תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר · סימן טו
בע"ה יום ה' כ"א כסלו תר"ס לפ"ק, הראזאווא יצ"ו. למע"כ חותני הרב הגאון המאוה"ג שלשלת היוחסין כו' מהו"ר ברוך נתנאל (ז"ל)
ע"ד אשר בדק אותי מר חמי בדבר העגונה אשת ר' יצחק מדויקליקא אשר היה חולה ר"ל וכאשר תקפה עליו מחלתו נתבלבלה דעתו, וכן היה תמיד, והנה ביום ו' עש"ק וירא תקפה עליו מחלתו ונתבלבלה דעתו וברח מביתו ולא שב כל השבוע, וביום ו' עש"ק חי' באו נכרים ואמרו כי הוא נמצא הרוג ביער אצל הנהר שעשופא, על הקורות שמונחים שמה להשיטם בהנהר, והלכה אשתו ובניו והכירוהו בטביעת עין כי הוא זה, והיה מונח רגליו בתוך מי הנהר וראשו על הקורות המונחים אצל הנהר חוץ למים, והיה מונח כך עד יום א' תולדות, וביום א' הביאוהו להעיר לקברו, והיה מתפח טובא בכל גופו והיה לבוש בבגדיו ואמרה סימן בגופו שיש לו גומא בצדו האחת וחפשו ולא מצאו, ואמרו המקברים שזה א"א להכיר יען כי היה נפוח הרבה מאוד. עוד אמרה שפעם אחת נפל ונסדקה שפה העליונה ותפר הרופא ונרפאה השפה, אך היה נכר סדק, וראו הכל והכירו כי כן הוא. עוד אמרה סימן אחד בבגדיו שבטלית קטן שהוא היה לבוש חסרה אחת מציציותיו. ואין לו רק שלש ציציות וכן היה שבטלית קטן שלו נמצאו רק שלש ציציות. עוד ראו שיש לו שבר במעיו, ויצאו מעיו בכסו. ושאלו לאשתו אם היה לו שבר ואמרה שלא היה לו שבר במעיו אך המקברים אמרו שזה אפשר שנעשה לאחר מיתה מחמת שנפוח ונרקב הקרום ונקרע ויצאו המעים לכיס:
והנה ראוי היה לבלי להזדקק בענין זה, כי הנני צעיר לימים ולא גמירא טובא, אך מאשר כת"ר חותני בקש ממני כי אזדקק לזה לא אוכל לעבור על מוצא פיו. אך אין אני כמורה הלכה ובא רק כנושא ונותן בענין זה ואת אשר הטוב בעיניו יקרב מו"ח:
והנה לכאור' העגונה הזאת באה לפנינו ותברא בידה כיון שאמרה שלבעלה היה גומא בצדו האחת וגם לא היה לו שבר, ובאיש הזה לא מצאו שום גומא וגם היה לו שבר א"כ אין זה בעלה. ואף שיש לו סמנים אחרים כמו שהיו לבעלה מ"מ כיון שאין אנו מוצאים בו כל הסמנים שהיו לבעלה וגם יש לו סימן אחד השבר שלא היה לבעלה כלל א"כ אין זה בעלה ואתרמי דלהאי גברא יש בו גם כן קצת סימנים כמו שהיו לבעלה:
ובהך סימן דגומא שאמרה שיש לבעלה אינני יודע אם אמרה באיזה צד או אם לא אמרה באיזה צד, דכפי הנראה לא אמרה באיזה צד יש לו הגומא. א"כ אף אם מצאו גומא אין זה סימן מובהק כיון דלא דמי להך דנקב יש בו בצד אות פלוני, כיון דכאן לא סיימה המקום שיש בו הגומא. אך אם חפשו ולא מצאו כלל דבר זה גרע, דע"כ מורה זה שאין זה בעלה:
והנה בהך דהשבר למימר דלא הכירה בו ולא ידעה ממומו זה לא ניתן להאמר, כיון דחולי גדול הוא ולפעמים מסתכנים בו. א"א דלא ידעה, וגם הוא דבר גלוי ובבכורות (דף מ"ד ע"ב) תנן גבי מומי הכהנים, המאושכן ופירש"י ז"ל ביציו גדולים. אך הרמב"ם בפרק ח' הל' י"ב בהל' ביאת המקדש כתב מי שכיס הבצים גדול וארוך עד שמגיע לארכובותיו. וכן כתב בפי' המשניות ומאושכן הוא שכיס הבצים שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו ואין הפרש בין שהי' מלא רוח או ליחה להיות מרוח אשך או שיהי' הכיס ארוך מדולדל ואין בו רוח ולא מורסא הכל מום. וכבר עמדתי בע"ה בחידושי על הרמב"ם על השינוי שבין דברי רש"י ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל. ונראה לענ"ד דהנה רק מומין שבגלוי פוסלין אבל מומין שבסתר אין פוסלין ועי' ברמב"ם פרק ו' הל' ז' מהל' ביאת המקדש. וגם צריך להיות המום מצד האבר עצמו. אבל אם דבר אחר גורם לא הוה מומא כמבואר בבכורות (דף מ' ע"ב) ת"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם הרי מום. ועי' ברש"י ז"ל שהביא התוספתא מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו הר"ז מום. וכ"כ ברמב"ם פרק ז' הל' ז' מהל' ביאת המקדש יעו"ש. והנה בקדושין (דף כ"ה) ובבכורות (דף ל"ה) מסקינן שמום שבבצים הוה מום שבגלוי ולפי זה רש"י ז"ל חשיב המאושכן הוה מום רק אם הבצים גדולות דאז הוה מום שבגלוי וזה הוה המום מחמת עצמו. אבל אם הכיס גדול לא מחמת הבצים כי אם מחמת דבר אחר אז אליבא דרש"י ז"ל לא הוה מומא דהוה כמו פיו בלום ע"י הרוח. אבל להרמב"ם ז"ל זה הוה מום כיון דסוף סוף הכיס נתגדל ונשתנה מכפי מה שהיה מקודם אף דהסיבה היתה ע"י דבר אחר, ונראה גלוי לכל מומו א"כ גם אם נתגדל ע"י דבר אחר ג"כ הוה מומא והארכתי בחי' בדברי הרמב"ם אלה ואכמ"ל. ודכותי' ביצאו מעיו לכיסו דזה הוה מפני שנקרע הקרום שבין המעים לכיס. וזה לא הוה מום שבגלוי כמפורש ברמב"ם פרק ו' הל' ז' מהל' ביאת מקדש דניקבו מעיו לא הוה מום שבגלוי ודכותי' נמי אם נקרע הקרום שבין המעים לכיס. א"כ לרש"י ז"ל זה לא היה מומא אף שנתגדל הכיס מחמת שנקרע האור כיון דהוא ע"י דבר אחר. והוה כמו פיו בלום ע"י הרוח ולהרמב"ם ז"ל נהי דהפעולה היה ע"י דבר אחר, כיון דסוף סוף נתגדל גם הכיס בעצמו וגלוי לכל הנה הוה מומא ולא דמי לפיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח דהתם אין שינוי בהאבר עצמו אבל כאן הכיס בעצמו נשתנה ונתגדל, אבל בנידן דדן גם לרש"י ז"ל הא עכ"פ ניכר דבר זה לכל רק דגבי מומין אין זה נחשב למום כיון דהוה ע"י דבר אחר. אבל עכ"פ ניכר דבר זה לכל. וא"כ ע"כ היתה האשה יודעת אילו היה לו מום זה. וא"כ לכאו' דברים אלה מוכיחים שאין זה בעלה. דאף אי לא הוי סמכינן על סמנין אלה אם נמצא מת בסמנים כאלה, מ"מ כיון דידעינן דלהאי גברא היו סמנים. והשתא מוצאים אפכא ע"כ דבר זה מוכיח יותר מעדים שאין זה האי גברא בעלה של זו. ואף שאומרת שבטב"ע הכירה שזהו בעלה ע"כ אומרת שקר, או שאתרמי שצורתו דומה לשל בעלה ואומרת בדדמי. שוב ראיתי לאא"ז בנו"ב קמא חלק אה"ע סי' מ"ג שכתב בזה"ל אולי גם חולי השבר נקרא סימן יעו"ש. ועכ"פ הוה סימן אמצעי:
אלא דאחר העיון נראה לענ"ד דדברים אלה אין מערעים ואינם מגרעים כלום. דאם יהיה ביתר הסימנים ובט"ע כדי להתיר עפ"י דין ע"כ אנן סהדי שזהו בעלה מכח דין התורה הקדושה שמתירה בסימנים כי הנך א"כ ע"כ זהו הוא. והנך סמנים שסותרים הדבר כיון שאפשר שנשתנו אח"כ, דסימן הגומא אינו ניכר ע"י הניפוח, והשבר אפשר שנתהוה אח"כ, כי דבר זה אפשר הוא אף קודם מיתה כשברח מביתו נעשה לו פצע במעיו ונקרע הקרום, ואטו אם ימצא שבר יד או שבר רגל בהרוג לא נתלה שנעשה מקרוב לאחר שהלך מביתו, רק באופן שניכר ששבר ישן הוא מזמן מרובה אז ע"כ א"א לתלות שנעשה אחרי צאתו מביתו. אבל באינו ניכר שנעשה מזמן מרובה דברים כאלה אפשר שישתנו וע"כ אנו מוכרחים לתרץ שנשתנה. כדי שלא יכחישו דין תוה"ק שהתירה ע"י סימנים שישנם בו כיון שאפשר לתרץ שלא יכחישו, משום דדרכם לשתנות. והדבר מפורש ביבמות (דף קכ"ב ע"א) משעה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו. א"כ חזינן כיון דדין התורה להאמין להאומר נשכני נחש והרי אני מת. ואח"כ כשמצאו שאינו דומה להאי פלוני וא"כ דבר זה מכחיש את האומר. כל מאי דמצינן לתרץ שלא יכחישו מתרצינן. וא"כ כיון דיכולים לתלות שאין כאן הכחשה אלא שנשתנה תלינן בהכי:
הן אמת שברמב"ם הל' גירושין פרק י"ג הל' כ"ג כתב והלכו ומצאו, שנשתנה ולא הכירוהו. וכ"כ הטור משמע דדוקא בשרואים שנשתנה אז מתירין אותה עפ"י הקול. אבל מסתמא לא אמרינן שנשתנה כדי שלא יכחיש הטב"ע את הקול שאמר נשכני נחש כו'. נראה לענ"ד דע"כ גם סתמא נמי תלינן היכא דאפשר דנשתנה וכדמשמע לישנא דמתני' והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו ואינו מבואר שם שראו שנשתנה, והרמב"ם ז"ל כתב כן דרך פירוש דלכן לא הכירוהו דנשתנה היינו דכך תלינן. וראי' לזה דהרמב"ם כתב בפרק ב' הל' י"ג מהל' גירושין וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו לה והוא שידעו אותו ואעפ"י שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הא שכותבין ונותנין אעפ"י שאינן מכירין עכ"ל. ועי' בכ"מ דלמדה מהך דצלמון. והתם הא לא כתב שנשתנה וכל כך היה לו לפרש, והיינו משום דאף דלא חזינן דנשתנה מ"מ תלינן בהכי כיון דדרך הוא שנשתנה. וה"נ בנד"ד כיון דאפשר לומר דנשתנה תלינן בהכי ואין זה סותר ומגרע כלל היתר האשה הנ"ל אם יתר הדברים יהיה בהם כדי להתיר עפ"י דין תוה"ק ואפי' אתמ"ל דהתם דוקא אם נשתנה בודאי אז תלינן, בנד"ד כיון דנתפח טובא הא גם הוא נשתנה וישנם סימנים שדרכם להשתנות וכמבואר בירושלמי פרק האשה בתרא (הל' ג') ועי"ש במראה הפנים. וכבר האריכו הפוסקים דלא כל סימנים דרכם להשתנות. ועכ"פ החוש מעיד דגומא א"א להכיר משמתפח טובא. וגם שבר אפשר להיות דהוכה בברחו או לאחר מיתה כשנרקבו בני מעיו נכנסו לכיס וזהו נמי כמו דחזינן דנשתנה. וכיון דסימנים וטב"ע מורין שזהו. ע"כ שנשתנה כיון דבקל אפשר להיות כן. ועי' מש"כ אא"ז בנו"ב תנינא חלק אהע"ז סי' נ"ה וז"ל אלא שאני אומר שאפי' האשה תאמר שרגל השני היה שוה כו' ג"כ אין כאן הכחשה כי אין זה בריה בידי שמים או כמו רושם וצלקת ושלא ישנו מקומם לעולם אבל זה העיקום ע"י סיבה ומקרה נעשה. ואולי בהיותו בדרך בזמן ההוא שהיה נפרד מאשתו אירע לו מקרה וסיבה ברגלו ונעקם האצבע מלמעלה למטה כו' עכ"ל יעי"ש:
ועוד נראה לענ"ד ראי' דהיכא דנשתנה ואין אנו מוצאים כל הסימנים לא אכפת לן מהך דכתב הטור והב"י בסי' י"ז ופסק כן הרמ"א בסי' י"ז סעיף כ"ו ע"י סימנים מובהקים אפי' אשתהי מתירין אשתו אף דע"י סימנים אמצעים אין מתירין, וכ"כ מפורש מהרש"ל ז"ל בים של שלמה יבמות פרק ט"ו סי' ח' וז"ל עוד נראה בעיני הא דבעינן וחזינהו לאלתר היינו מיד אחר העלאה היינו היכא שבאנו להתירה בהיכירא ע"י טב"ע משום שהפרצוף משתנה אחר העלאתו. אבל בסי' מובהק פשיטא דמהימן אפי' אחר ששהה, ומה שאמר בתלמוד וחזינהו לאלתר וכו' אפי היכא דקאמרי סי' היינו דלא הוו אמרי סי' מובהקים מיהו מהני בצירוף עם טב"ע דסי' לאו דאורייתא כדפי' התוס' ומ"ה בעינן וחזינהו לאלתר אפי' גופו שלם ולא כדברי הרא"ש כמו שמוכח בפרק בתרא סי' ה'. אבל בסימנים מובהקים פשיטא דמהני לעולם מאחר שאינו עשוי כן להשתנות לא במים ולא ביבשה עכ"ל. וא"כ כיון דאחר ג' ימים לא שרינן בסי' אמצעים שעשויין להשתנות. ופשוט דאין נאסרת נמי ע"י אם לא נמצאו, כיון דיש בו סימנים מובהקים, ומותרת. ואינך סימנים תלינן דנשתנו, ואין מעלין ואין מורידין ושוב אין משגיחין בהם אם איתנהו או ליתנהו:
ועתה נחקורה על מה ניסד התירה של העגונה הזאת והנה יש כאן היתר אחד מה שהכירה אותו בטביעת עין שהוא בעלה ר' יצחק מדוקלויקא, ב' מה שאמרה סימן שחסרה לו אחת מציציותיו, ג' מה שאמרה שיש בו סדק בשפתו העליונה, ובמה דנסיים נפתח. ותחילה נחקור ע"ד הסימן ההוא שנסדקה השפה העליונה והכירו הכל כי כן הוא. והנה מסתפקנא אם סדק בשפה מיקרי סימן מדאמרי' בכורות (דף כ"ח ע"א) השוחט את הבכור ומראה את מומו ר"י מתיר רמ"א הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור ואמרינן בגמרא אמר רבה בב"ח בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי דאסור מפני שהן משתנין כו' ומסתפקנא אם ניב שפתים נמי בכלל הא דדוקין שבעין שמשתנה, וניב שפתים נמי משתנה בשעת מיתה, וא"כ אף דחזינן סדק בניב שפתים לאחר מיתה אפשר דמחיים לא היה בו האי סדק כלל, כמו דאמרינן בדוקין שבעין שיש בו מום קבוע אעפ"כ אמרינן דאפשר דמחיים לא היה בו האי מום אך דלאחר מיתה נשתנה. או דלמא דדוקין שבעין דוקא וניב שפתים לא משתנה. ולכאו' מדקאמר בדוקין שבעין כו' לא נחלקו אלא במומין שבגוף, משמע דרק בדוקין שבעין משתנין, אלא דאפשר דחדא נקט וה"ה בניב שפתים נמי משתנין. וכן מורה נמי לשון הרמב"ם בפרק ג' הל' ד' מהל' בכורות השוחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו אעפ"י שהוא מום גלוי שאינו משתנה בשחיטה כגון שנחתכה ידו או רגלו עכ"ל. משמע דרק מומין הנך אין משתנין אבל מומין בניב שפתים שפיר משתנה. ובזבחים (דף ע"ז ע"ב) אמר רב פפא בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו כתבו התוס' בד"ה הכא כו' וא"ת אמאי לא חשיב נמי ניב שפתים כו', יע"ש משמע דכל היכי דחשיב דוקין שבעין הוה דוקא ולא הוה ניב שפתים בכלל. דאל"כ מאי קשה להו דלמא חדא מינייהו נקט:
אך נראה לענ"ד דאף אי נימא דגם בניב שפתים משתנה מ"מ הוה סימן אם ניכר הסדק שבשפה, דהנה רש"י ז"ל פי' שם בבכורות (דף כ"ח) משתנין מפני צער מיתה משתנה העין ואע"ג דהשתא מתחזי קבוע אי הוה חזי לי' מחיים הוה מיתחזי עובר עכ"ל. משמע דרק ממום עובר למום קבוע יכול להשתנות אבל אי לא הוה מחיים כל סדק שישתנה לאתר מיתה להיות בו סדק, זה לא שמענו. וא"כ בנד"ד ע"כ היה בו מחיים ג"כ סדק מדניכר לאחר מיתה, והוה סימן. ולכאו' נראה דהוה סימן מובהק מדכתב הרמ"א בסי' י"ז סעיף כ"ד דה"ה רושם שבגופו או באחד באיבריו. ופי' הט"ז בס"ק ל"ח דרושם שבמקום מיוחד הוה סימן מובהק כמו נקב יש בצד אות פלוני, אך מדכתב בתשובת הרד"ך על אחד שטבע בנהר ומצאוהו יהודי וחתך ידו וקבר שאר הגוף, ואשה אחת הכירה שהיא ידו של פלוני שאמרו עליו שטבע בנהר שהיה לו רושם באצבע מצד איזו חולי שנחלה אצבעו ונשאר מעט עקום וכן הוא ביד הזאת ופסק שאשתו שריא דעקמומית אצבע ורושם בצדו או עליו סימן מובהק הוא. וכתב עלה בתשובת מהר"ם לובלין ז"ל סימן קכ"ח דמשמע מזה דדוקא שהיה אצבעו עקומה ורושם בצדה אבל אצבעו עקומה לבד לא מיקרי סימן מובהק עכ"ל. ומינה דרושם לבד נמי לא הוי סימן מובהק. ואף דשם בתשו' מהר"ם לובלין סימן ז' מחשיב פצע ורושם ממכת חרב לסימן מובהק היכי דמסיים מקומו, היינו דוקא שניכר שהוא ממכת חרב זהו סימן מובהק אבל לא רושם בעלמא. והנה בנד"ד ראו את הסימן לאחר ג' ימים בודאי ולרבים מהראשונים אין מועיל סימן לאחר ג' כי אם בסימן מובהק ביותר, ולא סימן כסדק שעשוי הוא עכ"פ להשתנות כשיתנפח. ולכן אין בסימן זה להתיר:
ועתה נחזה הא דהכירו אותו אשתו ובניו בטב"ע, והנה הוא ספק אם היה זה לאחר שלשה ימים למיתתו או תוך שלשה ימים למיתתו. וכבר ידוע מחלוקת הראשונים בהא אם מעידין בספק תוך שלשה ימים. והנה כת"ר מו"ח כתב שמצאוהו הרוג אך לא ביאר אם היו בו פצעים וחבורות וכל זה נ"מ לדינא, דהנה אם היו בו פצעים בפניו אף לר"ת בתוס' יבמות (דף ק"כ ע"א) אין מעידים לאחר ג' ימים. אלא דבספק אם הוא תוך ג' גם אם נחבל בפניו תלינן שהוא תוך ג' לדברי ר"ת שם:
והנה הרשב"א ומרדכי ומהרש"ל הקשו על ר"ת מהא דיבמות (דף קכ"א) דפריך אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן. מאי קושיא דהא התם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוה כדמסיק ה"מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה כו' ודילמא הכירוהו בפרצוף פנים ובגופו אלא שמע מינה דלאחר שלשה לא אפילו שלם שאעפ"י שנדמה להם זה חיישינן שמא נתפח עכ"ל. וכבר כתב בחלקת מחוקק ס"ק נ"ה דלדברי הרשב"א נמי אכתי תקשה דלמא היה בם סימן מובהק דלכ"ע מהני אפי' לאחר ג' ימים אלא צ"ל שהמעשה היה ידוע להם שהנטבעים היו באופן זה דפליגי ת"ק וריב"ב עכ"ל. והנה ע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשה להרשב"א גופי' דהא איהו לא ברירא ליה בספק אם אשתהי ג' ימים אם תולין שהוא בתוך ג' או לאחר ג' ועי' בהרב המגיד פרק י"ג הל' כ"א מהל' גירושין. ואמאי לא פשיט מהך גמרא גופי' דהקשה לר"ת דבההו גברא דטבע בכרמי דאסקוהו לבתר שלשה יומין, וההוא גברא דטבע בדגלת כו' לבתר חמשה יומין דתקשה ממ"נ אם ראו מקודם דהאי גברא נטבע ולאחר שלשה ימים הכירוהו, הא לדברי הרא"ה שהביא הנמוקי יוסף אשתו מותרת ממ"נ דזה לא גרע מיצא קול פלוני נהרג וכבר אפסקא באהע"ז סימן י"ז סעיף כ"ז, אם אחרים ראוהו והכירוהו, דלהנך שראו הטביעה לא מהני כלל מה שהכירוהו עי' בסעיף כ"ח בהגה' אלא ע"כ דלא ראו שנטבע האיש ההוא א"כ הוה ספק ג' ימים דדלמא לא עברו ג' ימים מזמן שנטבע. והוה לי' לפשוט דספק הוה כלאחר ג', א"ו דידע דהנך עובדי הוה באנפי שראו אחד שנטבע שהיה לו סימן באחד מאבריו ואח"כ מצאו לאחר ג' או ה' ימים איש בהך סימן דמוכחא מילתא דהאי הוא שנטבע אז. אך העדים לא ידעו דלהאי גברא היה לו סימן זה, כגון שהסימן היה לו במקום מוצנע, אך הכירוהו בטב"ע, וכבר דברו האחרונים מזה. ואף שאין זה מבואר בגמ' ע"כ מוכרחין לומר כן. ונראה לענ"ד דמקומו הוא מוכרע לפרש באופן אחר ויתורצו דברי ר"ת:
דהנה יש לעיין אהא דהקשה והאמרת מיא מרזו מכה דמאי קושיא אי נימא דהיה כל גופם שלם וא"כ ליכא מכה, ודקארי לי' מאי קארי לי' וכבר הקשו כן המפרשים. ונלע"ד דלפי דברי ר"ת ניחא דלדברי ר"ת כל עיקר הך מילתא דאין מעידין אלא עד ג' ימים הוא רק היכא דנחבל בפניו אך בגונא דאין מעכב הכרתו בטב"ע. אבל היכא דאינו נחבל כלל אף לאחר ג' ימים מעידין וא"כ ריב"ב דפליג נמי אהך גונא פליג וא"כ כי פשיט דריב"ב לקולא פליג מהנך עובדי ע"כ ידע דעובדי הכי הוה דהיו נחבלים בפניהם ובאופן שאין מעידין אלא עד ג' ימים. וא"כ כיון דהנך עובדי נמי שהיו נחבלים בפניהם א"כ שפיר הקשה והא אמרת מיא מרזו מכה. והא הכא נמי הוה בהוא מכה ומתרץ ה"מ היכי דאיכא מכה, היינו מקום המכה מרזו לא כל הגוף. אבל היכא דליכא מכה היינו יתר הגוף חוץ ממקום המכה מיצמת צמית וכמבואר בפי' רש"י ז"ל היכא דאיכא מכה מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח. דלכאו' תקשה ל"ל לומר מקום המכה מרזו, לא היה לו לומר אלא המכה מרזו, כמו שכתב לעיל (בדף ק"כ ע"ב) שאני מיא דמרזו מכה מחזיקות ומגדלות כאב המכה. (ובדף מ"ז ע"ב) מרזו מכה מכבידין את חולי המכה. אלא דהתם לענין סכנת נפש פשוט דאף שבמקום אחד מהגוף מכביד החולי ג"כ סכנה הוא לכל הגוף. אבל הכא לענין שינוי בהגוף שיתנפח כתב מקום המכה, היינו שרק מקום המכה משתנה לא כל הגוף:
ולפ"ז משמע דס"ל לרש"י ז"ל כר"ת דהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים הוא דוקא כשחבול בפניו, וכן נלענ"ד נמי לפרש דברי רש"י ז"ל לעיל בדף (קט"ו ע"ב) ד"ה וקאמרי סימנים דאי' לאו סימנים חיישינן דלמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין נכר כל כך עכ"ל דכבר הקשו שם התוס' בד"ה וקאמרי וז"ל אבל מה שפי' בקונטרס דמים משנים הפנים אין נראה דהא אמרינן לקמן בפרק בתרא דמים מצמת צמתי היכא דליכא מכה עכ"ל. ונלענ"ד לתרץ דברי רש"י ז"ל דהנה התוס' הקשו בדבור שאח"ז המתחיל וקאמרי כו' ותימא היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י טביעת עין בלא שום הכרת סימנים ושמא איירי כשנשחתה קצת צורת פניהם דאכלום כוורי ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה בפ' בתרא עכ"ל. ודבר זה הוקשה לרש"י ז"ל דמסוגי' זו משמע דאטב"ע לא סמכינן, והא מעשים בכל יום דסמכינן. והנה רש"י כתב ואין ניכר כל כך ולא כתב ואין ניכר, סתמא. והיינו משום דהתם בסוגי' מבואר דרק על נשים לא סמכינן אהך טב"ע אבל בשני עדים הוה סמכינן, ואיך סמכינן אף על שני עדים כיון דאינו ניכר כלל. ואטו אם יבואו אף מאה עדים לאחר ג' ימים ויעידו שזה הוא אטו נסמוך עלייהו. לכך פי' דמיירי שנשחתו קצת הפנים ונשאר רק ממה ששנינו במשנה (בדף קכ"א) ומיא מרזו מקום המכה והמקום ההוא נשחת ונופח ואינו ניכר להדיא, ולכן כתב שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כל כך היינו משום שמקומות שנחבל נשתנו במים משום דמרזו מקומות המכות ולכן לא סמכינן בכהאי גונא על נשים אבל אעדים סמכינן כיון דאין מרזו רק מקומות המכות ויתר חלקי הפנים נשארים בלי שינוי וכיון דמיירי דנשארו בשלמות מה ששנינו במתני' שצריכים להכירא, לכן אעדים סמכינן, והא דמעשים בכל יום דסמכינן אף על נשים בטביעת עין היינו היכא דלא נשחת כלל הפנים וניכר להדיא:
ובהכי נראה לענ"ד לתרץ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל שלא כתב בפרק י"ג הל' כ"ב מהל' גירושין הך דמיא מרזו מכה ועי' שם בלחם משנה שכתב לתרץ דהרמב"ם ס"ל דלא פסקינן כן. תה אינו דהא הרמב"ם כתב בפרק י"ד הל' ה' מהל' איסורי ביאה ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלמה ואחר כך מטבילים אותו, מדאמרי' ביבמות (דף מ"ז ע"ב) נתרפא אין לא נתרפא לא משום דמיא מרזו מכה. וא"כ ע"כ פסק כן, אלא הנראה לומר בדעת הרמב"ם ז"ל שהוא פי' ג"כ את הסוגי' כמו שכתבתי אליבא דר"ת, דמסתמא הנך עובדי הוה דחבל בפניו מדבעי לפשט דריב"ב לקולא פליג דאל"כ אף לת"ק מעידין, ולכן הקשה כיון דחבול מיירי והא אמרת מיא מרזו מכה, והכא נמי הא מיירי דאיכא מכה. ומתרץ ה"מ היכא דאיכא מכה, היינו במקום המכה מרזו ומשתנה, אבל היכא דליכא מכה היינו יתר חלקי הפנים צמית. וא"כ לא היה לו להרמב"ם להביא הך דמיא מרזו מכה, דליתר חלקי הפנים המכה לא מגרע גרע. ולמקום המכה לא נפקא מינא מידי דמרזו דסוף סוף דאיכא מכה נשתנה המקום הזה:
וכן נמי הרי"ף והרא"ש והטור שהזכירו בשלילה הך דליכא מכה היינו נמי כונתם דבכל מקום דליכא המכה צומתים המים, אבל היכא דאיכא מכה לבר מהא דמיא מרזו המקום הזה כבר נשתנה ע"י המכה, ולפ"ז אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כר"ת כיון דמפרש נמי דסתמא דגמרא מיירי בהך דאין מעידין אלא עד ג' ימים בחבול בפניו וכדברי ר"ת, וכן נלענ"ד עפ"י סידור דברי הרמב"ם, דהנה במשנה איתא אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' אין מעידין אלא עד שתצא נפשו כו' אין מעידין אלא עד ג' ימים, והרמב"ם שינה דהך דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו כתב בהל' ט"ו והך דאין מעידין אלא על פרצוף פנים והך דאין מעידין אלא עד ג' ימים כתב בחד בבא בהל' כ"א. ומדוע כלל כאן רק רישא וסיפא דמתניתין ואמצעיתא כתב במקום אחר, וטפי הו"ל לכתוב הך דאין מעידין אלא עד ג' ימים מקודם אם דעתו דהך מיירי בסתמא דבכל גונא אין מעידין אלא עד ג' ימים, א"ו דהרמב"ם ס"ל כר"ת דהך דאין מעידין אלא עד ג' ימים מיירי דוקא בחבול בפניו וסידור לשונו כך. מצאוהו הרוג כו' אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קימים כו' בד"א בשראוהו בתוך ג' ימים פי' בד"א דסגי רק בפדחתו וחוטמו ובפרצוף פניו בתוך שלשה, אבל אחר ג' אין מעידין עליו, אבל בשאינו חבול בפניו מעידין אף לאחר ג' ימים:
ולפ"ז מצינן לדין שרש"י והרמב"ם והרי"ף ז"ל ס"ל כר"ת וגם הרא"ש והטור כתבו מפורש כר"ת. ואף שאיני כדאי להחליט נגד הרשב"א והריב"ש ועוד רבים מרבותינו הראשונים אך מכל מקום ספיקא דדינא עכ"פ הוא:
ומה שהקשו על ר"ת מהך דאיתא בירושלמי פרק בתרא דיבמות ויכו בהם אבי' מכה רבה מאד אמר ר' אבא ב"כ שהעביר הכרת פניהם של ישראל כו' ר' אמי אמר שהשיב עליהם משמרות שלשה ימים עד שנתקלקלה צורתם. משמע מזה דבכל גונא נתקלקלה הצורה לאחר שלשה. איכא למימר כיון דהוה במלחמה מסתמא היו נחבלים בפניהם ולכ"ע נתקלקלה צורתן לאחר שלשה ימים:
והנה בנד"ד הוה ספק שמא הוה תוך שלשה כשהכירו בטב"ע ובזה גם הרשב"א ז"ל ספוקי מספקא לי', ואין הפנאי מספיק להאריך בזה, רק לסניף ראוי לצרף ד"ז כמבואר באחרונים, והנה עלה על דעתי לומר שבנידון דידן איכא למימר דכיון דהיו רגליו מונחות במים אולי נחשב זה כמו כל גופו במים וליכא בזה חשש דלאחר שלשה ימים, כמבואר בקונטרס עגונות סי' רמ"ט בשם תשובות מהור"ר בצלאל אשכנזי ז"ל דעל שפת הים וגלי הים מציפים עליו מים כל שעה מצמת צמתי' לי' עכ"ל. וה"נ אפשר ברגליו מונחות במים. שוב ראיתי בפתחי תשובה סי' י"ז ס"ק קי"ז שהביא בשם ספר פני משה ופרח מטה אהרן ועוד רבים להקל בנד"ד. והנה הוא תמה שם על בעל חמדת שלמה שהתיר בחציו השני מונח במים וז"ל עובדא דידי' היה בנהר ווייכסיל וליכא גלים על שפתו א"כ אין היתר רק מצד דהלחות נתפשט גם להפנים וסברה זו אין לה יסוד לבנות עליו עכ"ל. ולענ"ד נראה דשפיר אפשר דהלחות נתפשט גם להפנים אם קצה האחד מונח במים כמבואר בסוכה (דף מ"ב) מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים, ומסתמא לא כל הלולב נותנת למים אלא קצהו האחד ומ"מ אינו נכמש כלל. ויותר מבואר באו"ח סימן של"ו סי' י"א בהג"ה בשם מהרי"ל ומותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים, והתם משמעמיד קצה הענף במים מ"מ נפתחה השושנה שבקצהו השני:
ונידון הבגדים לא סיים מר חותני אם הכירה כל הבגדים בטב"ע, הסימן שלא היו בטליתו הקטן כי אם ג' ציציות דבר זה אינו סימן לענ"ד דיכול להקרע א' מהציציות אצל כל הולך בדרך מכמה סבות. אלא שאם הכירה הטלית קטן בטב"ע, הא כבר מבואר במהרי"ט שטלית קטן הוה כמו כיס וארנקי שמבואר בגמרא שאין חוששין לשאלה, מ"מ כיון שהיה מעורב בדעת איכא למיחש לאבידה מדעת, כמבואר בדברי אא"ז בנו"ב קמא אהע"ז סי' נ"א. אלא דכיון שחסרה אחת מציציותיו א"כ מוציאנו נמי מחשש אבידה מדעת כי לכתחילה לא היה מלביש אדם מישראל טלית קטן שחסר בו אחת מציציותיו, ואם מכירה כל הבגדים בטב"ע או בסימנים ליכא כאן למיחש לשאלה, כמבואר במהרי"ט. ולאבדה מדעת נמי ליכא למיחש. אבל אם אינה מכירה הבגדים והטלית קטן בטב"ע אין זה סימן מה שחסרה א' מהציצית לענ"ד:
והנה כבר כתב בקונטרס עגונות סי' רל"ז בשם ספר דברי ריבות ובסי' שפ"ב בשם מהרי"ט דבהרוג דנמצא שלם והכירוהו בטב"ע יש להתיר אשתו מטעם ס"ס שמא הלכה כר"ת דמעידין אפי' לאחר כמה ימים כשגופו שלם, ואת"ל דאין הלכה כמותו, שמא הלכה כהנך דס"ל דמספיקא תלינן להקל שהוא תוך ג', ואף שיש לפלפל בזה מ"מ בנ"ד דאיכא נמי ספיקא שמא מה שהיו רגליו מונחות במים זה נחשב כמונח במים וגם איכא סימן הסדק בשפתו העליונה, דמה שכתבתי לעיל שרק לאחר ג' ימים ראו הסימנים נתישבתי שאפשר להיות שגם זה הוא ספק תוך ג' כיון דמצאוהו יום ו' עש"ק והמה ראו הסימנים ביום א' אפשר נמי שזהו תוך ג'. ואם הכירה כל בגדיו בטב"ע ליכא למיחש בשאלה בכל בגדיו וגם יהיה שאלה דיחיד שאין חוששין לדעת הח"צ. ומה שחסרה אחת מציציותיו מוציאנו ג"כ מחשש שאלה ומחשש אבידה מדעת. באופן כזה דרינא בהדייכו בשריותא דהאי אתתא, וה' יאיר עינינו בתוה"ק: