תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר · סימן יט
בע"ה יו"ם ג' מ"ו אייר תר"ץ, לפ"ק ברוקלין. לידידי הרב הגאון החריף ובקי ר' יהושע בוימעל שליט"א, רב בברוקלין
ע"ד המעשה הרע שבחור אחד לקח אשה שברחה מבעלה והלכו למקום שאין מכירין אותם ונשאה בחופה וקידושין ודרו ביחד. וכשנודע הדבר למשפחת הבחור מחו בכל תוקף ואז קבלה האשה גט פטורין מבעלה, והגט היה חדש ימים אחרי החופה והקידושין של הבחור ועתה יש לחקור אם מותרת היא להבחור או אסורה לו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, אך הבחור והאשה אומרים שלא בא עליה טרם שקבלה הגט מבעלה
כבר אמרתי לכת"ר שזה מפורש בתשו' הרשב"א שהביא הבית יוסף באהע"ז סוף סימן י"ז שנשאל על עובדא כיוצא בזה ואסרה. דהא משנה שלמה שנינו ביבמות (דף פ"ז) האשה שהלך בעלך למדינת הים ונשאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה, ואין לחלק דהתם בדינו של הרשב"א משמע דלא ידע שמעון מזה שכבר נתקדשה לראובן ולהכי שייך לומר דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, דאין לחלק בזה, דגם התם בדינו של הרשב"א, הא האשה ידעה דנתקדשה, ולפי מה שכתב המשנה למלך בפרק, י' הל' י"ק מהל' גירושין דגם באשה אמרי' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף אם נתיחד עמה אם יש איסור בדבר לא שייך לומר דבעל בעילת איסור, וא"כ אם אתה אומר אם ידע שהוא א"א לא בעיל לה, הא היא ידעה גם בעובדה דהרשב"א ואפילו הכי אסורה:
וטעמא דמלתא הוא, דהא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונשאת שתצא מזה ומזה, אפסקא הלכתא באהע"ז סימן י"ז סעיף נ"ו דאפילו לא נבעלה ג"כ תצא מזה ומזה, וא"כ אף אם נימא דהיכא דידע שהיא א"א לא יבא עליה, הא נשואין בלבד אוסרין אף אם בודאי לא בא עליה, ופשוט הוא דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, וכיון שנשאה בחופה וקידושין, זו בלבד אוסרה אף אי לא בא עליה, וגם בתשו' הריב"ש סימן תק"ח היתה ג"כ מזידה כשנשאה בעלה השני ופסק הריב"ש דתצא מזה ומזה אם נכנסה לחופה ולא נבעלה, דהנשואין לבדן אוסרין אותה כמו שנבעלה. וכן כתב מפורש בחי' הריטב"א יבמות דף פ"ז ע"ב וז"ל ואפי' נכנסת לחופה ולא נבעלה תצא מזה ומזה, פי' שהחמירו עליה לעשותה כאלו זנתה במזיד שהיא אסורה לבעל ולבועל עכ"ל:
ותדע שכן הוא דהא הרשב"א ס"ל כהרמב"ם בפרק י' הל' י"ט מהל' גירושין שרק באשתו שגרשה ובמקדש על תנאי אמרי' היכא דבא עליה אין אדם עושה בב"ז עי' בהרב המגיד שם ובפרק ד' מהל' נחלות, וכן הביא בתשו' מהר"ם אלשקר סימן ג', וכן הוא מפורש בתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סימן קל"ה. אבל באשה דעלמא אף אם נתייחד עמה אין חוששין שבא עליה, ואיך אסרה הרשב"א על השני, אלא ודאי משום דנשאת שאני, דהיא אסורה לו בודאי וחזקה שבא עליה שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכמו שכתבתי לעיל:
והנה מכבר כתבתי בתשובה שהשבתי עלה דכתב במשנה למלך פרק י' מהל' גירושין בשם הרדב"ז שאם פרסה נדה ונתיחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דמסתמא לא עברו על איסור כרת ואפי' ראינו שנבעלה אין חוששין שמא לשם קידושין בעל, דהא לא שייך אין אדם עושה בב"ז דמאן דעבר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות, וראיתי בספר אבני מילואים אהע"ז סימן ל"ג ס"ק א' שכתב וז"ל ומצאתי שהרשב"א אינו סובר כן. ע"ש בתשובה סימן קפ"א ז"ל שאלת רחל באה ואמרה פנויה אני ונתקדשה לשום פלגש בלא כתובה ושהתה עמו כמה ימים ונתיחדה עמו, ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן זה שנים ואחר כל זה נודע שהביא לה אחיה מראובן בעלה הראשון גט לאחר זמן קידושי שני מה יהי' הדין. תשובה, אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני כו' דאשה זו כיון שנתיחדה עמו אחר הקידושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה כו' זו שמתחילה לא נתקדשה וכל כיון שידע זה השני שיש עדים שנתקדשה כבר לראובן וראה הגט ביד האשה שגרשה ראובן יודע הוא שאין קידושין תופסין בא"א וגמר ובעל אחר גירושי ראשון לשום קידושין כדאמרי' בקטנה היכא דבעל אחר שגדלה ועמדה ונתקדשה לשני אינה צריכה גט משני כו' ואעפ"י שאסורה לו מונטמאה נטמאה, מ"מ קידושין תופסין בה מן התורה ומה שטען זה המקדש שלא נתיחד עמה לשום נשואין ולפיכך רשאי הוא לכנוס, אין ממש בטענותיו, כמו שאמרנו שהיחוד הוא כביאה וע"ש כו'. ומבואר דאפי' לא ראינו שנבעלה אפי"ה כין דקידושין תופסין בה אין אדם עושה בב"ז וגמר לשום קידושין. וא"כ בנדה נמי דקידושין תופסין בה אמרי' אין אדם עושה כו' וגמר לשם קידושין ואפי' לא ראינו אלא היחוד אמרי' הן הן עדי יחוד כו' ודלא כהרדב"ז עכ"ל:
ולענ"ד נראה דאין מזה ראי' דהרשב"א פליג על הרדב"ז בזה. דהנה בדינו של הרדב"ז שהביא המל"מ צריכין אנו לומר שני דברים, חדא דהן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה להורות שנבעלה, ושנית צריכין אנו לומר מכיון שבא עליה אמרינן ג"כ חזקה אין אדם עושה בב"ז, וא"כ בא עליה לשם קדושין, וקאמר הרדב"ז, כיון דהא דאנן אמרי' דבא עליה לשם קידושין הוא רק מטעם חזקה דאין אדם עושה בעילתו ב"ז, א"כ היכא דנעשה בעבירה לא אמרינן הך חזקה. חדא דמסתמא לא יעבור על איסור כרת, ואף היכא דעבר על איסור כרת דהיינו שראינו שנבעלה, לא שייך גבי' לומר אין אדם עושה בב"ז. דמאן דעבר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות. אבל בנידון של הרשב"א לא צריכין לומר הך חזקה דאין אדם עושה בב"ז ובא עליה לשם קידושיו. דהך חזקה מצרכינן לומר רק היכא דלא ידעינן בבירור שחפץ לקדשה ולכונסה בתור אישות. אבל היכא דידוע בבירור שחפץ הוא לקדשה בתור אישות, אז לא צריכין לדון מטעם חזקה. ולפ"ז בנידון של שהרשב"א לא מטעם חזקה אנו דנין. דהתם הרי ידעינן בבירור שהוא חפץ לכונסה ולהחזיקה לאשה, א"כ חזינן דהך איסורא שאסורה לבעל אסורה. לו להבועל, לא חייש. אבל לקדשה הוא חפץ. כמבואר בפירוש בדברי הרשב"א ועיין בב"י אהע"ז סוף סימן י"ז. והתם רק הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה אמרי' אבל להך חזקה דאין אדם עושה בב"ז לא צריכין כלל, דאם בא עליה אז בודאי בא עליה לשם קידושין. כיון דרוצה עתה לכונסה בתור אישות, וכיון שהוא רוצה בפירוש לשם אישות לא שייך לומר דמאן דלא חש אהך איסורא לא חש נמי לבעול בזנות דהא קאמר בפירוש שרוצה בה באישות לא בזנות, ולא אמרי' דמסתמא לא יעביד איסורא ויבא עליה. דהא חזינן דהך איסורא רוצה הוא לעבור, דהא חפץ הוא לכונסה עכשיו אף שאסורה לו:
ולפ"ז כתב הרשב"א דהא דכנסה מקודם שקבלה הגט מהראשון בזה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובודאי בא עליה אז כיון שכנסה לשם אישות ונאסרה עליו מונטמאה ונטמאה ואח"כ כאשר קבלה גט מהראשון וגם אז נתיחדה עמו אמרינן ג"כ הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואף שעביד איסורא, מ"מ חזינן דאינו חושש אהך איסורא מדרוצה לכונסה עכשיו בתור אישות, דלהא חזינן דחושש, וא"כ אמרי' כיון דידע דקידושין הראשונים לא תפסי בא"א, גמר ובעל עכשיו לשם קידושיו. אבל היכא דלא ידעינן דהוא חפץ באישות באיסורא ורק מטעם חזקה דאין אדם עושה בב"ז, אמרינן מאן דלא חש איסורא לא חש נמי לבעול בזנות:
ותדע שכן הוא, דהא הרשב"א ס"ל כהרמב"ם שרק באשתו שגרשה ובמקדש על תנאי אמרי' דאין אדם עושה בעילתו ב"ז, כמו שכתבתי לעיל, א"כ הגע בעצמך אם אחד זנה עם א"א ונאסרה על הבועל, ואח"כ גרשה בעלה ונתיחדה עם הבועל שבא עליה בעדי יחוד, האם נאמר אליבא דהרשב"א דחזקה דא"א עושה בב"ז ונתקדשה לו, הרי הרשב"א ס"ל דלא אמרי' הך חזקה אף בביאת היתר ומכל שכן בביאת איסור. א"ו טעמי' דהרשב"א הוא, מפני שרואים שרוצה לכונסה בתור אישות ואינו חושש על האיסור, בזה חייש הרשב"א שבא עלי' לשם קידושין אבל בגונא דהרדב"ז אפשר דגם הרשב"א מודה:
ועוד הא הרשב"א בחידושיו בגיטין (דף פ"א) תירץ על דברי התוס' ד"ה ב"ש סברי כו' ואע"ג דביבמות פרק ב"ש כו' דב"ש לטעמייהו דלא יגרש כו' מצא בה ערות דבר ומזוהמת בעיניו, ולפ"ז ליכא למימר אין אדם עושה בב"ז, דהא אסירא לי' יע"ש. וא"כ לכאו' זה הוא ההפך ממה שכתב בתשובה דאף דאסורא לי' מ"מ קידושין תופסין, א"ו דהתם שאני דחזינן דחפץ לכונסה לשם אישות לא צריכין בזה לטעמא דאין אדם עושה בב"ז, אלא אי בעיל, בודאי הוא לשם קידושין כיון שמפרש שרוצה לכונסה:
והא הרדב"ז בעצמו שם בתשו' סוף סימן שנ"א כתב וז"ל ומ"מ אם אמר לעדים אני מתיחד כדי לבעול לשם קידושין כו' אפי' בעל סתם הויא מקודשת ודאי עכ"ל והיינו אף שהיא בנדתה, כיון דגלי דעתי' דלא אכפת לי' בהך איסור וחפץ לקדשה לשם אישות הוה קידושין:
וא"כ כיון דגם לגבי הבעל אמרינן מדרוצה לכונסה הא הא חזינן דאינו חייש אהך איסורא דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, א"כ גם לגבי דידה מדחזינן דנכנסה לחופה וקידושין אף דידעה דאסורה, מ"מ הא חזינן דלא אכפת לה הך איסורא, ובודאי עבדה איסור מדנכנסה עמו לחופה, וכן הוא בנ"ד לגבי דידי', אף דידע מהאיסור, מ"מ כיון דנשאה בחו"ק בודאי בא עליה ואסורה לו:
והנה באשת איש שנשאת לאחר ולא נבעלה, אם נימא דהנשואין לבדן אוסרים אותה, זו היא מחלוקת ישנה, דהנה בספר שער המלך הלכות אישות בקונטרס חופת חתנים סעיף ה' הביא דברי מהר"א ששון בתשו' סימן קע"ג שכתב עלה דפסק הטור באהע"ז סימן מ"ו דמי שיצא עליה קול שנתקדשה לאחד ובא אחר וקדשה מגרש ראשון ונושא שני. ודוקא כשנתקדשה ולא כנסה, אבל כנסה אסורה לו אחר שגרשה הראשון, דכיון שאנו מצריכין אותה גט, הרי היא בחזקת שהיתה אשתו ונמצא שבא עליה בזנות. וכתב הרב ז"ל דכל שנכנסה לחופה, אעפ"י שידענו בבירור שלא נבעלה, כגון שבאו עדים ואמרו שלא זזה ידם מתוך ידו. אפי"ה היה נראה דהחופה תהיה כביאה לאוסרה עליו כו' והמחבר שער המלך כתב ע"ז וז"ל ומ"מ בנידון מהרי"א ששון ז"ל נראה דלכ"ע כל שנכנסה לחופה ולא נבעלה לא חיישינן לה כלל, ואפי' לדעת התוס' ור"ת דס"ל דחופה חשיבה כביאה ממש. והוא דעד כאן לא כתבו ז"ל כן אלא גבי ההוא דיש חופה לפסולות וכיוצא, דמן הדין קידושין תופסין בחייבי לאוין, והלכך חופתה נמי הויא חופה והויא לה נשואה וחשיבה כביאה. וכן נמי ההיא דפרק נערה דכותא דהוו נשואין גמורים, ומשו"ה כתבו דנשואה חשיבה ממש כבעולה, מה שא"כ ביצא עליה קול שנתקדשה ונישאת לאחר ונכנסה לחופה ולא נבעלה, דבהא ודאי פשיטא דמגרש ראשון ונושא שני, דממ"נ אם לא נתקדשה לראשון כלל הרי היא מותרת, ואם נתקדשה לראשון חופה דשני ודאי לא חשיבה חופה כלל, דאטו נשואין תופסין בעריות, וה"ל כמי שלא נשאת עכ"ל:
אלא דלא משמע כן מחידושי הריטב"א יבמות (דף פ"ח ע"ב) וז"ל והא דאמרי' רישא דעבדא איסורא, לא סוף דבר דעבדא איסורא ממש שנבעלה, אלא כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה דהא לא שרי' דסיפא אלא כשנתקדשה בלבד. וכן אתה אומר בדר' יוסי בן כיפר דכל שנכנסה לחופה נשואין הוו ואסורה לראשון, דכל היכא דביאה פסלה חופה פסלה. וכדאמרי' גבי יש חופה לפסולות. עכ"ל וכ"כ בנמוקי יוסף פרק עשירי דיבמות, והא התם נמי אין נשואין תופסין בא"א, ואפי"ה אמרינן שכל שנכנסה לחופה נשואין הוו, אעפ"י שלא נבעלה ונאסרת על הראשון, ואין לחלק דהתם שסברה שמת בעלה והיתה מחשבתה לנשואין גמורים, ועל כן אף אם רק נכנסה לחופה ולא נבעלה הוו נשואין, משא"כ אם ידעה שהיא אשת איש ונכנסה לחופה שהיא ידעה שאין קידושין תופסין בה גם החופה אינה מועלת, דזה אינו, דאטו במחשבתה תלוי הדבר, והא העיקר תלוי במעשה האוסר, דהא כשנתקדשה לשני, אף שחשבה שקידושין תופסין בה אין זה כלום, כיון דמן הדין אין קידושין תופסין בה ואינה נאסרת על הראשון, רק אם נבעלה ונעשה מעשה האוסרה, והכא נמי אם נכנסה לחופה אף שלא נבעלה מעשה החופה אוסרה, אף שאין תופסין בה נשואין, מ"מ נאסרה במעשה ההיא, מה שנכנסה לחופה:
וכן משמע מדברי הרשב"א שהביא הב"י סוף סימן י"ז, שכתב מה שטען זה המקדש השני שלא נתיחד עמה לשם נשואין, ולפיכך יכול הוא לכנוס, אין ממש בטענתו כמו שאמרנו שהיחוד הרי הוא כביאה להחמיר עליו ואסורה לו עכ"ל. והתם מיירי שהכניסה לשם פילגש רק בקידושין בלא חופה, ואף על פי כן כתב שהיחוד לאחר קידושין הוא כביאה, ומשמע מדבריו שם דאי הוה חופה היתה אסורה לו בלי שום ספק כלל, אף דהיא ידעה שכבר נתקדשה לאחר והיא א"א גמורה:
וכן כתב הריב"ש בתשו' סימן תק"ח וז"ל ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וצריכה גט גם משני כיון שנשאת ועבדה אסורא ואף אם לא נבעלה לא פלוג רבנן וכן כתב הרי"ט ז"ל בבאור אע"פ שאינו צריך לפנים עכ"ל. ומדכתב לא פלוג רבנן משמע דבכל גונא אסורה:
ובאמת טעמא בעי, דלכאורה סברת בעל שער המלך היא חזקה, דכיון שהיא א"א ואין קידושין תופסין בה וחופה דידה לא חשיבה כלל, מהיכי תיתי נאמר דהחופה לבד אוסרתה אף שלא נבעלה:
ומה שנראה לענ"ד בזה הוא, דהנה בסוגיא דיש חופה לפסולות, ביבמות (דף נ"ז ע"ב) פירשו הרבה מן הראשונים דכ"ע ס"ל דלא כרב הונא דאמר חופה קונה. אלא דחופה לא קני, ופלוגתייהו בחופה גרידא בלא קידושין מקודם, א"כ מאי טעמא דרב דס"ל דיש חופה לפסולות, כיון דגם בכשרות אין חופה קונה, ואמאי תהי' חופה פועלת בפסולות. ופירשו רבים מהראשונים, עיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א, דאף דחופה לא קנה, אך כיון שזימנה עצמה לביאה ונכנסה לחופה לשם כך דכניסת חופה כביאה דלהא קיימא. ומדרבנן גזרו ע"ז דתהוי חופה כביאה. א"כ אף באשת איש דאין קידושין תופסין בה, מ"מ אף דאין כאן תפיסת קידושין וחופה אינה פועלת בה לאישות. מיהא הא אהניא חופה דתאסר על הראשון כביאה דעשו חופה כביאה כיון דזימנה עצמה לכך:
ובנ"ד אין אנו צריכים לכל זה דהא אין עדים דאמרי דלא זזה ידם מהם להעיד שלא נבעלה רק שהם בעצמם אומרים כך ופשוט הוא דאף אם שניהם אומרים שלא בא עליה דאינם נאמנים כמפו' בכתובות (דף כ"ז ע"ב) דאין אדם מעיד על עצמו. ובזה יש לתרץ דברי הרשב"א בתשו' סימן אלף קפ"ט שכתב וז"ל וא"ת מיכל האיך הותרה לדוד התם אנוסה גמורה היתה, או שאנסה שאול להשיאה לפלטי והיא על כרחה נבעלה וכעין אסתר אצל אחשורוש עכ"ל. והקשה הט"ז באהע"ז סימן י"ז ס"ק ע"א וז"ל ודברים אלה תמוהים מאד בעיני. דמ"ש שמיכל נבעלה בע"כ, תימה רבה הא סוגיא מלאה בפרק כ"ג דלא נבעלה כלל לפלטי וע"ז נקרא פלטי שפלטו מן העבירה, ודרשינן שם עד הבחורים שהיו כבחורים שלא טעמו טעם ביאה עכ"ל. ולפי מה שכתבתי דברי הרשב"א ברורים הם. דאף דבאמת לא נבעלה לפלטי, אך אנן לא מהימנינן להו כיון שהיה דרך נשואין והאיך הותרה לדוד, דאנן מחזקינן לה דנבעלה משורת הדין, אף דברוה"ק ידעינן עפ"י נביא דלא נבעלה, אך כיון דמצד הדין מחזקינן לה דנבעלה שפיר הקשה הרשב"א האיך התירוה. ועיין יבמות (דף ק"ב ע"א), אם יבא אליהו אין שומעין לו. ותירץ דאף דלפי שורת הדין מחזקינן לה דנבעלה אך אנוסה הואי:
והא דכתובות (דף כ"ב ע"ב.) כגון שנישאת לא' מעדיה כו' באומרת ברי לי, היינו היכא דהוה ספק אז נאמן לומר ברי לי, אבל בנידון דידן זה שאנן סהדי שנבעלה לא מהימני לומר שלא נבעלה, ועיין בתשו' מהרשד"ם חלק אהע"ז סימן כ"ב:
והנה מהך דכתובות דף ט' דקאמר וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, ופירש"י מפני מה לא אסרוה על דוד שהרי עדים הרבה ידעו, אין מזה ראי'. דהתם לא היו נשואין, רק שהכניסה לביתו, ועיין בשבת (דף נ"ו.) ושפיר הקשו התוס' והרשב"א דאין ראי' ממה שהביאה לביתו דהעדים לא ראו שבא עליה. ושלא בנשואין אין אוסרים על היחוד. אלא דאפשר לומר דדעת רש"י היא כמוש"כ בתשו' מהרי"ק סימן ק"ס לתרץ דברי בה"ג דאם נתיחדה לשם זנות אוסרין על היחוד אפי' אשת איש. וכמו שכתב הרמ"א באהע"ז סימן ז' סעיף י"א, ודלא כמוש"כ הרא"ש בפרק ב' דיבמות, דאפי' נסתרו יחד על דעת ערוה ג"כ אין אוסרין על היחוד. והביאו המחבר באהע"ז סימן קע"ח סעיף ו', ועיין מה שכתבו האחרונים בזה, ואפשר דכונת רש"י היא דאם נתיחדו לשם בעילה אז נאסרת דהוה רגלים לדבר, ועיין מה שכתב בביאורי הגר"א אהע"ז סימן ז' ס"ק מי. והכא ידעו העדים שהביאה לביתו לשם בעילה:
עוד אפשר לומר דכונת רש"י היא כמוש"כ בתשו' מיימונית להלכות אישות סימן כ"ה שכתב דהא דאכשר רבה תוספאה ביבמות (דף פ') דעד י"ב חודש אמרינן אישתהי, היינו בשלא היו עדי כיעור. אבל אם היו עדי כיעור לא אמרי' אישתהי והכ"נ הא נתעברה בת שבע באותו זמן ועדים רבים ידעו שנסתרה והולד נולד יותר מתשעה חדשים משפירש אוריה מביתו דבספר הזוהר בפתיחא פ' בראשית דף ח' בדפוס ווילנא איתא בשבעה סיון אזלו וחבלו בבני עמון, סיון תמוז אב ואלול אשתהו שם, ובארבעה ועשרים באלול הוה מה דהוה מבת שבע, ותשעה ירחי עיבורי של הולד, הרי נולד לאחר תשעה חדשים. ועוד הא בסנהדרין (דף ק"ז ע"א) והיא מתקדשת מטומאתה פירש"י אותה שעה פסק טומאתה ולא בא עליה כשהיא נדה עכ"ל וכיון שראתה דם לאחר ג' חדשים שפירש ממנה בעלה בודאי לא היתה אז מעוברת, דאפילו לפי מה שכתב אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן ס"ט ובתשו' ר' עקיבא איגר סימן צ"ט דאפילו אם פרשה נדה אחרי שהלך בעלה ממנה אין זו הוכחה שלא היתה מעוברת ממנו. היינו שפירשה נדה תוך ג' חדשים. אבל גם הם מודים דלאחר זמן הכרת העובר דהיינו לאחר שלשה חדשים, הוה הוכחה דאינה מעוברת. וכ"כ מפורש בתשו' רעק"א שם ובסימן קכ"ח:
ועוד לפי החשבון שבזוהר נולד הולד לאחר י"ב חודש משפירש אוריה ממנה ואז לכ"ע אסורה לבעלה. ומכיון שנאסרה על אוריה נאסרה ג"כ על דוד, וזהו מה דפריך מפני מה לא אסרוה, ופירש"י שהרי עדים הרבה ידעו. היינו שבאותו זמן נתיחדה עם דוד ולתשעה חדשים ילדה, וזה היה לאחר ג' חודש שפירש ממנה בעלה דנאסרה על בעלה, א"כ מפני מה לא אסרוה ג"כ על דוד, אחרי כתבי מצאתי בפני יהושע בכתובות שכתב קצת מזה:
והנה מכבר אמרתי דיש להבין בדברי הגמרא דקאמר התם אונס הוה, הא כתב הטור באהע"ז סימן קע"ז והרמב"ם בפרק א' מהל' נערה בתולה דכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה, כיון שלא צעקה, ומכל שכן לפי שיטת החולקים על רבינו יונה המובא בהרא"ש כתובות פרק א' סימן י"ח דס"ל דאינה נאמנת לומר אנוסה אני, ובתשו' כנסת יחזקאל סימן ע"ח שכתב דאם היא מעוברת אינה נאמנת נאנסתי אף לפי שיטת רבינו יונה. והא בת שבע היתה מעוברת. ולכאו' יש לומר לפי מה שכתב אא"ז בנו"ב תנינא חלק אהע"ז סימן ט"ז אם יש לה עד אחד שנאנסה נאמנת אף לדעת הרמב"ם, והתם דוד העיד עליה שנאנסה, ואי משום דאין אדם משים עצמו רשע, הא פלגינן דבורא. אלא דאם כן האיך נשאה. הא קיי"ל ביבמות (כ"ה) דהמעיד לאשה לא ישאנה ועיין באהע"ז סימן י"ב, רק אם שני עדים מעידין יכול אחד לשאנה כמבואר בתוס' כתובות (דף כ"ב ע"ב), אלא דניחא לי עפ"י מה שכתב בתשו' שבות יעקב חלק ב' סימן קי"ז דאם תבעה להבעל לו ונתרצית מחמת יראה שיהרגנה ג"כ הוה אנוסה, וכיון ששלח אחריה ונתרצית מחמת יראה יש לה דין אנוסה:
ועוד נלענ"ד בפשטות דאמרי' בסנהדרין (דף ס"ט ע"ב) דבת שבע ילדה בתמני שני, וא"כ היתה קטנה. ואף דאמרי ביבמות (דף י"ב) דבנים הרי הם כסימנים, ולפי שיטת הרבה פוסקים אף כשהיא קטנה ג"כ בנים הרי הם כסימנים. אך קודם שנתעברה בשעה שבא עליה בודאי קטנה היתה. והא רש"י בכתובות דף ט' ע"א ד"ה פחותה מבת שלש שנים, ס"ל כשיטת הפוסקים דפיתוי קטנה אונס היא אפשר דיתרץ כהתוס' דמן הדין לא אסרוה, רק דוד בעצמו ידע והוא ידע דאנוסה היא. ושפיר קאמר התם אנוסה הואי, דהיתה קטנה ופיתוי קטנה אונס היא. והרמב"ם דלא ס"ל דפיתוי קטנה אונס היא, אפשר דיתרץ כהתוס' דמן הדין לא אסרוה רק דוד בעצמו ידע והוא ידע דאנוסה היא:
וראיתי מה שכתב כת"ר לחקור אם צריכין לכוף אותם, וכתב דהא כל טעם הכפי' הוא משום הערבות. וכיון דאין ערבות על הנסתרות, א"כ בנידון זה שלא היו עדים על הביאה מקרי נסתרות, ובזה פי' מה שכתב רש"י ביבמות (דף פ"א ע"ב) ד"ה היכי דמי, דהא ודאי באיסור מפורסם ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן לי' עכ"ל וכתב כת"ר דבתרי ותרי, אף דהוי ספק ולא נודע לנו אם חי או לא ומקרי נסתרות. מ"מ כופין על זה משום הערבות דהרי גם על הנסתרות קבלו ערבות בירדן ורק אח"כ ביבנה הותרה הרצועה. וזה כונת רש"י דבאיסור מפורסם, היינו נגלות ואפילו איסור ספק היינו נסתרות שספק הוא לנו לא איצטריך קרא דמן התורה גם על הנסתרות יש ערבות ורק ביבנה הותרה הרצועה כדאיתא בירושלמי סוטה פרק ז' הל' ה' עכ"ל כת"ר ולענ"ד ל"ל הכי. דכיון דהותרה הרצועה על הנסתרות ואין בזה דין ערבות, איך כייפינן לי' על ספק דלדברי כת"ר אין זה אלא נסתרות. ועיין בב"י אהע"ז סימן ו'. אלא דפשוט הוא. דנסתרות הן אף שהעבירה נעשתה בודאי רק דאנן לא ידעינן עיקר המעשה זו היא נסתרות. כיון דאין בידינו למחות אין בזה דין ערבות מדהותרה הרצועה על הנסתרות, ועיין בשבועות (דף ל"ח). אבל אם ידוע לנו המעשה, רק שספק אם עבר או לא, כיון דלפי שורת הדין פסקינן דהוה עבירה אף מספק, זו היא נגלות, דגלוי לנו הדבר. ולפי מה שידוע לנו נפסק הדין, על זה יש ערבות דזו היא נגלות. ובדיוק כתב רש"י ודאי באיסור מפורסם ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כייפינן לי', היינו כיון דמספק נפסק הלכתא דאסורה הוה נגלות וכייפינן לי'. והא דדייק רש"י וכתב באיסור מפורסם, היינו דאזיל לשיטתו בכתובות (דף צ"א ע"ב) ד"ה מצוה שכתב וז"ל שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא דרבנן עכ"ל. ולהכי דייק באיסור מפורסם, היינו המפורש בתורה, ואף דהוה ספק הוא ג"כ מפורש בתורה דלשיטת רש"י כל ספק אסור מן התורה. עיין בר"ן בסוף פ"ק דקדושין: