אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק חושן משפט › סימן א

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק חושן משפט · סימן א

חלק חושן משפט

בע"ה יום ה' מקץ תרס"ד לפ"ק, הראזאווע יצ"ו. לכבוד ידידי הרב הגאון חו"ב סוע"ה כו' מהור"ר זאב וואלף שליט"א אבד"ק פיסאצנא בעמ"ח ספר „דבר הצבא“ על ספר „הצבא“ לרז"ה ז"ל

מה שכתב כת"ר במכתבו, לבקש ממני לשום עין בספרו היקר, ולעשות רצונו חפצתי כי ערבים לי דבריו ואת אשר לי להעיר על דבריו היקרים אציע לפניו בזה:

הנה מה שכתב כת"ר בספרו מדה א' סימן א', דעלה דכ' הרמב"ם דבמלקות די בג' דיינים, והקשה ע"ז בספר מנחת חינוך מצוה ע"ו כיון דלמלקות די בג' א"כ לא משכח"ל לילך אחר הרוב לחייב בשנים בשום פנים כי ליכא תמיד רק אחד יותר לחייב א"כ לא משכח"ל אלא א"כ הג' מסכימים לחיוב עכ"ל וכתב כת"ר ע"ז וז"ל מה יועיל כל הג' כיון דמלקות דומה לדי"נ וגבי די"נ הא קיי"ל סנהדרין שראו כולם לחיוב פטור, א"כ אף בכולם מסכימים לחיוב ליכא מלקות עכ"ל. ולענ"ד לא קשה דהא דק"ל סנהדרין שראו כולם לחובה פטור היינו שתיכף בתחילת דין פתחו כולם לחוב, אבל אם בתחילה לא פתחו כולם לחוב אף שאח"כ הסכימו כולם לחוב חייב כדמשמע ברמב"ם ריש פרק ט' מהלכות סנהדרין. ויעי' בספר מנחת חינוך מצוה ע"ז. וא"כ אם נימא דדין מלקות דומה לדי"נ אפשר דבתחילה לא פתחו כולם לחובה אך בגמר דין כל הג' מסכימים לחייב:

עוד כתב שם עלה דכתבו התוס' בסנהדרין (דף ג') דרובא דרדיא לא חשיב כהנך רובא לכך לא אזלינן בממון אחר רוב זה. וכתב כת"ר ועפ"י המלחמות קדושין סי' תרל"ח דבמנהג לא שייך לילך אחר רוב ניחא בפשטות דהא רובא לרדיא זבני הוא ג"כ רוב מצד המנהג עכ"ל והנה אף שכבר הקדימו בזה בספר שב שמעתתא, שמעתא ד' פרק ו', מ"מ לענ"ד קשה מהך דמבואר ביור"ד סי' קי"ד בהגה' דאם ידוע שמקצת עכו"ם נותנין בו יין בודאי מוקצתן בודאי אין נותנין בו יין אזלינן בתר רובא, והא התם נמי הוה רוב דתלוי במנהג ואמאי אזלינן בתרי', אלא דהתם שאני שהמנהג הוא מיוסד מפני הצורך, היינו שמפני שיותר טוב להם לערב וצריכים לכך מערבין, ולא שייך בזה סברת הרמב"ן והריטב"א דבמנהג שאינו חיוב ופעמים שאדם נוהג כמנהג המועט, דהכא צריך לכך ולא ינהוג כמנהג המיעוט, וה"נ ברובא לרדיא זבני, אין זה מפני שרצון הרוב כן ותלוי רק בהסכמה, רק שרוב בני אדם נזקקים לרדיא ומוכרחים לקנות לרדיא, וכיון שצריכים לכך א"א לומר דינהג כמנהג המיעוט, דזהו רק בכהאי גונא דרובא מסבלי והדר מקדשי דהתם אין לו צורך כלל לנהוג כן והמנהג תלוי רק ברצון ולא בצורך. והנה בחו"מ סי' רי"ח סעי' י"ט דהולכין אחר מנהג ואתר לשון רוב המקום. ואף אם נאמר דאף כשאין צורך למנהג זה רק במנהג התלוי ברצון והסכמת רוב העיר הולכין אחריו, מ"מ לא תקשה דגם מדברי הרמב"ן במלחמות משמע דהולכין אחר מנהג כזה רק דבמקום איסור א"א החמירו:

ובדעת התוס' שכתבו דרובא דרדיא לא חשיב כהנך רובא, נלענ"ד לומר כיון דאמרי' בב"ב (דף צ"ב) דמיירי בגברא דזבין להכי ולהכי א"כ לא שייך כ"כ לילך בתר רובא כיון דהוא קונה גם לשחיטה והו"ל להתנות. עוד נ"ל אף בגברא דמספקי' בי', כיון דבשחיטה רוב מומין אינם מקח טעות ולרדיא להיפך רוב מומין הוין מקח טעות, א"כ היל"ל דלרדיא זבין וכיון דקנה סתם מספיקא אין מוציאין ממון כיון דהו"ל להתנות וכה"ג כתב בנתיבות המשפט סימן רל"ב ס"ק י"ב:

ומה שתירץ ג"כ על קושית הלח"מ בפרק ט' מהלכות נדרים בהך דנדרים (דף נ"ג) הנודר מן השמן כו' מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה ופריך פשיטא ומשני ל"צ דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא איזל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא, והקשה בלחם משנה וא"ת כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא באיסורא הכא אמאי לא, ותירץ כת"ר גם כן עפ"י דברי המלחמות הנ"ל דדבר שתלוי במנהג לא שייך לילך בתר רובא. הנה זהו דבר נאה ומתקבל. ולענ"ד נראה דבל"ז לק"מ דהתם כד שאילינן ליה למאי נתכוין והוא אינו אומר שנתכוין להרוב א"כ אפשר דנתכוין למיעוט ג"כ דכיון דאינו אומר דנתכוין רק לרוב בכה"ג איתרע לי רובא, דהיכי דהוא אומר דלא נתכונתי רק לשמן זית נאמן כמבואר בנימוקי יוסף, וא"כ מיירי כשהוא בעצמו אומר שאינו יודע למה נתכוין לכן הסברא נותנת דבכה"ג א"א למיזל בתר רובא, ובר מן דין הא קיי"ל דספק נדרים להחמיר ויעי' ביור"ד סי' ר"ח סעיף א' ובש"ך ס"ק ג' ובט"ז ס"ק א':

שוב הקשה כת"ר על דברי המרדכי בחולין פרק הזרוע דהקשה עלה דתנן בפאה חורי הנמלים כו' העליונים לעניים, ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, ושאלו להרמב"ב אליבא דר' מאיר אמאי לא ניזל בתר רובא ורוב תבואה היא של בעל הבית, והקשה מעלתו דגם לרבנן תקשה דאמרי העליונים לעניים ומפרש הירושלמי מפני שהם לחים, קשה הרי רוב של הקמה הוא של בעה"ב, עכ"ל כת"ר ולענ"ד נראה דאף דהר"ש והרע"ב פי' דהעליונים הם של עניים מפני שהנמלים הביאו מלקט, אך מהרמב"ב ס"ל כפי' רש"י ז"ל, שפירש בחולין (דף קל"ד) שלכן העליונים של העניים שתלינן שבעת קציר נפלו שם ממילא והוי לקט. וכן מורים דבריו בד"ה העליונים חטין העליונים שע"פ החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה, דע"כ לא אתי רש"י להשמיענו מהו לקט בהך דקאמר שנשרו מן השבלים בשעת קצירה, אלא כונתו שנשרו מן השבלים לתוך החור. וכן מורים דבריו בד"ה לבע"ב דקודם קצירה כנסום נמלים שם, דאל"כ הוה לית למימר כנסום הנמלים, אלא דבעליונים לא כנסו נמלים ובתחתונים כנסו נמלים, לכן קאמר כי האי לשנא, ובזה ניחא מה שעמדו רבים על דברי התוס' שם בד"ה ורמנהו כו' מרבנן נמי פריך דלא פליגי רבנן אלא משום דסברי דהתחתונים ודאי נמלים כנסום וראיתי להרש"ש ז"ל שהגיה ודאי מקמה כנסו ולמה שכתבתי אין צורך להגיה, שכונתם ברורה שהעליונים לא כנסו נמלים רק מעצמם נפלו בשעת קצירה והוה לקט והתחתונים כנסו נמלים. ולכן לא מספקינן בלקט משום דרוב תבואה של בעה"ב הם, ולפ"ז הקושיא מעיקרא ליכא:

ואף לפי פי' הר"ש והרע"ב דהעליונים של העניים מפני שהנמלים לקחו מהלקט והכניסום שם ג"כ לא קשה לענ"ד משום דכיון דהלקט מונח על הארץ ותבואת הבעה"ב הם בעמרים, יותר מסתברא לומר דהנמלים לקחו ממה שלפניהם על הארץ ולא ממה שאינו לפניהם. וסמך לזה מהך דאמרי' בב"ק (דף נ"ח ע"א) אמר ר"י ל"ש אלא באותה ערוגה ופירש"י ז"ל ד"ה אלא שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוסה היא בנפילה אנוסה היא נמי באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה, וה"נ הנמלה בודאי לא מוקמה אנפשה מדחזיא מה שלפניה בודאי לקתה ולא המתינה לקחת ממה שאינה לפניה. וכן הביא כת"ר סמך מהך דב"ב (דף כ"ג) מישט שייטי טובא וכריסייהו בחמשים אמות מליא. והתחתונים כיון שהם ירוקים ע"כ כנסום מהקמה, ור"מ ס"ל דאין זה הוכחה דאפשר שיהיו ירוקים אף מן הלקט ובר מן דין י"ל דלפי מה שכתב הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא, והובא ג"כ בנמוקי יוסף פרק שני לבבא בתרא דאף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו שפירש ממקומו ואפשר שפי' ממקום קרוב ואפשר שפירש ממקום רחוק ששם הרוב בזה הולכין אחר הרוב. אבל אם תלינן שלא פירש כלל ממקומו אי אזלינן בתר קורבא, בזה אמרי' כאן נמצא כאן היה ולא פירש כלל ממקומו. כן נראה כונת הרמב"ן ז"ל, וא"כ כאן נמי דיש לתלות שהנמלה לקחה ממקום שאצל החור ולא פירש כלל ממקום למקום בזה אזלינן בתר קרוב, ויעי' מה שכתב בט"ז יור"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ז. וראיתי בהגה' הגאון רעק"א על משניות פאה פרק ד' ס' מ"ד שהקשה ג"כ הך קושיא שהקשה כת"ר על דברי רש"י בחולין אמאי דכתב דפריך שם הגמ' מדר' מאיר משום דסתם מתני' ר"מ, הא היה להם להקשות מסתמא דפאה (פ"ז מ"ד אם סתמא לעניים, ויעי' בתפארת ישראל פ"ז מ"ד דפאה. וראיתי בתפארת ירושלים שם שכתב ג"כ קצת כמו שכ"ל:

ומה שהקשה כת"ר על תירוץ המרדכי דהם של עניים משום דקרא כתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, זהו שייך רק היכא דהוה ספק אבל לא כשהרוב מורה שהם של בעל הבית, כבר הקשו קושיא זו בספר טורי אבן ר"ה (דף י"ד), ובשו"ת חתם סופר חלק יור"ד סי' ר"מ וסי' ש"ט ובחלק תו"מ סי' קע"ג. ולתי' לא קשה מידי הא דהרוב מורה שהם של בעל הבית כיון דקרא קאמר צדק משלך ותן לו א"כ אף דהוה שלך מדינא כל שנופל תחת ספק כל דהו תן לו. וביותר היה נעלנ"ד לומר דהכא איכא רוב וקרוב כמבואר במרדכי שם, ובכה"ג אף דקיי"ל דרובא עדיף מ"מ הוה רק ספק ולא מדודאי הוה כן אזלינן בתר רובא ולכן שפיר הוה ספק לקט ושייך צדק משלך ותן לו. ויעי' בנדה (י"ח) ובספר שער המלך פ"ד מהל' יומ"ט:

תו כתב כת"ר דפלוגתא דאין הולכין בממון אתר הרוב תליא בפלוגתת התוס' והרא"ש שהובא בשיטה מקובצת ב"מ (דף ו') דשמואל סבר כהרא"ש דרוב הוא ספק ולכן בממון אין הולכין אתר רובא. ורב סבר דרוב הוה ודאי כהתוס' ולכך אף בממון הולכין אחר הרוב עכ"ל כת"ר. והנה לפ"ז תקשה אהא דכתבו התוס' בב"ק (דף כ"ז ע"א) תוד"ה ואיכא וי"ל ואומר ר"ת דאפילו רב דאמר כו' הולכין בממון אחר הרוב כו' הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אע"פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט כו' עכ"ל דמאי האי דיאמר קים לי בנפשאי כיון שהוא נגד הרוב ורוב הוא ודאי, א"ו דהתם טעמא אחרינא איכא דהתם ע"כ ישנם אנשים שלוקחים לשחיטה, רק דבכל דוכתא קיי"ל דאותו שבא להוציא מיד המוחזק הו"ל להתנות, ולכן שמואל ס"ל כיון שמוכר מוחזק יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך, כך היתה כונתי במכירה זו וכיון שהוא מוחזק א"כ המקח כבר קם לי', ולבטל את המקח עתה א"א דהמוציא הו"ל להתנות ואמרי' לי' ללוקח מסתמא נרצית אף לשחיטה כיון שגמרת המקח בסתמא ולא התנית מפו' שלרידא אתה קונה, דה"נ ק"ל בחו"מ סי' רל"ב דאם יש מום במקח ונשתמש נתקיים המקח, וכמו מוכר אומר בר' ולוקח במאה בחו"מ סי' רכ"א, ועי' ברש"י שברי"ף בפרק המוכר פירות, ובשאר דוכתי נמי אם יש למוחזק טענת ברי ג"כ א"א להוציא מידו כיון שחזקה שאדם מחזיק בידו אלימא לי' לשמואל ולכן ניחא לדידיה הך דפריך לרב מהאשה שנתגרשה כו' כיון שהבעל טוען ברי שהיתה אלמנה לא מפקינן מיני' ברובא, כיון שהוא מוחזק, וצריכים לבירור כשבאין להוציא ממנו וכשהוא טוען ברי לא הוה הרוב בירור, ורב ס"ל דהולכין אחר הרוב משום דטענת המוכר לשחיטה מכרתיו לך היא טענה גרועה דמנין יודע מה היה בדעת הלוקח כיון דסתמא לקחו וקיום המקח תלוי בדעת שניהם, והא דלשמואל כיון דהמוכר מוחזק בהכסף הוה גמר מכירה ומסתמא סבר וקיבל לשחיטה כיון שלא התנה בפירוש. רב לא ס"ל הך סברא דהך חזקה אינה חזקה לדידי' דהוה חזקה שנישתנית, דמעקרא היה הלוקח מוחזק ועכשיו מוכר ואינה חשיבה חזקה גמורה. וכיוצא בו כתב בשיטה מקובצת ב"ב (דף צ"ב) והיינו דיש מוחזק בלא שום טענה נחשב למוחזק גמור וחבירו הוא המוציא, ויש מוחזק דטענתו עושה אותו למוחזק ובלא טענה טובה אינו נחשב למוחזק, ואכמ"ל בזה, וה"נ לרב בנמצא נגחן אין לו טענה הגונה לכן אין הוא מוחזק, דכל עצם מה שהוא מוחזק הוא בלא טענה, דהשתא אנו דנין על עיקר חזקתו איך נעשה מוחזק, וזה הוא בלא טענה. אבל במה שכתבו התוס' בריש המניח דגם לרב לא אזלינן בתר רובא דהמחזיק יכול לומר קים לי שאני מהמיעוט היינו דיש לו טענה ולכן חזקתו חזקה וחשיב מוחזק, והמוציא הו"ל להתנות ג"כ מטעם דכיון דידע שיש חילוק בין כד לחבית ואולי המוכר הוא מהמיעוט הו"ל להתנות שרק חבית חפץ לקנות, אבל בנמצא נגחן ל"ל להתנות כיון שהוא יודע בנפשו שאינו חפץ לקנות לשחיטה ודעת המוכר אינו עיקר בזה דהמוכר אינו קים לי', וכיון דלא הוה חזקה לא שייך לומר דהוה גמר מקח דנימא שהמוציא הו"ל להתנות ולכך אזלינן בתר רובא:

כן הייתי אומר במחלוקתם של רב ושמואל לולי התוספות שלא כתבו כן בכתובות (דף ע"ו ע"א) תוד"ה על בעל החמור כו' וליכא למימר דהתם היינו טעמא דמדלא דק אם הוא נגחן אית לן למימר דלשחיטה זבני דא"כ מה צריך למימר התם לשמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן והא טעמא לא משום רובא הוא אלא משום דלא דק עכ"ל, והנה רש"י שברי"ף כתב מפורש דהיה לו להתנות, ולולי דבריהם הקדושים היה נלענ"ד דמשו"ה קאמר בממונא לא אזלינן בתר רובא, משום דרב קאמר הרי זה מקח טעות בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבין משו"ה הוצרך שמואל למימר דלא אזלינן בממונא בתר רובא והיינו דאזלינן בתר הך דלא דק וכה"ג:

ועפ"י האמור יש ליישב הא דהקשה בספר נחלת דוד על דברי התוס' וז"ל וקשה לי טובא ע"ז דא"כ מאי פריך עלה דרב בבבא בתרא בריש פרק המוכר פירות מהא דתנן האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומא כו' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות ואם איתא לדברי ר"ת א"כ לא פריך הש"ס מידי דהא הך מתניתין מוקמינן לה בכתובות ריש פרק האשה שנתארמלה דמיירי בברי וברי וא"כ הבעל טוען קים לי שאת היית מן המיעוט ובזה גם רב מודה דלא אזלינן בתר רובא עכ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קשה מזה על דברי ר"ת, דלכאורה עדיפא הי"ל להקשות דהא איפכא נמי י"ל דגם הלוקח יטעון ברי שאני מן הרוב דלא קרי לחביתא כדא והמקח הא תלוי בדעת שניהם ואמאי אזלת בתר קים לי' דהמוכר טפי מבתר לוקח, אלא ודאי דלר"ת לא הך קים לי מהני לי' למוחזק, רק דלרב חזקה גרידא לא מהני כלל נגד רובא, רק היכא דלגבי חזקה יש לו טענה טובה דאז הטענה עושה החזקה לחזקה ושוב אמרי' דלהמוציא היה לו להתנות, וכל זה לא שייך בהך חזקה דבעל דמאי היה לה להתנות דנימא כיון דלא התנה מחלה והתרצתה בתנאיו, וא"כ לרב בכה"ג אזלינן בתר רובא, דאף דטעין הבעל, שהוא המוחזק, ברי, מ"מ לא מהני לו הך ברי מידי כיון שהרוב מועיל לאשה ואיהי נמי הא טענה ברי שבתולה נשאתני, ושום דבר לא היה להתנות דנימא כיון שלא התנה מסתמא הוה כדבריו, ודו"ק:

עוד י"ל בכונת התוס' ריש המניח, דהנה לפי מה דסבירא לי' לרב דגם בממון אזלינן בתר רובא א"כ בכל דוכתי כשנתקיים המקח בקנין כופין למלאות אחר הקנין בפרטי המכירה כהרוב ואם לפי דברי הרוב הוא מחויב לתן יותר אזי כייפינן לי', וא"כ גבי כד וחבית נמי היכי דקנה מיני' חבית ורובא קרי לחביתא חביתא וא"כ צריכין לכוף המוכר לקיים המכר ולתן לו דוקא חבית, משו"ה קאמר ר"ת דהכא לא אמרינן הכי כיון דהמוכר יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט שקורין לכדא חביתא ובדעתי היה למכור רק כד, וחבית לא מכרתי מעולם, ואף אם הלוקח יאמר אדרבה אני מן הרוב וקניתי חבית, הא במכירה צריכין דעת והסכם שניהם וכיון שהמוכר לא נתרצה למכור חבית א"כ אין זו מכירה וא"א לכופו לתן חבית, וכן נמי אפכא אם מכר כד והלוקח אומר קים לי שאני מן המיעוט שקורין לחבית כד וחפץ שיתנו לו חבית והמוכר אומר אני מן הרוב שקורין לכדא כדא מ"מ כיון שהלוקח אומר שלא היה בדעתו לקנות כד רק חבית א"כ א"א לכופו לקיים המקח ולתת הכסף ולקחת כד, כיון שהמקח תלוי בדעת שניהם והוא לא היה בדעתו לקנות כד, ואף שמתחילה כתבו התוס' דמיירי כשנתן הכסף אפשר דדברי ר"ת אמורים אף בלא נתן כסף, וכך מבואר בהגה' אשר"י ריש פרק המניח יעו"ש, ולפי"ז ניחא ג"כ הא דהקשה בספר נחלת דוד דהתם גבי רוב נשים בתולות נישאות מאי ביטול מקח שייך:

ועל פי זה יש ליישב מה שתמה המהרש"ל על גירסת הרי"ף והרא"ש בב"ב (דף ס"א ע"ב) לא צריכה דרובא קרי לי' לבית בית לבירה בירה ואיכא נמי דלבירה קרו לי' בית מהו דתימא כולי' זבין לי' קמ"ל מדהוה לי' למכתב ולא שיירית בזביני אילין כלום ולא כתב ש"מ שיורי שייר, דהניח בצ"ע וגריס הוא דאיכא דקרו לי' לבית בית. וכונתו דאי רק מיעוטא קרו לבירה בית, א"כ מה"ת כולי' זבין כיון דרובא קרו לבירה בירה ולבית בית, ואף לשמואל דלא אזל בתר רובא בממונא מ"מ כאן משמע דבכל אופן כולי' זבין לי' אף שאינו מוחזק ולשמואל רק היכי שמוחזק לא אזלינן בתר רובא, ואף שמצר לו מצרים החיצונים מ"מ אין זה הוכחה להכריח נגד הרוב ולכן גרס דאיכא דקרו לבית בית כו' היינו דאיכא דקרו הכי ואיכא דקרו והוה ספק שקול ולכן הא דמיצר לו מצרים החיצונים הוה הוכחה להכריע דכולי' זבין לי', ולפי מה שכתבתי לעיל לא קשה מידי לפי גירסת הרי"ף והרא"ש, דאי לא השמיענו ר"נ דמצרים הרחיב לו הוה אמינא דהלוקח יכול לחזור במקחו אם אינו נותן לו כל הבירה כיון דמיעוטא קרו לבירה בית, ובשלמא היכא דלא הרחיב לו המצרים פשיטא דאינו יכול לטעון כן כיון דלא כתב ולא שיירית בזבני אילין כלום, אך היכא דהרחיב לו המצרים הוה אמינא אף דלא כתב ולא שיירי בזבוני אילין כלום כיון דהרחיב לו מצרים מצי אמר קים לי בנפשאי שאני מהמיעוט שקורין לבירה בית וא"כ לא היה בדעתו לקנות בית גרידא כ"א כל הבירה ולכן אין אנו יכולים לכוף אותו לקיים קנין הבית לבד כי הוא אומר שלא קנה בית מעולם רק כונתו היתה לכל הבירה, ולכן המקח בטל, קמ"ל ר"נ דא"א לטעון כך אף שמצר לו מצרים החיצונים, דאם כדבריו דכונתו היה לקנות הבירה כולה היה לו לכתוב בשטר ולא שיירית בזביני אילין כלום ולא כתב, ש"מ שיורי שייר. וא"כ אינו יכול הלוקח לטעון שכונתו בקניתו היתה להבירה כולה, דאנן סהדי מדלא כתב ולא שיירית בזביני אילין כלום דלא היתה כונתו לכל הבירה, והא דמצר לו מצרים החיצונים אמרי' דמצרים הרחיב לו, שוב ראיתי בהגה' מהרש"ש ריש המניח שכתב לפרש כן דברי ר"ת:

ואגב אמינא לכת"ר דהא דרבים מהאחרונים תפסו מהך דכתב בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף ו') דלהרא"ש המובא שם רוב הוא מטעם ספק, ובנו עליו בנינים גדולים, ואני לענ"ד לא כן אנכי עמדי. דלענ"ד לא אמר הרא"ש דבר זה מעולם דכל רוב יהא ספק, ולכאורה לשון השיטה שם מגומגם. וכונתו ברור לענ"ד דהנה בכל איסורים אם נפל איסור לרוב היתר בטל ברובא וכשר, והיינו דהא דהרוב נשאר בדינו, כלומר הא דההיתר נשאר היתר זהו מטעם ודאי דכך התירה תורה האיסור שהוא מועט אינו יכול לאסור היתר שהוא רוב, אבל הא שהאיסור נעשה היתר זהו רק מספק, היינו אף שהתירה התורה אעפ"כ הוא ספק, דהא אם הוכר האיסור אף לאחר שנתבטל, או אם אח"כ נתרבה איסור חוזר וניעור ושוב נאסר להרא"ש. כמבואר ברא"ש חולין פרק ז' סימן ל"ז, וא"כ כל זמן שלא הוכר הוא מותר מטעם ספק. ולכן בכל איסור אין נפקותא לזה כיון דאנו דנין מצד הרוב והרוב הוא היתר ודאי, אבל היכא דאנו צריכין לדון מטעם המיעוט אז אינו אלא ספיקא, וכמו הכא גבי קפץ אחד מן המנויין דע"כ גם מצד המיעוט הזה האחד שקפץ אנו צריכין לדון אם הוא נתחייב שוב מטעם ודאי כיון שנתבטל אז יכולים להכניסו לדיר להתעשר, ואם מטעם ספק הא אמרי' עשירי ודאי ולא עשירי ספק וכיון דהוא לא נתחייב כ"א מספק כל זמן שאינו ניכר, וא"כ כיון שאחד בודאי יש שם שנתערב שחיובו רק מספק וא"כ אם אותו אחד יצא למשל שני א"כ השלישי שוב שני והעשירי תשיעי, ואפשר שהוא בעצמו יצא עשירי וא"כ בכל אופן שיצא הוא עשירי ספק, דהא ע"כ שיצא והוא נתבטל רק מספק, ואפילו אם ישנם שם אלף כבשים ואחד קפץ בתוכן מ"מ כיון שאחד בהם ספק א"כ באחד מן העשירים יש לספוקי אם הוא עשירי ודאי או העשירי הזה שנתבטל והוה ספק, או אם במניניו היה הספק הזה וא"כ הוא עשירי ספק. וכיון שכן כל הטלאים שהיו עשירי נכנסו בספק אף אם הם אלף, אבל היכא דאנו דנין מטעם הרוב המבטל לא מטעם המיעוט המתבטל אז הוא מטעם ודאי, וכעין סברא זאת כתב הר"ן בנדרים (דף נ"ט ע"א) ד"ה וכי היתר, וז"ל נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא בגידולין של היתר מבטלין עיקר של איסור. התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גידוליו על עיקרו נמצא כשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל הילכך אעפ"י שאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזל ליה לעלמא שרי, אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייבוה רחמנא לעשרן הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך עכ"ל. ובזה נפלו כל הבנינים שבנו על דברי הרא"ש אלה, ולענ"ד לא כיון הרא"ש ז"ל לזה, ופירושי מדוקדק בלשונו מאד. וכונת הרא"ש שס"ל שהאיסור נהפך להיתר דלכאורה אם חוזר וניעור כשהוכר איך שייך לומר זה, נלענ"ד דכונתו שהאיסור נהפך להיתר, היינו שהאיסור הוה כמו שמבוער והוה כמי שאינו והארכתי לזה במקום אחר ואכמ"ל:

שוב ראיתי בספר יד שאול סימן י"ג הנספח לספר נחלת דוד כתב ג"כ בהך דהמרדכי פרק הזרוע בקצת דברים כמו שכתבתי אך מה שכתב שם ומהרמב"ם נראה דסבר כדעת התוספות דבפ"ז ממתנות עניים הל' ט' כתב זרעים הנמצאים בחורי הנמלים אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה כו' ואם היה במקום שנקצר ה"ה של עניים שמא מן הלקט גררוה כו' שספק לקט לקט יעו"ש, הרי נראה בעליל דסבר דרבנן נמי מודו בה דאל"כ איך שבק רבנן ופסק כר"מ והשיג על הכ"מ דכתב דטעמא דפסק הרמב"ם הכי משום דנראה מירושלמי ומגמרא דידן בחולין (דף קל"ד) דהלכה כר"מ עיי"ש צ"ע הלא לא צריך לכל זה וטפי עדיף לומר משום דהרמב"ם סבר כדעת התוס' דלא פליגי בה וכו"ע סברי דספק לקט לקט ומשו"ה פסק כן עכ"ל. ודברים אלה הם שלא בהשגחה חדא דלא ראה מש"כ הרמב"ם בפירושו למשניות פאה פ"ד דהלכה כר"מ, ועוד דאיך נאמר דפסק הרמב"ם כרבנן דא"כ בחורין שלאחר הקוצרים לדידהו רק עליונים לעניים ותחתונים הם של בעל השדה, והרמב"ם הוא פסק דכולם לעניים וע"כ פסק כר' מאיר, והצדק עם מרן הכ"מ:

עוד הקשה שם כת"ר בההיא דגדיש שלא לוקט תחתיו דקנסו כל הנוגע לארץ לעניים אבל במה הוא פטור ממעשר ובירושלמי שם ר' אסי סבר דאפילו לב"ה פטור ממעשר משום דהפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם כל רכושו ער"ש שם ויש להקשות ע"ז כיון דב"ה סברי דאין הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה בפאה פ"ו וכאן הא לא הופקר רק לעניים לבד. וראיתי ברמב"ם פ"ב ה"ז ממ"ע דתי' הרדב"ז שם דב"ד שאני דהם יכולים להפקיר אף לעניים לבד ע"ש אך טעמא ודאי בעי מה נשתנה הפקר ב"ד מסתם הפקר, ותירץ שם כת"ר עפ"י דברי התוס' בב"ק (דף כ"ח)( דמה דפאה פטור ממעשר לאו משום הפקר דהא לא הופקר לעשירים אלא כדדריש בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונתלה עמך יצא זה שיש לו נתלה עמך שאם הלוי עני נוטל פאה ע"ש כו' וניחא עכשיו הא דחורי הנמלים וגדיש שלא לוקט תחתיו דאף דלא הופקר רק לעניים סו"ס לוי עני יכול לטול עכ"ל והנה תירוצו כבר תירץ כן הגאון רעק"א בתוספות המשניות (פאה מ"א). ולענ"ד נראה לתרץ עפ"י מה שכתב בש"מ ב"ב (דף ק' ע"א) ד"ה ור"א כו' כל היכא דאמרי' הפקר בית דין הפקר בעל הנכסים איבד זכותו ע"י הפקר ב"ד והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות בית דין אבל אינו זוכה בדבור בית דין עד שיחזיק עכ"ל וא"כ כיון דכל הא דהפקר ב"ד הוא סלוק א"כ בודאי פטור ממעשר בפאה דב"ד מסלקין זכותו מכל וכל והוה הפקר גמור ואח"כ יש רשות לעני להחזיק בו. ואם יחזיק עשיר שוב יפקירו ב"ד ויסלקו רשותו מזה, אבל אין הב"ד מחזיקין לעני ולא לעשיר, רק מסלקין רשות של בעה"ב ואח"כ זוכה העני ולכן פטורה ממעשר. ובזה יש לכוין דברי הרדב"ז. ידידו דוש"ת, חיים פישל, החופ"ק הנ"א

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה