תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר · סימן נב
בע"ה יום א' כ"ה תשרי, תרס"ג לפ"ק הראזאווע יצ"ו. למע"כ ידידי הרב הגאון הגדול מהור"ר אברהם אחרן הכהן אבד"ק טאווראג
מה שדחה את קושיתי על דברי הרמב"ן דס"ל דאם מת הולד בתוך שלשים יום ולא גמרו שעריו וצפרניו ונשאת, דאשת כהן אינה חולצת, והקשיתי מהך דבכורות (דף מ"ב) דאמרינן שם הואיל ואשתני אשתני, וה"נ כיון דאשתני דלא גמרו שערו וצפרניו ניחוש דאישתני והוא נפל, וכתב כת"ר עלה דאין זה ענין לכאן דהתם הכל באבר אחד וטומטום הואיל שזכרותו נשתנית הלא יש לחוש גם לסירוס, גם ממני לא נעלם חילוק זה ולכאו' משמע כן מאור זרוע הל' טרפות סי' תי"א. אך מ"מ לא ניחא לי בהא, משום דהך שינוי דלא נגמרו שעו"צ יותר מורה שנשתנה והוא מהמיעוט נפלים מהך שינוי דטומטום לסריס, דהשינוי דלא נגמרו שעו"צ מורים שלא נולד בזמנו כמובן, ועוד הא התם אם נשתנה שינוי אחד אין זה מכריחנו לומר שנשתנה עוד שינוי, רק מצד החששא אמרינן כן, והכא אם נאמר דאינו מהרוב א"כ לא נשתנה כלל, ויותר מוכרח לומר שלא נשתנה משנאמר שנשתנה והוא מהרוב:
ומדברי האור זרוע אדרבה יש לדייק כן. שז"ל ואם לחשך אדם לומר טעם לאיסור מדאמר בסוף על אלו מומין הואיל ואשתני להיות טומטום יש לחוש דאשתני נמי לענין סריס חמה כו' אין הנידון דומה לראי' דהתם ודאי הואיל ואישתני לקלקול זה איכא למחיש לקלקול אחר הרגיל להיות עמו, אבל הכא יתרת דשמאל דקיימי בדרי דאוני אין שום קלקול שיהא רגיל לגרום שלא יהא בימין אלא שתים, ואפי"ה לא חיישינן, כ"ש בשינוי של שמאל שאין בו שום קלקול שלא ניחוש בשבילו לצד ימין לכלום עכ"ל. ולפ"ז בנ"ד הא העינוי שלא נגמרו שערו וצרפניו בודאי מורה לשינוי אחר הרגיל עמו לומר שלא נולד בזמנו:
ובאמת זהו מה שהקשה הריב"ש מהך דרוב מטנפות ורוב בתולות, דהא אמרי' רוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא, ה"נ רוב ולדות נגמרו צפורנם ושערם וזה הואיל ולא נגמרו שעו"צ איתרע לי' רובא, ולכאורה היא קושיא גדולה, ותירוצו של כת"ר שהרמב"ן לטעמי' דיולדות לט' יולדות למקוטעין לכן ס"ל דאינו נפל רק דנולד למקוטעין ולכן עוד לא נגמרו שעו"צ, תירוץ זה לא נראה לי כלל, דסוף סוף הא צריכים לומר דהוא מהמיעוט שנולדים בני קיימא ולא נגמרו שעו"צ תהי' מאיזה סיבה שתהיה. ועוד הא אף הנולד למקוטעין נגמרים שעו"צ כדמשמע בנדה (דף כ"ז ע"א) הניחא למ"ד יולדת לט' יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמרה צורתו לסוף שבעה ואחד נגמרה צורתו לתחילת תשעה, א"כ משמע דאם לא נגמר אינה יולדת אותו למקוטעין בן קיימא, ולחלק ולומר שרק צורתו נגמרת אבל לא שוע"צ לא נלענ"ד. ועוד בגוף ד"ז דיולדת למקוטעין כתבו הראשונים דלכן לא פסקינן כהך דנדה (דף ל"ח) דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין מפני שעתה החוש מכזיב זה ונשתנו הטבעים, וא"כ הא חזינן ג"כ דאף יולדת למקוטעין נגמרו שעו"צ:
ובר מן דין. אף אם האמת כן דיולדות למקוטעין לא נגמרו שעו"צ, מ"מ הא רוב ולדות נגמרו שעו"צ ואף שמיעוט יש שלא נגמרו מאיזה סיבה שתהי', הא אמרי' בכתובות (דף ט"ז ע"ב) דגם בבתולות שיש להן קול יש מיעוט שאין להן קול ומ"מ אמרינן זו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא:
אך באמת אין כאן קושיא על הרמב"ן ז"ל, דזה פשוט היכי דאמרינן אתרע לה רובה ואמרי' דהוא ממעוטא היינו דהוא ממעוטא בלא שום שינוי, דרך דוגמא ברוב בתולות אם זו לא היה לה קול אמרי' כיון שנשתנתה מהרוב ע"כ היא מהמיעוט דהיינו אלמנות, ואז היא מהמיעוט בלא שם שינוי, דאלמנות כולן לית להו קול. ואיננה משונה מאלמנות בשום דבר, אבל כשנאמר שהיא שהמיעוט נהי' מוכרחים לומר שיש לה שינוי מהמיעוט, אז ודאי דלא נאמר עוד אתרע לה רובא, והנה הרמב"ן גופי' במלחמות ביבמות פרק הערל גירסתו בגמרא יבמות (דף פ') אהא דאמר ר' אבוהו סימני סריס ואיילנות ובן שמונה אין עושין בהם מעשה עד שהייו בן עשרים ופריך בן שמונה מי קא חיי, וגירסת הרמב"ן כגירסת הרי"ף הב"ע כשלא גמרו סימנין, ועל זה קאמר ר' אבוהו דאין עושין מעשה לחושבו לנפל גמור, אף שהוא ספק בן ח', והיינו מדקא פריך סתמא דתלמודא בן שמונה מי קא חיי ש"מ דס"ל דנפל אינו חי כלל, וכ"כ הרמב"ן מפורש בקי' לשבת (דף קל"ו) דאי בן ח' ודאי לא חיי כו' אלא בדלא ידעינן פליגי דרבנן סברי כיון שלא מת מיד בחזקת כלו לו חדשיו הוא, וכן מסיק שם גם בשם הראב"ד ז"ל, וכן משמע מדבריו בחי' נדה (דף כ"ג), וכיון שכן אם אנו אומרים איך נאמר שהוא מהרוב בני קיימא, הא הוא משונה מהרוב כיון דלא נגמרו שעו"צ וא"כ הוא מהמיעוט נפלים, ואז אינו משונה בזה שלא נגמרו שעו"צ, הא נפלים מתים מיד כשנולדים וזה שקי א"כ הוא משונה גם מהמיעוט, וא"כ ע"כ אמרינן שהוא מהרוב אף שהוא משונה:
ועלה דהקשתי על הגה' מרדכי אהא דקאמר דהכא איכא רוב וחזקה לאיסור, דאדרבה הכא איכא חזקה לשוק, וכתב כת"ר דעלה דחזקה לא אזלינן בתרה להבא גם חזקה הבאה מכח רוב הוא כן, ולענ"ד נראה הסברא להיפך כיון דאתי מכח רובא כרובא דנינן לה ואזלינן בתרה אף להבא, וכעין זה משמע בתה"ד סי' כ"ז:
עוד כתב כת"ר דגבי יצאתה חמותה הרי היא בחזקת אסור מה תאמר הרי יהי' לה היתר ע"י מיתת הבעל מי יימר שתותר שמא תלד חמותה, לענ"ד אין זה מקרי חזקת איסור לשוק, ומפו' איתא ביבמות (דף ל' ע"ב), ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מ"ט אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו' וע"ש בתוס' ד"ה אשה זו, והרשב"א בחי' שם כתב ג"כ וז"ל איכא דקשיא להו והא באיסור א"א קיימא הלכך כיון דבחזקת איסור הוה קיימא נעמידנה בחזקת איסור כו' ונ"ל דהתם גבי בהמה כו' אסורה עד שיתחדש בה דבר כו' ואלו מת בעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראי' עכ"ל, וכ"כ הריטב"א ז"ל שם, וע"כ צ"ל דהתם גבי יצתה מלאה חזקת איסור הוא מה שמחזיקין אותה דודאי תלד ולד קיימא:
ועוד הא בנדון דהגה' מרדכי הא לאחר שנולד בודאי אית לה חזקת היתר לשוק מכח רוב ולדות דהוו בני קיימא, וז"ל הרמב"ם פרק א' מהל' יבום הל' ה' ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום עכ"ד. וא"כ אם מת בתוך ל' איך נאמר סמוך מיעוטא לחזקה. דחזקה זו עצמה שאתה רוצה לומר שהיא בחזקת איסור הוא רק מכח האי מיעוטא ובה ליכא למאן דאמר בכה"ג סמוך מיעוטא לחזקה, והרמב"ן ז"ל בחי' לנדה (דף י"ח) כתב מה שפירש"י כו' היינו בתינוק ודאי טמא כו' זה הפי' אינו נכון שאם ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין תרומה הרי זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי דהתם נמי איכא למימר דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה, אלא כיון דשליא בבית אין חזקתו של בית כלום אלא הרי הבית כשליא ורובא ומיעוטא בתר רובא אזלינן כו' עכ"ל, והתם הא חזקת בית היא חזקה קודמת ומ"מ קאמר הרמב"ן דלא שייך סמוך מיעוטא לחזקה, ומכ"ש בנידן דהגה' מרדכי דהך חזקה היא מכח מיעוטא והרוב הוא אפכא, ומפורש כתב בשיטה מקובצת בכתובות (דף ט') דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אלא כשהחזקה היא מענין אחר והמיעוט מענין אחר אבל כשהחזקה והמיעוט הם מענין אחד כיון שנתבטלה החזקה מכח הרוב המיעוט נמי בטל מאליו ע"ש. והיינו נמי הך דכוותי' דנידון דהגה' מרדכי, ועי' ביבמות (דף פ"ז ע"א) נעשה עובר כילוד ובפירש"י שם, א"כ משמע דמתחיל הפטור משעת עיבור ואיך נימא בה אז חזקת איסור:
הדוש"ת, חיים פישל, החופ"ק הנ"ל