדרו בהו וגם הם יחזרו בהם לזכות, דא"כ בר"ה (דף כ"ו), דאפליגו ר"ע ור"ט בסנהדרין שראו אחד שהרג הנפש דקאמר ר"ט דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים ור"ע ס"ל דכולם עדים, וקאמר טעמא דלא מצי חזי לי' זכותא ואמאי כיון דרק מקצתן נעשו דיינים והא יהיו עמהם אחרים והמה יחזו לו זכות ואלה הרואים אפשר דיחזרו בהם, וא"ל דא"א גבי רואין שהרג את הנפש דיחזו לו זכות בשום אופן, הא כבר כתבתי בתשובתי הקודמת דהך לשון דלא מצי חזי לי' זכותא אינו מורה כן. דאפשר דיחזו לו זכות באופן באומדנא שלא היה בו כדי להמית ובכה"ג, רק דיותר מסתבר דלא יחזו לו זכות כיון דהם בעצמם ראו שהרג איש משום כי יחם לבם, ואף דהאחרים יחזו לו זכות מ"מ הם לא יחזו בהם בשביל האחרים, והכא נמי מאי מהני אם מוסיפין, כיון דהמה לא יחזו לו זכות:

ולפום ריהטא עלה בדעתי דאם נאמר דהגירסא שם ברמב"ם סנהדרי גדולה היא הנכונה, י"ל דבסנהדרי קטנה כיון שעשו שלא כדין שלא פתחו בזכות ולכן אין דנים שוב הם אותו כ"א ב"ד אחר של כ"ג, אבל בהנך שרק ב"ד הגדול דן אותם א"א לומר דב"ד אחר ידין אותו ובזה יש לכוין בדברי המענ"ח שהביא כת"ר במכתבו לתרץ הסמ"ג מקושית בעל מל"מ דאם התחיל המופלא א"כ א"א תו לדון אותו באותו ב"ד אלא בב"ד אתר ושם יתחילו מן הצד, ובזה סרו תלונותו של כת"ר:

במש"כ לדחות מה שהקשיתי על דבריו מספר המצות ומס' החינוך שעד הרואה לא נעשה דיין בדי"נ ואפילו היו הרואים ב"ד הגדול והרי אדרבא ב"ד הגדול יותר מסתבר שלא ידונוהו שלא מצו למיחזי לי' זכותא ואין הוספה עליהם. וכתב ע"ז כת"ר הנה אפשר להסביר עפ"י דברי הרדב"ז שהביא כת"ר לשונו שכתב לפי גירסתו בהרמב"ם סנהדרי גדולה שפתחו כו' וז"ל ולפיכך אני סובר דלרבותא נקט סנהדרי גדולה. דסד"א אין אחר דבריהם כלום ואי לאו דקים להו דבר קטלא הוא לא היו פותחים כולם לחובה וקטלינן לי' קמ"ל דפוטרים אותו מיד דתו לא חזו לי' זכותא עכ"ל. יסלח נא לי כת"ר אם אומר שכנראה הוא מקרב בשעת הנאתו ומרחיק בעת שיעלה לו לרצון. ובאמת גם לדברי רדב"ז דאי נימא דאין נפקותא בין ב"ד של כ"ג לב"ד הגדול שפיר י"ל פי' האפילו לפי דברי הרדב"ז, אבל אי נימא דבב"ד של כ"ג אי לא חזו זכותא יכולין להוסיף ובב"ד הגדול פוטרין לגמרי האם יעלה על הדעת לומר אפילו ב"ד הגדול שהלא בודאי ב"ד הגדול לא ידונוהו כיון שאי אפשר תו לתקן בשום פנים, ובזה נדחה גם תירוצו השני שכתב וז"ל ואולי האפילו הוא באופן הזה דהא בדיני ממונות א"צ לילך להעיד לפני ב"ד הקטן ממנו וסד"א שישפטוהו הם, קמ"ל דזה אסור וממילא יוכרחו ללכת להעיד משום דאין חכמה ואין תבונה נגד ה' כל מקום כו' עכ"ל. ולפי מש"כ א"א לומר כן דלו יהא נמי דלהב"ד הגדול יש רבותא משום דבדיני ממונות א"צ להעיד לפני ב"ד קטן, אבל הא לב"ד של כ"ג איכא רבותא נמי, כיון דאפשר להוסיף סד"א דהם ידינוהו, א"ו דאם בב"ד של כ"ג שייך האי טעמא דכתב כת"ר לא מסתבר כלל לנקוט הך אפילו ועוד התם הרבותא הא שאפילו ב"ד הגדול לא ידינוהו בעצמם ולפי דברי כת"ר היה הרבותא מה שצריכים להעיד לפני ב"ד אחר:

במה שכתבתי לחלק בין הך דר"ה (דף כ"ו) ובין דברי רב כהנה מתמה כת"ר, ואולי לא פרשתי כונתי ואפרש קצת. הנה מדברי כת"ר שכתב וז"ל בכל ענין פתיחת זכות הוא אם לא קטלת לא תדחל וכשלא אמרו חמש תיבות הללו לא אפשר שימצאו לו זכות וכשראו בעצמם שהרג את הנפש ימצאו לו זכות אמתמהה עכ"ל, נראה מזה שחושב שהך דינא דר"כ שאמר סנהדרין שראו כולם לחובה הוא שלא אמרו הא דאם לא קטלת לא תדחל, ובאמת אין הדבר כן, דהא דצריכים לומר אם לא קטלת לא תדתל זהו ענין אחר, דזהו גזרת הכתוב שצריכים לומר לו הכי אבל אפשר דאם לא אמרו הני כל חמש תיבות אין זה מעכב ופתיחת חוב דקאמר רב כהנא היינו שלא השתדלו למצא לו זכות בדינו כדי לנקותו, שדבר זה מחויבים הם לחפש אף על צד היותר רחוק ואף שאין גומרין דינו בחיפוש זכות שאינה אמיתות, אבל מ"מ מחויבים הם לחפש אחר כל זכות אף שאינו אמיתי שמתוך זה אפשר שיגיעו לזכות אמיתי, וכמש"כ רש"י בסנהדרין (דף ל"ד ע"א) ד"ה לא שנו אלא בשעת מו"מ דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה, וז"ל הרמב"ם בריש פרק ט' מהל' סנהדרין, סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולם חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו כו' עכ"ל. מזה נראה ברור דדינו של רב כהנא אינו בשביל שלא אמרו הני חמש תיבות אי לא קטלת לא תדחל רק משום שלא חפשו אחר שום זכות רק מה שאמרו תיכף חייב. ומצאתי מפורש בספר מ"ת מצוה ע"ז וז"ל והנה ד"ז אינו ענין לדין שכתב דמצוה להתחיל בד"נ לזכות דהיינו אי לא קטלת ונאמר דאי לא אמרו כן פטור, ז"א דאין טעם לזה רק הוא דין בפ"ע עכ"ל. והיינו מפורש כמש"כ. והנה פלוגתת ר' טרפון ור' עקיבא בר"ה (דף כ"ו) היא בסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש ולכאורה יש להבין למה לא פליגי סתמא בסנהדרין שראו אחד שעובר עבירה שחייבין מיתה ומ"ש רוצח דנקטו, אלא משום דברוצח צריך אומדנא כמבואר ברמב"ם פרק ג' מהל' רוצח ושמירת נפש דאף שבודאי הרגו מכל מקום יש לימוד זכות הרבה, שצריכים אומד לשער כח האבן או האגרוף וכח המכה והמוכה. ולפ"ז בדינו של ר"כ שכבר ישבו ועיינו בדינו ואמרו תיכף בהחלט שהוא חייב וכמו שכתב הרמב"ם, ולא חפשו אחר זכות אף באופן רחוק אם כן הרי חזינן דכבר לא חפשו זכות ואם כן ודאי דתו לא חזי' לי' זכות אמיתית דכיון דבאמת חייבוהו תיכף א"כ נראה דאין לו זכות אמיתית, רק דמ"מ אפשר דאילו חפשו אחר זכות רחוק מזה היו באים לזכות אמיתית ואם חזינן שלא חפשו כבר זכות שאינה אמיתית בודאי ששוב לא ימצאו לו מחר זכות גמור, דלאחר הלנת דין מסתברא דאין להם לחפש אתר זכות שוא כ"א אחר זכות אמת. אבל בפלוגתת ר"ט ור' עקיבא שעדיין לא עיינו בדין, רק מכיון שצריכים להפך בזכות לקיים והצילו העדה ואף על צד היותר רחוק ואף שראו שהרג מכל מקום אפשר לימוד זכות על פי דרך רחוק כמש"כ לעיל. ואפשר שיקיימו הסנהדרין מצות והצילו העדה ואף על צד היותר רחוק בתחילת דין ויחפשו לו אחר זכות אף שאינו אמיתי, ואף שאחר כך יחזרו בהם שיראו שאין לו זכות גמור ויחייבוהו מ"מ בתחילת דין יקיימו מצות לימוד זכות. אך כיון דהם בעצמם חזיוה דקטל אם כן ננעלו מהם הרבה שערי לימוד זכות כמו שאם לא ראו בעצמם שאפשר יותר לימוד הזכות כשלא ראו בעצמם רק עדים מעידים לפניהם שאפשר לחפש זכות אף בהגדת עדים בהכחשתם או בענין אחר, ועוד אם חזיוה דקטל נפשה מתוך שיחם לבבם לא יחפצו לחפש זכות עליו וזהו לא מצי חזי לי זכותא, היינו שאינם יכולים. אבל אין זה בבירור שלא יחפשו אחר זכות רחוק:

ומ"ש לדחות מה שכתבתי לפשוט ספיקו אם שייך ובערת הרע בשאר עברות מלבד ג"ע ושפ"ד מהא דבספרי דרש הפסוק על מדיח עשה ול"ת, וכתב כת"ר לדחות דמדיח חמור, הא בספרי קאמר בער עושי רעות משמע סתם כל רעות צריכים לבער, ומש"כ לפשוט מתוס' סנהדרין (דף פ"א), וכתב כת"ר דהתוס' כתבו כן אליבא דר"ט. לענ"ד זה אינו דא"כ בלא בלא ובערת הרע היו דנים אותו והתוס' קאמרי מפו' משום ובערת הרע, ומש"כ א"כ בענין שלפנינו דבלא"ה הוא מומת אם כי במיתה קלה מה שייך בזה ובערת הרע הכי מי שימות על ידי חנק לא יבוער מן העולם עכ"ל. בהא אפשר לומר דהא כל אדם הוא עומד למות ומכ"ש טריפה, אך ובערת הרע שייך לקרב מיתתו וה"נ אפשר ברוצח שהרג ואמדו למיתה שגומר' דין הרוצח וחובשין אתו עד שימות הנהרג ובין כך עבר בחמורה, א"כ משום ובערת הרע הורגין אותו בחמורה תיכף דזה דינו כטריפה, וכן נמי גבי זקן ממרא דמשמרין אותו עד הרגל ומיתתו בחנק וכמו שפסק כן הרמב"ם בפרק ג' מהל' ממרים ואם כן גברא קטילא הוא, ואח"כ קודם הרגל עבר בחמורה שדנין אותו בחמורה תיכף ואין ממתינין עד הרגל, ומשום דלא פלוג הדין כך בכל החייבים:

והנה ידוע מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במנין המצות, דהרמב"ם מנה ד' מיתות בית דין בד' מצות והרמב"ן כלל אותם במצוה אחת שס"ל כי בפסוק ובערת הרע מקרבך צותה תורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מקרבנו, ואין לפני עתה ספר המצות לעיין בו, אך זכורני שכן דעת הרמב"ן ז"ל, א"כ לפי דברי הרמב"ן אין מקום כלל לספיקו:

ידיו דוש"ת חיים פישל, החופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה