אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק אבן העזר › סימן יז

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אבן העזר · סימן יז

סימן טז

נשואי ערכאות

נשאלתי מרבנים אחדים, באיש ואשה שנשאו בנמוסי המדינה ולא קדשה כדת משה וישראל, ועתה עזב אותה ועקבותיו לא נודעו, וכת"ר בא בשאלתו אם יש להתירה בלי גט:

הנה כעין זה נשאל הריב"ש ז"ל בתשו' סימן ו' באחד שנשא אשה ולא קדשה בעדים ולא נשאת בעשרה אלא על ידי גוים בחוקות דתם ובכהני במותם, וישבה בביתו עמו כאשתו לכל דבר בחזקת אישות, והלך האיש ההוא מעבר לים ולא יסף שוב אלי' עוד, ופסק שאין כאן אישות ומותרת לעלמא, וכן פסק המחבר באה"ע סי' קמ"ט סעי' ו' והרמ"א בסי' כ"ו סעי' א', וטעמו משום דאף שנתיחד עמה ועמדה עמו בפרסום ונתעברה ממנו ואמרי' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קידושין בעל, היינו בדאיכא עדי יחוד ואז אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, אמנם צריכים שיהיו שני עדים ביחד שיראו היחוד, אבל בזולת זה אין חוששין כלל כמו שמבואר בתוספתא אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו חכמים אין צריכין ממנו גט שני, וכן הוא בתשו' הרד"ך בית ד' חדר ו' שכתב ג"כ שאין כאן קידושין מטעם זה, וכ"כ בתרומת הדשן סי' ר"ט:

ועוד כתב הריב"ש דאין כאן קידושין מטעם שני, דאף להנך דס"ל דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בפנויה, היינו דוקא באדם כשר, אבל בהדיוטים שאינם מדקדקים במצות ואצל הפרוצים המפקירים עצמם לזנות לא אמרינן בהנהו דאין עושים בעילתם בעילת זנות, וכתב כך בת"ה שם וכתב כך בתשו' הרדב"ז בתשו' ח"א סימן שנ"א, וכ"כ בתשו' מהרי"ט חלק אהע"ז סימן א':

וא"כ בנידון זה שחיו ביחד, אך הלא צריכין שיהי' שני עדים שרואים היחוד כאחד ואין לומר כיון שהיו ביחד זמן רב ונתיחדו יחד מסתמא ראו רבים היחוד והם הם עדי יחוד והן הן עדי ביאה, הא כבר מבואר בתשובת הרד"ך בית כ' חדר ז' דלא חיישינן שמא יש עדים כל זמן שלא ידעינן שיש עדים שראו שנתיחדו לפניהם לשם ביאה:

אלא דלכאורה כיון שנתיחדו זמן רב מסתמא נימא דלא גרע זה מיצא עליה קול שיש עדים במדינת הים שחיישינן להך קלא, ונימא דמסתמא נתיחדו פעם אחת בפני עדים, כיון דידעינן דנתיחדו פעמים רבות ומסתמא יש עדים שנתיחדו בפניהם, והא בתרומת הדשן סימן כ"ט כתב בנידון דידי' דמסתמא אין שם עדים, כיון דמטמרי מאינשי ומסתירים מעשיהם לא חיישינן שמא ידעו עדים מזה, משמע דהיכי דלא מטמרי מאינשי שפיר יש לומר דמסתמא חיישינן שיש עדים שראו שנתיחדו והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה וחזקה דאין אדם עושה בב"ז ויש לחוש לקדושין:

אך להך טעמא שכתבו דחזקה דאין אדם עושה בב"ז אמרינן רק בכשרים, אבל בפרוצים כאלה שאינם חפצים בקידושין של ישראל, רק הולכים בערכאות, ודאי לא אמרינן בהו הך חזקה, והם עושים בודאי בעילתם בעילת זנות, וכן כתב מפורש בתשו' הרדב"ז חלק א' סימן שנ"א, ועוד הא ידעינן דעוברים על איסורי תורה ואין שומרים טהרת בנות ישראל ובועלים נדות, וכבר כתב הרדב"ז שם והביאו המל"מ בפרק י' מהל' גיטין דאף באשתו שגרשה אם נתיחד עמה בימי נדותה דלא אמרי' חזקה אין אדם עושה בב"ז ואף שבודאי בא עליה, דאם על איסור כרת לא חייש על ב"ז לא יחוש יע"ש:

וכדברי הרדב"ז כתב הריב"ש בתשו' סימן ו' וז"ל ועוד כשתבעה לינשא ונתפייסה היתה צריכה לישב שבעה נקיים והיתה בחזקת נדה ולא טבלה לנדתה כו' וא"כ הרי בא עליה ביאת זנות מספק נדה ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנויה עכ"ל:

וראיתי בספר אבני מלואים אהע"ז סימן ל"ג ס"ק א' שכתב ומצאתי שהרשב"א אינו סובר כן ע"ש בתשובה סימן קפ"א ז"ל שאלת רחל באה ואמרה פנויה אני ונתקדשה לשום פילגש בלא כתובה ושהתה עמו כמה ימים ונתיחדה עמו, ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן זה שנים, ואחר כל זה נודע שהביא לה אחיה מראובן בעלה גט לאחר זמן קידושי שני, מה יהיה הדין. תשובה, אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני כו', דאשה זו כיון שנתיחדה עמו אחר הקידושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה כו' זו כיון שמתחילתה לא נתקדשה כו', כיון שידע זה השני שיש עדים שנתקדשה כבר לראובן וראה הגט ביד האשה שגרשה ראובן יודע הוא שאין קידושין תופסין בא"א וגמר ובעל, אחר גירושי ראשון, לשום קידושין, כדאמרינן בקטנה היכא דבעל אחר שגדלה ועמדה ונתקדשה לשני אינה צריכה גט משני כו' ואף על פי שאסורה לו מונטמאה ונטמאה, מ"מ קידושין תופסין בה מן התורה, ומה שטען זה המקדש שלא נתיחד עמה לשם קידושין ולפיכך רשאי הוא לכנוס אין ממש בטענותיו, כמו שאמרנו שהיחוד הרי הוא כביאה וע"ש כו' ומבואר דאפי' לא ראינו שנבעלה אפילו הכי אמרינן הן עדי יחוד כו' ואע"ג דאסורה לו מן התורה דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל אפילו הכי כיון דקידושין תופסין בה אין אדם עושה בב"ז וגמר לשם קידושין, וא"כ בנדה נמי דקדושין תופסין בה אמרי' אין אדם עושה כו' וגמר לשם קידושין ואפי' לא ראינו אלא היחוד אמרי' הן הן עדי יחוד כו' ודלא כהרדב"ז עכ"ל. ולענ"ד נראה דאין מזה ראי' דהרשב"א פליג על הרדב"ז בזה, דהנה בדינו של הרדב"ז צריכים אנו לומר שני דברים חדא דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה להורות שנבעלה, ושנית צריכין אנו לומר מכיון שבא עליה אמרינן גם כן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם כן בא עליה לשם קידושין וקאמר הרדב"ז כיון דהא דאנן אמרינן דבא עליה לשם קידושין הוא רק מטעם חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, א"כ היכא דנעשה בעבירה לא אמרי' הך חזקה, חדא דמסתמא לא יעבור על איסור כרת ולא יבא עליה, ואף היכא דבודאי עבר על איסור כרת דהיינו שראו שבא עליה, לא שייך גבי' לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דמאן דעבר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות, אבל בנידון של הרשב"א לא צריכים לומר הך חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובא עליה לשם קידושין, דהך חזקה צריכים לומר רק היכא דלא ידעינן בבירור שחפץ לקדשה ולכונסה בתור אישות, אבל היכא דידוע בבירור שחפץ לקדשה בתור אישות, אז לא צריכים לדון מטעם חזקה, וא"כ בנידון של הרשב"א לא מטעם חזקה קאתינן עלה, דאם היינו אומרים זה מטעם חזקה אז גם הרשב"א יאמר דאין כאן חזקה דכיון דלא חייש לאיסורא דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל לא חייש נמי לבעילת זנות, אך התם בלא חזקה אנו דנין על זה, דהתם הא ידעינן בבירור שחפץ לכונסה ולהחזיקה לאשה, וא"כ חזינן דהך שאסורה לו כשם שאסורה לבעל לא חייש, אבל לקדשה הוא חפץ כמבואר בדברי הרשב"א בפירוש עיין בב"י אהע"ז סוף סימן י"ז והתם רק הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה אמרינן, אך להך חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא צריכים לומר כלל, דאם בא עליה אז בודאי הוא לשם קידושין, כיון דרוצה לכונסה בתור אישות לא שייך לומר דמאן דלא חש אהך איסורא לא חש נמי לבעול בזנות, דהא קאמר בפירוש שרוצה בה באישות לא בזנות, ולא אמרינן דמסתמא לא יעשה איסור ויבא עליה, דהא חזינן דהך איסורא רוצה לעבור, דהא חפץ לכונסה עכשיו אף שאסורה לו:

ולפ"ז כתב הרשב"א דהא דכנסה מקודם שקבלה הגט מראשון, בזה אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובודאי בא עליה אז, ונאסרה עליו מונטמאה ונטמאה, ואח"כ כאשר קבלה גט מהראשון וגם אז נתיחדה עמו אמרי' ג"כ הן הן עדי יחוד כו' ואף שעבד איסורא מכל מקום חזינן דאינו חש אהך איסורא מדרוצה לכונסה בתור אישות, ואם כן אמרינן כיון דידע דקידושין הראשונים לא תפסו בא"א גמר ובעל עכשיו לשם קידושין, אבל היכא דלא ידעינן דהוא חפץ באישות באיסורא ורק מטעם חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אמרינן מאן דלא חש אאיסורא לא חייש נמי לבעול בזנות:

ותדע שהוא כן, דהא הרשב"א ס"ל כהרמב"ם בפרק י' הל' י"ט מהל' גירושין שרק באשתו שגרשה ובמקדש על תנאי אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, עיין בהרב המגיד שם ובפרק ד' הלכה ו' מהלכות נחלות וכן הביא בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן ג' דברי הרשב"א דאפי' במשודכת שלו לא אמרינן הך חזקה אין אדם עושה בעלתו ב"ז, וכן הוא בתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סימן קל"ה, ואם כן הגע בעצמך אם אחד זנה עם א"א ונאסרה על הבועל ואח"כ גרשה בעלה ונתיחדה עם הבועל ואף שראו עדים שבא עליה, האם נאמר אליבא דהרשב"א דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ונתקדשה לו, הרי הרשב"א ס"ל דלא אמרינן הך חזקה אף בביאת היתר ומש"כ בביאת איסור, א"ו דטעמי' דהרשב"א התם הוא מה שרואים שרוצה לכנסה ואינו חושש על האיסור וחפץ לכנסה בתור אישות, בזה חייש הרשב"א שבא עליה לשם קידושין, אבל בגונא דהרדב"ז גם הרשב"א מודה:

ועוד הא הרשב"א בחידושיו לגיטין דף פ"א תירץ על דברי התוס' ד"ה ב"ש סברי כו' ואע"ג דביבמות פרק ב"ש כו' דב"ש לטעמייהו דלא יגרש כו' אא"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת בעיניו, ולפ"ז ליכא למימר אין אדם עושה בב"ז דהא אסורא לי' יע"ש. וא"כ זה לכאו' להפך ממה שכתב בתשובה, דהא אף דאסורא לו מ"מ קידושין תופסין בה, א"ו דהתם שאני דחזינן דחפץ לכונסה לשם אישות לא צריכים בזה לטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא אי בעיל בודאי הוא לשם קידושין כיון שמפרש שרוצה לכונסה:

והא הרדב"ז בעצמו בסוף סימן שנ"א כתב וז"ל ומ"מ אם אמר לעדים אני מתיחד כדי לבעול ולשם קידושין כו' אפילו בעל סתם הוי מקודשת ודאי עכ"ל, והיינו אף שהיא בנדתה. אך כיון דגלי דעתי' דלא אכפת בהך איסורא וחפץ לקדשה לשם אישות הוה קידושין:

אלא דהרדב"ז בעצמו כתב בהפך מדבריו בחלק ד' סי' רע"ז שכתב באשה שהוציא אותה בעלה משום זנות ונתיחדה עמו בפני עדים, וז"ל אבל מה שיש להסתפק אם ראוה שנבעלה אמרינן שבעל לשם קידושין, דדלמא שאני הכא דאיכא ספיקא דדלמא לא בעל כיון דמזוהמת לפניו, אבל היכא דראוה שבעל הא לא מזוהמא לי' ובעל לשם קידושין או דילמא נהי דלא מזהמא לי' לבעול אותה דרך זנות, אבל לשם קדושין לא בעיל כיון דאסורה עליו דאפוכי מטרתא ל"ל כו' והנלענ"ד דבכי האי גונא צריכא גט שני דכיון שראוה שבעל וראינו דלא מזהמא ורוצה לשתות בעציצו ובעביטו כל מאי דאפשר לו לתקן מתקן וכל מאי דאפשר לו לשפשף משפשף, דאי בעיל לשם זנות אית בה תרתי, חדא בע"ז דכל שאר נשים ותו איסורה דידה דאחרי אשר הוטמאה ומשו"ה בעיל לשם קדושין לתקן שלא יהא בעילת זנות, ואע"ג דעתיד הוא לגרשה השתא מיהא מתקן הוא ולא הויא בעילת זנות עכ"ל. ולפ"ז הוא סותר דברי עצמו דבחלק א' סימן שנ"א כתב דאם לא חייש על איסור כרת לא חייש נמי על בעילת זנות ולא אמר דבכל מה שאפשר לו לתקן מתקן ובחלק ד' סימן רע"ז כתב דכל מה דאפשר לתקן מתקן:

ונראה לענ"ד דהנה לכאו' יש להבין בעיקר דהך מלתא דאמרינן אין אדם עושה בב"ז, והא יש לחוש שיצרו תוקפו ובעל בזנות ולא עלתה על דעתו לקידושין, וכמו דאיתא בנדה (דף ד' ע"א) דבדיקה דקודם תשמיש אינו ממעט בפקידה, בתוך שמהומה לביתה, והא לפי שיטת הרא"ש ביבמות (דק"ז) והרשב"א בגיטין (דף פ"ב) דבבא על הפנויה דעלמא לא אמרי' הך חזקה, וע"כ מפני דאמרינן דיצרו תוקפו ובעל בזנות ואפשר שזה הוא טעמו של הרמב"ם בפרק י' מהל' גירושין דס"ל דלא אמרינן זה רק באשתו שגרשה ובמקדש על תנאי כו' משום דבכל מקום אמרינן יצרו תוקפו ובעל בזנות. אך באשתו שגרשה כתב הט"ז ביור"ד סימן קצ"ב ס"ק ח' דכיון שכבר בעלה כשהיתה אשתו לא תקיף יצרי' כל כך, וכן כתב הרדב"ז בתשו' חלק א' סימן קס"ד במחזיר גרושתו ופירסה נדה שמותר להתיחד עמה. כיון דלאו חדשה היא לו שהוא רגיל בה לא תקיף לי' יצרי' בה. וזה הוא כמו שכתב בתפארת למשה עי' מש"כ בחידושי רע"א ביור"ד סוף סי' קצ"ב ועי' כתובות (דף ד') ואם כן כשבא על גרושתו לא אמרי' שבא עליה דתקיף יצר' רק מפני שרגיל בה והיתה בחזקתו ואגידה בו רוצה להחזירה למה שהיתה בתחילה, וכן כתב הרדב"ז בחלק ד' סי' רט"ז, וא"כ כשהיא בימי נדותה אם רוצה להחזירה למה שהיתה בתחילה הרי בידו להמתין עד שתטבול ותטהר, כיון דלא תקיף יצרי' בה כל כך ומדבא עליה בנדותה אמרי' מדלא חייש על איסור נדה ולא המתין, חזינן דיצרו תקפו ולא חייש לבעול בזנות, אבל בגרשה משום זנות שאין בידו להמתין שתהיה מותרת לו דהא אסורה לו לעולם, א"כ אם בא עליה אמרי' דבא עליה לשם אישות ואף דעביד איסורא, כל מה דמצי לתקן מתקן:

והנה גם בפשוטו נראה דלא סתרי פסקי הרדב"ז אהדי, דהנה סברת הרדב"ז היא בודאי נכונה וישרה, דכל מה דמצי לתקן מתקן וכל מאי דאפשר לשפשף משפשף והא ק"ל דחשוד על דבר אחד אינו חשוד על דבר אחר כמבואר (בבכורות דף כ"ט,) וא"כ אי אמרינן דאמדינן דעתי' דההוא גברא דכל מאי דאפשר לתקן מתקן, א"כ אם אפשר לו לעשות הכל בהיתר בודאי יעשה בהיתר ויתקן הכל אך אם אי אפשר לו לעשות הכל בהיתר אז אמרי' דמאי דלא אפשר לתקן אינו מתקן, אך החלק שאפשר לתקן יעשה בהיתר ויתקן אותו חלק שאפשר, ולפ"ז אף אם לא היתה אשתו ולא בא עליה מקודם, אז אם בא עליה בנדתה, אי נימא דמ השיש לתקן מתקן, הלא יכול הוא להמתין עד שתטהר ואז יתקן הכל ולא יעבור גם על איסור נדה ומדחזינן דאינו ממתין ועובר על איסור נדה, אמרינן מדאינו חייש על איסור נדה אף שיכול לתקן שלא יעבור על איסור זה, בודאי לא חייש כלל לתקן ובועל ג"כ בזנות. אבל בגונא שאסורה לו לעולם, כבדינו של הרדב"ז בחלק ד' סי' רע"ז, דאין בידו לתקן לעולם איסור זה, אמרינן אף דעביד איסורא במאי דאין בידו לתקן, אך במה שיש בידו לתקן הוה מתקן ומשפשף ולא בועל בזנות, וסברא זאת מבוארת בסוטה (ז' ע"א) אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר, ופירש"י שכן יש לה היתר לכשתטהר לפיכך אין יצרו תוקפו שמובטח הוא לאחר זמן, שאין לה היתר כו' ולפיכך לבו רודף אחריה:

ובזה נמי יש לדחות מה שכתב באבני מלואים שהרשב"א חולק על הרדב"ז בזה, שהבאתי לעיל, דשם בדינו של הרשב"א ג"כ היא נאסרת עליו לעולם ואין בידו להמתין ולתקן, וע"כ כל מה שיש בידו לתקן מתקן ובא עליה לשם קידושין, ולא פליג הרשב"א על הרדב"ז בהא, דבדינו של הרשב"א גם הרדב"ז מודה כמפורש בדבריו, אך בנידון דידן שידוע שאינם חוששין לאיסור נדה, אעפ"י שיש בידם להמתין ולא לעבור על איסור כרת ואינם חוששין על איסור כרת, בודאי אינם חוששין גם לאיסור זנות ואין בועלים לשום קדושין, ובזה כ"ע מודים:

ובזה ניחא ג"כ מה שדייק באבני מלואים שם מדברי השלטי גבורים בגיטין פרק מי שאחזו שכתב בגרושה מן הנישואים שנשאת לאחר ונתארמלה ונתיחדה עם בעלה הראשון אינה צריכה גט ממנו, שאף אם בא עליה אין בעילתו לשום אישות, אלא לשם זנות, שאם יבעל לשם אישות הרי הוא לוקה ולא כתב טעמא משום דעבר על ביאת איסור אזיל חזקתו. משמע מזה דהשלטי גבורים לא ס"ל כהרדב"ז דהיכא דעביד איסורא לא אמרינן חזקה דאין אדם עושה בב"ז. ולפי מה שכתבתי לא פליג הש"ג על דינו של הרדב"ז בבועל בנידות, דהתם יש לו האפשרות להמתין עד שתטהר ולא יעשה איסור אבל בדינו של השלטי גבורים א"א לו לחכות ולא להיות עביד איסורא דהאיסור הוא קיים לעולם, ומשום הכי אי לא משום דקידש לוקה אפשר לומר דבעיל לשום קידושין דכל מה דמצי לתקן מתקן:

ובהכי ניחא נמי מה שכתב שם באבני מלואים דהתוס' ל"ס להו כסברת הרדב"ז שכ' בגיטין (דף ע"ט) דפליגי ב"ש וב"ה וסברי ב"ש פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב"ה אסרי כו' וכתבו שם התוס' בירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו דב"ש אית להו לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בא ערות דבר הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה וב"ה סברי אפי' הקדיחה תבשילו ויאמרו כי בא עליה וכה"ג פליגי לקמן במגרש ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי בלא ראוה שנבעלה, ומשמע מדבריהם דוקא למאן דלא מוקי לה בראוה שנבעלה אלא בעדי יחוד ומשום דהן הן ע"י הן הן עדי ביאה ובזה הוא דאמרי' כיון דלב"ש ע"כ מצא בא ערות דבר ומזוהמת היא בעיניו ובודאי לא בעל, אבל למאן דמוקי לה בראוה שנבעלה הרי אינה מזוהמת בעיניו, ומוכח מזה דס"ל לתוס' נמי כדברי הרשב"א דאפי' היכא דעביד איסורא נמי אמרינן חזקה זו דאין אדם עושה כו' דאם לא כן אם כן גם למאן דמוקי לה בראוה שנבעלה לה נמי מצי למימר דב"ש לטעמייהו דס"ל דאין אדם מגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ אסורה היא לו ולית בי' חזקה דאין אדם עושה כו' אע"כ דאפי' היכא דאסורה היא עליו נמי מוקמינן אותם בחזקתם דאין אדם עושה וכדברי הרשב"א עכ"ל האבני מלואים. ולפי מה שכתבתי בכה"ג גם הרדב"ז מודה כיון דהוא איסור קיים לעולם וע"כ אמרינן כל מה דמצי לתקן מתקן ואף דעביד איסורא, אבל בבועל בנדות שכתב הרדב"ז, כיון דיש בידו להמתין ולא לעשות איסור אי אמרת דמאי דמצי לתקן יתקן, א"כ ימתין עד שתטהר ויתקן הכל:

והנה זה נשמע מדברי הריב"ש והרדב"ז דהנשואין שנעשו בערכאות בנמוסי הגוים ובכהני במותם אין בהם חשש קדושין אף אם היו בפני עדים כשרים שהרי לא נתקיים בהם נתן הוא ואמר הוא כו' ע"ש בריב"ש. ולכאו' יש לעיין בהא, דבערכאות בזמננו הא נותן כסף להערכי, ואפ"ל דהוה כתן מנה לפלוני שמקודשת מדין ערב כמבואר בקדושין (דף ו') ואף שנותן אח"כ עיין בט"ז סי' כ"ט ס"ק ה' ובדברי המגיה, והגם שנותן להערכי בשכר טרחתו ואין כאן דין ערבות כלל, מ"מ הא גם בעדה טרח וצריכה לשלם גם היא חלקה, והוא משלם בעדה ולא גרע ממה שהיתה חייבת לאחרים ונותן פרוטה כדי שירויח לה זמן שמקודשת כמבואר ברמ"א סי' כ"ח סעיף י' וכש"כ היכא שמשלם כל החוב, דאין מזה שום חששא, דהא צריך לומר לה הרי את מקודשת לי בהך הנאה שנותן הכסף להערכי, ופשיטא דאין כונתו לקדשה בהכסף שנותן להערכי:

ומלבד זה אף אם ינהגו בהערכאות שהחתן יתן טבעת להכלה וא"כ יש לחוש דמתקיים נתן הוא ואמר הוא, מ"מ אין בזה חשש קדושין, מפני דסתמא אין שם עדים, ולחוש שמא היו שם עדים כשרים, להא לא חיישינן, חדא דאפשר דהיו שם גם פסולים והרי אינם מיחדים את הכשרים להעיד והו"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כמבואר באהע"ז סימן מ"ב סעיף ה' בהג"ה, ועוד הא אינם מכונים שהי' זה לשם קדושין וכמו שכתב בתרומת הדשן סימן ר"ט וז"ל דודאי היא והמומר לא נתכונו בהזדווגם יחד בגיותם לשם קדושין כדת משה וישראל אלא ליחד בעלמא שתהא מצויה לו בכל עת ולא לאחר עכ"ל. וה"נ כיון שהלכו לערכאות ולא קדשה כדרך כל גוברין יהודאין מזה מוכח דאין כונתו שיהי' קדושין כד"ת, ורק בתור נימוסי הגוים, כמבואר בדברי הרדב"ז ח"א סימן שנ"א, ורק בזה חקרו, כיון דחיים יחד חיי אישות אי נימא דהן הן ע"י והן הן ע"ב ואין אדם עושה בב"ז, ובודאי מקדשה בביאה, וכבר הוכחתי לעיל דכ"ע ס"ל דהאי דלא חייש על איסור נדות ואינו ממתין כדי שלא יעבור, לא חייש נמי לעשות בב"ז, ורק בגוונא דאין בידו לתקן את האיסור האחר, בהא אפשר לומר דמאי דמצי לתקן מתקן, ובזה חיישינן שמא בעל לשם קדושין:

והנה הרב הגאון ר' י"א הענקין נ"י בספרו פירושי איברא חידש מדעתו דאם הכניס אשה לביתו ומיחדה לו אף בלא קידושין כלל, רק מה שמחזיקים אותה לאשתו, זה הוא כעדים שבועלה והויא א"א ממש ואינה יוצאת בלא גט. ואיני יודע היכן מצא כן. דהא מפורש בטור ומחבר באהע"ז ריש סימן כ"ו ואפילו בא עליה בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו ואפי' אם יחדה לו אלא אדרבה כופין אותו להוציאה מביתו עכ"ל. והנה הוא הביא הא שכתב הרמ"א בהגה' באהע"ז סימן קמ"ט סעיף א' או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה ומזה דייק דאף בלא קידושין אם יחדה לאישות אם גלוי לכל, הרי היא אשת איש. הנה הרמ"א הביא זה בד"מ מהר"ן בגיטין פרק כל הגט ושם מיירי באומר לארוסתו לכשאכניסך תתגרשי, וכתב הר"ן וז"ל וא"ת דהכא אמרינן דגט ישן אינו גט, משמע אפילו דיעבד ובפרק הזורק אסיקנא דתינשא לכתחילה, י"ל דהתם בנתיחד בעלמא, אבל הכא כיון שניסת בודאי נבעלת חשבינן לה עכ"ל. וכונתו היא דכשהוא גלוי לכל הוה כעדים, וא"כ התם שקידשה כיון שניסת בודאי נבעלת חשבינן לה, והוו כעדים שנבעלת, אבל כשמיחדה לאישות בלא קידושין אף דהוה כעדים שבעלה, מ"מ לא אמרינן שהיא אשת איש מפני זה כיון שיחדה בלא קידושין:

ומה שכתב בשם הבית שמואל בסימן כ"ו ס"ק א' שכתב וז"ל עיין סימן קמ"ט כל שנשאה וגלוי להכל הוי כאילו היו עדים בעת הביאה לפי"ז אם היה גלוי שנושא אותה לשם אישות הוי קידושין בביאה אלא איירי כשלא היה בגלוי עכ"ל. הנה לכאורה הבית שמואל סותר דברי עצמו שכתב בסימן קמ"ט ס"ק א' שהקשה על הרמ"א וז"ל מיהו א"י לענין מה כתב כאן דברי הר"ן דהא כאן איירי לענין תשש נשואין, א"כ ממ"נ אם נשאה כדין נשואין הרי היה קדושין ואם לא נשאה כדין נשואין א"כ מהיכא תיתי לומר דבועל לשם קדושין עכ"ל. מזה משמע להפך, דאף אם מחזיקה לשם אישות אם הוא בלא קדושין לא אמרינן דהבעילה היא לשם קדושין, אלא הנראה בכונתו דאם היה גלוי לכל דחפץ לשאת אותה לשם אישות בקדושין אז הוה קדושין בביאה. אלא איירי כשלא היה בגלוי, היינו שאין גלוי לכל שחפץ באישות בקידושין:

ומצאתי כדברים האלה בהגה' נכד הגר"א ז"ל בסימן כ"ו ס"ק ב' שכתב הגר"א וז"ל ר"ל כיון שידוע שבא עליה הוה כעדים כו' מ"מ כאן דלאו לשם קידושין בעל לא כלום הוא כנ"ל, עכ"ל. וכתב נכדו בהגה' וז"ל שבזה נראין ונדחין דברי הב"ש כו' והר"ן והתוס' שכתבו דמהני גלוי לכל אינו אלא דהוי כעדים, אבל אפילו עדים צריך לפרש. וכ"כ הר"ן הביאו הב"י בסימן קמ"ט, אבל בשאר נשים מן הסתם בעילתו ב"ז עד שיפרש שהוא לשם קדושין ז"ש אא"ז הגאון ז"ל דלאו לשם קדושין בעל עכ"ל ולענ"ד נראה דיש לכוין זה בדברי הבית שמואל ז"ל:

ועיקר ראיתו מהא דכתב הרמב"ם בפרק א' מהל' איסורי ביאה והטור והמחבר באהע"ז סימן י"ט דאיש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה, והמקור לזה הוא בירושלמי קדושין (פרק ד' הל' י'). ומזה חזינן דמה שהוחזקו לאיש ואשתו עושה אותה לאשת איש שנהרגין עליה, וא"כ החזקה עושה לאישות גמורה. והכ"נ אף שלא קדשה אך מה שחיים חיי אישות עפ"י החזקה הזאת, זה עושה אותה לא"א עכ"ד. ולפי"ז יש לדייק למה דנקיט האי לישנא שבאו ממדינת הים הלא גם כשהיו תמיד בעיר אחת יכול להיות זה הדין, וראיתי שהוא בעצמו בספרו הנ"ל סימן א' אות ל"ג העיר בזה, וכתב ע"ז דאם הם כאן ונתחזקו נשואין שלהם לכל הרי חזקה זו עדות היא לאלתר עכ"ד. וכל זה הוא נגד הסברא הנכונה, דלפי דבריו אם באים ממדינת הים והוא אומר שזו אשתו והיא אומרת שהוא בעלי ומכניסה לביתו לחיות חיי אישות דקאמר בירושלמי דאין הורגין עליה משום אשת איש קודם שלשים יום. אטו מי גרע מאם היו תמיד בעיר אחת ומכניסה לביתו בתור אישות שהיא אשת איש תיכף בלא הוחזקו ל' יום דהלא אתה מסלק מה שבאו ממדינת הים הא אומר הוא בפירוש שהיא אשתו ומכניסה לביתו לחיות חיי אישות, הלא זה הוא לפי דעתו עיקר האישות, ומ"ט צריך להוחזקו שלשים יום. ואם נאמר דמה שמכניסה לביתו זה אינו מועיל רק צריך גם שהוחזקו ל' יום וא"כ גם שהם תמיד בעיר אחת צריך נמי שיוחזקו ל' יום שאז החזקה עושה אותה לאשת איש ומה זה שבאו ממדינת הים דנקטו בירושלמי והרמב"ם והטור:

עוד כתב ת"ל עוד אנו למדין מלשון מדינת הים שבנתחזקו באיש ואשה הם ודאין באישות אפילו כשבאין ממדינת הים שאינן בני תורה ואפשר שלא היו עדים כשרים בשעת מעשה או שאר ריעותא היה בקידושין כו' הכא לא חיישינן להכי דכל גונא שמוחזקין באיש ואשה נתחזקו נשואיהם ע"י הבעילה עכ"ל. ואיני יודע מאי רבותא דמדינת הים בזה ומאי קמ"ל, כיון דלדידי' אף בלא קידושין רק במה שמוחזקין לאיש ואשתו דבר זה עושה אותה לאשת איש, מה אשמועינן במה דנקטו שבאו ממדינת הים, דאף שאינם בני תורה ואפשר שלא היו עדים כשרים או שאר ריעותא בקידושין, דל עדים וקידושין מהכא, דהא אף אם הם מאותה העיר וידעינן בבירור שלא היו קידושין כלל, כיון דחזקה זו עושה אותה לא"א, ומה השמיענו במה דנקטו שבאו ממדה"י:

ועוד כשבאו ממדה"י מיירי כשהם בעצמם אומרים זה אומר זו אשתי והיא אומרת זה בעלי כמפורש שם, והיינו שאומרים שנתקדשה, אבל כאן שיודעים שלא נתקדשה אין להחזיקה לא"א:

וראיתי בספר שו"ת עין יצחק אה"עז סימן מ"ז שהשיב בעינן איש אחד שדר עם אשה בראסטאוו בלא חופה וקידושין מפני שלא היה לו רשיון מהממשלה לקחת אשה, ואח"כ נסעו לעיר וואראנעז ודרו שם בחזקת איש ואשה, וכתב להחמיר בזה מפני שבוואראנעז הוחזקו לאיש ואשה יותר משלשים יום, ולא החמיר ממה שדרו בראסטאוו כדרך איש ואשתו, משום דידעו דשם לא היו קדושין אבל בוואראנעז לא ידעו מזה אם היה להם קידושין או לא, לכן שם מהני מה שהוחזק שלשים יום:

אלא האמת הברורה היא דבכל מקום דאין הדבר ברור לפנינו אז אמרינן דחזקה מועלת, אבל כשהדבר ברור לנו בהפך אז אין כאן חזקה, דאיך נאמר דהוחזקו והדבר הוא ברור להפך, ולפ"ז נקטו שבאו ממדה"י ולא ידעינן אם היו קידושין או לא, אבל אם הם מאותה העיר וחיו בה מקודם ויודעים אנו שלא היו קידושין אף דהוחזקו אין זה מועיל לחשוב אותה לאשת איש, והדבר מפורש בתשובת פני יהושע להגאון ר' יהושע מקראקא ז"ל בחלק אהע"ז סימן א' וז"ל, דהתם מיירי שאין אנו מכירין בהם כלל כגון שבאו ממדינת הים כמבואר בכל הפוסקים ואז אמרינן דכיון שאומרים כן והוחזקו כן ודאי איש ואשתו הם וקדשה במדינת הים בפני עדים ונשאת בתחילה כו'. אבל הכא שאנו יודעים שזו היתה פנויה כו' ונתחברו יחד שלא בתורת קידושין כ"א לילך ביחד והלכו יחד למקום שאין מכירים אותם ונתיחדו ביחד והיו בחזקת איש ואשתו, כה"ג אמרי' דלזנות נתכונו והעלימו דבריהם ואין החזקה עושה כלום לומר שודאי קדשה בפני עדים והלכו להם עכ"ל ועוד כתב שם ת"ל ולפי רבותי ימצאו עוד תשובות כהנה וכהנה כה"ג, ומעשים בכל יום יוכיחו כי רבים המתפרצים בעונות מוליכים נשים פנויות עמהם ומחזיקים אותה בחזקת איש ואשתו ואין חוששין לכלום עכ"ל. ועי' מה שכתב בספר שו"ת בית אפרים חלק אהע"ז סימן מ"א, וכן נראה ממה שכתב בתשו' חתם סופר חלק אהע"ז ח"ב סימן נ"ט:

והנה מהא דשנים שבאו ממדינת הים אין גם להביא ראי' דאם לא באו ממדה"י רק דחיים יחד חיי אישות במקום אחד וידעינן שלא היו קדושין כדמו"י, דאין מועיל הא דחיים חיי אישות, די"ל דכשבאו ממדה"י והוחזקו מיירי רק שמתנהגים כאיש ואשתו בענינים אחרים וגם אם אינם מתיחדים ואין ברור לנו שקיים חיי אישות בכל דבר ב"כ הוחזקו אחר שלשים יום, ועיין בבית מאיר אהע"ז סימן י"ט דבחזקה לחודה בלא מעשה המוכיח ג"כ הוחזקו, ואף שמהרי"ק בסימן פ"ז כתב דלענין סקילה לא מהני חזקה לחודה, דבעינן שיתנהגו כאיש ואשה בכל דרך איש ואשתו, מ"מ לענין מלקות כתב דלא בעינן כולי האי, ועי' בב"ש סימן י"ט ס"ק א', אך בנ"ד שברור שקיים חיי אישות בכל דבר אין ראי' משם, די"ל דבכה"ג אף דידעינן דלא היו קדושין ג"כ הוה אישות:

והנה מה שכתב ת"ל ועל כל פנים לא מצינו שיהי' תנאי בדיני הקדושין שיחשוב דוקא שעושה לשם מצות ה' עכ"ל. הנה פשוט דזה הוה מצות עשה כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות עשה רי"ג שצונו לבעול בקדושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה וזו היא מצות קדושין, וכ"כ בסמ"ג הל' קדושין עשה מ"ח מצות עשה לקדש אשה בכסף או בשטר או בביאה וכ"כ בספר החנוך מצות תקנ"ב, ועי' בשטה מקובצת כתובות דף ז' ע"ב בסוף ד"ה וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל, אבל הקדושין עצמן עושין מעשה גמור להתירה לו ולאסרה לכל העולם ומצוה באפי נפשה היא עכ"ל. ומה שכתב הרא"ש בכתובות פרק א' סימן י"ב וז"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה, כי פו"ר היינו קיום המצוה, נראה לענ"ד דגם להרא"ש ז"ל הקדושין הם מצוה, רק דלא הוה גמר המצוה, ואף דלדידיה אפשר לקיים מצוה זו בלא קדושין, מ"מ אם עביד בקדושין גם זו היא מצוה וכונתו היא כמש"כ הר"ן ז"ל בהלכות בכתובות שם שאין עשייתה גמר מלאכתה וכמ"ש בהגה' אשרי שם. ואליבי' אף שיכול לקיים מצות פו"ר בלא קדושין, אך אם הוה בלא קדושין אינה אלא פלגש ואין זה דרך נשואין. והדבר מפורש בתשובות הרא"ש כלל ל"ב סימן א' דפלגשו של ראובן מותרת לבן אחיו, ועי' (ביצה דף ל"ו ע"ב) ואלו הן משום רשות כו' ולא מקדשין ופריך בגמרא והא מצוה קעביד יע"ש. ובירושלמי יבמות (פרק ה' הל' ב') א"ר בא בר ממל הדא אמרה שמצוה לקדש ואח"כ לבעול מה אם שאין כתוב בה קדושין את אומר הרי זו כמצותה האשה שכתוב בה קדושין לא כ"ש:

ולפ"ז להנך דס"ל דמצות צריכות כונה מבואר בטורי אבן ר"ה דף (כ"ט ע"א) דסתמא הוה כמו בכונה. כמבואר (ריש זבחים) דסתמא. לשמן קיימא, אבל במתכוין שלא לצאת לא יצא אף להנהו דס"ל דמצות אינן צריכות כונה. כ"כ בר"ן בפרק ג' דר"ה, וכ"כ התוס' בפסחים (דף ז' ע"ב) ד"ה לצאת, ובסוכה (דף ל"ט ע"א) תוד"ה עובר לעשייתו. וא"כ כשנשא בערכאות הלא גילה דעתו שאינו חפץ בקדושין של ישראל, א"כ מתכוין הוא שלא יהיו קדושין, וכן הוא מבואר בתשו' הריב"ש סימן ו' וז"ל דכיון שהתנו בנשואין בחקות הגוים ובבית במותם מפי הכומר הרי הוא כאלו פרשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית אלא בדרכי הגוים שאינן בתורת גיטין וקדושין וא"כ אינה כנשואה כו' עכ"ל ועיין בביאורי הגר"א באהע"ז סימן כ"ו ס"ק ט' ת"ל ואפילו איכא עדי יחוד לא אמרינן הן עדי יחוד כו' דוקא במקום חשש של קדושין וכנ"ל וכאן ודאי על דעת קדושין הראשונים בעל ואין אומרים אין אדם עושה בב"ז עכ"ל. ומתוך מעשיהם מוכח שאינם מחזיקים עצמם לאיש ואשה כדמו"י. דרובם כשהם מתפרדים זמ"ז הם מסתפקים בגירושין של הערכאות ואינם דורשים להתגרש כדת משה וישראל:

ומה שכתב והרי המקדש חייבי לאוין שהכיר בהם ודאי אינו עושה למצוה עכ"ל ומאי ראית דאינו עושה למצוה, הא אפשר דאיסורא איכא, מ"מ הקדושין הם למצוה, והא מקדיש בעלי מומין למזבח דלוקה וקא עביד איסורא ואעפ"כ קדיש, וכן נמי במקדיש תמימים לבדק הבית שעובר בעשה ול"ת עיין (תמורה דף ז' ע"ב) וברמב"ם פרק ה' מהל' עירוכין הל' ה' ובפרק א' מהל' איסורי מזבח, והתם הא צריך להקדיש ברצונו והקדש טעות לא הוה הקדש, וגם בתמורה דקעבר אתרי לאוין, מ"מ מתפיס בקדושה, ואף דהתם תמורת טעות קדשי, מ"מ הא גם במזיד הוה תמורה אף דעושה איסור (ועיין בתמורה דף י"ז) וברמב"ם הלכות תמורה פרק ג', וכן מה שהביא מהך דיבמות (דף י"ז) דנכרי שקידש בזמן הזה שס"ל לרב דחוששין לקדושין, היינו דקדיש כדיני ישראל:

ומה שכ' וז"ל ומפו' בגיטין (דף י') שכל השטרות העולים בערכאות שלהם כשרים ואפילו גיטין וקדושין אם כתבם ישראל ועדי מסירה ישראל, ואף כשעושה ע"ד הערכי הריהו כעושה לנמוסיות בעלמא ואין כאן כונת מצוה, אלמא בעינן כונת קנין בקידושין והיתר הקנין בגיטין אבל לא כונת מצוה עכ"ל. ואיני מבין, הא מיירי שם שישראל כתב לשמה ועי' בחידושי הריטב"א שם, ולא ע"ד הערכי שאינו עושה לשמה, והכונת מצוה צריך לעשות המקדש לא הערכי, ואם נכתב שטר קדושין בערכאות וכתב ישראל לשמה אף שחתמו בערכי אך המקדש נתן להאשה בעדי מסירה ישראל לקדושין ועושה ע"ד כונת מצוה בזה מיירי שם בגמרא, אבל אם אינו חפץ בקידושין של מצוה רק שעושה הכל ע"ד הערכי לית דין ולית דיין שיועיל:

עוד כתב בסימן ד' אות ט' וז"ל ובגמרא קדושין חשיב לשונות הקדושין הלשונות שנזכרו קודם מתן תורה כגון צלעתי סגורתי ומיבעי לו בהו אם לקדושין קאמר לה או למלאכה קאמר לה, ולהמפרשים דפלגש פנויה היא כו' דאי סלקא דעתך שפלגש קנין אישות יש בה ואפי"ה אינה צריכה גט הרי יכול לומר או דלמא לפלגש קאמר לה עכ"ל, וזה אינו דהא להנך דס"ל דפלגש פנויה היא היינו דהיא בלא קדושין רק שמיחדה לו, וא"כ איך אפשר לומר דהנך לשונות הוו לפלגש, הא שם מיירי דנותן כסף או שטר וקאמר הנך לשונות ואם נותן לה ומיחדה לאישות הר"ז בקידושין ואינה פלגש כ"א אשתו ממש, ע"כ קאמר או למלאכה קאמר לה והכסף שנותן הוא שכר מלאכתה:

גם מה שהביא להוכיח מיפתח דפלגש היא אשת איש וכתב שיפתח היה בן שפחה, לא ידעתי איפה מצא כן. ברבינו בחיי על התורה פרשה מסעי כתב וז"ל ולא תסוב נחלה והטעם זה היה המנהג בישראל בבת יורשת כשתעבור ע"ז ותרצה להנשא לשבט אחר שהיו קורין אותה זונה והיתה מפסדת נחלת בית אביה. וזשה"כ ויפתח הגלעדי גבור חיל והוא בן אשה זונה, כי אמו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונשאת לשבט אחר, כי אין הכונה זונה ממש וח"ו וכך תרגם יונתן עכ"ל והוא בתרגום של תוספתא שהביא הרד"ק בפירושו לשופטים:

וכן הוא בתשובת הרשב"א בחלק הנקראת תולדות אדם סי' שס"ג וז"ל שם ומה שאמרו אחיו ליפתח לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה, אפשר שלא מן הדין אמרו לו כו' ובתרגום כתוב דא נימוסא הות בישראל מלקדמין דלא מסתחרי' אחסנתא משבטא לשבטא, ובכן לא הות יכול גבר למיסב אתתא דלא משבטיה וכד הות איתת דרחמה גברא דלא משבטי' נפקת מבית אשה בלא אחסנתא והוי אינשי קרין יתה איתתא דרחמה גבר דלא משבטי', וכן הוה לי' לאימי' דיפתח. וכן תרגם כי בן אשה אחרת אתה ארי בר אתתא משבטי אחרי את, עכ"ל:

ומה שכתב דאפי' להנך דס"ל דפלגש היא בלא קדושין מ"מ אם מיחדה לו שלא תבעל לאחרים אין זו פלגש אפי' לא קדשה כדת עכ"ל אין כאן דעת הגר"א ז"ל, בביאורי הגר"א אהע"ז סי' כ"ו ס"ק ט' ז"ל וכ"ש לדעת הרמב"ן שמתיר פלגש המיוחדת וה"ה כפלגש אצלו ואף לדעת הרמב"ם הלא כ' אותן שאין מוחזקים בדקדוקי מצות וכ"ש המפקירין עצמן א"א אצלם א"א כו' כמש"כ בפ"ד מהל' נחלות וכמש"כ בחו"מ ס"ס רע"ט, וכאן הרי בא עליה בנדתה ותבעה ונתפיסה כו' לאיסור כרת התיר עצמו כו' עכ"ל ועי' בתוס' גיטין (דף ו' ע"ב) ד"ה זבוב וא"ת ומנלן דלא הוי זנות ממש ואמר ר"ח מדרצה להחזירה כדמוכח קראי דאפילו פלגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כו' עכ"ל ואי נימא דאם היא מיוחדת לו אין דינה כפלגש אלא כאשתו מאי האי דקאמרי דאין דרכם להחזיר אחר זנותם, הא אסורה לי' מה"ת, וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן א' דהתם ודאי היתה מיוחדת אליו לאישות שלא תבעל לאחרים דהא כתב שהיו עוררין בדבר ואומרים שהיתה עמו בקדושין וא"כ היתה בעיני הכל מיוחדת אליו לאישות בודאי, ואעפ"כ כיון שלא היו עדות על הקדושין התיר אותה לבן אחיו שנשאה ע"י חופה וקדושין ובנדון שלנו אלה ההולכים בערכאות אינם מוחזקים בדקדוקי מצות ובאים עליהן בנדתן, ואם פורשים זמ"ז מסתפקין ג"כ בגירושין של הערכאות, אין אומרים אצלם א"א עושה בב"ז:

וראיתי להעיר במה שהקשו להנך דסברי דפלגש היא בלא קדושין מהא דירושלמי יבמות (פרק ד' הל' ד') ר' זריקן בשם ר' חנינה אשת חמיו אסורה מפני מראית העין אי תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך, ואי פלגש היא בלא קדושין הלא אינה אשת חמיו ורצפה בת איה היתה פלגש לשאול כמפורש בקרא, והנה באור זרוע הל' יבום וקדושין סימן תקצ"ו תירץ דשאול קדש את רצפה בת איה והיתה אשתו. והנראה בזה, דהנה יש להבין היכן מצינו שנשא דוד את רצפה בת איה ואי משום דכתיב ואתנה כו' את נשי אדוניך בחיקך, אפשר דלקח נשים אחרות של שאול ולא את רצפה בת איה שהיתה פלגשו של שאול. וכבר עמד ע"ז בחתם סופר חלק אהע"ז ח"א סימן ל"ח בד"ה והנה יע"ש מה שכתב בדוחק, אלא דמצינו דלשאול היתה לו אשה אחת אחינועם בת אחימעץ כמפורש בקרא שמואל א' י"ד פסוק ג' והיא היתה חמותו של דוד ועליה לא אמר נשי אדוניך בחיקיך, ובאמת בפי' הרד"ק והרלב"ג בשמואל ב' בפ' ג' פסוק ה' כתבו כי עגלה אשת דוד היתה אשת שאול ומפני זה אמר אשת דוד בזו לבד ולא באחרות, כי היא היתה בלתי ראויה כי אם לדוד לפי שהיתה אשת שאול כמו שאמר ואתנה את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ואלמנתו של מלך אינה ראויה כי אם למלך, עכ"ד. אך הרי חז"ל בסנהדרין (דף כ"א ע"א) אמרו דעגלה זו מיכל:

והנה מבואר במדרש תהלים מזמור ז' ובילקוט שמעוני שמואל א' רמז קל"ח אמר לו הקב"ה גם במדעך מלך אל תקלל, אתה מדמה עצמך לשאול כתיב ולשאול פלגש ואתה ויקח דוד עוד פלגשים ונשים, וא"כ לא היתה לשאול רק פלגש אחת שאותה היה יכול דוד לקחת ומדקרי לה נשי אדוניך מכלל דהיה לו בה אישות, ומוכח דשאול קדשה, כמבואר באור זרוע, והא דכתיב נשי אדוניך בלשון רבים, אפשר לומר כיון דמיכל בת שאול היתה ג"כ אשתו שייך לומר נשי אדוניך כמבואר ביבמות (דף ע"ב ע"א) רבא אמר מאי נשיו אמו, והכ"נ אפשר שבתו נכללה בכלל נשיו:

והנה בירושלמי כתובות (פרק ה' הל' ב') איתא ואיזו היא אשה ואיזו היא פלגש ר' מאיר אומר אשה יש לה כתובה פלגש אין לה כתובה. ר' יהודה אומר אחת זו ואחת זו יש לה כתובה. אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה פלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה. וכתב בשירי קרבן דמשמע לכ"ע פלגש היא בקדושין עכ"ל ולפ"ז אפשר לומר דהא דקאמר בירושלמי יבמות דדוד נשא את רצפה זה לדעת ר' יהודה בסנהדרין (דף י"ח) דמלך נושא אלמנתו של מלך. ולדידי' הא ס"ל דפלגש היא בקדושין, אלא דבאמת ל"ל הכי דהא ר' יהודה ס"ל בכתובות (דף נ"ו ע"א) דכתובה דרבנן וא"כ ליכא למימר דפלגש היא בקדושין דמדאוריתא גם אשה היא בלא כתובה ומאי איכא בין אשה לפלגש כמוש"כ האחרונים להוכיח מזה דאם כתובה מדרבנן א"א לומר דפלגש היא בקדושין וכ"כ הרמב"ן בפי' לתורה על הפסוק ולבני הפלגשים אשר לאברהם:

ומה שעולה על הדעת בזה הוא דכיון דפלגשו של מלך אסורה על הכל ואף לר' יהודה אסורה היא להדיוט, א"כ כיון שנאסרה מחמת ביאת המלך יש לה דין אישות. ושפיר דייק מהא דנשא דוד את רצפה בת איה דאשת חמיו מותרת דבר תורה, דאי אשת חמיו אסורה, כיון דרצפה היתה פלגשו של שאול ואסורה מחמתו אכ"ע, א"כ היה גם דוד אסור בה אף שהיה מלך, כיון שנאסרה משום אישות דשאול. שוב ראיתי שכבר העיר בזה בלחם משנה פרק ד' מהל' מלכים:

ומה שכתב על דברי הריב"ש בסימן ו' וז"ל ואמנם עיקר ההיתר הוא כעין עובדא דשם שמספר שבתחלה חשבה להנשא לאנוס כדת משה ויהודית ואח"כ בא גוי אחד אוהבו של אותו אנוס החפץ בה ודבר על לבה להנשא אליו, וכל זה לכאורה אינו שייך כלל לענין ולמה כתב זה. גם מה שכתב שבא גוי ובודאי כוונתו אנוס, שבגוי אין שאלה, ולמה קרא את הראשון אנוס והשני גוי, ואמנם יובן עפ"י מה שכתב הריב"ש בסי' ד' ובסי' י"א שבתוך האנוסים היו הרבה מינים כו' ואחר כל זה ההיתר שם פשוט וברור, שהאשה היתה מן הכשרים, וכל מגמתה היתה לברוח מן המהפכה להתישב בין היהודים, ולכתחילה כן היתה מחשבתה ורצונה, אלא שאח"כ כשבא גוי הכונה מן האנוסים הגרועים וכיון שידע מסתריה נתיראה ממנו ונתרצית לו עד שתמצא אפשרות לברוח, וגם כנראה היה ספק אולי היה דינו כגוי ממש, שלא נודע אם אמו מישראל כו' והכל היה עפ"י דבורה ולא נתברר כלל אם העדים שידעו מאשותה עם הגוי האנוס אם בני עדות הם דמסתמא הם פסולי עדות, ועל כן התיר הריב"ש בנדון דידיה עכ"ל. ואין הדבר כן, דלפי דבריו שהגוי הוא שנשא אותה, לאיזה כונה כתב הריב"ש שאנוס אחד מארץ ארגון תבעה לינשא לו קודם המרה כדת משה ויהודית. דמה נפקותא איכא אם האנוס תבעה לינשא קודם שנשאה הגוי, גם הא אין רמז בדברי הריב"ש שחשבו לגוי שלא נודע אם אמו היא מישראל, ואיך לא השמיענו כל אלה שזה היסוד לכל ההיתר לפי דבריו, ועוד אף אם היה זה מהאנוסים הגרועים, הא הריב"ש בסימן ד' ובסימן י"א כתב זה רק לענין שפסולים הם לעדות ואסור לשתות יינם, אבל לא שאין קדושיו קדושין, דאף מומר שקידש קדושין קדושיו, כמו שמפו' ביבמות (דמ"ז) ובבכורות (דף ל' ע"ב) ואף דלפי הגה' מרדכי ביבמות פ' החולץ בשם רבנו שמשון דמומר דינו כגוי ומה שקדושיו קדושין היא חומרא בעלמא, וכ"כ בספר גט פשוט בסי' קכ"ג דקדושי מומר לא הוה רק ספק קדושין, ובתשו' מהרשד"ם חלק אהע"ז סימן י' כתב בדברי הרמב"ם בפרק ד' מהל' אישות והסמ"ג מצות עשה מ"ח שכתבו ישראל משומד שקדש אפי' שעובד ע"ז ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה גט, דאין רצ"ל קדושין ודאין מן התורה עד שהבא עליה יתחייב סקילה בנערה או חנק בא"א, אלא קדושי ספק, שאם לא כן למה כתבו וצריכה גט וכי לא ידעינן דמי שהיא מקודשת שצריכה גט, אלא נראה שרוצה לומר הרי אלו קדושין גמורים למאי הלכתא לשצריכה גט לבד עכ"ל. והא אף לדידהו אין לפוטרה בלא גט, והריב"ש ז"ל הא פוטרה בלא גט. ואף אם לא נודע אם אמו מישראל הא כתב הבית יוסף באהע"ז סימן ג' בשם הר"ש בן הרשב"ץ דאין חוששין שמא אמו כותית שכל האנוסים נזהרים מלהתחתן בעכו"ם ולא חיישינן למיעוטא דכל דפריש מרובא פריש עכ"ל ועיין בתשו' מהרשד"ם חלק אהע"ז סימן קי"ב, אלא שהאמת הוא בדברי הריב"ש שלא הגוי הוא שנשאה, והגוי הזה היה גוי ממש מדורי דורות ולא היה אנוס כלל אף מהגרועים שבהם, והוא בא רק בתור מתוך ושדכן לדבר על לבה שתנשא לאותו האנוס שתבעה מקודם להנשא לו. ויסוד ההיתר של הריב"ש הוא שלא היו קדושין, רק כמו שמתיחד לזנות כמפורש שם בתשובה:

ובסימן ג' אות כ"א מספרו דחה מה שכתב בספר בית אב שאין יודעים עכשיו שאפשר לקדש בביאה, והוא דחה דבריו וכתב שאין אלו דברי תימא. והנה הספר הנ"ל לא ראיתיו, אך בדבר הזה כבר הקדימוהו הגאון בעל שאגת אריה בתשובה הנדפסת בספר שו"ת בית אפרים חלק אהע"ז סימן מ"ב ואחריו החזיק בסברא זאת הגאון המחבר בעל בית אפרים שם בסימן נ"ט, והגאון בעל חתם סופר אהע"ז חלק ב' סימן נ"ח, וכן משמע מדברי הריב"ש בתשוב' סימן ה' שכתב ואם באת לטעון ולומר שקודם קדושין קדשה בביאה אין חוששין לזה שהרי מנהג כל מקומות ישראל שלא לקדש בביאה עכ"ל:

ובכתובות דף (ע"ד ע"א) אמר רב עולא בר אבא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט והנה הרב המגיד בפ"ז הל' כ"ג מהל' אישות כתב יש מי שאומר דהוה קדושי ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם והוא הסכים דיש לחוש לדבריו, והכ"מ שם כתב דכן היא דעת הרמב"ם, וכן היא דעת הרשב"א, ולפי דבריו שמה שמיחדה לאישות זה לבד עושה אותה לא"א אף בלא קידושין מאי ספיקא איכא הכא, דל הא דקדשה במלוה או בפחות משוה פרוטה, הא מה שמחזיקה לאשה אף בלא קידושין הרי היא א"א בודאי מיד לפי דבריו:

ושם איתא אמר רב יוסף בר אבא א"ר אמי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי, אבל בהנך טעי, ולפי דבריו מאי איכפת לן אי טעי אי לא טעי, הא הך דמחזיקה לאישות לבד עושה אותה לא"א מיד וצריכה גט, ולומר דאם קדשה במלוה או בפחות משוה פרוטה מגרע גרע דיש סברה לומר דאינו מקדשה עכשיו בביאה דעל דעת קידושין הראשונים הוא בועל, וע"כ הוצרך לומר בהא הוא דלא טעי, אך אם כנסה בלא קידושין אז הוא בועל לשם קידושין, זה הוא דבר שאין הדעת סובלתו לפי דברי כת"ר, דהא לפי דבריו אין הקידושין עושים האישות רק מה שמיחדה לאישות, עושה האישות מיד והכ"נ הא מיחדה לאישות ואף אי טעי הא סו"ס מיחדה לאישות א"ו דהעיקר הוא דהקדושין עושים האישות וע"כ י"ל הסברא דבהא דלא טעי ומכיון דנחית לקידושין ע"כ מקדשה אח"כ בביאה:

והנה הרא"ש בכתובות פרק ז' סימן י"ב כתב בדעת רב אלפס דהמקדש במלוה ובעל דאינה צריכה גט. והרי הרא"ש בסימן י"א כתב דמיירי בדאיכא עדי יחוד, ולפי דברי כת"ר אם יש עדי יחוד זה עושה אותה לא"א מיד. א"כ לבר מקדושין במלוה הא מה שמיחדה לאישות ויש עדי יחוד, משום הא לחוד היא א"א וצריכה גט לפי דבריו. ואף לפי מה שכתב הרא"ש אליבא דרב אלפס הוא לפי שאין הכל יודעים שהמקדש במלוה אינה מקודשת הילכך אינו בועל לשם קדושין. משמע הא בעלמא בועל לשם קדושין, מ"מ לפי דבריו דאף בלא קדושין מה שמיחדה זה הוא שעושה אותה לא"א א"כ המקדש במלוה אף שאינו בועל לשם קידושין, מ"מ הא מיחדה לאישות ומאי טעמא אינה צריכה גט:

והנה בשלטי הגבורים בפ"ג דקדושין כתב בשם ריא"ז וז"ל ונראה בעיני שאם הוחזקו באותן הקדושין ועומדין בחזקת איש ואשתו אעפ"י שאין להם עדי קדושין ולא עדי יחוד, שלא נתיחד בפני עדים הכשרים להם הואיל ומוחזק במקומם בחזקת איש ואשתו הרי חזקה זו כמו עדות ברורה עכ"ל. היינו דוקא היכא דנחית לקדושין רק דקידש בעד אחד, אם עומדים בחזקת איש ואשתו הרי חזקה זו כמו עדות ברורה. דאי לא תימא הכי, רק דאם נאמר דכונתו היא דרק חזקה זאת לבדה בלא קדושין מועלת, מאי האי שכתב שאם הוחזקו באותן קדושין, דלא היה לו להזכיר החזקה שע"י קדושין כלל, רק מה שהוחזקו בחזקת איש ואשתו בלבד, א"ו דעם הקדושין אז מועלת מה שהוחזקו לאיש ואשתו, אבל אי לא נחית לקדושין אין זה מועיל כלל:

והנה בעיקר הך דינא מהירושלמי והרמב"ם והטור והמחבר שכתבו דרק אם באו ממדה"י אז מחזקינן להו לאיש ואשתו, כיון שבאו מדינת הים אמרינן דנשאה שם בחופה וקדושין, משמע לכאו' דאם ידוע שלא נישאת לו בחו"ק אף דחיים יחד חיי אישות אין זו חזקה להחזיקה לאשת איש. אלא דכבר דחיתי לעיל דמזה אין ראי' וכבר הבאתי דברי הרא"ש בתשו' כלל ל"ב סימן א' דאף במיוחדת לו לאישות אם לא קדשה אינה אשתו ויוצאה בלא גט. וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן שצ"ה בד"ה אין מתום וז"ל ואין לומר לפי שהיתה אסורה להם מפני שהיתה מיוחדת כמו שכתבת בשם התוס', דמ"מ אין בזה מיתה ולא לאו שאין אסור בפנויה שיהיה בזה אסור כלל מפני היחוד בלא קדושין וא"כ צריכה גט, ולא מצינו גט בלא קדושין עכ"ל, וכן נראה מדברי הר"ן בתשו' סימן ס"ת, וכן כתב הריטב"א בחידושיו ליבמות דף צ"ז ע"א ד"ה דרך לקוחין וז"ל והיינו דלא אסרינן עלי' קרובותיה אלא בנשואים או קדושין, אבל כל דליכא קדושין שריא, ואפילו בפלגש כמאן דשרי פלגש דעלמא עכ"ל והביאו בנ"י ריש פרק נושאין על האנוסה:

ומפורשים הדברים בספר תשב"ץ חלק ג' סימן מ"ז וז"ל שאלה, על אלו האנוסים שהם נושאים נשים אנוסות בחופה וקידושין אם תצא איזו אנוסה להכנס בבריתנו ויהי' בעלה, חי אם יהי' דינה כדין עכו"ם שאין אישות לעכו"ם או לא, ומסיק בזה"ל מכל זה הוא שאם קדשה בעדים כשרים קדושיו קדושין דבר תורה, ואם קדשה בעדים אנוסים אין חוששין כלל לקדושיו, וכן אם נשאת בחוקות העכו"ם הרי היא אצלו כפלגש ואין לחוש כלל לבעילותיו שאין בעילותיו דרך אישות. ומה שיש לחוש בזה אם קדשה בעדים אנוסים ונשאה בחוקות העכו"ם בעיר שיש שם ישראל שאפשר לומר דגמר ובעל לשם קדושין וחוששין להם עכ"ל, והנה בדברי התשב"ץ יש להבין למה חקר אם קדשה בפני אנוסים ואח"כ נשאה בחוקות העכו"ם, הא אף אם לא נשאה בחוקות העכו"ם רק שחי עמה חיי אישות אחרי הקדושין בפני האנוסים יש לחקור הך דינא אם גמרו ובעלו לשם קדושת נשואין, דאטו מה שנשאו בחוקות העכו"ם זה מועיל לענין אישות, הא כל עיקרה של החקירה היא מה שיש ישראל כשרים בעיר והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה:

והנראה לענ"ד דהתשב"ץ נקט שנשאו עפ"י חוקות עכו"ם מפני שכן נהגו אז האנוסים, בשביל שיראו מהעכו"ם לחיות חיי אישות בלי נשואים עפ"י חוקי העכו"ם פן יחשדום שחיים חיי אישות עפ"י דיני ישראל. ומעשה שהיה כך היה. שהיה מנהגם להיות להם הנשואין עפ"י חוקות העכו"ם, ואין הכי נמי אם אחר הקדושין לפני העדים האנוסים חיו חיי אישות שלא עפ"י חוקות העכו"ם. יש ג"כ לחקור מדחזרו אחרי קדושין אפשר דלא אמרינן שעושים בעילתם בעילת זנות ואם יש ישראלים כשרים בעיר אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובעלו לשם קדושת נשואין, ועכ"פ חזינן להתשב"ץ שכתב מפו' דאם נשאת בחוקות העכו"ם שאין חוששין לבעילותיו מפני שהן בעילות זנות ותצא בלי גט. ועיין ג"כ בתשו' מהרי"ט חלק אהע"ז סימן א' מה שכתב בנידון זה:

אך את זה נשמע מדבריו דהיכא דקדשה בפני עדים פסולים כיון דנחית לקדושין, אם אח"כ חי עמה חיי אישות במקום שיש ישראל כשרים אז חוששין לקדושין, ודלא כאלה קלי הדעת שמבטלין קדושין בלא דבר ושרא להו מרן:

וכן כתב בתשו' דרכי נועם אהע"ז סימן ל"ו ומסיק שם וז"ל בנד"ד שנשא אשה בעש"ג מרצונו ורצונה ודאי מעיקרא לשם פריצות וזנות למלאות תאות יצרם הרע ולא חששו על חילול התורה, ודאי מאן דלא חייש להאי לא חש על איסור בעילת פנויה דקיל טפי כו' כלל העולה דלמאי דאתינן השתא לענין מי שנשא אשה בעש"ג אין לחוש ליחודם כלל ולומר שמא לשם קדושין בעל דמוכחא דבהפקרא ניחא לי' ואינו בא עליה כ"א דרך פריצות. ושם בתשו' סימן מ"ו מאריך בזה הענין בדברי הריב"ש ות"ה והרד"ך ומסיק בזה"ל לכן אני אומר כפי מה שכתבנו והוכחנו לעיל שכל הנושא אשה שלא מן הדין ונשאה בערכאות של גוים אין חוששין ליחודו שמתיחד עמה אח"כ ואין לנו לעגן שום אשה אפילו היא פרוצה מסברת הברה ומתירין אותה לינשא אם הלך לו אותו הפריץ שנשאה עכ"ל. ובתשו' בית יצחק חלק אהע"ז סימן כ"ט כתב ג"כ אודות ה„ציוויל־עהען“, היינו נשואין בערכאות להתיר, ורק בגונא שבא לב"ד ורק שהב"ד לא רצו לסדר קדושין מאיזה סבה והיה מוכרח לעשות „ציוויל־עהע“ בכה"ג ישתנה הדין.

פש גבן לברורי מה שכתב בספר המקנה בקדושין בקונטרס אחרון סימן כ"ו וז"ל ונראה פשוט דאם דר עמה אחר גירות אמרינן מסתמא אין אדם עושה בב"ז כדמשמע ממתניתן דכתובות (דף צ') בגר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת דעל מנת כן קיימה. ונראה דאפילו נתייחד עמה לבד אחר הגירות צריכה גט, כמו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דס"ל לב"ה דהן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, דאין אדם עושה בב"ז, כיון דלבו גס בה. וכ"ש הכא שדעתם לגור ביחד, ויותר מזה כתבו האחרונים דאפי' באנוס ואנוסה ודר עמה בגלוי, לכמה אנוסים אמרינן דמסתמא אין אדם עושה בב"ז כו' עכ"ל. והנה על הראי' מכתובות (דף צ') איכא למידק, דאפשר לומר דמיירי דקיימה לפני עדי קדושין ממש. דאי נימא דמתניתן קמ"ל דאף דקיימה סתם בלא עדי קדושין מ"מ אית לה כתובה וכתובתה קיימת. א"כ טובא קמ"ל דאמרינן דאין אדם עושה בב"ז. ומאי הקשו התוס' שם בד"ה לא שנו דמאי קמ"ל מתני' שע"י כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה עכ"ל והא טובא קמ"ל דאף דלא קדשה בפירוש אית לה כתובה:

אלא דלשיטת הרמב"ם בפרק י"א הל' ז' מהלכות אישות דכתובתה מנה. והקשה בלחם משנה דמאי קמ"ל פשיטא דיש לה כתובה ותירץ דאשמעינן דאע"ג דלא כתב לה עתה כתובה ולא עשו נשואין מחדש גובה מנה ולא אמרינן כיון דעתה לא עשו נשואין אין לה כתובה דהכתובה הראשונה אינה כלום, קמ"ל דיש לה מנה ועל סמך הראשונה קיימה עכ"ל ולפ"ז עיקר מה דהשמיענו הוא אף דלא קדשה בפירוש מ"מ הוה נשואין ויש לה כתובה. והנה כדברי הלחם משנה כתב בשיטה מקובצת בכתובות דף צ' בשם הריטב"א וז"ל הכי נמי טובא קמ"ל שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בה מעשה נשואין כלל, אלא כיון שבעל כדברי הירושלמי בעילתו זו כניסתו והוה סלקא דעתין דבהא לא תיקון רבנן מידי קמ"ל עכ"ל. ובדבריהם אני נבוך דמדברי הגמרא משמע דלא נחית לאשמעינן דמה שקיימה היא נשואין רק דעיקר מה דאשמועינן הוא דכתובתה קיימת. ואי משום דבעילתו כניסתו, א"כ היא נשואה ופשיטא דאית לה כתובה אף בדלא כתב לה:

ובספרו הפלאה על כתובות דף צ' תירץ קושית הלח"מ וז"ל דהרמב"ם לשיטתי' אזיל דפסק דביאה אירוסין עושה ופסק ג"כ דארוסה אין לה כתובה ושפיר הוצרכה מתניתין לאשמעינן דיש לה מנה עכ"ל. ודבריו אינם מובנים דגבי גר אם קיימה מסתמא קיימא בביתו ויחדה שם לביאה, וא"כ הוה החופה וקידושי ביאה באין כאחד אף לדעת הרמב"ם כמש"כ הר"ן בהלכות בכתובות פרק המדיר ובספר שער המלך קונטרס חופת חתנים סעיף ח', וכן כתב הוא גופי' בספרו המקנה בקונטרס אחרון סימן כ"ו, וא"כ היא נשואה אף לדעת הרמב"ם:

ולולי דבריהם היה נראה לענ"ד דלשיטת הרמב"ם דאין לה אלא מנה, אשמעינן דכתובתה קיימת ואף אם לא כתב לה כתובה אחרת די בכך. ואף שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, כיון דכתובתה שכתב לה קודם גירות קיימת שע"מ כן קיימה, כשכנסה לאחר גירות וסמך על כתובה זאת, מותר לשהות עמה ואף שלא כתב לה כתובה. וזה נראה בכונת תלמידי רבינו יונה שהביא בשיטה מקובצת כתובות (דף צ') וז"ל אבל ר' משה כתב גר שנתגייר ואשתו עמו אין לה אלא מנה. דמאי דאמרינן כתובתה קיימת כו' רוצה לומר שיהי' לה מנה אעפ"י שלא כתב לה כתובה כו' עכ"ל דלהורות שיש לה מנה אעפ"י שלא כתב לה כתובה לא איצטריך להשמיענו כמו שכתבו התוס', דאף דלא כתב לה כתובה יש לה מנה אלא כונתם דיש לה מנה ויכול לשהות עמה בלא כתובה אחרת:

עוד הביא ראי' מהא דאמרינן בבצה (דף ה' ע"ב) דקרא דאמר להם שובו לכם לאהליכם, האי למצות עונה הוא דאתא אף דבשעת מתן תורה הוי להו כגרים שנתגיירו ולא חל עליהם מצות עונה, אלא כיון ששבו לאהליהם כולם לעין כולם ונתיחדו הוי לי' קדושין דמסתמא אין אדם עושה בב"ז וממילא נתחייבו בעונה עכ"ל. והנה לפי מה דמבואר בכריתות (דף ט' ע"א) מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם ועיין ביבמות (דף מ"ו), ובפרקי דר"א (פרק מ"ו) איתא ר' אלעזר בן עזרי' אומר ערב שבת בששה לחודש בשש שעות ביום קבלו ישראל את הדברות ובתשע שעות ביום חזרו ישראל לאהליהם, וידוע שיטת הרמב"ן בפירושו לתורה בפרשה יתרו שכריתת הברית וטבילה היה למחר בשביעי לחודש בבקר, וכתב שם שרבותינו נחלקו בדבר מתי היתה ההזאה וטבילה. וא"כ לא היו עוד כגרים שנתגיירו בשעה ששבו לאהליהם, אלא לפי מה שמבואר במכילתא יתרו דהזאה וטבילה היו קודם מתן תורה, וכן הוא ברמב"ם פרק י"ג הל' ג' מהלכות איסורי ביאה, ובתוס' ישנים יבמות (דף מ"ו) דנתגיירו כבר במצרים קודם אכילת הפסח, לפ"ז היו כגרים שנתגיירו, אלא די"ל דמסתמא קדשו אז את נשותיהם:

אלא דנראה דדברי המקנה אמורים רק בגר שנתגייר, דהא צריך לקבל עליו כל המצות ואם אינו רוצה לקבל עליו אפילו דבר אחד אינו גר, כדאיתא בבכורות (דף ל'), ומוקמינן אותו אחזקתי' דודאי לא יעבור על איסור זנות ובועל לשם קדושין, אבל לא באלה שמוחזקים הם לעבור עבירות חמורות, והוא בעצמו הביא שם דברי הרדב"ז דבעבירה גמורה לא אמרינן אין אדם עושה בב"ז:

והנה אא"ז בדגול מרבבה יור"ד סוף סימן רס"ט כתב גבי גר ת"ל והא ודאי שאם מקיימה צריך חופה וקדושין בדת יהדות עכ"ל. אין להוכיח מזה דאם מיחדה בלא קדושין דלא אמרינן אין אדם עושה בב"ז. די"ל דכונתו היא דלכתחילה צריך הוא חופה וקדושין, אך אם הגר מקיימה ומתייחד עמה בפני עדים אמרינן אין אדם עושה בב"ז והויא אשתו לכל דבר:

אחרי כתבי כל זה בא לידי ספר בית אב, וראיתי שכתב ג"כ באתה דברים כמו שכתבתי, ומה שיש להעיר על דבריו שכתב לתרץ דברי הרדב"ז שלא יסתרו זא"ז, דהיכא דהאיסורים שוים כל מה דמצי לתקן מתקן. והא הוא בעצמו כתב מקודם באותו סימן דהיכא דהאיסורים שוים אמרינן מדלא חש לזה לא חש נמי לזה, וגם מה זו סברא למימר הכי. דהא חזינן שאינו חושש לאיסור שהוא שוה לו. איך נימא דמה דמצי לתקן יתקן באיסור ששוה לו:

עוד הביא שם דברי מהרי"ט צאהלין שכתב בתשו' סימן רמ"ז דמי שבעל ביוה"כ וקעביד איסור לא אמרינן בי' שלא עשה בעילת זנות. אף דלהרא"ש והטור אין זה מדאורייתא והוה מן הקל אל החמור, ומ"מ לא אמרינן בזה אין אדם עושה בעילתו ב"ז. ואם כן זה הוא לא כדברי הרדב"ז דכתב שכל מה דמצי לתקן יתקן עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא תקשה. דכל היכא דבידו להמתין ולתקן האיסור ואינו ממתין לתקן בזה לא אמרי' מה דמצי לתקן יתקן, דהא חזינן דאף דמצי להמתין ולתקן, מ"מ אינו מתקן, וא"כ בדינו של מהרי"ט צאהלין בבעל ביום הכפורים, הא בידו להמתין עד אחר יוהכ"פ ולבעול שלא באיסור, וכיון דאינו ממתין א"כ אינו חש לתקן, ולכן אמרינן דלא תש ג"כ להך איסורא לבעול בזנות:

ובדברי מהרי"ט צאהלין ז"ל יש לעיין במה שכתב על דברי הבית יוסף שכתב בטור אהע"ז סי' קמ"ח שבין האיש ובין האשה צריכים לדעת שיש עדים מבחוץ וכתב ע"ז וקשה לי טובא במילתי' דקאמר דבעינן שגם היא צריכה לראות העדים ואמאי בשלמא הוא ניחא כדי שיבעול לשם קדושין כו', אבל היא מאי איריא אפילו היא לא תראה את העדים ותבעל לו לשם קדושין שרואה את העדים מה לנו ולכונתה כו' ואין להקשות ולומר דהמקדש אשה בעל כרחה אינו מקודשת דאין אשה מתקדשת אלא לרצונה כו' ליתא משום דדוקא בעל כרחה הוא דאינו מקדש, אבל בסתם מקודשת, והכא הוא ראה את העדים ובעל לשם קדושין והיא שותקת שלא אמרה בפירוש שאינה רוצה להתקדש, הלכך מהני עכ"ל ולכאו' דבריו נוטים לפי דברי הר"ן בנדרים (דף ל') וז"ל כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמר כי תלקח אשה לאיש כו' אלא מכיון שהיא מסמכת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוה נפשה אבל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ל:

אלא דמפורש להפך בחי' הרשב"א בקדושין (דף מ"ג ע"א) בד"ה א"ה וז"ל ודוקא כשקדשה בפני שנים שהם אצלם והיא מרגשת בהם, אבל הכמין לה עדים אחרי הגדר לא, דדלמא אי ארגשה בהון לא מקבלנא קדושין, אבל השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן, משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ורצתה לשחק בו עכ"ל וכן הוא בחי' הריטב"א שם וכן הוא בריב"ש סי' רס"ו והר"ן גופיה בהלכות בסוגיא דשליח נעשה עד כתב כן בשם הרשב"א ומשמע דמודה לי' בהא, א"כ הצדק בזה כדברי הב"י:

אך לכאורה תקשה דברי הר"ן אהדדי, דהנה באבני מלואים סי' כ"ז סק"ו כ' עפ"י דברי הר"ן דהיכא דאמר לה לשונות אחרים אם אמרה שהבינה אף שאין העדים יודעים שהבינה הוה קדושין דעיקר הקדושין הוא מצד הבעל אבל רצון האשה לא בעי עדים, ואם כן הכמין לה עדים אמאי לא מהני:

והנראה בזה, דכבר כתבתי בתשובה לתרץ מה שהקשה לי אחד מהא דכתב הר"ן בפלוגתא דצריכה שומא דכתב דאם קבלה האשה פחות משוה פרוטה ואמרה לדידי שויא פרוטה, מסיק דדוקא שהעדים יודעים שדרכה להתיקר מקודשת דאם אינם יודעים הוה כמקדש בלא עדים ואין חוששין לקידושין ואפילו שניהם מודים עכ"ד והרי הכא אנחנו יודעים גוף הקדושין מצד המקדש ורצונו עפ"י עדים ואין אנו דנין רק על דעתה ורצונה ואפי"ה כתב שצריכים העדים לדעת הרי גם על דעתה ורצונה צריכים עדים וכתבתי לתרץ דאף שעשתה עצמה כהפקר, אך גם אז צריך קנין והיינו מעשה הקדושין וע"ז צריכים עדים, שידעו מעשה הקנין ומתנאי הקידושין הוא שיהי' שוה פרוטה וזה צריכים העדים לדעת. וכן נמי בתנאי הקידושין שיהיו עדים ואם אינה רואה את העדים א"כ הוה חסרון במעשה הקידושין, ויש עוד לעיין בזה בלשון הרשב"א, אך אכמ"ל:

גם מה שכתב בבית אב דלכאורה אפשר לומר דהריב"ש והדרכי נועם מיירי דוקא היכא דנישאו בחוקות הגוים לפני הכומר מה שאין כן היכא דנישאו בחוקות המדינה, דהענין עשו לחזק האישות כפי חוק המדינה שלא יתפרדו זה מזו א"כ בכה"ג לכאורה לא שייך לומר דהוי כאלו פירשו דאין דעתם לשם קדושין כדת מו"י כו' עכ"ל. הנה כנראה שספר שו"ת דרכי נועם לא היה לפניו, כי שם מפורש שמיירי שנשאו בערכאות של גוים ולא מיירי כלל בנשאו לפני הכומר לפי חוקות דתם, ועל זה כתב שאין חוששין כלל לקדושין:

והנה כאשר הגיעו דברי להרב הגאון ר' יוסף אלי' הענקין שליט"א, כתב לי ע"ז וז"ל מה שהביא כ"ג מתשובת פני יהושע, הנה עיינתי שם ועובדא דהתם לא דרו ביחד ולא הוחזקו ל' יום והחזקה לא היתה במעשה, כי אם עפ"י דבורם עכ"ל. הנה דברי הגאון בתשובת פני יהושע מוסבים גם אם הוחזקו ל' יום, וז"ל שם, אך מה שצ"ע מחמת שהוחזקה בק"ק אמשטרדם בחזקת או"א וקיי"ל סוקלין ושורפין על החזקה כו' א"כ אם יעידו עליהם שהוחזקו שם ל' יום אסורה ולכאורה נראה ברור שם אפי' אמתלא ל"מ לחזור בהם מדסוקלין ע"ז דאי מהני אמתלא הכתיב והצילו העדה וכל זכות שאפשר טרחינן וטענינן כנודע בדיני נפשות וגם לא הזכיר שום פוסק דמהני אמתלא, מיהו כדמעיינת בה ג"ז אינו כלום דהתם מיירי שאין אנו מכירין בהם כלל, כגון שבאו ממדינת הים כמבואר בכל הפוסקים ואז אמרינן דכיון שאומרים כן והוחזקו כן ודאי איש ואשתו הם וקדשה במדינת הים בפני עדים ונשאה בתחילה כו', אבל הכא שאנו יודעים שזו היתה פנויה ונתחברו יחד שלא בתורת קדושין והלכו יחד למקום שאין מכירין אותם ונתיחדו ביחד והיו בחזקת איש ואשתו כה"ג אמרי' דלזנות נתכונו כו' עכ"ל שם, הרי זה דלא כמו שכתב כת"ר:

ומלבד זה, הא כתב שם בשו"ת פנ"י מפורש דהא דנקטו בירושלמי והפוסקים שבאו ממדינת הים, דהתם מיירי שאין מכירין בהם כלל, כגון שבאו ממדה"י כמבואר בכל הפוסקים ואז אמרינן דכיון שאומרים כן והוחזקו כן ודאי איש ואשתו הן וקדשה במדה"י בפני עדים ונשאה בתחילה כו' אבל הכא שאנו יודעים שזו היתה פנויה כו' ונתחברו יחד שלא בתורת קדושין כו' כה"ג אמרינן דלזנות נתכונו והעלימו דבריהם ואין החזקה עושה כלום לומר שודאי קדשה בפני עדים והלכו להם עכ"ל, הרי זה מפורש שלא כדברי כת"ר שמביא ראי' מהך שבאו ממדה"י שזהו לאו דוקא ושגם אם קיים חיי אישות ויודעים אנחנו שלא קדשה שגם אז החזקה עושה אותה לא"א:

ועלה שכתב כת"ר בשם ספר בית אב שאין יודעים עכשו שאפשר לקדש בביאה שאין אלו אלא דברי תימא, וכתבתי ע"ז דסברא זאת כבר נשמעה בין החיים, הגאון בעל שאגת ארי' בספר בית אפרים אהע"ז סי' מ"ב והגאון בעל בית אפרים בסי' נ"ט ובחתם סופר אהע"ז סי' נ"ח ובתשו' הריב"ש סימן ה', וע"ז השיב כת"ר וז"ל, הנה כך דרך הפוסקים לצרף אפילו סברא דחויה לסניף עכ"ד, ע"ז אני אומר חס ושלום לומר כך על הפוסקים שהאירו עינינו בהלכה יצרפו לסניף סברא דחויה, רחמנא ליצלן מהאי דעתא, כי אם הם מצרפים אף לסניף הרי אינה דחויה, ובכל אופן א"א לומר ע"ז דאין אלו אלא דברי תימא, ומדברי הח"ס שם משמע דלא לצירוף כתבה דמהך טעמא לבד ג"כ יש להתירה:

אגב הנני להעיר מה שראיתי בתשובת כת"ר שנדפסה בהפרדס חלק ח' חוברת ז' בז"ל ומה שהביא בס' ב"א בשם השג"א והר"צ ברלין, הנה בספר בית אב שהגיע לידי אח"כ, ראיתי שהוא כתב כן מסברא דנפשי' ולא זכר כלל דברי הגאונים הנ"ל, ורק אנכי כתבתי לכת"ר שאין כאן דברי תימא בסברא שכתבו הגאונים שמפיהם אנו חיים:

ומה שכתב כת"ר שאא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק אהע"ז סימן נ"ב חולק עליהם. הנה מסתימת לשונו משמע שאא"ז חולק על סברא זאת, ובאמת אין הדבר כן, כי הוא חולק על עיקר הדין בקטן שקידש בקטנותו וחיה עמה בגדלותו וס"ל שהיא אשתו מפני שהקדושין היו ע"ת שיחולו כשיגדול וכשבעל חלו קדושין שקדשה בקטנותו, ואין מקדשה אח"כ בביאה, אבל אם היינו צריכים לומר שמקדשה בביאה, אפשר שגם הוא הודה לסברא זאת דאינו מקדשה בביאה, מפני שאין מקדשין עכשיו בביאה:

ואדרבה הא דהביא דברי אא"ז הנו"ב ז"ל אייתי נורא לקיני', כי שם בסימן נ"ב בד"ה ועוד כתב וז"ל ואם אין אתה אומר כן אתה עושה הרבה נשים תחת בעליהן במדינת פולין שדרים כל ימיהן בלי קדושין, דבמדינת פולין שכיחי מאד קדושי קטן, ומעולם לא שמענו ששום אחד אחר שהגדיל קידש מחדש או שהיה מיחד עדי יחוד לזה אחר שהגדיל, וא"כ המה כל ימיהם בלי קדושין כפנוי ופנויה עכ"ל והרי הם חיים כל ימיהם חיי אישות, ומ"מ כתב דאי לא נימא דהקדושין של קטנות לא חלו כשהגדילו הרי הם כל ימיהם בלי קדושין כפנוי ופנויה, וזה הוא נגד עיקר דברי כת"ר שכתב שאם חיים חיי אישות אף בלא קדושין היא א"א גמורה:

ומה שכתב דהך דתשו' עין יצחק סימן מ"ז מיירי דלא החזיקה לאישות, כנראה שלא עיין שם, דהא מפורש כתב שם בס"ק י' דידוע דבעיר ראסטאוו דרו ביחד זמן רב בדרך אישות, ורק מפני שהיה בלי חו"ק צידד להתירה, ומה שלא הקיל הוא מפני שבוואראנעז הוחזקו לאיש ואשתו יותר משלשים יום, שזהו כעין הא דהירושלמי והפוסקים באיש ואשה שבאו ממדינת הים. ובתשובת צמח צדק סימן קי"ז היתה העובדא בבעל שגירש אשתו ואח"כ חי עמה חיי אשות בלא חו"ק, ובאשתו שגרשה יש להחמיר, ואעפ"כ הקיל מפני שהיה ידוע שמתחילה היה הדבר נגד רצון האשה:

ומה שהביא מהתשב"ץ ח"ג סימן מ"ז, סמיות עין יש כאן. דשם בתשב"ץ כתב מפורש דאם נשאה רק בחוקות העכו"ם אף שחי עמה חיי אישות שאין לחוש כלל לבעילותיו, ורק היכא דנחית לקדושין אף שהם קדושין פסולים בזה יש לחוש כמש"כ לעיל:

גם מה שהביא בשם המקנה כבר כתבתי לעיל דזהו דוקא אם נתגיירו אח"כ כמפורש שם במקנה, ועל פי זה כתב ג"כ הגאון ר' דוד מקרלין ז"ל בספר פסקי הלכות הל' אישות פרק ג' הל' ה' במומר שנשא מומרת בנימוסי עכו"ם וחזרו בתשובה אח"כ אם ידוע בעיר שהם דרים ביחד כדרך איש ואשתו הר"ז מקודשת מספק, שזהו דוקא כשחזרו בתשובה, ומטעמא דכתיבנא, דאל"כ למה לי' למנקט הך דינא במומר ומומרת שחזרו בתשובה לנקוט סתמא בכל אדם שחיים חיי אישות שהיא מקודשת מספק, א"ו שזהו דוקא במו"מ שחזרו בתשובה, ובעצם דין קדושין בערכאות כתב שם בהגה' בזה"ל והעיקר נ"ל שהקדושין האלו בטלין שלא נעשו ע"ד קדושין כדת משה וישראל רק ע"ד נימוסים עכ"ל:

ועוד נראה דדברי המקנה הם בפשיטות כיון דבעודו נכרי היה מחזיק אותה לאשתו בנמוסיהם, א"כ לא גרע מהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק כמו שהביא המקנה שם, אבל אם מתחילה לא רצה לקדשה בתור אישות לא אמרי' בזה אין אדם עושה בב"ז:

עוד הביא ראי' לדבריו וז"ל דקיחה משמעה הפשוט שהכניסה לביתו לנשואין כשמחז"ל קדושין (ע"ת) על קרא דלא יקח ולא יחלל עכ"ד, הנה שם מבואר דלא יקח היינו קדושין ולא רק הבאה לביתו לשם בעילה, וגם לרבא דס"ל דבעל לוקה היינו אחר הקדושין, כמבואר ברש"י שם וברמב"ם פרק י"ז הל' ב' מהל' איסורי ביאה:

תו כתב ומקרא דשפחה נחרפת ופירושה מיוחדת, והתורה קראה ליחודה בלשון גנאי להורות דנעשה רק ביחוד הקשר שביניהם, בלי אירוסין מוקדמים, והתורה פטרה ממיתה כי לא חופשה, משמע דאילו היתה בת חורין היתה א"א גמורה, אפילו ביחוד לבד עכ"ל, ודבריו אינם מובנים דהא שפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי, א"כ הוה בקידושין, עיין כריתות (דף י"א ע"ב) וברמב"ם פרק ג' הל' י"ג מהל' איסורי ביאה ועי' בפרק ז' הל' ו' מהל' עבדים, וא"כ אם תפדה ותהי בת חורין היא א"א גמורה וחייב עלי' מיתה דגמרו קדושי ראשון כמבואר בגיטין (מג ע"ב) ואם יאמר לתנא דבי ר' ישמעאל דבשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי ולדידי' מאי מאורסת מיוחדת, א"כ אדרבה מזה תהי' ראי' דלא כדבריו, מדמקשי שם ולתנא דבי ר' ישמעאל דאמר בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי הכי נמי דכי חופשה יומתו, אלא מאי אית לך למימר חופשה וחזרה ונתקדשה, הכי נמי שחופשה וחזרה ונתקדשה, ואמאי לא קאמר דלדידי' אם חופשה וחיתה עמו ביחוד לבד כמו שחי עמה בעודה שפחה, היא א"א גמורה וע"כ יומתו, א"ו דבלא קדושין אינה אשת איש:

ומה שכתב שבתשו' מהר"ם שיק ובית יצחק אף שצדדו להתיר בכה"ג, ולמעשה החמירו שלא תצא בלא גט, הנה תשובות מהר"ם שיק אינן לפני, אך בתשו' בית יצחק כתב וז"ל אמנם למעשה מסתפינא להקל בגונא שבא לב"ד ורק שהב"ד לא רצו לסדר קדושין מאיזה סבה כו' עכ"ל והבאתיו לעיל, א"כ רק בכה"ג לא הקיל למעשה, אבל אם לא באו לב"ד ולא חפצו כלל בקדושין של ישראל, באופן זה הקיל גם למעשה:

גם מה שכתב שלא מצינו בגמרא שצריך בקדושין כונת קדושה או מצוה ורק כונת קנין לאישות שתהא מיוחדת לו ואסורה על אחרים וכונה ואמירה זו יש גם בנשואי ערכאות עכ"ד. והלא שם אין שום קנין שהוא עפ"י דין, רק אמירה בעלמא, והגע בעצמך אם אחד יאמר לאשה בפני עדים כשרים הרי את מקודשת לי, ומפורש שתהי' מיוחדת לו ואסורה לאחרים בלי שום קנין הכי נאמר שמקודשת לו ואסורה לעלמא, ואי משום דחיים יחד חיי אישות ומקדשה בביאה, הרי צריכים לזה לכה"פ כונת קנין ופשוט הוא דגם אחר כך אין להם שום כונת קנין דעל דעת נשואי הערכאות הוא בועל, ואין כאן קנין לאישות עפ"י דין:

ומלבד זה הא אינם מכונים שיהי' זה לשם קדושין וכמו שכתב בתרומת הדשן סימן ר"ט והריב"ש סי' ו' דודאי היא והמומר לא נתכונו בהזדוגם יחד בגיותם לשם קדושין כדת משה וישראל, אלא ליחד בעלמא שתהא מצויה לו בכל עת ולא לאחר עכ"ל. והכ"נ כיון שהלכו להערכאות ולא קדשה כדת משה וישראל כדרך גוברין יהודאין ורק בתור נמוסי הגוים, כמבואר דברי הרדב"ז סימן שנ"א:

והנה הרב הגאון מהרי'"ל זעלצער שליט"א כתב לי להקשות על לשון הטור והמחבר באהע"ז סימן כ"ז וז"ל אין האשה כו' ואפי' בא עליה לשם אישות בינו לבינה כו' ואפי' יחדה. וכתב הב"י שם וז"ל זה פשוט ודייק לכתב בינו בינו לבינה שאילו היה בפני עדים הו"ל מקדש בביאה עכ"ל, וע"ז כתב הרב הגאון הנ"ל וז"ל ואני נבוך בדבר דמאי לשם אישות דקאמר, אם הכונה שבא עליה לשם קדושין היה לו לפרש דבא עליה לשם קדושין, דהא אישות אפשר גם בלא קדושין וכמו בבא על הכותית דחייב דוקא אם בא עליה בדרך אישות, אף שבקדושין לא שייכא בה כמבואר שם סימן ט"ז וכו' עכ"ל. הנה פשוט הוא לדעתי דאישות דקאמר היא בקדושין, כמו בקדושין (ד"ה ע"ב) כסף באישות לא אשכחן בע"כ. (ובדף ט"ז ע"א) חזקה ה"ל לרבויי שכן קונה בנכסי הגר, באישות מיהת לא אשכחן, (ובדף י"ח ע"א) מוכר את בתו לאישות ושונה כו' וכן הוא שם (מ"ה ע"א,) ומהאי טעמא ציין הגר"א בסימן כ"ו עלה דכתב המחבר ואפי' בא עליה לשם אישות בינו לבינה, קדושין (ס"ה) ואי דליכא עדים, ושם מיירי במקדש בלא עדים:

וברמב"ם פרק ח' מהל' ג' מהל' מלכים שאין אישות לעכו"ם וכן הוא בסנהדרין (דף נ"ב ע"ב) תוד"ה פרט לאשת אחרים, והכונה היא דאין דין אישות בעכו"ם, דאי נימא דאישות היא אף בלא דיני אישות, הא זה הוא אף בעכו"ם, אלא דבכל מקום שמזכיר אישות, הכונה היא לדיני אישות:

והא דע"ז (דף ל"ו ע"ב) דקאמר אישות דרך חתונות, דלגבי עכו"ם יש אישות אף בלא חיתון, וממילא לא תקשה מהא דכתבו הרמב"ם בפרק י"ב הל' א' מהל' א"ב והטור והמחבר באע"ז סימן ט"ז ישראל שבעל עכו"ם משאר אומות דרך אישות, והא לא תפסו בה קדושין, משום דלגבי הכותית שייך אישות בכה"ג אף בלא קדושין:

ועוד נראה לענ"ד דהנה באמת מהאי טעמא דלא תפסי בה קדושין קאמר רבא ביבמות (דף ע"ו ע"א) דבגויתן לית להו חתונות ועי' במפרשי הרמב"ם שעמדו ע"ז מ"ט לא פסק כרבא, והרמב"ם דפסק כר"ש דאיירי בגויתן, מדייק הוא בלשנא וכתב דרך אישות ולא כתב לשם אישות או לאישות סתם. היינו דהתורה אסרה אף שאין זה אישות ממש, דהא לא שייכי בה קדושין, אך בכל אופן דרך אישות הוא לוקה, היינו שמחזיק אותה כאילו היתה אשתו ממש. וכן מדייקי נמי הטור והמחבר בסי' ט"ז וכתבו דרך אישות. אבל בסי' כ"ו כ' לשם אישות, דהיינו אישות ממש בקידושין. ויהי' פירוש הדברים כך ואפילו בא עליה לשם אישות בינו לבינה, היינו שאמר לה דלשם קדושין הוא בועלה. אך אם הוא בינו לבינה ואין העדים יודעים מזה אינה א"א, ואפי' אם יחדה, דהיינו שמיחדה לבא עליה בקביעות לשם אישות, כיון שאין עדים יודעים דלשם אישות הוא בועלה אינה א"א, ואדרבה כופין אותו להוציאה מביתו:

ובזה מדויק מה ששינה המחבר מלשון הרמב"ם שכתב בפרק א' הל' ד' מהל' אישות, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה, והטור שכתב ג"כ כהאי לישנא. אבל אם בא עליה אדם בלא קדושין לשם זנות לוקה. והמחבר שינה וכתב אבל אם בא עליה דרך זנות, ולא כתב לשם זנות כמו שכתבו הם. משום דהרמב"ם והטור דמיירי במלקות, וצריך התראה. א"כ הוא בודאי זנות על כן נקטו בלשונם לשם זנות. אבל המחבר דמיירי רק לענין איסור כתב דרך זנות, דאף דאין כונתו בודאי לשם זנות, אך אם הוא בלא קדושין, הוי נמי דרך זנות:

והנה מהרש"ל בים של שלמה יבמות פרק ב' סימן י"א הקשה על הטור שכתב וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה פנויה המשרתת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק שמתיחד עמה לא מיבעי שבני משפחתה יכולים למחות בידו שהוא פגם להם שתהי' פלגשו, אלא ב"ד כופין אותו להוציאה מביתו, שדבר ידוע שהיא בושה לטבול ונמצא שהוא בועל נדה עכ"ל הטור וכתב מהרש"ל וז"ל משמע שהוא סבר שאביו הסכים לדברי הרמב"ם, ולפי מ"ש לעיל מוכת להדיא שהוא לא כיון לדעת אביו הרא"ש, ומעולם הוא לא הסכים עם הרמב"ם לאסור פנויה שיחדה ותשו' שכתב הוא לא איירי ביחדה להדיא, כי יחדה להדיא מאי בושה לטבול איכא. ומ"ש מוציאים ממנו, לא משום זנות אלא משום איסור נדה עכ"ל. ולענ"ד נראה לתרץ דברי הטור, דהנה חזינן מדברי הרא"ש דהיכא שבושה מלטבול חיישינן שבועל נדה, ע"כ כופין אותו להוציאה, ובנדון שכתב הטור אם מיחדה לשם אישות בינו לבינה דאין כאן אישות באמת לדעת הרא"ש שכתב כן מפורש בתשובה כלל ל"ב סימן א', והא אם כונתו באמת לקדשה לשם אישות מ"ט הוא עושה זה בצנעא בינו לבינה ואינו מקדשה להדיא בפני עדים, זה מורה שבוש הוא לקדשה בפרהסיא מפני איזה טעמים, וע"כ הוא מתחבא מבני אדם, ומפני זה בושה היא לטבול ויש לחוש שבועל נדה וע"כ כופין אותו להוציאה מביתו. ואף שהרא"ש ס"ל דמותר ליחדה לפלגש ולא חיישינן שיבעול אותה בנדתה, היינו שייחדה להדיא לפלגש לעיני כל אז אינה בושה לטבול אבל כשמיחדה לשם אישות בינו לבינה זה מגרע גרע, דהא חזינן דבוש הוא לקדשה להדיא לגבי עדים, א"כ אינו חפץ שידעו הכל ואפשר שבושה לטבול. שוב מצאתי בפרישה ס"ק ה' שכתב כן:

ומה שהקשה כת"ר דהיה לו לפרש דבא עליה לשם קידושין, בזה נ"ל דלשם אישות מגביל נגד לשם זנות, דקדושין היא רק הכשר והכונה לאישות, ואישות הוא עיקר הדבר. והטור והמחבר רוצים להשמיענו איך היא אשת איש דהיינו אישות, ע"כ נקטו לשון אישות וזאת אינה רק בקידושין כד"ת:

ובהאי ענינא תקשה לכאורה אהא דקדושין (דף מ"ח ע"א) התקדשי לי בשטר כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. והא אם אמר התקדשי לי בשטר דעתו לקדש בתורת קידושי שטר, ואין כונתו לקדש בתורת כסף ואיך תתקדש בתורת כסף כששמין את הנייר אם אין כונתו לקדש בתורת קדושי כסף. וכמו דאמרינן בבבא מציעא (דף י' ע"א) כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דנקני בד' אמות לא ניחא לי' דנקני. וזכורני שראיתי קושיא זאת בספרים, ולשיטת הרמ"ה שהובא ברבינו ירוחם ז"ל נתיב כ"ב ח"א דאם אמר התקדשי לי במלוה שאינה מקודשת ואפי' החזיר השטר ואפי' אם יש בו שוה פרוטה כיון דלא אדכרה בעידן קדושין סתמא מקדש במלוה לחוד עי' בטור אהע"ז סי' כ"ח. א"כ אף שאמר התקדשי לי בשטר דעתו על קדושין בשטר ולא בקדושי כסף בשויו של שטר:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה