אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק אבן העזר › סימן טז

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אבן העזר · סימן טז

סימן טו

בע"ה יום ב' כ"ג סיון תרפ"ט לפ"ק ברוקלין יצ"ו. להרה"ג מרדכי ארי' הלוי ניסנבוים נ"י

הנה מה שכתב להתיר הנשים של אנשי המלחמה שנאבדו ולא שבו לבתיהם, וטעמו הוא מפני שאין קול ואין קשב מהם, וזה הוא הוכחה שאינם קיים, ומדמה זה להך דאיתא (ביבמות דף קכ"א.) א"ד אנסבי' רב נחמן לדביתהו אמר חסא גברא רבא הוא אם איתא דסליק קלא אית לי' למלתא, ולפי מה שכתב הגאון בחתם סופר חלק אהע"ז סימן ס"ה דהאידנא דקביע בי דואר כ"ע הוי כצורבא מרבנן עכ"ד, ולענ"ד נראה דזה היה אפשר לומר אם מדאורייתא יצאו הנשים מחזקת אשת איש ורק מדרבנן אין להתיר אותן, כמו בנפל במים שאין להם סוף, אז יש לצדד ולתרץ הא דנאבד זכרם ולהתיר אותן כמש"כ בח"ס, אבל אם מדאורייתא לא יצאו מחזקת אשת איש, הלא אז כל ההיתר יהי' הא שנאבדו ואינם מודיעים לביתם, על זה לבד אין לסמוך להתיר:

ואין להביא ראי' דבמלחמה נמי יצאה מחזקת אשת איש מהך דיבמות (דף קט"ו ע"א) והא מים כמלחמה דמי, א"כ מדמינן מלחמה למים שאין להם סוף, דהתם לאו לכל מילי דמי, דבמים אף שאין להם סוף מדאורייתא כבר יצאה מחזקת אשת איש ובמלחמה לא יצאה עוד מחזקת א"א, רק להא דמי דאמרי בדדמי וכמש"כ רש"י שם וז"ל מים כמלחמה דאיכא למימר בדדמי:

ולכאו' יש להביא ראיה מהא דאיתא בשבת (דף נ"ו) וכתובות (דף ט' ע"ב), כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דכתיב ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, מאי ואת ערובתם תקח תני רב יוסף דברים המעורבין בינו לבינה, ואי נימא דבמלחמה אין להם חזקת חיים איך צוה לדוד שיביא גט מהם, כיון דאין להם חזקת חיים, איך יועיל הגט לפי שיטת רש"י דלפוטרה מיבום כתבו הבט. אך אין מזה ראיה, די"ל דדוד היה שליח לקבלה, ואף דמלשון רש"י בשבת (דף נ"ו עא), שכתב וז"ל דברים המעורבים ביניהם היינו קידושין תיקח תבטל ע"י גט שתביא להם מן המלחמה עכ"ל משמע דהיה שליח להולכה להביא להם הגט, אפשר דזה הוא לאו דוקא שיביא הגט רק שיבא הידיעה שנתגרשו:

אלא מהא דאמרי' בגיטין (דף כ"ח ע"ב) שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפה כרקום כו' שהן בחזקת קיימין, והרי עיר שהקיפה כרקום, היא מלחמה וקתני שהם בחזקת קיימין, הרי דאית להו לנשי אנשי המלחמה חזקת אשת איש:

והנה לכאורה לפי שיטת הטור באהע"ז סימן קמ"א שפי' הך ירושלמי ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל של מלכות אחרת כליסטים הם, דקאי ארישא דמתניתין על עיר שהקיפוה כרקום שהן בחזקת קיימין, היינו מאותה מלכות, אבל מלכות אחרת אינן בחזקת קיימין, וכתב הב"י דבכרקום של מלכות אחרת אינן חסים על חומותיה ומשו"ה חיישינן שמא יפלו על יושבי העיר ע"ש. ולשיטתו כיון דהקיפוה כרקום ממלכות אחרת אינן בחזקת קיימין, א"כ הא רוב המלחמות הן עם מלכות אחרת, ולפי זה אתרע חזקת אשת איש של נשותיהן של אנשי המלחמה שנלחמים עם מלכות אחרת:

והנה מהרי"ט בתשו' ח"א סימן ק"ג הרבה להקשות על דברי הב"י וז"ל והדבר קשה וכי בדידהו תליא מלתא כל זמן שלא כבשו עדיין הם בחזקתן, דאפילו גבור בחוץ וחלש בפנים חלש נוצח כו'. ותו, אם בפרצה אנו תולין להקל שניצולו לא כל שכן כשעדיין לא נכבשה שאפילו היה כרקום של עיר אחרת תולין שעדיין לא נכבשה כו' עכ"ל, ובאמת פליאה ממני למה לא כתב הב"י בפשוטו דאותה מלכות אינה חפצה להשחית את בני העיר, אבל מלכות אחרת מורה חיצים ואבני בליסטראות בתוך העיר ומשחיתה את בני העיר, וכת"ר כתב שבזמן המשנה לא היו כלי המשחית השונים המצאת העת החדשה, אין הדבר כן, כי אף שלא היו להם כלי המשחית המצאת העת החדשה, אך הלא היו להם אבני הקלע ואבני בליסטראות, והיו שופכים סוללות סביב העיר הנצורה או בונים מגדלים גבוהים ומהם היו מורים חצים וקולעים אבני בליסטראות בתוך העיר וכמו שכתוב (מלכים ב' י"ט) ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה, וגם כלי משחית אלה היו מביאים הרג ואבדן:

אלא הנראה לענ"ד דאין מזה ראי' להנשים של אנשי המלחמה דנימא דאתרע חזקת אשת איש שלהן, דכרקום שאני כדאמרי' שם בירושלמי (גיטין פרק ג' הל' ד'), איזהו כרקום ר' בא בשם ר' חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזין ותרנגולין ואסטרטיות המקיפים את העיר, וא"כ א"א להמלט מהעיר שהקיפה כרקום ומורים על העיר חצים ואבני בליסטראות וקשה להתחבא מהם, משא"כ באנשי המלחמה בשדה שהרבה מחבואים יש ויכולים להשתמט מהחצים ואבני בליסטראות הם בחזקת קיימין:

ורבינו ירוחם כתב בחלק חוה נתיב כ"ד חלק ג' בדיני שליחות לגט כתב וז"ל אבל עיר שהובקעה וכבשוה כרקום בני החיל שהקיפוה כו' נותנין לה חומרי חיים וחומרי מתים והשליח לא יתן הגט, ואם נתנו הרי זו ספק מגורשת כו' ועוד בירושלמי ודווקא חיל של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת דינם כליסטים ואם כבשום בחזקת מתים הם עכ"ל. אין מזה ראיה על אלה היורדים למלחמה, מפני שעיר שכבשוה כרקום, ידעינן דחיי בני העיר הפקר בעיני אנשי החיל הכובשים ושרי הצבא נותנים להם רשות להרוג ולחמוס כרצונם, מה שאין כן במלחמה במערכה בשדה הרי הם בחזקת חיים:

והנה בדברי רבינו ירוחם ז"ל אני נבוך חדא דבדין שליחות גט שהבאתי לעיל כתב דכרקום של מלכות אחרת דינם כליסטים ואם כבשוה בחזקת מתים הם, ובנתיב כ"ג חלק ג' בדיני עגונה הביא הך משנה דעיר שכבשוה כרקום דנותנין עליו חומרי חיים דאין משיאין את אשתו וחומרי מתים שאם היה כהן אשתו לא תאכל בתרומה, ומאי טעמא לא הביא הך ירושלמי דכרקום של מלכות אחרת הם בחזקת מתים ומשיאין את אשתו, ועוד בנתיב כ"ג חלק א' בדיני שבויה כתב חיל שנכנס לעיר ושללו והלכו להם כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות כו' וכל זה כשהחיל הוא מאותה מלכות, אבל ממלכות אחרת כל הכהנות כשרות עכ"ל. והרי בירושלמי כתובות (פרק ב' הלכה ט') על מתניתין דעיר שכבשוה כרקום כל הכהנות הכהנות פסולות קאמר נמי האי לישנא ר' זעירא ר' בא רב זבדא ר' יצחק בר חקולה בשם ר' יודן נשיאה ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטים הן, וא"כ מפרש הך כליסטים הם ויראים לעשות מעשה, ובגיטין (פרק ג' הל' ד') דקאמר נמי האי אמורא הך לישנא גופא ופי' כליסטים הן ועושים מעשה וע"כ הם בחזקת מתים וצ"ע:

והנה הרמב"ם בפרק ו' הל' כ"ט מהל' גירושין ובפרק ט' הל' ב' מהל' תרומות לא זכר כלל מהך ירושלמי דמחלק בין אותה מלכות למלכות אחרת, ועיין בבית יוסף אהע"ז סימן קמ"א שעמד בזה. ובפרק י"ח הל' כ"ט מהלכות איסורי ביאה גבי שבויה כתב דבגדוד של מלכות אחרת לא נאסרו הנשים, ואפשר שטעמו הוא מפני שבגמרא דידן לא חלקו כלל בין אותה מלכות למלכות אחרת רק בכתובות גבי שבויה, ושם ס"ל כפי' התוספות דמלכות אחרת אין להם פנאי לבעול, ועי' בטור ומחבר אבהע"ז סי' ז' וסוף סי' קמ"א:

והנראה בזה בדעת רבינו ירוחם ז"ל, דהנה ידוע שיטת רש"י ז"ל בכתובות (דף כ"ז ע"א) דאותה מלכות אינה רוצה להשחית בני העיר, ושיטת התוס' שם והרמב"ם בפרק י"ח הל' כ"ט מהל' איסורי ביאה דמלכות אחרת עוסקין בשלל ויראים להתעכב, ומפני זה פסק רבינו ירוחם לחומרא גבי גיטין ותרומה, אבל אין משיאין אף במלכות אחרת, ובשבויה מקילין ולכן פסק בשבויה דבמלכות אחרת כל הכהנות כשרות:

ועוד אפשר דמפרש הא דמלכות אחרת דינם כליסטים, היינו דאינם חסים על בני העיר ואינם חסים על חומותיה ונופלים פתאום על יושבי העיר, א"כ בשעה שכובשים את העיר נהרגין בני העיר ובזה הם גרועים מאותה מלכות, אבל כשכבר כבשו העיר יראים להתעכב בעיר, ע"כ כל הכהנות שנשארו בחיים הן כשרות, מפני שיראים להתעכב אח"כ ולבעול:

ולפי שיטת הרשב"א דהך ירושלמי ובלבד כרקום של אותה מלכות קאי אסיפא דרק בעיר שכבשוה כרקום של אותה מלכות נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, אבל בעיר שכבשוה כרקום של מלכות אחרת הרי הם בחזקת קיימין, א"כ פשוט דהיורדין למלחמה הם בודאי בחזקת קיימין ונשיהם בחזקת א"א:

ואל תשיבני מהא דכתב הרמב"ם פרק י"ג הל' י"ט מהל' גירושין עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה כו' עכ"ל, דמזה משמע דגם במלחמה רובם למיתה כמו בטבע במים שאין להם סוף, דזה אינו, דלא יעלה על הדעת שמי שהם במלחמה רובם למיתה, והרי גם בעיר שכבשה כרקום כתב הרמב"ם בפרק ו' הל' כ"ט מהל' גירושין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ולא אמרינן דרובם למיתה, אלא דכונת הרמב"ם בעד אחד שמעיד ראיתיו שמת במלחמה, והנה אנן לא חיישינן דחשיד העד להעיד שקר, אנן חשבינן שאומר אמת שראוהו בגונא שיכול הוא לחשוב שמת, רק שאומר בדדמי שבאמת לא מת, רק מפני שהוכה או שירו אותו ונפל סבור העד שמת, ובאופן הזה שראה אותו העד שקרה לו מקרה כזה שבשביל כך יאמר העד שמת, אז באמת רובם למיתה, שאם היה המקרה שקרה לו היינו המכה או היריה באופן קל שלא היו רובם למיתה אז אין תשש בדדמי על העד שבשביל מכה כזו לא יטעה שמת ולא יאמר גם בדדמי שמת. וכשאומר בדדמי שמת בודאי הוא באופן כזה שרובם למיתה, אבל בסתם אנשי המלחמה בודאי אינם רובם למיתה ויש להם חזקת חיים והיא בחזקת א"א:

וכן מורה לשון הרמב"ם בפרק י"ג הל' ב' מהל' גירושין. וכן אם היתה מלחמה בעולם כו' תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן עכ"ל והיינו רק בכה"ג יש לחוש שרובם למיתה כגון שאירעו דברים כאלה שיש לטעות שגם הוא מת, אבל בסתם מלחמה לא אמרי' רובם למיתה:

ומהתוספתא סוף יבמות ושוב מעשה בששים בני אדם שירדו לכרקום ביתר ולא עלה אחד מהם ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את נשיהם, דבעל מנחת בכורים כתב דהוה ע"י עדות כותי מסיח לפי תומו כהך דיבמות (דף קכ"ב). והנה בפשוטו נראה כדבריו, דהא מיירי שם בעדות נכרי מסל"ת ועלה מייתי הנך עובדי, משמע דגם הך מעשה דששים ב"א מיירי נמי בנכרי מסל"ת, והנה שינוי הלשון שבתוספתא אין מורה כן, דבגמרא איתא מהלכים לכרקום ביתר ובתוספתא איתא שירדו לכרקום ביתר, וגם בגמרא איתא דהכותי אמר חבל וכו' שהיו מהלכין בדרך ביתר, והנה כת"ר הקשה איך אמר הכותי וקברתים הא הרוגי ביתר לא נתנו לקבורה, לא קשה דהרוגי ביתר לא נתנו לקבורה היינו לאחר שנכבשה, אבל בעת המלחמה טרם שכבשוה נתנו לקבורה, והכותי אמר וקברתים קודם שנכבשה:

אלא דאם נאמר דהוי תרי עובדי, ג"כ אין מהתוספתא ראי', דהמעשה דגמרא היה שהכותי העיד שלא בא עוד לכרקום של ביתר, רק בעודם מהלכין בדרך טרם שבאו לביתר מתו וקברם ונאמן מדין כותי מסיח לפי תומו במלחמה דאמר וקברתים, אבל בהך עובדא דהתוספתא שירדו כבר לכרקום ביתר והיו במצור ביתר כאשר נכבשה העיר ביתר ידעינן דכולם נהרגו כדאיתא בגיטין (דף נ"ז ע"א), דהרגו בה אנשים נשים וטף, והוה כמו נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים וכמו נפל לכבשן האש שמעידין עליו, וה"נ כיון שירדו כבר לכרקום של ביתר ולא עלו משם וידוע שכל מי שהיה שם נהרג ע"כ השיאו את נשותיהן, אבל בסתם מלחמה אף שלא עלו, מ"מ אית להו חזקת קיים ונשותיהן בחזקת א"א:

ולכאורה יש להביא ראי' מהא דכתבו התוס' בכתובות (ט' ע"ב) ד"ה כל היוצא לתרץ דברי רש"י שכתב שאם ימות במלחמה יהא גט וכתבו וז"ל מיהו יש ליישב פי' הקונטרס דלא דוקא פי' שאם ימות במלחמה, אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה כו' עכ"ל, וכ"כ הרשב"א בחידושיו לכתובות (דף ט' ע"ב) וז"ל ושמא זה שפירש"י אם לא ישוב ממלחמה בשובם של רוב היוצאים ומשום תקנות עגונות היו עושים שמא ימות בלא עדים או נשבו עכ"ל והא לפי שיטתם שהיו נותנים הגט כדי שלא תתעגנה הנשים לא רק לאלה שאין להן בנים כדי שלא תהיינה זקוקות ליבום, ואי נימא אם אינו חוזר מהמלחמה זה הוא הוכחה שמת למה הוצרכו לגט, כיון דאם לא יחזור ממילא אשתו מותרת, דהא הם כבשו את בני עמון וכל אנשי המלחמה היו יכולים לחזור לבתיהם או להודיע שהם חיים, והוה כגונא דדינו של החתם סופר, אלא די"ל דהא בתחילת המלחמה לא היו יודעים מי ינצח, ע"כ בכל אופן היו נותנין גט לנשותיהן, ועוד י"ל דהגט יועיל להתירה תיכף ולא תצטרך להמתין זמן רב להתירה מפני שלא שב מהמלחמה:

וכן נמי מהך דירושלמי יבמות (פרק ט"ו הל' ג') כתיב ויכו בהם אביה ועמו מכה גדולה מאד אמר ר' אבא בר כהנא שהעביר הכרת פניהם של ישראל, הדא הוא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם וגו' זה החוטם, ר' אמי אמר שהושיב עליהם משמרות שלשה ימים עד שנתקלקלה צורתן הה"ד עצמו לי אלמנותיך מחול ימים, והיינו כדי שתשארנה נשותיהן עגונות, ואי נימא דאם לא חזרו מהמלחמה זהו הוכחה שמתו הלא לא תהיינה הנשים עגונות, דיתירו אותן כיון שבעליהן לא יחזרו מהמלחמה תלינן שרובם מתו ונשותיהן מותרות, דהא גם התם נכנעו בנ"י לפני יהודה, ואלה מב"י שנשארו בחיים ביהודה היו יכולים להודיע לביתם והוה נמי כגונא דהחתם סופר, די"ל דהא דלא שבו אז לביתם ומה שלא הודיעו אין ראי' שמתו, כיון דהשבוים היו כובשים לעבדים ככתוב בדה"י ב' כ"ח, וא"כ אפשר דחיים הם והא דלא שבו לביתם וגם לא יכלו להודיע לביתם מפני שהם נכבשים לעבדים, אבל בזמננו דהשבוים חוזרים לביתם, אפשר דאמרינן מדלא שבו לביתם ש"מ דמתו במלחמה ונשותיהן מותרות:

אבל הנלענ"ד ראי' ברורה דל"ל הכי מהא דירושלמי (יבמות פרק ט"ו הל' א') עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה, נישמעינה מן הדא חד בר נש בימוי דרבי אמר לי' הן ההוא פלן אמר לון מית, הן ההוא פלן אמר לון מית, אמר לי' וכולהון מתים, אמר לון ואילו הויין בחיים לא הוו מייתי, ר' ירמי' בשם ר' חנינה מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנישאת נישאת מאן דלא נישאת לא נישאת ר' אייבו בר נגרי בשעת מלחמה הוות, הדא אמרה שעד אחד נאמן בשעת מלחמה, וכתבו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם ליבמות (דף קט"ו) הא דקאמר מאן דלא נשאת לא תנשא, היינו משום דקאמר אלו הוו בחיים לא הוו מייתין, לפיכך חשש רבי דשמא בדדמי קאמר, ומיהו למאן דנישאת אמר שלא תנא דתלו להקל שודאי מת אלא שסניפין היה מביא לדבריו לברר אצלם שמתו דאלו הוו בחיים הוו מייתין עכ"ל. והנה התם בודאי היה בגונא דהיו יכולים לבא בלי עיכוב, דאל"כ מאי האי דקאמר אילו הוו בחיים הוו מייתין, הא אפשר דיש להם עכובים מלבא, אלא ע"כ דלא היה להם שום עיכוב מלחזור לביתם ואף עפ"כ לא משום זה התירו הנשים, ואדרבה משום חשש שאמר העד בדדמי אמרו מאן דלא נשאת לא נשאת, ואם נשאת נשאת משום דאמר העד שמת וסמכו על זה שודאי יודע הוא שמת, לא מפני שאומר בדדמי מפני דלא מייתין, וסמכו על העד שאמר מת, כדקאמר הדא אמרה שעד אחד נאמן בשעת מלחמה, דאין לומר דסמכו על הוכחה זאת דאי הוו בחיים הוו מייתי, הא זה יודעים גם בלא דברי העד, ומדסמכו רק על העד, ש"מ דעל הוכחה זאת לא סמכינן:

ונלענ"ד דרק במים שאין להם סוף, כיון דמן התורה כבר יצאה מחזקת אשת איש ורק מדרבנן משום חומרא דא"א אסורה, משו"ה איכא לצרף הך סניף אם היה בחיים היה מודיע לביתו, כמו שכתב בחתם סופר, אבל במלחמה יש לו חזקת קיים וממילא היא בחזקת א"א. והרי הנמוקי יוסף סוף יבמות כתב בעיר שכבשוה כרקום שנותנים להם חזקת חיים בדאורייתא, וכן מדברי הריב"ש בתשו' סימן שע"ה משמע שאיכא כאן איסורא דאורייתא, וכן כתב בחידושי הריטב"א ביבמות ריש פרק האשה שלום דהיא בחזקת א"א אף במלחמה, ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סימן ק"ג וסימן ק"ד, רק הא גופא מה שלא שב מהמלחמה זה מורה שמת כמש"כ התוספות בכתובות דף ט' ד"ה כל ובחי' הרשב"א ובשיטה מקובצת שם דרוב שאינם חוזרים מחמת מיתה היא, וא"כ זו היא גופא דאמרי' דאתרע לה חזקת א"א, וא"כ אין לעשות מזה גופא סניף להתירה, כיון דמחמרינן בכה"ג ולא סמכינן אהא להתירה לכתחילה:

ומה שכתב להביא ראי' דסמכינן אאומדנא בעגונא דאיתתא מהא דירושלמי יבמות (פרק ט"ז הל' ד') אמר ר' אבהו אם הים גליני והביט לארבע רוחותיו וראה שאין שם בריה משיאין את אשתו. הנה דבר זה פשוט בכל הפוסקים דסמכינן אאומדנא דמוכח בגונא דאין שם חזקת וכן הוא באהע"ז סימן י"ז סעיף ט"ו בהגה' ועי' מש"כ החלקת מחוקק ס"ק ל"ג ובבית שמואל ס"ק נ' ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קפ"ז וקפ"ח. אלא דלאו כל אומדנת שוות. והנה שם לא היתה חזקת א"א ואעפ"כ כתב ע"ז הב"י באהע"ז סי' י"ז דכל המזדקק לזה גס לבו בהוראה. ומכש"כ בנד"ד שיש להן עוד חזקת א"א אי אפשר לסמוך על אומדנות. וכ"כ מפורש אא"ז בתשו' נודע ביהודה קמא סימן מ"ג, ובחתם סופר אהע"ז חלק ב' סימן קל"ח:

והנה פי' הירושלמי אם היה הים גליני, הוא דהיה הים שקט ונח ואין רות מנשבת בו. וכ"כ בהגה' בפני משה שכן הוא בערבית, ואפשר עוד לומר דגליני הוא מלשון אתגלין מטמרוהי ב"ק (דף ל' ע"ב), מלשון גלוי, שהיה הים שקט בלא גלים והיה גלוי להביט עליו מרחוק, דאם אין הים שקט אפשר דתיכף שטפוהו הגלים והוליכוהו למרחוק ושם ניצל על דף או באופן אחר, אבל אם הים שקט בודאי לא שט מרחוק שלא יוכלו לראותו וע"כ נטבע בתוך המים:

ועל פי זה יש לפרש הך ירושלמי בעירובין (פרק ד' הל' א') מה בין סהר לספינה חבריא אמרו ספינה מפני שמחיצותיה עולות עמה א"ר זעירא מכיון שעוקרין אותה מד' אמות אלו ונותנין אותה בד' אמות אלו. מה נפק מביניהון אם היתה אכסדרה על דעתן דחבריא אסור על דעתי' דר' זעירא מותר, אם היה הים גליני על דעתון דחבריא מותר על דעתי' דר' זעירא אסור כך היא גירסת המפרשים. והנה בקרבן עדה פי' לפי גרסת הדפוס, אם היה הים גיליני, שהגלים שבים הולכים וסוערים על דופני הספינה, ואין המחיצות נכרין עכ"ל. ואיני יודע האיך לכוין דבריו, דאף אם הגלים סוערים על דופני הספינה ואין ניכרין מבחוץ, הלא הם ניכרין מבפנים בתוך הספינה, ואיך אפשר לומר דאין כאן מחיצות, דאין לומר דגם בתוך הספינה הגלים סוערים, דא"כ יטבעו את הספינה ואיך אפשר לומר דמהלך אז את כולה. גם פי' הפני משה דפי' לפי גירסתו וז"ל שהיו הגלים של הים גבוהים ומתגברים הרבה עד שאין הספינה יכולה להלך את מהלכה שגלי הים דוחפין אותה לאחור עכ"ל. הא אם גלי הים מתגברים דוחפים הם הספינה ומוציאים אותה בכל עת מד' אמות. ולוא יהא נמי שדוחפין אותה לאחור, הלא אז מוציאין אותה מד' אמות בצד השני, אלא מחורתא דפי' גליני הוא דהים שקט ואין רוחות מנשבות בו והספינה או שאינה שטה בים או ששטה בזחילה לאט לאט ואינה יוצאת מד' אמות לד' אמות, וא"כ הפי' בירושלמי הוא כך אם היה הים גליני, על דעתהון דחבריא מותר, כיון שיש להספינה מחיצות, על דעתי' דר' זעירא אסור כיון דהים שקט אינה יוצאת מד' אמות:

אמנם דאף אם אין לצדד להתירא בכל הנשים שבעליהן לא שבו מהמלחמה, אך יש נשים שיש לצדד להתירן, היכא דידעינן דהבעלים הבטיחו אותן נאמנה לכתוב להן תמיד ועכשיו ככלות המלחמה לא שבו. והרי אותם שלא שבו ככלות המלחמה כשכל השבוים כבר שבו, הרי זה מורה שרובם מתו כמש"כ התוס' בכתובות (דף ט') והרשב"א ובש"מ שם. ואתרע להן חזקת א"א. ועוד יש רובא שמקיימים את הבטחתם וכותבים ומודיעים לביתם כאשר הבטיחו. וכמו שכתב בספר עין יצחק סימן כ"ב דחזרה מדעתם הראשונה הוה חשש רחוק ומוציאים ממון מהמוחזק עפ"י סברא זאת כמו שכתב בספר נחל יצחק סימן נ"ח סעיף ב'. וא"כ הרי יש כאן תרי רובא, חדא הא דבכלות המלחמה לא שבו כאשר שבו כל אלה שנשארו בחיים וגם השבוים שבו משבים והרוב שלא שבו, מתו ועוד רובא דכל אלה המבטיחים לכתוב ולהודיע לביתם מכל אשר אתם שומרים הבטחתם ומודיעים לביתם ואלה שאינם כותבים זה מורה ג"כ שאינם בחיים:

אלא דלפי מה שכתב בספר באר יצחק סימן י"ח ובספר עין יצחק שם דאם רוב אחד נודע מקודם וא"כ כבר נפסק הדין דאין להתירה ולא נתבטלה חזקת א"א, א"כ אף אם אח"כ נולד עוד רוב אין זה מועיל להתירה, רק בגונא דשני רובא נודעו יחד אז מתירין אותה, והא עפ"י רוב אלה שאינם כותבים ומודיעים לביתם ואינם שומרים הבטחתם זה היה נודע מקודם שכלתה המלחמה והא דלא שבו מהמלחמה שרובם מתו, זה נודע אח"כ. וא"כ אלה שנודעו מקודם שאינם שומרים הבטחתם ואין כותבים לביתם אין להתיר לפ"ז:

אך הא כבר כתב הט"ז ביור"ד סימן ק"י ס"ק י"ד דאף בספק ספקא לא מעלה ולא מוריד אם נודע ספק אחד מקודם. ובאמת כן משמע בפסחים (דף ט' ע"ב) דבכל הסוגיא שם הספק הראשון נולד מקודם ואח"כ נולד הספק השני, וכן בנדה (דף ט"ו ע"ב) ספק ראתה ספק לא ראתה נולד הספק הזה מקודם ואח"כ אומר את"ל ראתה אימר טבלה. דזה הספק נודע אח"כ ומ"מ אמרי' ס"ס כי האי. ועוד דכמה דוכתי, וכבר העיר מזה ג"כ בפרי מגדים שם:

ועוד גם גבי תרי רובי כתבו התוס' ביבמות דף (פ"א ע"א) ד"ה נתעברו ובכמה דוכתי וי"מ דאפי' גרס בכל הנך משניות ואחרות באחרות לא היה יכול להביא ראי' מהם לשמואל דאסר ס"ס דדלמא הכי קאמר וכל האחרות שנתערבו באחרות דליכא אלא חד ספקא, ויש חידוש יותר בנתערב שתי פעמים מבנתערב פעם אחת דאע"ג דאיכא תרי רובא דגבי שאר מילי אוסרין חד רובא ושרינן תרי רובי כו' עכ"ל ואי נימא דהיכא דנודע רוב האחד כבר נפסק הדין ואין מועיל עוד רוב אחר שנולד אח"כ, הא גם כאן נתערב מקודם ברוב וכבר נפסק הדין ואח"כ נתערב פעם שניה ובכה"ג גם בשאר איסורי לא שרינן תרי רובי, אלא דמצינן לדחוקי דמיירי ששתי התערובות נודעו ביחד:

ומלבד זה הראי' שהביא בבאר יצחק ובעין יצחק שם מהך דביבמות (דף קכ"א) דאף בצורבא מרבנן החמירו אף דשם הוי תרי רובי בע"כ מוכח דשאני התם דלא נולדו בב"א דרוב נטבעים אינם נמלטים מברר מיד שמת ורוב השני דאם איתא דסליק קלא אית לי' אינו מברר רק אתר זמן רב אחר שנטבעו דבזמן קצר א"א לדעת עפ"י הקול איה מקומו עכ"ל. ולענ"ד נראה דהתם אין הכונה דצורבא מרבנן אית לי' קלא, היינו דנודע כשהוא בחיים. רק הכונה היא דאית קלא דניצל מן הטביעה. וכן מורה לשון הגמרא שם דף (קכ"א ע"ב) א"ד אנסבה רב נחמן לדביתהו אמר חסא גברא רבה איתי' אם איתא דסליק קלא אית לי למילתא, דאי נימא דהכונה היא דלגברא רבה קלא אית לי' כשעודו בחיים. מאי לשון מילתא שייך בהא, ודמדייק קלא אית לי' למילתא, היינו להמעשה שניצל ולא נטבע, דאם היה ניצל מהמים אז היה נודע הדבר שגברא רבה ניצל:

ולפ"ז גם זה הוא על שעת הטביעה, דרוב נטבעים וגם רובייהו דצורבא מרבנן דניצולים נודע הדבר, הוא נמי על שעת הטביעה, דכיון דלית קלא דניצולו ודאי נטבעו, והוו הני תרי רובי ביחד, דבכה"ג לא שייך לומר דכיון דנודע מקודם רוב הראשון ואסרינן ליה שוב לא יועיל עוד רוב השני, הא גם רוב השני הוא על אותו הזמן עצמו של רוב הראשון דכשאתה יודע שצורבא מרבנן נטבע אתה יודע השני רובי ביחד ואין אתה יכול לומר דרוב הראשון כבר נודע ומ"מ אסרינן לי משום חומרא דא"א דהא מכיון שהנטבע הוא צורבא מרבנן ולא נודע שניצל אמרינן גם כן דבודאי נטבע אז והוו הני תרי רובי ביחד. דהא דאמרי' דנפל במים שאין להם סוף דרובם למיתה, לא מצד הנפילה אמרי' הכי, דאפשר דמצד הנפילה לבדה רוב הנופלים ניצולים, רק היכי דנפל ולא חזינן דעלה אז אמרי' כשלא ניצל תיכף רובם למיתה, וא"כ אנו דנין על שעת ההצלה ואז דינינן ג"כ על צורבא מרבנן שלא ניצל מדלית קלא למילתא שניצל, ואף שהקלא למלתא הוא לאחר אותו זמן משעה שידעינן שלא ניצל מהטביעה, אך הלא גם אז ידעינן שהוא צורבא מרבנן ויודעים אנחנו שצריכים לחכות אם יהי' קלא למלתא או לא, וא"א לומר דכבר נפסק הדין קודם שנולד הרוב השני, דהא ידעינן דיש לחכות אם יהיה קלא למילתא או לא:

ועפ"י הדברים האלה יש להבין מה שכתבו התוס' ביבמות (דף קכ"א ע"א) ד"ה ולא היא ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחילה כמו גבי גוססים דאין מעידין עליהן אעפ"י שרובם מתים עכ"ל. והנה קשה לי איך מדמין הא לרוב גוססין הכא איכא תרי רובי דמים שאין להם סוף רובם מתים וגם רוב צורבא מרבנן קלא אית לי' למילתא, מה שאין כן ברוב גוססין שאין שם רק חד רוב. ומצאתי שכבר העיר מזה בהגה' גליון מהרש"א. עוד הקשה וז"ל מאי צורך להו ראי' מרוב גוססין הא ממקומו מן מים שאין להם סוף מוכח דאין רוב מועיל עכ"ל. והנראה לענ"ד בזה, דהנה ביור"ד סימן ק"י בכללי ס"ס ס"ק י"א כתב הש"ך דס"ס משם אחד לא חשיב ס"ס. והמקור לזה הוא דברי התוס' בכתובות (דף ט') דשם אונס חד הוא. והכ"נ הני תרי רובי הם משם אחד. אי סליק או לו סליק, דאם אתה אומר רוב הנטבעים אינם ניצולין, תאמר עוד רובי דצורבא מרבנן קלא אית לי' למלתא אם ניצולין. וא"כ זה מורה נמי דלא ניצול מאותה הטביעה והוה רק משם אחד ואפשר רק לומר בכה"ג דמיעוט ניצולין הוה מיעוטא דמעוטא. וע"ז כתבו התוס' דאף דהמיעוט הוה מיעוטא דמיעוטא, מ"מ לא תנשא לכתחילה כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהם אעפ"י שרובם מתים. וגם בגונא דאיכא רק מיעוטא דמיעוטא דחיים, כדאי' ביבמות (דף ק"כ ע"א) אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייד או צלוב. ומדמדייק ואומר אלא עד שתצא נפשו, משמע דקודם שתצא נפשו אף שהוא גוסס אין מעידין עליו ואפי' הוא מגוייד וא"כ מגוייד שהוא גוסס בודאי רק מיעוטא דמיעוטא חיים. והנה התוס' שם ע"ב ד"ה למימרא כתבו בתירוץ קמא דגוסס מגוייד לא חיי. וא"כ לא שייך בכה"ג לומר רוב גוססין למיתה, כיון דלא חי כלל א"כ גוססין בידי אדם כולם למיתה וכן נראה מדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ג חלק ג' שכתב על מגוייד אין מעידין עד שתצא נפשו וז"ל ודוקא בסכין מלובנת ונכוה. אבל אם לא נכוה מעידין מדרבנן דאינו יכול לחיות עכ"ל. וכ"כ באמת בבית שמואל אהע"ז סימן י"ז ס"ק צ"ד:

שוב ראיתי בספר מראות הצובאות סימן י"ז סעיף כ"ט שכתב וז"ל התוס' ביבמות (דף ק"כ) כתבו דאין מעידין על הגוסס כו' והרח"ש כתב דלא נמצא כן בהדיא. אלא דהתוס' הוציאו כן מהא דתנן דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו, דמשמע דאתי למעוטי גוסס ע"כ ויש להבין א"כ במתניתן דאהלות דמייתי לה בש"ס שם דתנן אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפילו גוסס כו' הרי דאע"ג דקתני דאינו מטמא עד שתצא נפשו אפי"ה סיים בה בהדיא ואפי' גוסס, ואמאי לא תנן נמי במתני' דידן גוסס בהדי מגוייד בהדיא כדתנן התם. ונראה ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' שם דגוסס דקתני במתני' דאהלות היינו מגוייד שהוא גוסס והשתא א"ש דמדיוקא דרישא דאינו מטמא עד שתצא נפשו אתי למעוטי גוסס לחודי' ובסיפא אשמעינן דאפי' גוסס מגוייד נמי אינו מטמא, משא"כ בעיגונא דבגוסס מגוייד מעידין כמו שכתבו התוס' אלא דבגוסס סתם הוא שאין מעידין משו"ה לא הוצרך למיתנא אפי' גוסס בהדיא דנשמע מדיוקא דרישא עכ"ל. והנה דיוקו מהא דבאהלות נקיט נמי גוסס ואמאי לא תנן במתני' נמי גוסס, אין זה דיוק דבאהלות גבי טומאה הוצרך למתני גוסס בהדיא אף דכהן מוזהר עליו כמבואר בנזיר (דף מ"ג) וכ"כ התוס' ישנים כאן. אבל גבי עיגונא אין מעידין עליו, כיון דכללא כייל אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ממילא שמעינן דגוסס לא:

והנראה לענ"ד דשיטות חלוקות יש בדברי התוספות, דבנדה (דף מ"ד ע"ב) כתבו התוס' בד"ה איהו כתבו דגוסס בידי אדם הוא בכלל רוב גוססין למיתה ומחללין עליו השבת. וכ"כ התוס' בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) ד"ה בגוסס דזמנין נמי דאומדין למיתה וחי אע"ג דרובא מייתו יע"ש. ואז לא רחוק הדבר לומר דהתוס' ביבמות סברו ג"כ דגם בגוסס בידי אדם הוא בכלל רוב גוססין למיתה וג"כ אין מעידין עליו:

אלא דזה שכתבתי דהכונה דקלא אית לי', היינו על שעת ההצלה, מלשון בה"ג סוף הלכות שבועה אין נראה כן, דז"ל ולא שנא הוה נסיב לה גברא רבא דאית לי' קלא ולא שנא לית לי' קלא דיעבד אין לכתחילה לא עכ"ל. מזה משמע דהקלא אית לי' להגברא רבא דכשהוא חי נודע בעולם ואית לי' קלא שהוא חי. וכן מורה לשון רבינו ירוחם נתיב כ"ג חלק ג' וז"ל ובמים שאין להם סוף שאשתו אסורה ל"ש צורבא מרבנן ולא שנא אינש אחרינא מעלמא ולא אמרי בצורבא מרבנן קול יש לו אם היה חי עכ"ל:

והנה יש שינוי בלשון הגמרא (בדף קכ"א ע"א) גבי צורבא מרבנן נקיט לישנא אי דסליק קלא אית לי', ושם ע"ב גבי חסא דגברא רבה הוא קאמר אי איתא דסליק קלא אית לי' למלתא וגם בבה"ג הלכות שבועה נקיט גברא רבה ובהל' יבום וחליצה הביא ג"כ הא דלכתחילה לא שרינן, רק היכא דעבר ואינסב לא מפקינן לה כתב לא שנא אדם תשוב ולא שנא אדם שאינו חשוב כו' ומצאתי בספר אור שמח בהל' גירושין פרק י"ג הל' כ' שעמד בזה וכתב וז"ל דכאן בגברא רבא אמרו אם איתא דסליק קלא אית לי' למלתא, ושם בצורבא מרבנן אמר קלא אית לי', והכונה דבגברא רבה אמרו משום שהענין שגברא רבה יטבע ויסלק זה דבר התמוה ופלא ומפרסמי אינשי נס כזה וירומוהו על נס שכזה איקלע להך גברא רבה המפורסם. אבל צורבא מרבנן הכונה שיודע הדין שאם ניסת לא תצא, וכיון שנטבע אם איתא דסליק הלא ידע שמצי לבא לידי מכשל גדול שאם תנשא לא תצא כו' ודאי יראה לפרסם הדבר ולהודיע שעלה או אם יש יכולת בידו לבא ודאי יבא, ואין מקום למה שדנו איזה חכמים להקל לדידן דכל מת דהוי כמו צורבא מרבנן כיון דאנו מפוזרים וקלא א"ל עכ"ל. ובזה דחה דברי מהראי' בפסקים סימן קל"ט. ולענ"ד נראה דאין לדחות דברי מהר"י בעל הפסקים והאחרונים הנמשכים אחריו. חדא דהלשון אי איתא דסליק קלא אית לי', משמע דנודע לרבים אם הוא בחיים, דאי כדבריו היו צריכים לומר אי איתא דסליק הוה מודע לביתו. ועוד הא גם באינך גברי דאינן צורבא מרבנן יש ג"כ לומר דיחושו למכשול, ואדרבה כיון דאינן צורבא מרבנן ולא דינא גמירי כדאיתא בקדושין (דף י"ג) ועיין בהרא"ש כתובות פרק ט' סוף סימן כ"ח דאם אמרה שנפרעה קודם המכר לא מהימנא במיגו כו'. ואף לדברי המפרשים דכל מוחל שטר חוב אינו חייב לשלם דמי המכר, מ"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי והיא יראה למחול שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר עכ"ל ועיין בחלקת מחוקק אהע"ז סימן ל"ט ס"ק ג'. וא"כ אפשר באינש בעלמא דלאו צורבא מרבנן לא ידע דטבע במים שאין להם סוף דאשתו אסורה לכתחילה דהא רובם אינם ניצולין ויחשוב שמתירין אותה לכתחילה, ומסתמא הוא ג"כ ירא שמצוי לבא לידי מכשול, שיחשוב שיתירו אותה להנשא. ואף לפי דברי הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק נ"ו דלא אמרו לאו דינא גמירי רק דוקא במקומות שאמרו הם ושם יש טעם בדבר משא"כ בשאר דוכתי, א"כ נימא דדינא גמירי ויודע ג"כ דאם נשאת לא תצא. גם בשאר כל אדם יש לחוש כמו בצורבא מרבנן שיחוש למכשול. אלא דלא אמרינן הכי משום דמיעוטא דניצולין אפשר דאין להם היכולת להודיע, א"כ גם בצורבא מרבנן איכא למימר הכי:

אשר על כן נראה לענ"ד בפשיטות דבגברא רבה המפורסם לכל, קלא אית לי' למלתא אם ניצל מן הטביעה, מפני שידוע לכל אם אירע לו נס כזה היה נודע ומתפרסם. אבל צורבא מרבנן שאינו מפורסם עוד, וכדאיתא בתענית (דף ד' ע"א) האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט, ופירש"י, צורבא מרבנן בחור חריף כו' ת"ח זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן קרי לי'. כיון דנבט נבט, שמתחיל לבצבץ ולעלות עולה למעלה, כך ת"ח כיון שיצא שמו הולך וגדל למעלה. ובמו"ק (דף ט"ז ע"ב) כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ. ולפ"ז אמר גבי צורבא מרבנן אי דסליק קלא אית לי', היינו דאף דאין הצלתו נודעת תיכף כמו גבי גברא רבא מפני שאיננו עוד מפורסם בעולם, אך כיון שהוא צורבא מרבנן ושמו מבצבץ ועולה ותורתו מכרזת עליו ויתפרסם קלא אית לי' ואח"כ יתודע בעולם שהוא חי כשיתפרסם שמו לרבים:

ובזה יש לבאר הך דמגילה (דף כ"ח ע"ב) ר"ל ספדי לההוא צורבא מרבנן כו' אמר וי חסרא ארעא דישראל בגברא רבה כו' תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי בבל, דאותו הצורבא מרבנן לא היה עוד מפורסם, וספדי' וי דחסרא כו' גברא רבה כאילו היה כבר מפורסם לגברא רבה:

וראיתי בספר שו"ת בית יעקב סימן ט' שעמד בזה אם יש להתיר בתרי רובי וז"ל אכן יש לדחות סברא שבניתי יסוד דין זה להתיר בתרי רובי. דלכאורה יש ראי' ברורה דאפילו בתרי רובי אין להתיר במים שאין להם סוף מהא דאמרי בגמרא דיבמות (דף קכ"א) אמר ר"א הא דאמרו רבנן משל"ס אשתו אסורה ה"נ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' ולא היא לא שנא צורבא מרבנן ל"ש אינש דעלמא דיעבד אין לכתחילה לא. וכתבו התוס' ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחילה כמו גבי רוב גוססין למיתה דאין מעידין עליהם אעפ"י שרובן מתים כו' עכ"ל והשתא א"א דבתרי רובי יש להתיר במשל"ס, אם כן מאי מייתי ראי' התוס' מרוב גוססין למיתה, הא הכא איכא תרי רובי, חדא דרובא צורבא מרבנן כו' ועוד דרוב הנטבעים למיתה ואפי"ה מדמה להו התוס' לגוסס. אלמא דאין חלוק בין חד רובא לתרי רובי. וא"כ מוכרח לומר דאין להתיר במשל"ס בתרי רובי, מ"מ נראה להתיר בנ"ד והוא כי נראה דבעלי התוס' הנ"ל חולקים על סברת הפוסקים שאומרים דרוב הנטבעים למיתה כו' ומוכרחים אנו לומר כן דאל"כ ה"ל להתוס' להוכיח מני' ובי' מפני מה הביאו ראי' לדבריהם מרוב גוססין למיתה כו' ה"ל להביא ראי' מרוב הנטבעים למיתה וכך ה"ל למימר ואע"ג דרובייהו הוי צורבא מרבנן כו' כמו ברוב הנטבעים למיתה ואפי"ה אין מעידין עליהן והוי נמי משמע ממילא דאע"ג דאיכא תרי רובי. ולמה להו להתוס' להביא ראי' מגוססין ולא ממים שאין להם סוף עצמן דאיירי בהו. ועוד דלישנא דרוב גוססין שכתבו התוס' כמו גבי רוב גוססין כו' משמע דדמיא להדדי כמו גבי רוב גוססין איכא חד רובא. וה"נ גבי צורבא מרבנן ליכא אלא חד רובא. אלא ע"כ דדעת התוס' דלא אמרי' דרוב הנטבעים למיתה. והשתא א"ש מה שלא הביא הרא"ש בפסקיו סברת התוס' לאשמעינן חידוש זה דאפי' בתרי רובי אסרינן במשל"ס. וכן הטור והפוסקים לא הזכירו סברא זאת עכ"ל. הבאתי לשונו מפני שאין הספר הזה מצוי ביד כל. והנה מה שכתב דהתוס' לא ס"ל הא דרוב הנטבעים למיתה, איני יודע איך אפשר לומר כן, כיון דמפורש הוא ביבמות (דף קכ"א) הא דאמרו רבנן מיש שאין להם סוף אשתו אסורה כו' לא שנא אינש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן דיעבד אין לכתחילה לא. וכיון דשרינן בדיעבד בודאי זהו מפני שרוב הנטבעים למיתה ואיך יחלקו התוס' ע"ז:

והנראה בדעת התוס' דלהכי נקטו כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהם אף שרובם מתים, ולא נקטו הא דמשל"ס דרובם למיתה. דהנה יש להבין טעמא דגמרא דקאמר ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צורבא מרבנן דיעבד אין לכתחילה לא, דטעמא בעי. הא שנא ושנא הוא דצורבא מרבנן אית לי' קלא ואינש דעלמא לית לי' קלא:

ומה שעולה על הדעת בזה הוא דהנה גם בצורבא דרבנן יש באמת לומר אם נטבע במים שאין להם סוף, כיון דרק מיעוט ניצולין חששו להך מיעוט ולא תנשא. אבל בצורבא דרבנן דרובא אית להו קלא, א"כ מיעוט דניצולין לגבייהו הוה מיעוטא דמיעוטא. אלא דתיכף לאחר שניצל אין לו עוד קלא וכמבואר, רק דאחר כשיתפרסם בעולם אז יהיה לו קלא. אך כשיעבור זמן רב ולא יהיה לו קלא, אז נוכל לומר דאם היה חי בודאי היה מתפרסם והיה לו קלא. א"כ מדלית לו קלא ש"מ דלא ניצל, ויהיה לגבי' אז מיעוטא דניצולין מיעוטא דמיעוטא, אלא הלא אי אפשר לברר זמן זה שיתפרסם ויהי' לו קלא, ולכן איכא למיחש לכתחילה שלא בא עוד הזמן שיהי' לו קלא וליכא למימר גבי' עוד דהוה מיעוטא דמיעוטא. ומכיון דתכף כשנטבע בודאי ליכא למימר גבי' דהוא ממעוטא דמיעוטא דאז בודאי לית לי' קלא, וא"כ איזה זמן אתה נותן לו שנחשוב זה למיעוטא דמיעוטא, דדבר זה א"א להתברר. ומכיון דגזרו דאין מתירין אותה מפני מיעוטא דניצולין, גם צורבא מרבנן נכלל ג"כ בכלל גזרה זו, ואף שאח"כ יעבור זמן רב שמסתמא אם היה בחיים כבר היה לי' קלא, מ"מ לא פלוג בכה"ג. ועי' במרדכי יבמות פרק ט"ז סי' צ"א שכתב לחלוק על מהר"ר אליעזר מורדון שכתב להתיר אשה אחת שבעלה נטבע במשל"ס זה ארבע שנים וכתב ע"ז ועל זה המשמעות יש לתמוה דהא רב אשי הוה ס"ד למימר צורבא מרבנן אפי' במשל"ס מותרת דאי סליק קלא אית לי' א"כ לדברי המפרש אסורה לעולם ואזלינן בתר סתמא דקתני אסורה סתם א"כ צורבא מרבנן למה לא נתנו שיעור מתי מותרת, שהרי זה בא כמו נתת דבריך לשיעורין כו' עכ"ל ואף שהמדרכי שם לא נחית לחלק בצורבא מרבנן שאינו עוד מפורסם ורק לאחר זמן יתפרסם כמו שכתבתי. רק כתב שאפשר וז"ל שמא הרחיק מהלך יום או יומים ויצא הרי צריכה להמתין עד שיבא שום אדם ויגיד עכ"ל. מ"מ סברא זו היא אמתית שתיכף א"א להתיר אף לצורבא מרבנן ובשעת הטביעה הוא שוה לכל אדם בזה. וא"כ אח"כ ישתנה דינו כשיתפרסם מ"מ לא פלוג רבנן בהא:

ולפי זה הביאו התוס' ראי' מגוססין דאין מעידין עליהם אעפ"י שרובן מתים. דהנה הרא"ש במו"ק פרק ג' סימן צ"ז כתב דרוב גוססין אינם חיים שלשה ימים או ד'. ובמרדכי במו"ק בדיני גוסס סימן תתס"ד כתב דרוב גוססין אינם חיים ב' ימים או שלשה ע"ש. חזינן מזה דרוב גוססין מתים בתוך ג' או ד' ימים ומיעוט אינם מתים בתוך ג' או ד' ימים. ובהמיעוט הזה יש שמבריאים, דהא דהא דאמרי' בכמה דוכתי רוב גוססין למיתה, היינו שמיעוט יש שאינו למיתה כ"א לחיים, היינו שמתרפא. וכדמשמע בקידושין (דף ע"א ע"ב) מדי חולה עילם גוססת ומה בין חולין לגוססין רוב חולין לחיים רוב גוססין למיתה. ופירש"י גוססת רובן פסולים ומיעוטן כשרים ומפו' בתוס' קידושין (דף ע"ח ע"ב) בסוף דברי המתחיל לא צריכא גוסס אין רגילות שיתרפא עכ"ל. משמע דמיעוט מתרפא. וגם יש בהמיעוט שאינם מתים בתוך ג' או ד' ימים שאינם מתרפאים ומתים לאחר מכאן. וא"כ המיעוט שחיים לאחר זמן זה הם מיעוטא דמיעוטא, ומ"מ אין מתירין לאשתו משום דתיכף לאחר שלשה ימים יש מיעוט המצוי שחיים עוד. ואם עבר זמן מה ואלה שאינם מתרפאים מתו, אין אתה יכול לברר באיזה זמן הם מתים לאחר מכאן. ומכיון שחוששין למיעוטא תיכף לאחר ג' ימים לא פלוג ואין מתירין לכתחילה:

אלא דבפשיטות נראה לענ"ד דהיכא דאיכא תרי רובי מתירין להנשא לכתחילה, רק דהכא שאני דאם נבוא להתיר בגברא רבה לכתחילה תצא מזה חורבא לכ"ע ויתירו גם לאינש דעלמא אף דאין כאן אלא חד רובא. וכזה מורה לשון הגמרא דקאמר ל"ש גברא רבה ל"ש לאו גברא רבה דיעבד אין לכתחילה לא. ולעיל קאמר לא שנא אינש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן, ולא נקיט גם לעיל כהאי לישנא לא שנא צורבא מרבנן ולא שנא לאו צורבא מרבנן, משום דהתם גבי צורבא מרבנן אין מתירין לכתחילה, מפני דעיקר החשש הוא מה דמתחילה גם צורבא מרבנן שוה לאינש דעלמא דלית לי' קלא. משו"ה נקיט לא שנא אינש דעלמא, דצורבא מרבנן דמי' לי' בתחילה, ולא שנא צורבא מרבנן, אף דאח"כ יהי' לו קלא, לא פלוג ודיעבד אין לכתחילה לא אבל בגברא רבה אף דעיקר התירא דגברא רבה אין לו שייכות כלל לאינש דעלמא דגבי' מעיקרא תיכף אי איתא דסליק קלא אית ליה למילתא אם היה ניצל. מ"מ כיון דיבא ללזות שפתים במה דמתירין לאשת גברא רבה ולאשת לאו גברא רבה אין מתירין, אף דאפשר דשניהם נטבעו ביחד. להכי נקיט לישנא לא שנא גברא רבה, אף דיש סברא להתיר אשתו, ולא שנא לאו גברא רבה, מפני דיטעו אם מתירין לאשת גברא רבה יתירו ג"כ לאשת לאו גברא רבה, לכן דיעבד אין לכתחילה לא:

ודוגמא לזה מצינו כמה פעמים דאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו, בשבת (דף נ"א ע"א) א"ל רב נחמן לדרו עבדי' כו' ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה שמע ר' אמי איקפיד כו' והוא סבר אדם חשוב שאני. ופירש"י שהרואה שהוא מיקל עומד ומיקל יותר עכ"ל. וכן הוא בשבת (דף קמ"ב ע"א) אמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא ופירש"י ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באיסורין עכ"ל. ועוד בכמה דוכתי. וה"נ כדי שלא תצא מזה לזות שפתים במה שמקילים לאשת אדם חשוב ומחמירין לאשת אינש דעלמא, אמרו לא פלוג ולכתחילה לא ודיעבד אין מוציאין אותה מבעלה. ובמרדכי יבמות פרק ט"ז סימן פ"ב כתב דעיקר מה שהחמירו במים שאין להם סוף הוא משום חומרא דא"א ולזות שפתים. וא"כ בהאי נמי הוי לזות שפתים ולכן החמירו אף דאיכא תרי רובי. אבל בכל מקום שיש תרי רובי אין להחמיר:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה