תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר · סימן כג
תרע"ח לפ"ק. דארפט יצ"ו. להרב הגאון המפורסם ר' זאב אברך ז"ל הרב דמאזייק
מה שהקשה כת"ר על הירושלמי (גיטין פרק ח' הל' א') וגינתה וחצרה אינן משועבדין לאיש לאכילת פירות, ר' יוחנן בשם ר' ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, והנה בבבלי (דף ע"ז ע"א) גבי הא דתנן התם הזורק גט בתוך חצרה מגורשת, פרכינן התם בגמרא מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני ר"א בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כו' וכתב הפני יהושע שם דהיינו דוקא למ"ד דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, אבל למ"ד דאין לבעל פירות רק עד שעת חתימה, בלא"ה לא קשה מידי. דהא גם קודם נתינת הגט, משחתמו העדים שוב אין לבעל פירות ומשו"ה שפיר מגורשת עכ"ל. והקשה כת"ר מהא דבירושלמי גיטין (פרק ב' הל' ב') קאמר ר' יוחנן דמשום אכילת פירות ואין לבעל פירות משעת חתימה, א"כ מיד שנחתם הגט שוב אין להבעל שיעבוד כלל בחצרה לאכילת פירות, וא"כ אמאי הוצרך ר' יוחנן לאוקמי בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, הרי לשיטתו גם בלא"ה שפיר מגורשת כדפי' עכ"ל. וכאשר ראיתי דבריו אמרתי לתרץ דאף למאן דס"ל דאין להבעל פירות משעת חתימה, היינו דוקא כשקבלה את הגט, אבל כשלא קבלה הגט פשוט הוא דיש לו פירות, דאין חתימת הגט לבד הגורמת שיפסיד הפירות, כ"א גם הנתינה היא הגורמת להפסיד להבעל הפירות וכשמטא גיטא לידה אמרינן שאין להבעל פירות למפרע משעת חתימה, וכמבואר דבר זה בהראשונים, ולפי"ז לא תקשה כלל, דהא בשעת הנתינה צריך להיות תשמיש החצר שלה, כדי שתוכל לקנות הגט בו, ואז ממילא אין הפירות להבעל למפרע משעת חתימה, ולכן הוצרך ר"י לאוקמי בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, כי אז יכולה לקנות הגט, אבל אם לא כתב לה כן. נהי דלאחר שתקנה הגט ותתגרש בו אגלאי מילתא למפרע דהפירות כבר היו שלה, אך כל זמן שלא נתגרשה הפירות הם של הבעל, וכל זמן שלא נתגרשה אינה יכולה לקנות הגט ואינה מגורשת וממילא הפירות הם של הבעל:
וראיתי שכת"ר מביא שכבר תירץ כן בספר אבני מלואים בסימן קל"ט, וכת"ר כתב ע"ז וז"ל אבל לענ"ד הא ליתא, משום דבב"מ (י"ב ע"ב) גבי מגורשת ואינה מגורשת כתב השמ"ק שם בשם הרמ"ך וז"ל וקרוב הדבר לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה, כיון שהיא ספק מגורשת, ואין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו וה"ה שאינו אוכל פירותיה כיון שנתן לה גט, ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר עכ"ל. ונראה דדוקא במגורשת ואינה מגורשת דהוה ספק דאורייתא ואם נשאת תצא הוא דמספקא לי' להרמ"ך ז"ל אם הוא אוכל פירותיה וחייב לפדותה, אבל אם נתגרשה בגט הכשר מדאורייתא ופסול מדרבנן דאם נשאת לא תצא לרוב הפוסקים כמבואר בב"ש באהע"ז סימן קכ"ח ס"ק ג', ודאי דאינה כאשתו לכל דבר ואינו חייב לפדותה וגם אינו אוכל פירותיה, כדמוכח בגיטין (י"ז ע"ב), דפריך אביי לרב יוסף ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן, ופירש"י דלתרווייהו פריך בין למ"ד משום בת אחותו ובין למ"ד משום פירות דכיון דבדיעבד שפיר דמי אכתי יתן לה גט בלא זמן ולא תוכל לטרוף הפירות מלקוחות יע"ש. ואי נימא דבנתגרשה בגט פסול מדרבנן הוי כאילו לא נתגרשה כלל והפירות של הבעל, א"כ מאי פריך למ"ד משום פירות הלא בדין אינה יכולה לטרוף מהלקוחות דהא גט שאין בו זמן פסול הוא מדרבנן, א"ו כיון דמדאורייתא כשר הוא אין לו להבעל פירות עוד וגם אינו חייב לפדותה, והנה הא דהפירות של נ"מ הוא להבעל אינו אלא מתקנת חכמים בעלמא, אבל מה"ת אין לו להבעל פירות, וכבר הכריעו הפוסקים דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא והוכיחו כן מפירש"י בב"מ (מ"ח ע"א) ד"ה קאי באבל, ומהתוספות בכמה דוכתי וכן הוא בטור ח"מ סי' קצ"ח, ועי' באהע"ז סי' כ"ח בב"ש ס"ק ג' וס"ק ו' וס"ק ל"ה. והשתא הא דפרכינן בגיטין שם מה שקנתה אשה קנה בעלה ואמאי היא מגורשת, ע"כ צ"ל דכל עיקר הקושיא אינו אלא אמאי קתני במתניתין הרי זו מגורשת גמורה, הלא מדרבנן אינה מגורשת, דהא מדרבנן מה שקנתה אשה קנה בעלה, וא"כ נהי דמדאורייתא היא מגורשת ואם נשאת לא תצא מ"מ כיון דמדרבנן אינה מגורשת, הרי אסורה היא להנשא לכתחילה, וכיון דכן הוא תו ליכא לתרוצי כמ"ש האבני מלואים שם דמשו"ה פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה אפילו למ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה, משום דהא בהא תליא, כיון דמשועבדת לו לפירות הרי לא נתגרשה וכיון שלא נתרגשה הרי עדיין הפירות שלו, דז"א הלא כיון דמה"ת שפיר הוא מגורשת ורק מדרבנן היא אינה מגורשת א"כ הרי אין לבעל פירות משעת חתימה משום דאין אני קורא בה ואהדרינך לאנתו כמו שהוכחנו למעלה מסוגיא דגיטין (י"ז ע"ב) דבגט כשר מדאו' ופסול מדרבנן שוב אין לו לבעל פירות עכ"ד כת"ר:
ולכאורה הא בגיטין (ג' ע"ב) כתבו התוס' בד"ה כתב בכתב ידו כו' וא"ת בשלמא כו' אבל למאן דמפרש התם דתקינו זמן משום פירי קשה לר"י מה תשש יש בכתב ידו ואם יש לחוש שיקדים זמן לטובת האשה אע"פ שבא לגרשה ולעשות עמה קנוניא שתגבה מלקוחות שמכר להם פירות בינתים מאותו הזמן הכתוב בגט עד עכשו כו' א"כ לא נסמוך עליו לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בו וי"ל דודאי אינו נאמן ולכך פסלהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין כשיכתוב הבעל יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן ולכך פסלוהו דהשתא בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול, דדוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה עכ"ל והרי התם בשלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר כתבו שבדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב, ולפי דברי כת"ר כיון דמדאורייתא כשר הפירות הם שלה. והטור באהע"ז סימן קי"ט כתב בשם הרמ"ה בנשתטית שאפילו גירשה שחייב במזונותיה וכל תנאי כתובה לבד מתשמיש המטה שאסור, דאי אמרת פטור מה הועילו חכמים בתקנתן כו' עכ"ל, ומסתמא כיון דיש עליו חיובי דתנאי כתובה בודאי הוא אוכל פירות, אף דמדאורייתא היא מגורשת, ומה שכתב בפרי חדש באהע"ז סימן קי"ט על דברי הרמ"ה וז"ל ולדידי לא קשה דהועילו חכמים דלכתחילה לא מצי מפיק לה והכי אמרינן ברפ"ב דגיטין גבי ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן, ומשני אהני דלכתחילה לא תנשא וה"נ דכותה עכ"ל לענ"ד אין מזה תפיסה על הרמ"ה, דהתם כיון היכולת בידו לגרש בגט הכשר לכתחילה אהנו תקנתן דלכתחילה לא תנשא וא"כ יגרשה בגט כשר ולא יעבור על תקנת חכמים, אבל בנשתטית, כיון דאינו יכול לגרשה בשום אופן, אי אמרת פטור מה הועילו חכמים בתקנתן דאז בודאי יעבור ויגרשה:
אלא דבפרק ו' הל' ל' מהלכות גירושין מסיק הרב המגיד דמגורשת ואינה מגורשת אין לה שאר תנאי כתובה, ולפי"ז גם אין הבעל אוכל פירות עכ"ד, והנראה לענ"ד דאדרבה מדברי התוס' שהבאתי לעיל דהיכא דהגט פסול לכתחילה ואם ניסת אין הולד ממזר דאין הבעל אוכל פירות, דהא כתבו וז"ל והשתא בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כו' דוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה עכ"ל משמע מדבריהם דדוקא מיום הכתיבה אינה גובה, אבל מהיום דידעינן בודאי שהוא יום הנתינה, שפיר גובה, כיון דאם ניסת אין הולד ממזר, והרמ"ה שכתב בנשתטית שאפילו גירשה שחייב בכל תנאי כתובה, היינו דוקא בכה"ג, דהתם הוא מטעם זה דמה הועילו חכמים בתקנתן דבודאי יגרשנה, כיון דאין לו עצה אחרת, אבל בהנך דתקנו חכמים דהגט פסול ואם ניסת הולד כשר, כיון דיכול לגרשה באופן הכשר לכתחילה אהני דלכתחילה לא תנשא ושוב לא יגרשנה בגט כזה וכמו שכת"ל. וא"כ ג"כ דאין להבעל הפירות:
והנה כת"ר מחזיק בהתירוץ של האבני מלואים בסימן קפ"ז ס"ק י"ד שתירץ על הקושיא שעל הירוש', וז"ל לפי מה שכתבתי ניחא, דהא דאין לבעל פירות משעת חתימה, היינו משום דמפקי לקלא, והנה מסתמא כל הגיטין ביום שנכתבו נמסרו דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי' וכשהנתינה היא ביום החתימה עדיין יש לו לבעל פירות דעדיין לא מפקי לקלא אלא מסוף היום דלא כתבינן שעות, וכמ"ש הר"ן בפרק מי שהיה נשוי, בהא דתנן היו כולן יוצאין בשעה אחת כולן שוין וכתב שם לפי ששטרי הלואה אפילו לוה מזה תחילה וכתב ומסר לו ואח"כ כתב ומסר לשני, אפי"ה חולקין בשוה, לפי שאין שיעבוד השטר תל אלא משעה שמוכח מתוכו, והיינו מסוף היום, דהא שטר שכתוב בו ניסן סתמא אינו טורף ממשעבדים אלא בשביל הקול, ואין הקול יוצא אלא מן הזמן שמוכח וע"ש וכיון דאין הקול אלא מסוף היום, א"כ בגט שנמסר ביום החתימה עדיין יש לבעל פירות, ושפיר פריך בירושלמי ולכך בעי ר' יוחנן לאוקמי בכותב לה דו"ד אין לי בנכסיך עכ"ל:
ולענ"ד תקשה לפי שיטת בעל העיטור במאמר ראשון זמן, שפסק דהלכתא דזמן הוא משום אכילת פירות ויש לבעל פירות עד שעת חתימה, ועיין מש"כ הרא"ש בגיטין פ"ב סימן ד', דהא איתא בגיטין (דף ע"ז ע"ב) ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבי' לה. למחר תקיף לי' עלמא, אתו לקיימיה דרבא אמר להו זילו אמרו לי' ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא כו' א"ל רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' והא התם כבר בסוף יום דמעלי שבתא מפקי לקלא ואין לבעל עוד פירות למ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה ולמחר כשקנתה החצר שוב אין לבעל פירות, ומאי הקשה מה שקנתה אשה קנה בעלה:
וכמו כן תקשה לשי' הרשב"ם ב"ב (קמ"ו ע"ב) שפ' דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות. ג"כ תקשה מאי מותיב לי' רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה, הא כבר אין לו פירות משנתן עיניו לגרשה והא בגיטין (דף י"ח) רבא גופי' קאמר מאי טעמא דר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות, אלא מחורתא, דאף למאן דס"ל דמשעת חתימה או משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות היינו דוקא כשקבלה הגט ואז למפרע אין לו פירות משעת חתימה. אבל כל זמן שלא קבלה הגט יש לו לבעל פירות:
והנה מה שכתב כת"ר וז"ל והנה הא דבפירות של נ"מ הוא להבעל אינו אלא מתקנת חכמים כו' וכבר הכריעו הפוסקים דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא כו' והשתא הא דפרכינן בגיטין שם מה שקנתה אשה קנה בעלה ואמאי היא מגורשת צ"ל דכל עיקר הקושיא אינו אלא אמאי קתני במתניתן הרי זו מגורשת גמורה, הלא מדרבנן אינה מגורשת דהא מדרבנן מה שקנתה אשה קנה בעלה. וא"כ נהי דמדאורייתא היא מגורשת ואם נשאת לא תצא. מ"מ כיון דמדרבנן אינה מגורשת הרי אסורה היא להנשא לכתחילה, עכ"ל. והנה לפי דברי כת"ר תקשה אהא דסנהדרין (דף ע"א ע"א) דר' יוסי בר' יהודה ס"ל גבי בן סורר ומורה דעד שיגנוב משל אביב ומשל אמו. ופריך שם אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, והא התם בבן סורר ומורה מדאורייתא קא בעי ר' יוסי בר' יהודה דיגנוב גם משל אמו והא מדאורייתא הפירות הם שלה ורק מדרבנן מה שקנתה אשה קנה בעלה ומאי קפריך, ועוד הא דמשני שם מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו ופירש"י שהיו מעות מוכנים לקנות מהם סעודה לאביו ולאמו דכיון דלכך נזדמנו משל אמו קרינן בהו דאיהי נמי שייכא בהם מדינא דבעלה חייב במזונותיה עכ"ל. והא לדעת הרמב"ן והר"ן והרא"ש והמגיד דמזונות מדרבנן עיין באהע"ז סימן ס"ט בח"מ ס"ק ג' ובבית שמואל ס"ק א' א"כ מדאורייתא אין של אמו, ותקשה אמו מנא לה:
ועוד הא דכתבו התוס' ביבמות (דף ס"ו ע"א) ד"ה אלמנה כו' עבדי מלוג לא יאכלו אפילו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו עכ"ל. ולפי דברי כת"ר עדיפא היה להם למימר, כיון דאין הפירות קנויות לו אלא מדרבנן וקנין דרבנן אינו אוכל בתרומה, כמבואר ביבמות (דף ס"ח ע"א) וברמב"ם פרק ח' הל' ט' מהל' תרומות:
ועוד דאמרי' בב"ק (דף פ"ט ע"ב) דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאשה ולא לאיש ואפסקא כן ברמב"ם פרק ה' מהל' עבדים וביור"ד סימן רס"ז סעיף ל"ח וביבמות (דף ס"ח ע"ב) דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה, ואי קנינו אינו אלא מדרבנן אמאי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין, הא מן התורה אינן שלו, ובעבדי מלוג אמאי מעכב שלא יצאו בשן ועין לאשה הא מדאורייתא כספו המיוחד לו קרינן בה:
והנראה לענ"ד דמה שקנתה אשה קנה בעלה לא דמי לשאר דברים שאין בהם קנין אלא מדרבנן ושנחלקו הפוסקים אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא, דהכא אין הכונה דקנין הבעל הוא מדרבנן, רק דעיקר הדבר הוא מתקנת חכמים שתקנו כן דמה שקנתה אשה קנה בעלה, היינו דתקנו דבכל נשואין יהיה כן באופן זה דמה שקנתה אשה יקנה בעלה, ומכיון דתקנו כן דהנשואין תהיינה באופן זה, ממילא קנין הבעל הוא מדאורייתא, כיון דאדעתא דתקנתא דרבנן האשה נישאת לו ובהנשואין היא מקנה לו כל מה שקנתה, וע"כ הוא קונה קנין גמור דמהני מדאורייתא, וא"כ תקנתא דרבנן היא דליקני הבעל אך עצם הקנין הוא דאורייתא, משא"כ בשאר מילי דנחלקו הפוסקים אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא, דהתם עצם הקנין הוא דרבנן, כגון קנין דמעמד שלשתן דנחלקו רבינו ירוחם והב"י אם קדש אשה במעמד שלשתן אם הקידושין הם מדאורייתא או מדרבנן, דהתם עצם הקנין הוא מדרבנן:
וסעד לדברי נ"ל מהא דגיטין דף (מ"ז ע"ב) איתיבי ר' יוחנן לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא וכתבו התוס' בד"ה ולביתך ת"ל וא"ת והא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא היא א"כ ע"כ גזרת הכתוב הוא, וי"ל דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן עכ"ל. וכן כתב הר"ן שם בחידושים וז"ל י"ל דאע"ג דבעל לא אכיל פירות מדאורייתא אפי"ה דרכן היה בדורות הראשונים להיות מתנין שיאכל בעל פירות וזהו מוהר ומתן שאמרה תורה, שבראשית רבה אמרו מהר פירא מן פירא פירנין, והיינו נכסי מלוג עכ"ל. והיינו אף דמדאו' אינה מחויבת לתת הפירות, מ"מ כיון דדרכן היה להיות מתנין קנה מדאורייתא עד שמרבה מולביתך שמביא ביכורי אשתו. וה"נ כיון דתקינו רבנן דהנישואין תהיינה על אופן זה, ממילא קנה הפירות מן התורה:
וכן נראה מדברי הר"ן בחי' גיטין (דף ע"ז ע"א) ד"ה אמרי, וז"ל אבל בעל שאמר אחר שנשאה הריני פודה ואיני אוכל פירות לא מהני דנשואה ידו כידה כדאיתא בפרק הכותב, כלומר שהוא זוכה בגוף הנכסים ובפירותיהם, הלכך לא מהני לשון חלוק אלא הקנאה גמורה עכ"ל. והיינו שהוא זוכה בנכסיה בקנין גמור דמהני אף מדאורייתא:
ולכאורה תקשה ע"ז מהא דכתבו התוס' ביבמות (דף ל"ו ע"ב) ד"ה קנין וב"ב (קל"ו ע"ב) תוד"ה ר' יוחנן, שהקשו לר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי איצטריך תקנת אושה דאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה דלא עשתה ולא כלום ותי' דקנין פירות לא הוי אלא מדרבנן ולא הוי כקנין הגוף לכך איצטריך תקנת אושה ע"ש, משמע מדבריהם דעצם הקנין אינו אלא מדרבנן ומשום הכי לא הוי כקנין הגוף, והנראה לענ"ד לומר דכונתם דאף שתקנו שקונה בפירות הוא קנין גמור מדאו', אך כיון דרבנן תקנו האי תקנתא דליקני הפירות, תקנו שבאופן זה יקנה דלא להוי כקנין הגוף, כדאשכחן בכתובות (דף פ') דבעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום, והתוס' בב"מ (דף צ"ו ע"א) ד"ה שאל כתבו דאין הבעל יכול להשאיל או למכור פירות נכסי מלוג בלא רשות האשה, והיינו דהכי הוה תקנתא דליקני רק באופן זה שלא ישאיל ושלא ימכור, ומשו"ה אינו ג"כ כקנין הגוף, אף דלבתר האי תקנתא עצם הקנין הוא דאורייתא:
ועוד נראה לענ"ד דאפילו אי נימא דהקנין שקנה הבעל הפירות הוא מדרבנן ומדאורייתא גם עכשיו אין לו קנין בפירות כלל, ג"כ לא תקשה הא מדאורייתא הוה גיטא, דכיון דיש לו קנין פירות אף דהקנין הוא מדרבנן גם מדאו' לא הוה גט, מדאמרי' בבבא מציעא (דף ז' ע"א) האי סודרא כיון דתפיס בי' שלוש על שלוש קרינן בי' ונתן לרעהו דכמאן דפסק דמי ומאי שנא מדרב חסדא דאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת, התם כריתות בעינן וליכא, הכא נתינה בעינן ופי' רש"י כריתות הבדלה, שיהיו מובדלים זה מזה והרי אגודים הם בחוט זה עכ"ל. חזינן מזה דאף דלענין קנין אין חוט זה מעכב כלום, וכמו שכתבו ג"כ התוספות בכתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה ואי וז"ל, דדוקא לענין הגט אמרינן היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט, משום דבעינן כריתות והא אגידי בי' כו' וכיון שאינו זוכה מטעם זה, ה"ה דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו עכ"ל מ"מ לענין גט מעכב משום דבעינן כריתות וליכא, א"כ בכל אופן שיש להבעל זכות בהקנין, אף שהוא רק מדרבנן, גם מדאורייתא ליכא כריתות, דלא גרע מחוט בידו, אף דאין בו כלל משום קנין, אך כיון דאגידי בי' בחוט זה אין כאן כריתות, והכא נמי כיון דיש להבעל זכות בהחצר בכל אופן שהוא, אף שהזכות הזה אינו מה"ת, אך כיון דמדרבנן יש לו הזכות, אכתי אגידי בי' ואין כאן כריתות, ולכן אף מדאורייתא אינה מגורשת:
אחר זה ראיתי באבני מלואים סימן קל"ח שכתב ג"כ כעין זה, ומעתה נראה לענ"ד לתרץ גם הקושיא שעל הירושלמי בגיטין (פ"ח הל' א') שהבאתי לעיל, אמאי אצטריך ר' יוחנן למימר עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, הא ר' יוחנן ס"ל בירושלמי גיטין (פ"ב הל' ב') דאין לבעל פירות משעת חתימה, דנהי דמשעת חתימה אין לבעל פירות, אבל כריתות אין כאן, דהא אכתי יכול הבעל לבטל הגט ותו הדר יש לו פירות, א"כ עדיין אגידי בי' ואינם מובדלים עוד, וכל כמה דאפשר שתהי' לו זכות מה בחצרה אף שאין לו בו קנין כלל, מ"מ אכתי אגידי בי' וליכא כאן כריתות: