תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר · סימן יח
הנה בא לידי חוברת בשם ביאור הלכה מרב אחד מלונדון שמתאמץ להוכיח שגם בנשואי אזרחים צריכים גט, וכל ראיותיו אינן ענין לנשואי אזרחים שאינם חפצים בקידושין של דת משה וישראלית, דמה שהביא מהא דגיטין (דף פ"א), כבר הבאתי דעת הרמב"ם בפרק י' מהל' גירושין שזה דוקא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם היכא דנחית לקידושין, אבל בשאר נשים הוא בחזקת שבעל לשם זנות, וכן כתב בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קל"ה והב"י באהע"ז סי' קמ"ט כתב שכן ס"ל להרא"ש והר"ן והרשב"א, וכן הביא בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ג' דברי הר"ר אברהם דמונפולשליר בפירושו בפרק הזורק ומסיק שם וז"ל משום הכי כל מקדש אשה בביאה צריך שיודיע לעדים הריני מתיחד עמה לבא עליה בתורת קדושין, והיא תתרצה בדבר ותתיחד עמו, והויא מקודשת, דהן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, ואם לא הודיעם כך אפילו ראוה שנבעלה אינה מקודשת, דלא אמרו רבנן אין אדם עושה בב"ז, אלא באשתו שגרשה ובמקדש על תנאי ובעל, אבל באשה אחרת לא, וכן פסק הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וכבר פסק המחבר באה"עז סימן כ"ו דאפילו אם יחדה לו אין כאן קדושין, ומכש"כ אלה הפרוצים בזמננו שאינם חפצים בקידושין על פי דת משה וישראל, וכבר הארכתי בזה בתשובתי:
והנה מה שהביא מספר שו"ת צפנת פענח סי' כ"ו, דמשו"ה דייק לומר ולנה עמו בפונדקי דוקא, אבל ברשות הבעל היה ודאי מחזיר גרושתו גם לב"ש עכ"ד. הנה בצפנת פענח אין שום רמז דגם לב"ש צריכה גט, דלהך אוקימתא דמיירי בראוה שנבעלה וס"ל לב"ש דאדם עושה בב"ז, אין שום נפקותא בין פונדקי לרשות הבעל, דלדידהו אם הוא עושה בב"ז, אף אם הכניסה לביתו ג"כ עושה בב"ז, אלא להך אוקימתא בלא ראוה שנבעלה ובית שמאי סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, אפשר לומר דבביתו בודאי בא עליה. אך לפי שכתבו דרק במחזיר גרושתו אמרינן דכונתו היא לשם אישות א"כ בביתו ודאי בא עליה וכונתו לשם אישות. ועפ"ז כתב הרמב"ם בפרק א' הל' ה' מהלכות גירושין שאם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמו שגירש והחזיר גרושתו עכ"ד ובמרדכי גיטין פרק מי שאחזו סימן תכ"ה כתב דה"ה אם נתיחד עמה באפילה ג"כ צריכה גט, משום דבכל מקום שיש לחוש שבא עליה באשתו שגירשה, י"ל שבא עליה עליה לשם אישות, ומכל שכן במחזירה לביתו, בודאי בא עליה ואמרינן באשתו שגירשה דאינו עושה בעילתו ב"ז ובא עליה לשם אישות, אבל באשה אחרת שעושה בב"ז, אין נפקותא אם מייחדה בביתו, דאף שמחזקינן שבא עליה, הא אמרינן שעושה בעילתו ב"ז:
ומה שמבואר בתוספתא פרק קמא דקדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת, והרב המגיד בפרק י' הל' י"ט מהל' גירושין כתב דהכונה דכל שאינה בפירוש לשם קדושין אינה מקודשת ואין חוששין לקדושין, וע"ז כתב הרב הנ"ל דזהו דוקא בבא במקרה ולא במיוחדת אליו, אינני מבין חילוק זה דאם נאמר דבמיוחדת הוה קדושין מפני שאינו עושה ב"ז, א"כ גם בפעם אחת נמי נימא דאין אדם עושה בב"ז דאין סברא לחלק בין פעם אתת לפעמים הרבה, ואי נימא דבמיוחדת הוה מטעם חזקה, כבר הוכחתי דאין כאן חזקה אם ידוע דלא הוה קדושין, והריב"ש בתשובה סימן ו' בנידון דידי' שהיתה מיוחדת אליו, ומ"מ הביא ראי' מהך תוספתא דכל ביאה שאינה בפירוש לשם קדושין דאינה מקודשת:
ומה שכתב וז"ל כבר כתב הריב"ש דה"ה בכל מקום כה"ג שיודעים דלבו גס בה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בב"ז עכ"ל הנה סמיות עין יש כאן, כי בתשובת הריב"ש שם סימן ו' כתב כן לפי מה שהורו קצת מן הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עצמה צריכה גט אבל הוא מסיק לפי מה שדחה הרמב"ם הוראה זו בשתי ידים וכן הסכים הרשב"א והרא"ש ורבינו מאיר והרבה מן האחרונים ז"ל וכן הסכים הריב"ש שם דלא אמרינן בכה"ג דבעל לשם קדושין, וכתב עוד דאף לדברי הגאונים ג"כ אינה צריכה גט דכיון שהתנו בנישואין עפ"י חוקת הגוים, הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית ועי"ש:
וכבר הבאתי בתשובתי דברי הריב"ש בסימן רי"ז על אחד שחי עם אשה בלא קדושין ובלא כתובה ונתיחדו ועמדו כמה שנים לעיני כל רואה וילדה בן והניקתו וגמלתו ואח"כ הוציאה מביתו, והיא רוצה להנשא אם צריכה להמתין שלשה חדשים להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני אם לא, לפי שלא אמרו ז"ל אלא אשה שנתגרשה או שנתאלמנה, עכ"ד, והרי זו לא נתגרשה אעפ"י שהיתה מיוחדת לו כמה שנים:
ומה שהביא מהדרישה בשם הר"ן והרשב"א דהיכא דחזינן דגייסו אהדדי צריכה ממנו גט עכ"ל, הנה כן מבואר בב"י סימן קמ"ט והדרישה שם, אך הם כתבו גבי מגרש אשתו מן האירוסין, אבל לא לגבי אשה דעלמא:
והנה מה שהביא פלוגת הגאונים והרמב"ם בבא על שפחתו לענ"ד נראה דאין זה ענין לנד"ד. דאלה שנושאים בערכאות ואין נושאים כדמו"י אין לך פרוצים גדולים מהם. ובזה אף מהרש"ל בים של שלמה ביבמות פרק ב' סימן י' שמחזיק דברי הגאון שהאדון שבא על שפחתו אמרי' דמסתמא שחררה, מ"מ מסיק דאם הוא מוחזק בפריצות לא אמרי' גבי' דאין אדם עושה בב"ז. וא"כ אף לדברי הגאונים אין לחוש כאן לקדושין:
ואגב הנני להעיר על מה שכתב הרא"ש ביבמות פ"ב סי' ב' להביא ראי' לדברי רב נטרונאי גאון מגיטין (דף ל"ט) א"ר זירא א"ר אסי א"ר תנינא א"ר עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור א"ר יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אינה מקודשת, כדאמר כו' הכא נמי כשרבו השיאו אשה, ומי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא, אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי והתקדשי בו, ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור, אלמא אפילו לרבנן אי לא אמר צאי והתקדשי בו נפקא לחירות, משום דלא עביד איסורא עכ"ל הרא"ש, והרב המגיד בפרק ד' הל' ו' מהל' נחלות תירץ וז"ל דהתם הוא בשטר אירוסין, משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות, אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות עכ"ל, ומהרש"ל בים של שלמה ביבמות פ"ב סי' י' כתב ע"ז וז"ל ואמת שסברא נכונה היא לחלק, רק לישנא דתלמודא לא משמע דתלוי מידי בשטר אירוסין, אלא עיקר תלוי בהא דלא עביד איסורא עכ"ל, והנה בדברי הגמרא יש לדייק דר' יוחנן מקשה מדברי חכמים דאמרי אינה מקודשת, וא"כ אמרינן דלא שחררה מקודם שכתב לה את שטר אירוסין, אם כן מאי תירץ שרבו השיאו אשה, ומכיון שהשיאו אשה מזה מוכח ששחררו מקודם, ומאי שנא דבקדושין לא אמרינן כן. וכמו שמקשה תיכף ומי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא, ומאי עלה על דעת התרצן:
ועלה על דעתי לומר דס"ד דלר' מאיר הכותב שטר אירוסין לשפחתו דמקודשת, היינו אם אחרי כן שחרר אותה, ור' מאיר לטעמי' דס"ל בקדושין (דף ס"ג ע"ב) שיכול לקדש שפחה לאחר שתשתחרר, וחכמים ס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ אינו יכול לקדש שפחה לאחר שתשתחרר, וע"כ אינה מקודשת אבל עכ"פ כולהו ס"ל דלא אמרינן ששחררה מקודם, ומתרוייהו קא מקשה, וע"ז מתרץ כשרבו השיאו אשה דעביד לי' כבר מעשה אישות, ובאופן זה אמרי' דלא עביד איסורא ובודאי שחררי', אבל במה דפליגי ר"מ ורבנן כשכתב שטר אירוסין עדיין לא עביד איסורא, וקפריך מי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא, היינו דאמרי' מסתמא כבר שחררו ואיהו כשכותב שטר אירוסין לשפחתו לא אמרי' שכבר שחררה ורוצה לקדשה אף שעוד לא שחררה, ומתרץ דאין הכי נמי היכא דלא גלי דעתי' דלא שחררה, היינו אם קדשה סתם קאמרינן דמסתמא שחררה. אבל הכא מיירי דגלי דעתו שעוד לא שחררה מקודם מפני שיש בלשון הזה לשון שחרור דמשמע שעתה הוא משחררה, במה שמקדש אותה, ולדברי חכמים אין בלשון הזה לשון שחרור:
אלא שמרש"י ז"ל משמע דאף לפי הס"ד לא מקשה אלא מחכמים דאמרי אינה מקודשת ולא אמרי' שכבר שחררה מקודם, ולר"מ מקודשת דס"ל דמסתמא שחרה מקודם:
אשר על כן הנראה לענ"ד דר' יוחנן מקשה מחכמים דאמרי הכותב שטר אירוסין לשפחתו דאינה מקודשת, מפני שבודאי לא שחררה, ואיך אתה אומר שעבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות מפני שחררו, ומתרץ כשרבו השיאו אשה, שרק כשעשה מעשה כזו יש הוכחה ששחרו, אבל אם רק כתב שטר אירוסין לשפחתו אין זו הוכחה ששחררה כל שלא נשאה, ומקשה כיון דבהשיא לעבדו אשה ישנה הוכחה ששחרו דלא עביד איסורא, א"כ דלדידי' נמי אם כתב שטר אירוסין לשפחתו יש ג"כ הוכחה דלא חפץ לעבוד איסורא דמסתמא מקדשה לישא אותה ויעבד איסורא, ומתרץ דאם קדשה סתם חזינן שחפץ הוא לישאנה, בודאי יש הוכחה דלא עביד איסורא מפני דאמרינן שכבר שחררה מקודם אלא הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי בו והתקדשי בו, דמודה שלא שחררה מקודם, רק שמשחררה עכשיו בשטר קדושין זה, ר"מ ס"ל דבהקדושין יש גם שחרור, מדמקדשה לאשה בזה עצמה הפקיע העבדות ממנה והוה כמו הפקר, ור' מאיר לטעמי' בנזיר (דף ס"ב ע"ב) המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור, א"כ חלין הקידושין, ורבנן ס"ל דאף דבמה שמקדשה יש הוכחה שאינו חפץ בשיעבודה, מ"מ ס"ל דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור, ועדיין אין קדושין תופסין בה:
וא"כ מזה מוכח כהרב המגיד דרק אם יש הוכתה כזו שחפץ לישא אותה בנישואין אז אמרינן ששחררה מקודם, אבל אם בא עליה בלא קדושין אין כאן הוכחה ששחררה, דאיכא למימר דיצרו תוקפו:
ובזה לא תקשה מה שהקשה בהגה' מצפה איתן בגיטין (דף מ') וז"ל ולכאורה תקשה הא בשטר שחרור בעי זמן כמו שכתבו התוס' לעיל (דף י') ואילו שטר קדושין אין בו זמן כדאיתא ביבמות (דף ל"א) עכ"ל, וגם בהגה' פורת יוסף שם הקשה וז"ל ק"ל דהא לעיל (דף ט') קאמרי' אר"א ה"ט משום דלאו כרות גיטא הוא, ופי' הרי"ף ז"ל דכיון דיש להאדון זכות באותו השטר לא גיטא הוא, והרא"ש ז"ל פי' משום דבלשון שמשחרר אין להיות להאדון שום זכות ועי' בר"ן וברא"ש וא"כ האיך יכולה להיות בכאן משוחררת בלשון הרי את מקודשת לי, דהא יש להאדון זכות בשטר ובלשון עכ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קשה, דמדויק בגמ' דאמר לה צאי בו והתקדשי בו, היינו דאין כאן שטר שחרור כלל, דהשטר הוא רק לקדושין גרידא, רק שאמר לה בפיו צאי בו, היינו במה שאני מקדשך זה מורה שאני מסיר ומפקיע השיעבוד שיש לי עליך ואני משחררך, ולר"מ דהמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור, א"כ תיכף כשאמר צאי בו בזה הוא מפקיר שיעבודה ומשחררה, ואין כאן גט שחרור כלל שיצטרך בו זמן ושלא יהי' להאדון זכות בו:
עוד כתב מהרש"ל ז"ל שם בים של שלמה וז"ל ומ"ש המגיד משנה שמצא במכילתא ברייתא מבוארת וכך נוסחה שאין האשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא לרבות הרב שבא על השפחה והוליד ממנה בנים שהולדות כמוה, ונ"ל דלק"מ דהתם בודאי איירי שלא שחררה, אבל לעולם בסתמא אוקמוה אחזקה דשחררה עכ"ל, ואיני מבין אם מיירי בודאי שלא שחררה מאי רבותא מהאדון מאינש דעלמא, ולמה הוצרך להשמיענו אי ידוע בבירור שלא שחררה, בשלמא אי איירי בסתמא הוצרך להשמיענו דלא אמרי' דמסתמא שחררה, אבל אי איירי בודאי שלא שחרה, מאי אולמא דהאדון מאינש דעלמא, ואולי יש לישב בגונא שהאדון בעצמו אומר שלא שחרה, ואז יש לומר שלא להאמינו מפני שאין אדם משים עצמו רשע, באופן זה איצטריך לריבויי דגם באופן זה בניה עבדים, אלא דתקשה מהמבואר באהע"ז סי' ט"ו סעי' י' בהגה' דאפילו אמר שכיון לשם זנות אינו נאמן דלפ"ז תקשה מהך מכלתא דמבואר דבבא על שפחתו הולד עבד:
וראיתי בספר ברורי המדות על מכילתא פ' משפטים שכתב וז"ל ובזית רענן תמה על הרי"ף והרא"ש שפסקו דהולד בן חורין היפך מהמבואר, ויתכן משום דאיתא בתו"כ מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה בן מותר אתה לשעבדו עבד ת"ל אשר יהי' לך וגו', א"כ מצינו בזה תרי ריבויי חד וילדה לו ואידך אשר יהי' לך ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט שאינו עבד עכ"ל. וגם בזה יש לעיין דא"כ היה מפורש בספרי דאתא למעט האדון שבא על שפחתו דהוה ריבויי אחר ריבוי ולמעט קאתי דלא הוה עבד, ושם בספרי איתא להפך שמותר אתה לשעבדו. ועוד הא הרמב"ן כתב בחי' לנדה (דף מ' ע"א) דהיכא דכל מיעוט ממעט דבר אחר לא אמרי' אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, והכ"נ גבי אין רבוי אחר רבוי אתא למעט אינו אלא היכא שהם מרבים דבר אחד, וכאן אינם מרבים דבר אחד, דבמכילתא מדייק מדכתב לאדוניה מדלא כתב לאדוניו, עיקר הריבוי הוא אם השפחה היא של אדון אחר שהולדות הם של אותו אדון, לא של האדון של העבד, ואם השפחה היא של העבד עברי שאז שייכים הלדות לו, ועי' מה שכתב בהתורה והמצוה משפטים, ובספרא יליף מאשר יהיו לך שישראל שבא על שפחתו שמותר לשעבדו לעבד, ולא אמרי' ששחררה ואסור לשעבדו, ועוד הא במכילתא ר' נתן הוא דדריש לה, והא בשבועות (דף י"ג ע"א) ובכמה דוכתי אמרי' דסתם ספרא ר' יהודה, וא"כ אותה דרשה שדריש ר' נתן מהאשה וילדיה דריש ר' יהודה מקרא אחרינא ואין כאן ריבוי אחר ריבוי:
עוד הביא הרב הנ"ל מתשו' הרמ"ע מפאנו סימן קט"ז שכתב לחלק בין יחדה לו ובין לא יחדה לו. וכתב המחבר הנ"ל ע"ז וז"ל וא"כ בנידון דידן לכו"ע חוששין לקדושין שהיא מיוחדת לו והיא בחזקת שימור מאחרים עכ"ל הנה אין כונת הרמ"ע מפאנו ז"ל שם בתשובתו שאם יחדה הוו קדושין רק כונתו היא שאז הולד יהי' נחשב כבנו, דאם לא יחדה אז אמרי' כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחרים ואין הולד נחשב כבנו לפטור אשתו מיבום, אבל אם יחדה לעצמו וקיימא גבי' בחזקת שימור אז תולין הולד בו ונחשב כבנו, אבל לענין קדושין אין נפקותא בין יחדה ללא יחדה:
ואף אם נאמר דלפי הרמ"ע מפאנו ז"ל שכתב שכבר בטלה מחלקות א"כ לפי שיטת הגאונים שמצריכים גט היינו אם יחדה, זהו רק בסתמא אמרי' דקדשה, אבל אם יש הוכחה דאינו חפץ בקדושין של ישראל גם הגאונים מודים דלא צריכה גט, ובנ"ד הא מה שלא קדשה כדת מו"י והלכו רק בערכאות. זה מורה שאינו חפץ בקדושין כדמו"י כמו שכתבתי כבר בתשובתי:
ומה שדחה הרב הנ"ל וז"ל ועל סמך דברי הרבי"ש אלה יצא גדול אחד להתיר נשואי האזרחים בלא גט, כי גילו דעתם שאינם רוצים בדת ישראל, וכל זה יצא לו שלא ראה גוף דברי הריב"ש רק מה שמובא בשמו בב"י, דכיון דנשאו בחוקות עכו"ם אין לחוש לבעילותיו כמו שפירשו שאין רצונם בדת ישראל, ודימה מה שנשאו עפ"י חוק האזרחים להא דנשאו בחוקות הגוים הנזכר בשו"ע שהוא דעת הריב"ש, ובאמת אין דמיון זה לזה, דהריב"ש איירי מפורש באופן דנתקדשו ברצון מפי הכומר בבית במותיהם ועשו קיומים ושבועות בדת ע"ז, וכמו דמסיים שם וז"ל ובנדון זה ודאי אין לך פרוצים יותר מאלה ההולכים ברצון נפשם לפני עכו"ם עכ"ל. ואם הוא ראה לא ידע לעיין היטב ואין בדבריו כדי דיחוי, חדא דטעם זה שכתב הרב"ש שייך גם אם הולך בערכאות ואין מקדשה בדיני ישראל והריב"ש אינו מדייק דזה הוא דוקא מפני שהלך אצל הכומר, ועוד אי הוה נפקותא בין אם הלך אצל הכומר ובין אם הלך לערכאות לא כתב הב"י סתם שנשאה בחוקות העכו"ם דאיכא למטעי דאף שלא אצל הכומר ג"כ דינא הכי, ועוד הא הריב"ש מסיק וא"כ בנדון זה שבאר שתדון אשתו בחזקת הגוים הרי הוא כאלו אמר לה הרי את אשתי בביאה כדין בן נח כו', ועוד בב"נ אינה צריכה גט דאינן בתורת גיטין וכל שישלחנה הבעל מביתו או תמאן היא בו ותצא מביתו הרי היא כפנויה גמורה עכ"ל הריב"ש בתשובה שם, וכל זה שייך נמי אם נשאה בערכאות, ומה שכתב הוא בשם הריב"ש שעשו קיומים ושבועות בדת ע"ז אין זה בריב"ש:
והא שכתב הריב"ש אח"כ ובנדון זה ודאי אין לך פרוצים יותר מאלה הולכים ברצון נפשם לפני ע"ז להשתחוות שם ומעשיהם מוכיחים בפריצותם וקלותם עכ"ל, זה כתב עפ"י דעת הראב"ד שכתב שדברי הגאונים קיימין במוחזקים בכשרות שחזקה שלא יתפרצו בפני עדים לזנות א"כ בחשודים בפריצות עריות אין חוששין לקדושין, ועפ"י דברי הרמב"ם דאם משאר הדיוטות הוא ואין צ"ל אם היה מן המפקירים עצמן לכך כו' וע"ז כתב ובנדון זה אין לך פריצים יותר מאלה כו' אבל אין כונתו לחזק סברתו דנתקדשו לפני עכו"ם, שזה שייך גם בערכאות, וגם הרמ"א בסי' כ"ו סעי' א' כתב מומר לעכו"ם שנשא מומרת בנימוסיהן, ויצא לו זה מדברי הריב"ש אלה, משמע שגם הוא אינו מחלק בין שנשא לפני הכומר או בערכאות, וכבר כתבתי בתשובתי לדחות מה שכתב בתשו' בית אב ג"כ כדבריו שמפורש הוא בתשו' דרכי נועם שאף בערכאות דינא הכי וגם בתשב"ץ כתב סתם בחוקות העכו"ם וגם בתשו' הרידב"ז ח"א סי' שנ"א כתב מפורש דמי שנשא בערכאות שוב אינו רוצה בדת משה וישראל יע"ש:
גם מה שכתב בשם הרמב"ן שהביא הכ"מ בפרק א' הל' ד' מהל' אישות דביאת זנות היינו שפגעה ובעלה ולא יחדה לעצמו אבל בשפחתו שנמצאת תדיר אצלו ובחזקת שימור אפילו אם בא עליה בדרך זנות, אם יש עדים חוששין לקדושין עכ"ד, הנה הרמב"ן ז"ל ס"ל ביחדה דהוה פילגש, אבל לא חוששין לקדושין:
ומה שכתב שזה דעת הטור שפסק באהע"ז סי' ט"ו סעי' י' דאם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה אחותו היא, עכ"ד, הנה הטור כתב בסי' קמ"ט באהע"ז דבאשה דעלמא לא אמרי' שבעל לשם קדושין ובסי' כ"ו כתב דאפי' אם יחדה אינה נחשבת כאשתו, א"ו דכונת הטור בסי' ט"ו היא דבבא על שפחתו אמרי' דשחררה והולד מתיחס אחריו, אבל לא אמרינן דקדשה:
ובזה יש לדחות גם מה שכתב לתרץ דברי הרא"ש שביבמות פ"ב סי' ג' מסכים לדברי רב נטרנאי גאון שהבא על שפחתו אמרי' דשחררה. ובגיטין פרק פרק הזורק סי' י"ג הסכים לדברי הרמב"ם דבאשה דעלמא לא אמרי' שבעל לשם קדושין, ותירץ דבפרק הזורק מיירי שלא יחדה לעצמו ובעל דרך מקרה, ע"כ אמרינן דלא קדשה, וביבמות מיירי ביחדה לעצמו ולכן אמרינן דקדשה עכ"ד. אך באמת לדברי הרא"ש א"א לומר כן, דהא הרא"ש ס"ל דאפי' יחדה לא אמרי' דקדשה כמבואר בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ג וכן הביא הטור בשמו באהע"ז סימן כ"ו:
והנה קושיא זאת כבר הקשה מהרש"ל ביש של שלמה ביבמות פרק ב' סי' י' ותירץ וז"ל וכ"ד הרא"ש אף שהסכים לדברי הרמב"ם בענין הקדושין, מ"מ הכא הסכים לדעת רב נטרונאי לא מטעמיה שאין אדם עושה בב"ז אלא דלא שביק התירא כו' עכ"ל. ואיני מבין מאי אולמא הא דלא שביק התירא מהך דאין אדם עושה בב"ז שרבים מהאחרונים כתבו דזה הוא ג"כ מפני דלא שביק התירא כו', ועוד הא בחולין (דף ד' ע"א) אמרי' גבי דלא שביק התירא דמטרח לא טרח, ובשו"ת חות יאיר ס' נ"ח כתב דהיכא דאית לי' פסידא לא אמרי' דלא שביק התירא. והכא הא אית לי' פסידא כשמשחרר שפחתו. ואף דיש לדחות דזה נאמר במומר לתיאבון, אבל בישראל כשר אף באית לי' פסידא לא שביק התירא ועביד איסורא. ועוד הא אסור לשחרר שפחה, ואף דמשום איסורא מותר לשחרר כמבואר בגיטין (דף ל"ח ע"א), הכא לא לעביד איסורא ולא ישחררה, ועוד הא בדברי הראשונים והרא"ש בכללם כתבו מפורש שהוא מטעם דאין אדם עושה בב"ז:
והט"ז באהע"ז סימן קנ"ו ס"ק א' הקשה ג"כ קושיא זאת ותי' וז"ל דשאני זנות דאינה אלא מדרבנן מה שאין כן באיסור שפחה שהוא מן התורה עכ"ל. והמגיד משנה פרק א' הל' ד' מהל' אישות כתב ג"כ דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בי'. ויעי' בהגה' מל"מ פ"ד הל' י' מהל' מלוה ולוה, ולפי זה י"ל דזה הוא טעמו של הרמב"ם שחולק על הגאונים וס"ל דגם בבא על שפחתו לא אמרי' ששחררה משום דס"ל דאיסור שפחה היא מדרבנן כמבואר בפרק י"א מהל' איסורי ביאה, ובדרבנן לא זהירי, ואפשר עוד לומר בטעמו, כיון דטבילת עבד כשיוצא לחירות צריך שלשה כמו שכתב בפרק י"ג הל' י"ב מהלכות איסורי ביאה, ולפי דבריו זהו אפילו בדיעבד, שכתב שבו תהיה גרותו ויהיה כישראל, ואי נימא דשחררה הלא צריך שלשה בשעת טבילה ומי יימר דמזדקקי לי' בי' תלתא, כדאיתא בקדושין (דף ס"ב ע"ב):
אלא דבדברי הרא"ש אפשר לומר דלהכי באשה דעלמא ס"ל דלא אמרינן אין אדם עושה בב"ז, משום דס"ל בכתובות פ"ק סי' י"ב דפלגש מותר להדיוט, ועי' בב"ש סי' כ"ו ס"ק ב', וא"כ אפשר דאף אם אינו מקדשה אינו עושה עבירה, אבל בשפחה כיון דעושה עבירה אמרינן דשחררה, וכן ראיתי בקרבן נתנאל בגיטין פרק ח' סי' י"ג שתירץ ג"כ דאף דבפנויה ס"ל להרא"ש דלא אמרי' הך דאין אדם עושה בב"ז, אבל בשפחה דיש בה איסור משום נשג"ז אמרי' דשחררה דבכה"ג אמרינן דאין אדם עושה בב"ז. ונ"ל עוד דגבי שפחה יש עוד סברא שאדם רוצה שיתיחסו בניו אחריו ולא יהיו עבדים, ומזה הטעם אמרינן דשחררה והבנים יתיחסו אחריו וחזקה דאין אדם פוגם את בניו:
ומה שהביא בשם הגאון בעל אור שמת בפרק י' הל' י"ט מהל' גירושין שכתב לפי דברי הרמב"ם אף אם היא נדה ג"כ אמרו דלשם קדושין בעל, בזה אזיל בתר אפכא, דלדברי הגאון בעל אור שמח אליבא דכו"ע אין כאן קדושין בנ"ד, שהוא כתב דלשיטת הרמב"ם דרק באשתו שגירשה אמרי' אם נתיחד עמה יש לחוש לקדושין, אין זה הטעם משום דאין אדם עושה בב"ז, דלשיטתו לא אמרי' טעם זה כלל, רק באשתו שגירשה אמרי' שמתחרט על הגט ורוצה לקנותה שנית. אבל באשה דעלמא לא אמרינן דאין עושה בב"ז מפני האיסור. וא"כ בנ"ד לשיטת הרמב"ם אין כאן חשש קדושין מפני שאדם עושה בב"ז באשה דעלמא. ולשיטת הגאונים דאין אדם עושה בב"ז ומפני האיסור יש לחוש שקדשה, הא לדידהו כיון דעבר על איסור חמור כשהיא נדה תו לא איכפת לי' במה דפש איסורא דזנות, כמו שמפורש שם באור שמת:
ובמה שחקרו האחרונים אם בביאת איסור ג"כ אין אדם עושה בב"ז וכתב וז"ל הגאון רש"ק בח"ש אהע"ז סי' ל"ג סעי' ב' דעתו ג"כ דגם בביאת איסור אמרי' חזקה אין אדם עושה בב"ז וקונה. והביא ראי' מתוס' קדושין (דף ד' ע"ב) ד"ה מעיקרא דדינא, דהוי מצי למיעבד ק"ו משפחה כנענית שאינה נקנית בביאה ונקנית בכסף אשה שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף, ואי נימא דביאת איסור אינה קונה מה זה ק"ו משפחה כנענית שאינה נקנית בביאה דהתם הוה ביאה באיסורא ובאשה דהיתר היא משו"ה נקנית בביאה, וע"כ צ"ל דביאה דאיסורא נמי קונה ואף על פי כן שפחה כנענית אינה נקנית בביאה א"כ א"ש הק"ו עכ"ל. והנה ספר חכמת שלמה להגאון רש"ק ז"ל לא ראיתיו, אך לפי מה שהביא קושיתו לא קשה כלל, דהנה זה ברור שאם חפץ לקנות בביאת איסור דהוה קדושין, דהא חייבי לאוין תופסין קדושין, וא"כ בשפחה אף דהוה ביאת איסור, אם כונתו לקנות אותה בביאה, ואם היה הדין שיש תנין ביאה בשפחה, אז קנה אותה בזה, רק שמצד הדין אין קנין ביאה בשפחה כנענית, ואין זה ענין כלל למה שחקרו להיכא דאמרי' אין אדם עושה בב"ז, דהתם לא ידעינן בבירור דחפץ לקדשה, רק כדי דלא ליעבד עברה ותהי' ביאת זנות אמרינן דעתו שמקדשה בביאה זאת. א"כ היכא דסוף סוף עביד עברה אם היא ביאת איסור אמרי' כיון דעביד איסורא ולא אכפת לי', איך נאמר דמקדשה כדי שלא יעבד איסורא, אבל היכא דידעינן בבירור שחפץ לקדשה בודאי הוה קדושין אף בביאת איסור:
גם מה שהביא משער המלך בקונטרס חופת חתנים סי' ט' מהתם ג"כ אין ראי' כמו שכ"ל, דאף דביאה דאיסורא קני' היינו היכא דידעינן בבירור שחפץ לקנות בביאה זאת, אבל אי לא ידוע בבירור אמרי' מדלא קפיד אאיסורא מסתמא לא קפיד לקדשה:
עוד מה שכתב בשם תשו' הרד"ך בבית כ' חדר ה' להוכיח מדברי הרמב"ם דבאשתו שגירשה לא הזכיר שרק בכשרים אמרי' שבעל לשם קדושין, משמע דבאשתו לא בעינן כשרים עכ"ד. הנה דיש לדייק בדברי הרד"ך ז"ל, דהא במקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה כתב דרק בכשרים אמרינן דבעל לשם קדושין, אבל באינם כשרים לא אמרי' בהו חזקה דאין אדם עושה בב"ז אף אם מיחדה לו, ואמאי בנידון דינו דלא הוה קדושין כלל אמאי נימא היכא דמיחדה דכיון דמחזיקה לאשתו אף באינו כשר אין עושה בב"ז דבשלמא באשתו שגירשה אפשר לומר לפי מה שהסביר באור שמח אין הטעם בזה מפני שאין אדם עושה בב"ז רק שמתחרט על הגט, אבל היכא דלא הוה קדושין כלל אמאי לא נימא באינם כשרים שאין חוששין לעשות בב"ז, והרד"ך בעצמו כתב בבית כ"ד חדר א' שחוזר בו מפסק זה, אף שהוא מטעם אחר:
ובעיקר הך מלתא יש להבין הא הרד"ך בעצמו כתב בבית ט' חדר ח' שכל שמיחד לו אשה להיותה לו לבדו אעפ"י שהוא בא עליה בלא כתובה וקדושין ואינו אוסרה על אחרים אין כאן בעילת זנות. ולא אמרו דגמר ובעל לשם קדושין מטעמא דחזקה אין אדם עושה בב"ז אלא באותה שאנו רואים שדעתו לקחת אשה שתהיה' אסורה לכל אדם ולא שתהיה לו לפלגש, כגון במקדש על תנאי או בפחות משוה פרוטה וכיוצא בה, או שבעל אשה שכבר היתה מקודשת ואסורה לאחרים, שבכל אלו גלה הבעל את דעתו שאיננו חפץ בה אלא א"כ תהיה אסורה לכל אדם עכ"ל. וא"כ לפ"ז לא שייכת כלל הך חזקה דאין אדם עושה בב"ז, דהא לדידי' בפנויה אין ב"ז כשמיחדו לו לבדו. וכן מסיק בתשו' מהרשד"ם אהע"ז סימן רל"ב יע"ש:
גם הביא דברי מהרי"ט צהלון ז"ל בראובן שגירש את אשתו ונתחרט באהבתו אותה כו' ואחר זמן בא שנית לביתה בליל יוה"כ ונתיחד עמה ורצה לומר דלא אמרינן בזה חזקה שאין אדם עושה בב"ז. ואח"כ מסיים וז"ל הכלל העולה מדברינו שאם נתיחד עמה והעדים מבחוץ ולא ראו מעשיהם, כי ראו רק פריצות כמו חבוק ונשוק ולא ראו שבעלה, מסתמא צריכה גט, אף שהיה ביוה"כ שזה פריצות גדולה עכ"ל. הנה בדבריו יש ערבובי', שבתשו' מהרי"ט צהלון ז"ל כתב אפכא שאם ראו רק חבוק ונשוק ולא בעלה אז אינה צריכה גט אך אם לא ראו כל מעשיהם, א"כ אפשר שבעלה, והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. אך מה שהבין מדברי מהרי"ט צהלון שרק רצה לומר דלא אמרינן בזה חזקה שאין אדם עושה בב"ז מפני שהיה ביוה"כ, אך במסקנא ס"ל דגם אם בעל אמרינן חזקה זאת אף שהיה באיסור ביוה"כ, אין הדבר כן, דז"ל שם דאפילו תימא שבעל לאו כלום היא, דלא אמרי' שאינו בועל בעילת זנות אדם רשע שבועל ביוה"כ ועובר על דברי חכמים, אע"ג דיש לבעל דין לחלוק ולומר דלא נתנו חכמים דברים לשיעורים אלא דבכל גונא הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, תדע דהא לא חלקו חכמים אם היתה בימי נדתה ונתיחד עמה דאינה צריכה גט דליכא למיחש שמא בעל, כיון שהיא נדה וכיון שלא חלקו חכמים משמע דבכל גונא בעי גט, הא ליכא למימר, דאנא אמינא דהתם נמי דינא הכי הוא, אלא שלא הוצרכו חכמים לפרש עכ"ל מהרי"ט צהלון ז"ל, הרי דמסיק דהיכא דעביד איסורא לא אמרינן גבי' הך חזקה:
ומה שמסיק דאם נתיחד עמה והעדים מבחוץ ולא ראו כל מעשיהם א"כ אפשר שבעלה, מסתמא צריכה גט, לא על הך יחוד של יוה"כ קאמר, רק על היחוד שהיה מקודם בפעם הראשונה, כמפורש בתשובה:
עוד מתאמץ הרב הנ"ל להוכיח שבמה שמכניסה לביתו ודרים יחד אפילו עדי יחוד לא צריך דכיון שדרים יחד אנן סהדא שבעלה, ובזה הוא כמקדשה בעדים והביא כל דברי הגאון בעל משכנות יעקב בחלק אהע"ז סי' ל"ט שהביא דעת הרא"ה והרבה ראשונים שסברי כותי', ואמינא על זה רבותא למחשב גברי. הא הרמב"ם בפרק ז' הל' כ"ג מהל' אישות ס"ל דצריך עדים והראב"ד שם ס"ל דגם במקדש על תנאי צריך עדים, וכן הוא דעת הסמ"ג בהלכות קדושין ורבינו ירוחם נתיב כ"ב חלק א' והטור והמחבר והרשב"א בשיטה מקובצת כתובות (דף ע"ד) ובשלטי גבורים בכתובות פרק המדיר, וכן כתב הרא"ש בפרק המדיר סוף סימן י"א ובתשו' הרד"ך בית כ' חדר ו' ובמרדכי קדושין פרק האומר סימן תקל"ד בהגה' בההיא דהמקדש בע"א בשם ר' ברוך דהא דאמרי' בכל דוכתא ובפרק המדיר אין אדם עושה בב"ז ובועל לשם קדושין איירי שיש שם עדי יחוד:
והנה לפי מה שהוכיח במשכנות יעקב דלהרמב"ן אם דרים יחד אין צריכים בעדי יחוד, דאנן סהדי שבעל והוה קדושין א"כ לפי מה שכ' הכסף משנה בפ"א הל' ה' מהל' אישות דהרמב"ן ס"ל דפלגש מותרת להדיוט היכי משכחת לה, דכיון דדרים יחד ואנן סהדי שבעל אותה א"כ הוה אשתו והרמב"ן כתב בפירושו פ' חיי שרה דפלגשים הן בלא קדושין. וא"כ כיון דלא בעי עדי יחוד רק דאנן סהדי שבועל אותה והוה קדושין א"כ היא אשתו ואינה פלגש:
אשר על כן נראה לענ"ד דהם אמרו רק בגונא דנחית לקידושין, אף דמצד הדין לא הוה קדושין גמורים, מ"מ הא חזינן דרוצה באישות עפ"י ד"ת, וא"כ לזה מהני הא דאנן סהדי שמסתמא חפץ לגמור הקדושין עפ"י דין, ואף בלי עדי יחוד אמרי' דמסתמא בועל לשם קדושין, אבל אי לא נחית כלל לקדושין של ישראל בזה לא אמרינן דאנן סהדי דמסתמא בועל לשם קדושין, דהא חזינן דעד עכשיו לא חפץ בקידושין, וכזה מורין דברי הרב המאירי בספר בית הבחירה ביבמות (דף ק"י) וז"ל אבל כשהגדילה ובעל או שנתייחדה עמו, שכל באשתו יחוד כביאה עכ"ל. והיינו שהיא אשתו בקדושין אף שאינם גמורים מסתמא אמרי' דבועל לשם קדושין. ומה שהביא ג"כ מתשו' עין יצחק סימן מ"ז שכתב דגם אם יש עדים אף פסולים או קול שהוחזקו לאיש ואשתו אין דעתו מסמכת להתיר. אין, זה ענין כלל לנ"ד. דשם לא דיינינן אם היו קדושין בוואראנעז, רק מטעם שהוחזקו שם לאיש ואשתו יותר משלשים יום ומשעה שבאו שם היו בחזקת איש ואשתו והו כגונא דהירושלמי שבאו ממדינת הים, ולזה מהני אף עדים פסולים להחזיקם לאיש ואשתו, אבל היכא דלא דיינינן מצד חזקה, כגון שברור שלא היה קדושין אם דיינינין על קדושין לא מהני עדות פסולים וכבר הארכתי בתשובתי בזה:
ומה שכתב הרב הנ"ל בחוברת הנ"ל להקשות על עצם הא דאמרינן אין אדם עושה בב"ז דהוא מטעם חזקת כשרות דלא שביק התירא ועביד איסורא וז"ל ולכאו' קשה דהא כתב המחבר ביור"ד סימן ב' סעי' ד' מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואומר ששחט ביפה נאמן, ואפי' נמצא בשר בידו אם יש מומחין בעיר נאמן לומר מומחה שחט לו. וכ' הש"ך בס"ק י"ד והביא בשם רבינו ירוחם דזה דוקא אם היה באותו יום בשר שחוטה כל כך בזול כמו נבלה בכה"ג אמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא. אבל אם בשר שחוטה אינה כל כך בזול כמו בשר נבילה אינו נאמן, דכיון דאיכא הפסד ממון לא שייך לומר לא שביק התירא ואכיל איסורא. לפ"ז קשה על הרמב"ם היאך כתב דטעמא דהך חזקה דאין אדם עושה בב"ז הוא משום לא שביק התירא ועביד איסורא דהא בידו לעשותה בעילת מצוה הא אם יקדשנה הו"ל הפסד ממון דהא יתחייב בשאר וכסות ובכה"ג לא שייך לומר שביק התירא, ותירץ דלא קשה דהא יכול אח"כ לגרשה ויהי' פטור מהחיובים עכ"ל, ולפי דבריו בזמננו שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ א"כ אינו יכול לגרשה, לפי זה אין לומר הך חזקה דאין אדם עושה בב"ז דהא אית לי' פסידא, אלא דבאמת אין כל פסידא בזה דאף שיתחייב בשאר וכסות, הא מרויח דמעשה ידיה שלו ואוכל פירות מנכסי מלוג דידה, ועי' יבמות (דף קי"ג ע"א) אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן לי' וכ"ש הכא דאיכא תרתי:
ובפשיטות לא קשה דהא מטרח לא טרח אמרי' בחולין (דף ד' ע"א) רק במומר לתיאבון. אבל בישראל כשר לא אמרי' דהיכי דאית לי' פסידא שביק התירא דישראל כשר אף היכי דאית לי פסידא לא שביק התירא ועביד איסורא, ועיין במעדני יו"ט ברא"ש חולין פ"א סימן ו' ס"ק ר':
והנה הרב בחוברת הנ"ל עמד עלה דאם במיוחדת לו היא אשתו לכל דבר, אף דלא הוו קדושין, א"כ היכא משכחת לה פלגש, וכתב וז"ל דפלגש שפחה היא וזהו טעמו של הרמב"ם האוסר פלגש להדיוט משום איסור עבדות ולא משום זנות, דאי הוא משום זנות היתה אסורה גם למלך. ורק עבדות הותרה למלך עכ"ל ואיני מבין היכן מצינו איסור משרתת אצל ישראלית שתאסר מטעם עבדות, והא פלגש אף דמשמשת את הבית כמו שכתב הראב"ד בפרק א' מהלכות אישות. הא יכולה לעזוב את בעלה בכל עת שתרצה ואין עליה שום שיעבוד עבדות שאין יכול לעזוב את אדונו כשירצה, ועוד הא גם אשה מחויבת לשמש את בעלה, כמבואר בכתובות (דף ס"א) ולא מצינו שלהנך המתירים פלגש שיתנה עמה דוקא שתהא משמשת את הבית, רק שדרך העולם הוא כך. אבל גם אם לא התנה עמה להיות משמשת את הבית, אם היא מיוחדת לו בלא קדושין גם אז דינה כפלגש, בתשב"ץ חלק ג' סימן מ"ז כתב וז"ל וכן אם נשאת בחוקות העכו"ם הרי היא אצלו כפילגש ואין לחוש כלל לבעילותיו שאין בעילותיו דרך אישות עכ"ל. והרי כשנשאה בחוקות העכו"ם לאשה ולא התנה עמה שתהא כשפחה לשמשו, ומ"מ כתב דהרי היא אצלו כפלגש, וכן הוא בתשובת הרמב"ן ז"ל שהשיב לרבינו יונה ז"ל וז"ל שאלת בענין הפלגש מה דעתי. מה ספק יש בה דודאי מותרת היא, כיון שיחדה לעצמו, שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרש ר' אליעזר בן יעקב נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו ועליו נאמר ומלאה הארץ זימה. אבל כשכנסה לביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו ומותרת עכ"ל. ולא כתב שצריך להתנות עמה שתהא משמשת את הבית. וכן משמע מתשו' הרד"ך ז"ל בית ט' חדר ח' שאף שאם החזיקה בתור אישות אם נתברר הדבר שלא היתה אשת איש כתב ג"כ שהרי היא כפלגש. והר"ן בתשו' סימן ס"ח כתב וי"ל שהפלגש המיוחדת לאיש אחד אינה נקראת מזנה שהרי מותרת היא עכ"ל ולא כתב שפלגש צריך להתנות עמה בפי' שתהא משמשת. ובתשו' הריב"ש סימן ו' שמיירי שלקח אותה לאשה בערכאות ולא למשרתת. ואעפ"כ כתב שהיא אצלו כפלגש בלא קדושין, והב"ח באהע"ז סימן קנ"ז עלה דתשו' מהראי"י שכך נהגו להתנות אם הבעל יש לו אח מומר שיקדש ויבעול ע"י תנאי שאם ימות בלא בנים שיתבטלו הקדושין וכתב וז"ל וגם לא נקראו בעילותיו בעילות זנות, שהרי היא אשתו ומיוחדת לו כל ימיו והויא למפרע כפלגש דשריא כו' עכ"ל. והרי לא לקחה להיות משמשת את ביתו ואעפי"כ הויא כפלגש:
ובספר שאילת יעבץ חלק ב' סימן ט"ו האריך בענין פלגש, ולא ביאר ג"כ דזו היא דוקא אם התנה עמה שתהי' משרתת ואם לאו כיון שהיא מיוחדת לו הרי היא אשתו. ובשו"ת צמח צדק להגאון מהר"ם מלובוויץ ז"ל, אהע"ז ח"א סימן קל"ח באחד שייחד לו אשה בלא קדושין וייחד לה בית והיה נכנס ויוצא בביתה, וחקר אם צריכה ממנו גט, ולא חקר אם יש לה דין פלגש מדלא היתה משמשת בביתו, דהא ייחד לה בית לעצמה, משמע דאין זה עיכוב לדין פלגש:
והנה אף לדברי האוסרים פלגש להדיוט, ידוע שכל אלה ההולכים לשאת אשה בערכאות ואינם מקדשים כדת משה וישראל, אינם חוששים כלל לעבור על איסורים ובועלים נדות ולגבי דידהו א"א כלל לומר הך חזקה דאין אדם עושה בב"ז:
אחרי כתבי כל אלה, בא לידי חוברת קול תורה מירושלים עה"ק ת"ו מחדש ניסן תרצ"ו וראיתי שם תשובה מהרב הגאון הצדיק ר' זאב טווערסקי ז"ל מראחמיסטריווקא שהסכים לכל מה שכתבתי בענין זה: