אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק אבן העזר › סימן נא

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אבן העזר · סימן נא

סימן נ

בעה"י ב' כסלו תרפ"ב, הראזאווא יצ"ו. להרב כו' מהור"ר שבתי בהר"ר מ"צ שליט"א מו"ץ בשצוצין

ע"ד שאלתו ביבמה שמת בנה בתוך ל' יום, ונודע שכלו חדשיו רק שלא גמרו שערו וצפרניו אם יש לפסוק כדעת הרמב"ן דכיון שנודע שכלו חדשיו אף אי לא גמרו שעו"צ הוה בן קיימא, הנה בזה כבר הלכו נמושות וכמעט אין לחדש בזה, ואין לי עתה ספרי האחרונים לעיין בהם, אך מה שעלה בדעתי אכתוב לו בזה. הנה באמת הרמב"ן לאו יחידאה הוא בדין זה כי כמעט כל הפוסקים מסכימים לזה, הרמב"ם בפ"א מה' יבום וחליצה ה"ה שכ' אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לט' חדשים גמורים ולא כתב נמי שגמרו שערו וצפרניו משמע דכל שכלו חדשיו תו לא אכפת לן אי לא גמרו שעו"צ, וכ"כ שם הרב המגיד לדעתו ז"ל, וכן משמע ג"כ בטור אהע"ז בסי' קנ"ו, וכ"כ בעל המאור ז"ל בפרק הערל, וכ"כ הנ"י ביבמות פרק הערל דאם נודע שכלו חדשיו אף אי לא גמרו שעו"צ הוה בן קיימא, וכ"כ בתשו' הרשב"ץ שהביאו הב"י בסי' קנ"ו, וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' ביבמות (דף פ') בד"ה מ"מ ג' מחלוקת בדבר וכ"כ הרשב"א ז"ל בקי' ביבמות שם, וכ"כ הרשב"א בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן ז"ל בסי' ח', וכבר פסק כן המחבר באו"ח סימן של"א סעי' ג', ודבר זה לא צריך לפנים דודאי כל שכלו חדשיו אף אי לא גמרו שעו"צ מחזקינן ליה לבן קיימא, אלא דגוף הא דכלו חדשיו האיך ידעינן כתב הטור בסי' קנ"ו דלא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אחר כן, וכן מבואר ברש"י ז"ל בשבת (דף קל"ו ע"א) ד"ה לא נצרכה ה"מ דקים לי' בגווי' דכלו לו חדשיו שעברו ט' חדשים משמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה, גם בתשו' הרשב"ץ ותשו' הריב"ש סי' תמ"ו שהביא הב"י כתבו ג"כ דהיה ידוע שפירש ממנה אחר כך ובענין זה ידוע שכלו לו חדשיו, וכ"כ הרשב"א בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' ח' ובתשובותיו סי' תקכ"ב, וכ"כ בהגה' מימוניות פרק א' מהל' אבל בשם רש"י בתשובה דלא קים לן דבר זה כלל אלא היכא שלא שמשה עם בעלה כל ימי עיבורה, וכ"כ הטור והמחבר ביור"ד סי' שע"ד וכ"כ בעה"ג, א"כ כמעט ברוב פעמים נפל האי התירא בבירא דזה שפירש ממנה כל משך ט' חדשים לא שכיחא כ"כ:

והנה לכאורה איכא למידק הא משכחת לן שכלו חדשיו בלא בלא פירש, כגון שהוכר עוברה לאחר ג' חדשים לעבורה, והנה באמת אם באו לפנינו עתה להעיד שראו ששה חדשים קודם שהוכר עוברה אין אנו משגיחין בהם, דהא דבר זה להכיר הכרת העובר בעיא בדיקה כדאיתא ביבמות (דף מ"ב) וע"ש בפירש"י, מ"מ כשאירע שבדקו אמאי לא נימא מדהוכר עבורה כבר ששה חדשים קודם ודאי כבר כלו חדשי הולד, וכן נמי אם ידעינן מפסיקות וסתה, כמבואר בנדה (דף ז' ע"ב) גם מהא ידעינן דכלו חדשיו, ואמאי כתבו הפוסקים דדוקא כשפירש ידעינן בבירור:

ונלע"ד דיצא להם הא מהירושלמי (פרק י"א דיבמות הלכה ז'), דאיתא התם תנא ר' חייה אוננין ומטמאין על הספק אמר ר' יוסי מתניתין אמרה כן הוא אונן עליהם והם אוננין עליו ר' אשייאן בר יקום הוה לי' עובדא שאל לר' יסא אמר לי' לית צריך אמר לי' והתנינן אמר ר' חייא אוננין ומיטמאין על הספק סימנין היו נכרין לא כן אמרין חבריא בשם ר' יוחנן סימנין בן שמונה אין עושין מעשה סימן היה לו שבעל ופירש עכ"ל הירושלמי. ופי' דר' אשיאן הקשה לר' יסא שהורה שאינו צריך להתאבל מהך דר' חי' דאמר אוננין ומיטמאין על הספק ומתרץ דהך דר' חי' היו נכרים סמנים היינו שגמרו שעו"צ, ופריך לא כן כו' סימנין בן שמונה אין עושין מעשה, וא"כ אין משגיחין בסימנים לחשבו לבן קיימא, ומתרץ דסימנים דקאמר היינו סימן היה לו שבעל ופירש, וא"כ קים לי' בודאי שכלו חדשיו, ומזה למדו הפוסקים דהך כלו חדשיו אינם אלא בשבעל ופירש:

ובאמת טעמא בעיא אמאי קא חשיב הירושלמי גופי' רק כשבעל ופירש לודאי כלו חדשיו. הא גם כשהוכר עוברה או פסיקת וסתה אמאי לא נחשבו ג"כ לבירור דכלו לו חדשיו, ולכאורה בהך דירושלמי איכא למימר דכך הוה עובדא, אלא דמדברי הפוסקים הנ"ל משמע דרק בעל ופירש הוה סימן שכלו חדשיו:

והיה נראה לכאורה לומר בהא, דפסיקת הוסת אינו מורה דכלו לו חדשיו דכל עניני נדות רק עלה דידה סמכינן וכדאמרי' בכתובות (דף ע"ב ע"א), וכיון דכן אין אנו יודעים מפסיקת וסתה רק על פיה, ומבואר באהע"ז סי' קנ"ו סעיף ה' דאם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת:

אלא דהא מבואר בקידושין (דף פ"ו) ובכתובות (דף ע"ב) דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, וטעמא דהך מלתא הוא פשוט כמש"כ הרמב"ם בפרק ט"ז מהל' סנהדרין, אין צריך שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד ע"א אומר חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א עכ"ל, וה"נ כיון דבתחילה היא נאמנת על פסיקת וסתה א"כ כבר הוחזקה זאת שנפסק וסתה, א"כ ודאי דאח"כ צריכים לחשוב אותה גם לענין ראיה דהולד כלו לו חדשיו דהא כבר הוחזקה זו שנפסק וסתה, ועי' בב"י אהע"ז סי' קנ"ז שהביא דברי הריב"ש בכה"ג וכבר האריכו האחרונים בזה:

והנלענ"ד דלהכי אין פסיקת וסתה ראי' שכלו לו חדשיו דהנה הרשב"א כתב בתשובה סימן תקכ"ב וז"ל דלענין קים לי' שכלו חדשיו הוא דוקא בעל ופירש אבל מה שעברה עליה כמה חדשים ולא ראתה דם אינו ראי' על ההריון דאפשר שהיא מעוברת ורואה, ואפשר שאינה רואה ואינה מעוברת כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכים הבנה דהא באמת קיי"ל דמעוברת דיה שעתה ומוחזקת דמוסולקת דמים, אלא הנראה בכוונתו דהנה בהא חששו משום נפל אף דרוב נשים ולד מעליא ילדן מ"מ כאן חששו למיעוטא כמבואר כ"ז בדברי הנ"י והר"ן והרמב"ן והרשב"א ז"ל, וא"כ כל היכא דלא ניחוש צריך להיות ודאי גמור וזהו רק באופן שבעל ופירש, אבל סילוק הדם הא מתרחיש גם בימי עיבורה שתראה דם, אף שאמרינן דיה שעתה מ"מ מקלע דרואה דם, וגם אם אינה רואה אין דבר זה מורה לן שהיא מעוברת ודאי דגם סבות אחרות ישנם שמסלקות הדם כמבואר בנדה, א"כ אפשר דזמן רב מקודם נסתלק הדם מסבה אחרת ואח"כ נתעברה וולד זה נפל הוא, וכיון דמיירי בגונא דחששו חז"ל למיעוטא לומר נפל הוא, איכא למיחש נמי לכהאי גונא, אך זה שבעל ופירש ע"כ מוציאנו מידי כל החששות:

וכן נמי הכרת העובר אם לא פירש ממנה ג"כ אין דבר זה מוציאנו מידי חשש, לא מיבעיא לפירש"י ביבמות (דף י"ב ודף מ"ב ודף ק') והריטב"א ביבמות (דף מ"ב) והרמב"ן והרשב"א בנדה (דף כ"ו) ועוד רבים מהראשונים שס"ל למיחש דלמא כשכבר הוכר עוברה שוב נתעברה פעם שנית בולד זה דבאמת מספקינן לי' בנפל והולד שהיתה מעוברת מקודם הוא נימוח כדאמרי' בנדה (דף כ"ז) ובחולין (דף ע"ז) ועי' ביבמות (דף מ"ב ע"א). אלא אפילו לפי' ר"ת ביבמות (דף י"ב) ובנדה (דף כ"ה) שס"ל דאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אף נפל, מ"מ אפשר נמי דלאחר שהוכר עוברה נמוח ולא יצא ממעי' דבכה"ג מיירי נמי בנדה (דף כ"ז) שם, ואח"כ נתעברה בולד זה שילדה עתה, וכיון דחוששין למיעוטא דנפלים גם זה הוא חדא חששא דגם באופן כזה נפל הוה, אבל אי בעל ופירש ליכא שום חששא כלל:

והנה בשבת (דף קל"ו ע"א) גבי עגל שנולד ביו"ט מוקי לה דקים לי' בגווה שכלו לו חדשיו, ראיתי מקשים איך יתכן זה למימר גבי בהמה קים לי' שכלו חדשיו כיון דעיקר קים לן שכלו חדשיו אינו אלא שבעל ופירש ואיך שייך זה גבי בהמה דאטו שמר אותה כל משך זמן עבורה דלא תזקק לזכר, והנלענ"ד דהנה גם בהמה בודאי עוברה ניכר לשליש ימיה כמו שמדמי בנדה (בדף כ"ד ע"ב) עיבור בהמה לאשה, וכן נמי כמבואר במד"ר איכה א' על פסוק רבתי בגוים, שחד מאתינס שאל לבן ירושלים שאמר שהגמל מעוברת מתאומים מנן את ידע, א"ל רבעית לה וחמיתא אתריהון דתרויהון, ואם הוכר עוברה כבר מששה חדשים קודם בודאי כלו חדשיו, דל"ל דשמא אח"כ נתעברה דקיי"ל גבי בהמה דכיון דנתעברה שוב אינה מקבלת עליה זכר ועי' בבכורות (דף ח' ע"ב) וברש"י שם ד"ה והא משמשי כו'. אלא דגם לחששא שמא אחר שהפילה שוב נתעברה ג"כ ליכא הך חשש גבי בהמה, לפי המבואר בתוס' בכורות (דף כ' ע"א) ד"ה רבינא דפעמים דבהמה צריך להרביע, ועי' שם בסוגיא, ולפי"ז גבי בהמה אין לחוש כ"כ כמו גבי אדם שאח"כ נתעברה, וממוצא כל הדברים האלה חזינן דאם יודעים שכלו חדשיו אף שאיכא הך ריעותא דלא גמרו שערו וצפרניו הוה בן קיימא ובכל גונא פוטר אמו מחליצה ואפילו לכתחילה יכולה להנשא לכל גבר דיתיצביין:

אך זהו דוקא אם בעל ופירש, אבל בלא זה הוה כסתם ולד דהוה ספק בן ט' ספק בן ח', דאם לא גמרו שעו"צ, דלדעת הרמב"ן הוה ספק ובאשת כהן אינה חולצת. והנה גם בזה הרמב"ן לאו יחידאה הוא דכן הוא דעת הנמוקי יוסף ביבמות ודעת הריטב"א בחי' ליבמות ועוד הרבה מהראשונים, ובעיקרא דהך מילתא אהא דמחמרינן כאן כתבו התוס' ביבמות (דף ל"ו) ובעוד כמה דוכתי ובהגה' מרדכי בכתובות פרק אלמנה נזונית סי' ש"ח דדמיא למים שאין להם סוף, ומסיים שם בהגה' ובנדון זה איכא מיעוט וחזקה דמעיקרא היתה בחזקת איסורא לשוק, כו' עכ"ל:

והנה הרשב"א ז"ל כתב בחידושיו ליבמות (דף קי"ט) וז"ל ועוד יש לי לומר דשאני האי מיעוטא דהכא משום דהאי מיעוט מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו כלומר מאותו חלק המרובה שמתעברות יש מקצתן שמפילות לפיכך חשוב לעמוד נגד הרוב בצירוף החזקה, אבל התם שהמיעוט ההוא אינו ממעט ומגרע כחו של הרוב ממש אלא שהוא מיעוט העומד לגמרי כנגד הרוב מיעוט כזה אינו חשוב להצטרף והיינו דלא חשיב הכא מיעוט שאינן מתעברות דאינו חשוב להצטרף עכ"ל, וכ"כ הנמוקי יוסף בשמו, וכ"כ ג"כ הרשב"א במשמרת הבית עלה דהקשה הרא"ה בבדק הבית דאי נימא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, הם רוב ממש, ולא כל המצויין אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ותירץ הרשב"א ז"ל דהתם אין המיעוט מן הרוב עצמו וכנ"ל. ולפי זה איך אפשר לומר בנ"ד סמוך מיעוטא לחזקה הא המיעוט אינו מהרוב עצמו רק מלבר הרוב יש מיעוט והרוב כדקאי קאי. דבשלמא כשאינה מעוברת ואתה בא לומר רוב נשים מתעברות ובהרוב הזה עצמו מיעוט מפילות מיעוט זה ודאי מגרע כח הרוב, אבל כאן הא הרוב בני קיימא רוב גמור הוא והמיעוט אינו מגרעו כלום ואיך שייך למימר סמוך מיעוטא לחזקה:

גם ע"פ מה שכתב הרמב"ן בחי' לנדה (דף י"ח) וז"ל מה שפירש"י על תינוק שנמצא כו' היינו בתינוק שאינו ודאי טמא אלא שרוב מטפחין בעיסה ושרצין מצויין שם ובצק בידו שנגע בעיסה זה הפי' אינו נכון שאם ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין תרומה הרי זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי דהתם נמי איכא למימר דרוב שליא כולד ומיעוט בלא ולד ובית בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה, אלא כיון דשליא בבית אין חזקתו של בית כלום אלא הרי הבית כשליא כו' אלא הפי' הנכון שבתינוק ודאי טמא דכיון שנמצא בצד העיסה אמרי' רוב תנוקות מטפחין בעיסה כו' ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוט לחזקה שהרי שתי מדות הללו מחזיקין טהרה לעיסה לומר שלא נגע בה התינוק כו' משא"כ בשליא שא"א לצרף חזקת הבית למיעוט שליא כו' אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שודאי נגעה ונעשה כמוה כו' עכ"ל. והרמב"ם בפרק ט"ז הל' ג' מהל' אבות הטומאה כתב ג"כ כיצד תינוק טמא שנמצא בצד העיסה כו' משמע נמי דמפרש כהרמב"ן ז"ל, ולפ"ז הכ"נ ע"כ חזקת הולד אתה נותן לאשה דכיון דרוב ולדות בני קיימים הם ע"כ הורע חזקה דהוה כשליא בבית וא"א לומר סמוך מיעוטא לחזקה:

והנה רבים מהראשונים מחלקים בין מיעוט גדול שאמרי' בי' סמוך מיעוטא לחזקה ובין מיעוט קטן דלא אמרי' כן וכ"נ ג"כ דעת המרדכי ודעת התוס', והנלענ"ד עוד לדעתם לתרץ הא דהק' הרא"ה אמאי לא אמרי' גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן סמוך מיעוטא לחזקה, דהיכא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה היינו היכי שהמיעוט מתנגד בדינא להרוב, דהיינו שהדין ישתנה אם ניזל בתר מיעוטא, אז אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, אבל אם אפשר הדבר דאף אם ניזל בתר מיעוטא ג"כ אינו מהכרח שישתנה הדין בזה א"א לומר סמוך מיעוטא לחזקה כמובן. ולפי זה ברוב מצוין אצל שחיטה א"א לומר סמוך מיעוטא לחזקה דאפילו אי נימא שהוא מהמיעוט שאינם מומחין ג"כ אין זה מורה שלא שחט שפיר דדלמא אתרמי ששחט שפיר וכונה לשחיטה לא בעינן, ולכן לא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ אם המיעוט ע"כ משנה הדין, ולכן בנ"ד לדעתם אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה דכיון דאי ניזל בתר מיעוטא הוא נפל ודאי ישתנה הדין ותצטרך לחלוץ:

אלא דאפילו יהיבנא להו כ"ז על עיקר חזקה זו אני דן דאמרי' שהיא עומדת בחזקת זקוקה ליבם דלכאורה אדרבה בחזקת שאינה זקוקה עומדת, דהנה ביבמות (דף קי"ט) איתא אשה שהלך בעלה וצרתה כו' ואוקמי מתני' כר"מ ומקשי בגמרא מסיפא דהלכה חמותה אינה חוששת ופריק רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק כו' ושיטת כל הראשונים לפרש דמסקנא דגמרא אפילו לרבנן דלא חיישי למיעוטא והקשו בתוס' שם (דף קי"ט ע"ב) ד"ה סיפא כו' הק' הר"א א"כ היכי פריך מינה בפ"ג דבכורות על ר' יהושע דחייש למיעוטא והכא לא חייש והא הכא הוה מיעוטא דמיעוטא ותירץ דיצתה מליאה איתרע לה חזקה כיון שיש לה עובר במעי'. ובנ"י הקשה אמאי ביצאה מלאה חוששת הא הוחזקה שמותרת לשוק ורובא לשוק דנקבות מחצה ומיעוט נפלים והוה רובא, ומתרץ כיון דמלאה היא לית לה חזקת היתר לשוק ואדרבה קצת הוחזקה ליבום כו' עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' ליבמות שם בשם הרמב"ן ז"ל דהא דקתני יצאת מלאה חוששת משום דמלאה היא בחזקת יבום עומדת ולא חזקה גמורה היא אלא חוששין כו' ועיין ג"כ מש"כ בספר מחנה אפרים הלכות יבום פ"ב הל' ט"ז, ולפ"ז כיון דגבי יצאת תמותה מלאה נחשבת להוחזקה ליבום מכש"כ אם היא בעצמה מעוברת דהוחזקה לשוק. ואף לפי מה שכתב אא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק אהע"ז סימן קמ"ב דאין זה חזקה ליבום גבי יצאת חמותה, היינו משום דספק שמא תוליד נקבה, אבל כאן אין זה מגרע כלל, ובכל אופן חזקה ליבום ליכא בנדון דידן:

ובירושלמי יבמות (פרק ד' הל' א') איתא רבי יודן בעי חלץ לה מעוברת והפילה נשמעינה מן הדא הרי שמת והניח את אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבם תלמוד ולא ימחה שמו מישראל את ששמו מחוי יצא זה שאין שמו מחוי יכול תהא מותרת להנשא תלמוד לומר להקים לאחיו שם בישראל עד שתדע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא ע"כ. והיינו פי' דכבר הוחזקה לשוק משנתעברה אלא דאין עסק הפטור גומר בה רק לאחר שילדה, אבל מ"מ כבר משנתעברה מתחיל בה עסק הפטור וההיתר לשוק:

ועוד נראה לענ"ד מהא דס"ל לר"ל ביבמות (דף ל"ה ע"ב) דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה ותיגלי מילתא למפרע לא אמרינן, ואב"א קרא ובן אין לו עיין עליו, ועי' בתוס' שם ד"ה ור"ל שהקשו וז"ל וא"ת א"כ תפטר לשוק בלא חליצה כו' וי"ל דאמרי' נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק עכ"ל, והיינו דהתחלת ההיתר היא משנתעברה ואז אין חליצתה כלום כיון דהיא בחזקת שאינה צריכה חליצה אלא דאין ההיתר נגמר עד שתלד, ועי' בנמוקי יוסף שם:

ולכאורה מדברי רש"י ז"ל בשבת (דף קל"ו ע"א), מת הולד בתוך ל' כו' ונולד לאחר מיתת אביו כו' משמע דאם נולד בחיי אביו אז היה בחזקת היתר לשוק, וראיתי בהגה' שנדפסו בש"ס שנדפס מחדש שהגיהו וחי לאחר מיתת אביו:

ומכל הנך דכתיבנא נראה דהלכה כרבנן, ורק לכתחילה היכא דאפשר לתקן מתקנינן וכמבואר בתוס' בכורות (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב וז"ל ויש לומר דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק יעו"ש ולפי"ז גם בהלך היבם למדינת הים או ביבם קטן ג"כ מדינא צריכים לסמוך אדרבנן דאין לך שעת הדחק גדול מזה לעגן אשה ולפעמים תצטרך להמתין יותר מעשר שנים ויש לחוש שלא תלד עוד כמבואר ביבמות (דף ל"ד) ואשה אף דלא מפקדה אפו"ר מ"מ אשבת מפקדה כמבואר בב"ב (דף י"ג) בתוס' ד"ה שנאמר לא תוהו בראה, ואין לומר דהא בדעתה להנשא לא מעקרה הכא לא תליא בדידה להנשא דמי יודע אם תבא לכלל חליצה דאפשר דאחר כך תשאר זקוקה כל ימיה:

אלא דאם אנו מדמין לא נעשה מעשה עד אם יסכימו לזה גדולי הדור, כיון דבהגה' מרדכי בכתובות פרק אלמנה נזונית פסק דצריכה חליצה אף מיבם קטן, והרמ"א באהע"ז סוף סימן קס"ד דכתב דה"ה אם אין היבם כאן שלא תצא מבעלה ישראל ומותרת לו בלא חליצה הואיל וכבר נשאה עכ"ל, היינו בדיעבד שנשאת אבל להתירה להנשא לא קאמר:

ובהא סלקינן דאם כלו חדשיו היינו שבעל ופי' אף לכתחילה אינה צריכה חליצה אף אם היבם כאן, אף שלא גמרו שערו וצפרניו, אך אם לא נודע אם כלו חדשיו איני אומר לא איסור ולא היתר, עד אשר אשמע מה בפי מאורי דורנו:

ידידו דוש"ת, חיים פישל, החופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה