תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק חושן משפט · סימן ב
בע"ה יום ב' שמות תרס"ה לפ"ק הראזאווא יצ"ו. לידידי הרב הגאון החו"ב מהור"ר זאב שליט"א אבד"ק פיסאצנא תע"א בעהמ"ח ספר דבר הצבא
מכתבו קבלתי, והנה דבריו מיוסדים על פלפולא ובקיאות רבות, אך יסלח נא אם אעיר את אזנו בדברים אשר יש לי דרך אחרת בהם שלא כדברי כת"ר:
הנה במה שכתבתי דהא דסנהדרין שראו כולם לחובה שפוטרין אותו רק בתחילת דין אבל בסוף הדין אף כשראו כולם לחובה חייב זהו ברור בלי פקפוק, ומלבד זה שמפורש כן ברמב"ם ריש פרק ט' מהל' סנהדרין על כרחך מוכרח לומר כן מדברי ר"כ גופיה דקאמר טעמי' דכיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא חזו ליה דזהו דוקא בתחלת הדין, אבל בשעת גמר דין תו לא בעי הלנת דין למעבד לי' זכותא, ומ"ט פוטרין אותו, א"ו דזהו בתחילת דין, וכ"כ הרדב"ז ח"ג סימן תקע"ט דאם כ"ב מחייבין ואחד אומר איני יודע ומוסיפין שנים, ואלו השנים ג"כ מחייבין שחייב:
ומש"כ כת"ר ראי' דגמ"ד אף שכולן מחייבין חייב ג"כ, דהא ע"כ בשעת גמר דין מוכרחים המיעוט להסכים להרוב שלא יכנסו לכלל זקן ממרא כו' עכ"ל. דבר זה לא ניתן להאמר, דהא דצריכים המיעוט להסכים להרוב היינו כשמחולקים על דין אחד מדיני התורה האיך הוה. תבל כאן אנו דנין על מעשה האיך הוא, דבהדין כולם מסכימים לדעה אחת האיך הוא, רק דבההיא מעשה יש מהם שהם אומרים שעבר כדי לחייבו, כלומר שעשה המעשה וכדומה, ויש מהן אומרים שנידון זה לא עבר הדין כדי לחייבו, ובהא אין דין זקן ממרא, דבהא הולכין אחר רוב דעות שאם הרוב מסכימים שעשה מעשה הרע ומחויב מחייבין אותו. ובר מן דין לא שייך בזה דין זקן ממרא, דהא זקן ממרא אינו מחויב עד שיורה כן אח"כ כמבואר בסנהדרין (דף ס"ז) וברמב"ם בפרק ג' מהל' ממרים, ובנידון זה שהלכו אחר הרוב א"א לומר שהורה בו כן כדעתו. ומלבד זאת אף אם נאמר דאף בגמ"ד אם כולם מחייבין פוטרין אותו לא תקשה, הא ע"כ המיעוט צריך להסכים להרוב, היינו אחר גמר דין אך בשעת גמר דין בשעת מנין הדעות אטו המיעוט מחויב להמנות עם הרוב, הא אף בסנהדרי גדולה כתב הרמב"ם בפרק א' הל' ד' מהל' ממרים אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו לענין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להם עכ"ל היינו לאחר שעמדו במנין מחויבים גם המיעוט לומר כך הלכה. אבל בשעת המנין שהוא הגמר דין, כמבואר ברמב"ם פרק י' הל' ב' ופרק י"א הל' א' מהל' סנהדרין, אינם מחויבים לומר כהרוב, אדרבא אפשר דאיסורא נמי איכא דהא כל אחד מחויב לומר דבר הנראה בדעתו ולא מפני שנוטה לדעת חברו כמבואר ברמב"ם פרק י' מסנהדרין:
אלא דבלא זה מצב הסברא ע"כ מוכרח לומר דבגמר דין אם כולם מסכימים לחיוב שחייב. דהא ר"כ לא מקרא קא גמר לה רק משום דבעי הלנת דין למחזי לי' זכותא ובגמר דין לא שייך זה כמשכ"ל. ועוד הא המיעוט שאינו מסכים להרוב ע"כ נקטינן שטועה הוא, והאיך אפשר דבר זה שאם לא יטעה אחד מסנהדרין פוטרין אותו, וע"כ מוכרחים הסנהדרין לטעות בהם מיעוט. דבר זה אין הדעת סובלתו, ועי' ברש"י סנהדרין (דף ל"ד ע"א) ד"ה אבל בשעת גמר דין שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה עכ"ל. וא"כ אם נאמר דמוכרחים מיעוט הסנהדרין לטעות ה"ז לא ניתן להאמר, רק דמחוייבים הם בתחילת דין לחפש אחר זכות אפילו על צד היותר רחוק, משום דאולי כשיחפשו אחר זכות יעלה בדעתם זכות אמתי, וכיון שלא חפשו לו זכות לכן אין דנין אותו ופוטרין אותו כיון שא"א לקיים בו דין זה שמחוייבים לחפש זכות, אבל אין גומרין הדין בזכות כזה שהוא שלא עפ"י דרך האמת:
ומה שהביא כת"ר התוספתא דפ"ט דסנהדרין, הוא שאמר יש לי ללמד על עצמי כו' חובה משתקין אותו בנזיפה, ויש להבין למה משתקין דעל עדים איתא גם כן שמשתקין אותם אבל לא בנזיפה, ולכן כתב דאף בגמר דין אם כולם מחייבים פוטרין אותו, ולכן משתיקין אותו בנזיפה, כיון דאם הוא ירשיע את עצמו מי יזכנו וא"כ יחייבוהו כולם ויפטרו אותו ולכן משתיקין אותו בנזיפה עכ"ד כת"ר. והנה זה בודאי בגמר דין אף אם כולם מחייבים חייב, ובדברי התוספתא נלענ"ד בפשיטות דהנה בדיני נפשות מחויבים להחזיר אחר זכות בכל מאי דאפשר כמבואר בהרבה מקומות, ולכן אם גם אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה משתיקין אותו, ומשו"ה אם הוא מלמד חובה על עצמו אז יכבד הדבר לבקש עליו זכות ובודאי יחייבוהו ואילו היו מחפשים עליו זכות, אפשר שמצאו לו זכות גמור ולכן משתיקין אותו בנזיפה. ועוד נלענ"ד לומר דלכן משתיקין אותו בנזיפה שכיון שהוא מלמד חובה על עצמו נראה שחפץ שידינוהו למיתה ומואס בחיו ויעי' בחו"מ סימן תכ"ז בבאר הגולה בסוף הסימן שכתב וז"ל והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו עכ"ל. ואם כן אם מלמד על עצמו חובה הוא חפץ שיהרגוהו ומואס בחייו ולכן משתיקין אותו בנזיפה. שוב ראיתי דבפשוטו ניחא דהנה הא דכתב כת"ר דעל עדים איתא גם כן שמשתיקין אותם אבל לא בנזיפה שם בתוספתא ליתא הך דעדים משתיקין אותם, אלא הכי איתא שם העד לא מלמד עליו לא זכות ולא חובה, רק בריש היו בודקין איתא כן. אלא דמשום דמקודם איתא שם בתוספתא אמר אחד מן התלמידים יש לי למד עליו זכות מקבלין אותו בסבר פנים יפות כו' משו"ה נקט האי לישנא גבי' דאם הוא עצמו חפץ ללמד חובה על עצמו שמשתיקין אותו בנזיפה, ההפך של סבר פנים יפות:
והנה כת"ר רוצה להוכיח דרק בסנהדרי גדולה אם פתחו לחובה פוטרין אותו אבל לא בסנהדרי קטנה, ומש"כ שכן משמע בהגה' הרדב"ז על הרמב"ם, הנה הגה' הרדב"ז אינם לפני כעת. ומש"כ כת"ר שגם הלח"מ גריס כן ברמב"ם בריש פרק ט' מהל' סנהדרין, לא מצאתי כן בלח"מ רק במגדל עוז. ולענ"ד אינו יודע נפקותא בין סנהדרי גדולה לבית דין של כ"ג, שטעמו של ר"כ דגמירי הלנת דין כו' הוא כמו כן בב"ד של כ"ג כמו בסנהדרי גדולה, ומש"כ כת"ר שבב"ד של כ"ג יש עצה דמוסיפין הדיינים דא"כ בסנהדרין (דף מ) דקאמר ואפי' כ"ב מזכין או מחייבין וא' אומר איני יוסיפו הדיינים, דאמאי צריך האי דאינו יודע כדי להוסיף, הא אף אם כל הכ"ג מחייבים גם כן יוסיפו הדיינים, ואין לומר דזהו בגמר דין ואז באמת מחייבין אותו. אבל כשפתחו כולם בתחילת דין לחובה שאז היו פוטרין אותו באמת מוסיפין הדיינים כדי לעשות הלנת דין, דא"כ כשחשיב כל היכי שמוסיפים הדיינים וכן ברמב"ם בפרק ט' מהל' סנהדרין מ"ט לא חשיב נמי הא דאם פתחו כולם לחובה דיוסיפו הדיינים, וכן כתב נמי בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תקע"ט לדחות דברי האומר שאם אמרו ל"ה זכאי ול"ה חייב ואחד אומר איני יודע מוציאין אותו שאומר איני יודע מן מנין ומכניסין אחר במקומו כתב ע"ז ת"ל ואני אומר דאם איתא להאי לא הוה שתק מיני' תנאי עכ"ל והכ"נ דאם איתא דאם כולם מחייבין מוסיפין הדיינים לא הוה שתק מיני' תנאי:
וטעמא דהך מלתא מ"ט אין מוסיפין אם כולם ראו לחובה, נלענ"ד כיון דאם כ"ב מחייבים ואחד אומר איני יודע א"כ אינם עוד בית דין, ואפשר לקיים למוד זכות כשיוסיפו ויהי' ב"ד, אבל אם כל הכ"ג מחייבים תיכף והם ב"ד שלם ושוב לא קיימו למוד הזכות לכן פוטרין אותו ואין מוסיפין הדיינים, דעל ב"ד שלם אין מוסיפין. ודוגמא לסברא זאת כתב גם כן הרדב"ז שם בח"ג סי' תקע"ט:
ועוד יש להביא ראי' שלא כדברי כת"ר ממה שכתב הרמב"ם בספר המצות לאוין רצ"ב והרא"ה בספר החינוך מצוה ת"ט שנמנענו שלא להרוג החוטא כשנראוהו עושה מעשה החטאת שיתחייב עליו מיתה קודם שנביאהו לבית דין כו' ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהרג יהיו כולם עדים עכ"ל דאי כדברי כת"ר מאי אפי' ב"ד הגדול דנקטו, אדרבא דלפ"ז בית דין הגדול יותר מוכרח לומר דלא יהיו דיינים, כיון דלא מצי למחזי לי' זכותא דזהו שייך רק ב"ד הגדול ויותר רבותא הוא אי השמיענו שאפילו בית דין הגדול של כ"ג שאף שלא אכפת לו אי לא חזי לי' זכותא כיון דיש להוסיף דהיינין מ"מ נעשו עדים, ומדנקטו אפילו ב"ד הגדול ממשמע שאין לחלק בזה, ואף בב"ד של כ"ג אין מוסיפין, וכיון שכן אין הכרח דרק הב"ד הגדול אם פתחו לחוב שפוטרין אותו ובב"ד של כ"ג לא דינא הכי:
והא דהביא כת"ר סמך לדבריו דבזה מתורצת קושית הטורי אבן בר"ה (דף כ"ו) דהקשה בהא דר' טרפון ס"ל דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שנעשו דיינין דזהו דלא כדרב כהנה, והנה כת"ר כתב דר"כ מיירי דוקא בסנהדרי גדולה והא דר"ט מיירי בב"ד של כ"ג, והנה ספר טו"א אינו כעת לפני, אך הנראה לענ"ד לומר בזה דהנה לכאורה יש שינוי לשון בגמרא בר"ה (דף כ"ו) קאמר וכיון דחזיוה דקטל נפשא לא מצו חזו לי' זכותא, ובסנהדרין (דף י"ז) קאמר כיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא חזי לי'. ואמאי לא קאמר נמי בסנהד' לא חזי לי' זכותא ומאי האי לא מצוי חזי לי' דקדייק בלשני'. לכן אשר נלענ"ד דיש נפקותא בין מחלוקתם של ר"ט ור"ע ובין דינו של רב כהנא, דבדינו של ר"כ כיון דחזינן שכבר פתחו כולם לחובה ולא בקשו עליו זכות, א"כ ברור לן הדבר שלא יהפכו שוב בזכותו, ולכן פוטרין אותו, כיון שלא נעשה הדין כדבעי דהא מדינא צריכין לפתוח בזכותו, אבל בר"ה קאמר ר"ע רק כיון דחזויה דקטל נפשא לא מצי חזו לי' זכותא היינו שאין ביכלתם לחזות לו זכות, אבל אין זה ודאי שלא יחפשו אחר כל זכות שאפשר לחפש, ולקיים הדין שצריכין לחפש לו זכות, ולכן ר"ט ס"ל אף דכיון דחזוי' לא מצי חזי לי' זכותא מ"מ יקיימו הדין ויחפשו זכות כל מאי דאפשר, ואם באמת יפתחו בחובה פוטרין אותו אף דקטל בודאי, מ"מ כיון שלא נעשה משא ומתן של הדין כדבעי א"א להרוג אותו והוה כמו שלא התיר עצמו למיתה בפירש שאין הורגין אותו אף שעשה המעשה בודאי ור"ע ס"ל כיון דלא מצי חזי לי' זכותא אינם יכולים להיות דיינים מגזה"כ:
ועפ"ז אין הוכחה ג"כ למאי דכתב כת"ר ראי' דע"כ הא דפתחו כולם לחובה הוא בסנהדרי גדולה מדכתב הרמב"ם בפרק ה' מהל' עדות כל עד שהעיד בדי"נ אינו מורה בדין זה הנהרג, ודקדק הכ"מ שם שדוקא משום שהעיד אבל אם ראה יכול להיות דיין, וא"כ תקשה הא אם ראה תו לא מצי חזי לי' זכותא, וע"כ דדינו של ר"כ הוא דוקא בסנהדרי גדולה אבל בב"ד של כ"ג שפיר חזו לי' זכותא הנך דמוסיפין עכ"ד כת"ר, ולפי מה שכתבתי אין מזה הוכחה דאף דלא מצי חזי זכותא מ"מ אין זה מן הנמנע דלא יחפשו עליו זכות, ואם באמת יראו כולם לחובה יפטרו אותו וכנ"ל. אלא שאני נבוך בהא דר"כ מאי האי דהאי ב"ד לא מצי חזי' לי' זכותא מ"מ לדונו בב"ד אחר ומאי טעמא פוטרין אותו, ואי הוה אמר דינו רק בסנהדרי גדולה כ"ז ניחא:
ומה שחקר כת"ר דהא דאמר רבא בסנהדרין טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך אי זהו דוקא בטריפה שהרג או רבע, או בכל עברות שחייבים עליהם מיתה, לענ"ד פשוט הדבר דבכל עברות שחייבין עליהן מיתה אם ב"ד ראו טרפה שעבר שהורגין אותו משום ובערת הרע מקרבך, והא עיקרו של הקרא כתיב בנביא שקר, ובספרי שם ובערת הרע מקרבך בער עושי רעות מישראל, משמע דכל עושי רעות בכלל, ואין לומר דהתם במדיח לעכו"ם מיירי דהוה נמי כשפ"ד וג"ע, הא התם נמי מיירי במדיח לעבור על לאו או על עשה, וכן משמע ממה שכתבו התוס' בסנהדרין דרין (דף פ"א ע"א) ד"ה ונגמר כו' וי"ל דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני ב"ד כו' מחייבין לי' לעיל בטריפה משום ובערת הרע עכ"ל משמע דהך ובערת הרע שייך בכל עבירות:
ובמה שיצאתי לחלק בין הא דכתב הרמב"ן במלחמות דרוב התלוי במנהג להך דרובא דרדיא, דהכא לא תליא רק ברצון כ"א הוה דבר שיש להרוב צורך בו. וכת"ר עומד בדעתו, אין אני חפץ להתוכח בזה אחרי רואי שכת"ר רוצה להעמיד דבריו בזה ואם כי בדוחק, דאטו רוב שבטבע אין בו מיעוט ומ"מ הולכין אחר הרוב וה"נ אפשר דיש להם צורך בהמיעוט, אך כיון דלרובא יש צורך בהרוב אזלינן בתרי', מה שאין כן בהך דהרמב"ן דאין בזה צורך כלל. גם מה שדחה הוכחתי ברש"י חולין (דף קל"ד), ודחה כת"ר משום דמפשטות לשון המשנה לא משמע כן. גם על זה לא אשיב, ומה שלא משמע לכת"ר משמע ומשמע לדידי, ומה שכתב בשם בנו נ"י להקשות ממה שכתב רש"י בד"ה העליונים חיטין העליונים שעפ"י החור איכא למימר לקט הם שנשרו מן השבלים בשעת קצירה, ואם כן אינו ודאי אלא ספק א"כ עדיין יקשה למה לא ניזיל בתר רובא עכ"ל. בהא נלענ"ד לומר דכונת רש"י היא דאף דהעליונים תלינן דנפלו בשעת קצירה מ"מ ספק לקט הם שמא נפלו שלשה ואינן לקט, רק כיון דרוב הנופלים הוה לקט תלינן דהם לקט:
ומה שכתב לדחות מה שכתבתי לישב הך דחורי הנמלים עפ"י דברי הרמב"ן דאמרי' כאן נמצא כאן היה, וה"נ תלינן שהנמלים לקחו מעל שפת החור, וכתב עלה כת"ר לדחות זה דכיון דהנמלה לקחה והובילה זה לו יהא אפילו משהו בעלמא זה נקרא פירש, עכ"ל כת"ר יעי' נא ברמב"ם פרק י' מהל' מאכלות אסורות, שכתב אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסורים שמא משם נלקטו והצניען שם ועי' בט"ז יור"ד סימן רצ"ד שכתב בטעמו משום כאן נמצא כאן היה והא כיון שנלקטו פירש מעט ממקומו הראשון, ועוד הא הרמב"ן בחי' הביא ראי' לזה מהך דקידושין כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור וטעמא דמילתא לפי שדרך הגננים למכור עפ"י גנותיהם והו"ל כמקומו ממש עכ"ל. ואף שפירש מן הכרם לחוץ, אלא היכי דמוכח שייך לומר כאן נמצא כאן היה ואף שפירש קצת וה"נ מוכח לומר דלקחה מהנך שאצל התור ולא ממה שרחוק מן החור. והא דכתב כת"ר ובאמת בעיקר התירוץ דמקום קרוב יש לפקפק בו דהא במה שלאחר הקוצרים הוא לעניים הוא אפילו בחורים שנמצא תחת הערימה ובין העמרים וא"כ שם אדרבא הקורבא היא של בעה'"ב עכ"ל אינו מובן דהא הנך דבעה"ב הם גבוה מן הארץ בשבלים והנך דלעניים הם על הארץ, ויותר קרוב שלקח מעל הארץ ממה שגבוה מעל הארץ:
ובמה שכתב כת"ר דפלוגתא אי הולכין בממון אחר הרוב תליא אי רוב הוא מטעם ודאי אי מטעם ספק, וכתב דרב ס"ל דרוב הוא ודאי, והקשיתי ע"ז מהך דכתבו התוס' בב"ק (דף כ"ז) דאפילו לרב יכול המחזיק לומר קים לי שאני מן המיעוט ואי הוא ודאי איך יכול לומר קים לי, וכתב ע"ז כת"ר דהא אפילו לשיטת הרא"ש דנהפך האיסור להיות היתר אפ"ה בהוכר האיסור אח"כ הוא אסור והרי זה טוען קים לי שאני מן המיעוט והוה כאילו ניכר האיסור ומה שייך רוב הכא עכ"ל, דבר זה לא ניתן להאמר, דכיון דלדידן רוב הוא ודאי איך מהימנינן לי' כשאמר קים לי שאני מן המיעוט ומה האי הדמיון להוכר האיסור שהוכר לנו בודאי, ולהך דרוב עמי הארץ שמעשרין שהביא כת"ר סמוכין לדבריו שאם יבואו עדים ויאמרו שודאי לא הפריש שע"כ צריכין להאמין להעדים, אבל הך דבעצמו אומר קים לי האיך מהימנינן לי' כיון דלדידן ברירא לן אפכא:
ידידו דוש"ת, חיים פישל עפשטיין, החופ"ק הנ"ל