אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק אבן העזר › סימן ט

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אבן העזר · סימן ט

סימן ח

למע"כ שארי ידידי הרב הגאון החריף ובקי אשכל המדעים מהור"ר חיים דוד רענענשבערג שליט"א

מה שכתב כת"ר הא אומר מותר שוגג הוא. הנה כל אומר מותר דקמפלגי בזה בהרבה מקומות בש"ס, היינו אם מעיקרא הוא אומר מותר, דא"א להעלות על הדעת שיש כאן איסור, וגם בזה אין כל המקומות שוים, דלרש"י בכריתות (ב' ע"א) באומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור, והחיוב בקרבן הוא אם טעה בחלב וסבור שהוא שומן. וכגון נתכוין להרוג בהמה והרג אדם. ולשיטת התוס' גם תינוק שנשבה לבין העכו"ם בכה"ג חייב קרבן., וכבר האריכו האחרונים בענין אומר מותר. אבל אשה שידעה שהיא א"א ואדם מן השוק אמר לה שהיא יכולה להנשא לאיש אחר וסמכה עליו ולא שאלה לב"ד אין זה בגדר אומר מותר. דהא הוא קרוב למזיד ובכה"ג אסורה לבעלה. וכן הוא מפורש בתשובות הרשב"א סימן אלף קפ"ט דאף שסבורה שמותרת אין זה אונס. והא דכתב הרשב"א ז"ל דגבי מיכל בת שאול אנוסה היתה, מפני שסמכה על בית דין של שאול דמלוה ופרוטה דעתה על מלוה, היינו שסמכה על ב"ד הגדול, כמו שכתבו האחרונים, ולא הוה לה למשאל. אבל כשסמכה על אדם מן השוק אין זה בגדר אומר מותר:

וגם מהא דמהרי"ק שורש פ"ד שחקר אם ביאת אונס היא היכא שסמכה על המורה. חדא דהתם אף שמהרי"ק מכנה אותו בשם שוטה רשע וגס רוח. מ"מ הא היה מורה הוראה. ואף שמהרי"ק כותב אוי למי שסמכו, מ"מ היה מורה הוראה לרבים, והאשה שסמכה עליו א"א לה לדעת אם כדין סמכו אותו לדון אי לאו. ולא דמי לנידון זה שסמכה על אדם מהשוק דכ"ע ידעי שאין לסמוך עליו, ועוד התם היה ספק קידושין. וגם על זה מסיק מהרי"ק דהיה לה לאמתוני עד אשר ישאו ויתנו בדבר כל החכמים הבקיאים בהוראה:

וכן מפורש בתשובות הרדב"ז חלק ד' סימן ל"ט ד"ה עוד ת"ל עוד ילמדנו רבינו על הענין של מעלה אם יאמר הדיין שביטלו את הגט אם מותרת לבעלה הראשון, משום דאנוסה על פי חכם שהורה להתירה לינשא ואונס בישראל מישרא שרי. תשובה דבר זה ברור הוא שאסורה לבעלה הראשון. שהרי אין זה אונס, שלא היה לה לסמוך על זה החכם, כיון שיש גדול ממנו. ואפילו הב"ד שיש במדינה שאין גדול ממנו לא נקרא אונס שכבר אפשר שיש גדול ממנו במקום אחר, וכן כתבו ז"ל עכ"ל. ומכל שכן בנידון זה שלא סמכה על ב"ד, רק על אדם מהשוק:

ואין להביא ראי' מהא דכתב הרמב"ם בפרק ה' הל' ו' מהלכות שגגות מה הוא שוגג שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק. ואילו בדק יפה ודקדק בשאלות לא היה בה לידי שגגה עכ"ל. וה"נ נימא דמה שלא דקדקה ושאלה לב"ד נימא דהוה רק שגגה. דלא דמי, דהכא עיקר מה שסמכה עצמה על אדם מהשוק נראה מזה דלא אכפת לה לדעת האמת והיא מזידה בזה, דהכל יודעים שדבר כזה צריכים לשאול לב"ד ולא לסמוך על אדם מהשוק:

ומה שהביא כת"ר מהך דפסחים (דף ע"ב ע"ב) אשתו נדה בעל חייב דהוה לי' לשיולי, ומוקי לה בסמוך לוסתה. והתם הרי מזיד גמור הוא לגבי והזהרתם וקרוב למזיד לגבי איסור נדה, והא היה אז שעת וסתה ועוד דהו"ל לשאול בכל זאת חייב חטאת כדין שוגג עכ"ל כת"ר. הנה אם הוא יודע שהוא סמוך לוסתה, כבר כתב הרמב"ם בפ' ה' הל' ו' מהל' שגגות אם עבר ובא עליה סמוך לוסתה ודמה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה דם בשעת תשמיש חייבין בקרבן שזו היא שגגה עכ"ל. משמע מזה דאם לא דמה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם אז הוא מזיד. אלא דשם בפסחים מיירי דלא ידע אם הוא קרוב לוסתה. כמו שכתבו התוס' שם בד"ה סמוך, והנה מצד הדין אינו צריך לשיולי, דאם היא טמאה בודאי אמרה לו, כדאמרי' בסנהדרין (דף ל"ז ע"א) סוגה בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות. ועיין שם בתוס', ובטור יור"ד סימן קפ"ה אם אמרה טמאה אני. ולפי דברי מהר"י דמדינא נאמנת אפילו בשתיקה. ועלה כתב הב"ח דהבעל צריך לשאול אותה למה היא באה אצלו, הרי אמרה אליו טמאה אני, דצריך להוציא האמתלא מפיה. וכ"כ הש"ך שם ס"ק ד', משמע מזה דאם לא אמרה טמאה אני אינו צריך לשאול, כיון שהיא מתרצית ואינה אומרת שטמאה היא. אלא כדי שלא לשוי' אונס אמרי' דמ"מ כיון שאינו יודע בודאי שהיא טהורה. ואף שמצד הדין אינו מחויב לשאול, מ"מ צריך הוא להסתלק מן הספק ולשאול לה כדי שידע בבירור שהיא טהורה אבל בנ"ד לא היה לה לסמוך על אדם מהשוק בעניני אישות ואינה שוגגת בזה:

וכבר כתבתי דלפי משנה אחרונה בסוף נדרים אינה נאמנת דאמרי' דעיניה נתנה באחר. ואף שאמר הבעל שמאמינה. הנה מה שכתבתי בתשובתי שלפי מה שכתב הרמ"א בסימן קע"ח דברי הגה"מ ומהרי"ק דבזמן הזה דאיכא חדר"ג אינו נאמן, נראה לענ"ד שבנידון זה אין לומר דאינו נאמן מצד חדר"ג, מפני שבאשתו שזינתה. הרי היא אשתו ומשועבד לה. אבל הכא כשהוא מאמינה שהיתה א"א, א"כ לא תפסי' בה קדושין ואינה אשתו. אלא דעיקר מה שאמר שמאמין לה כבר הסכימו האחרונים לדעת מהרי"ק שצריך שתהי' נאמנת לו בכל דבר והכא כיון שמתחרט מזה נראה שאינה נאמנת לו בכ"ד. ובשו"ת חמדת שלמה סימן ס' כתב ת"ל ונראה דה"ט דאם אינו מאמינה לגמרי מפקינן לי' מדעתי' ואומרים לו שטועה בדמיונו עכ"ל. וכש"כ בנד"ד שנותן אמתלא ואומר שאמר כן מחמת צער ובלבול הדעת. דהנה הרא"ש בתשו' כלל ל"ב סימן י' כתב דאם אמר שמחמת כעס אמר שזנתה הרי זו אמתלא. ואף שבתשו' חתם סופר אהע"ז חלק ב' סימן קי"א כתב שמלשון הטור והמחבר בסימן קע"ח משמע שהכעס בלבד אינו אמתלא רק צריך אמתלא אחרת. הנה הטור כתב שאביו הרא"ש כתב כן בתשו". ולא מצאנו להרא"ש שיכתוב כן שצריך אמתלא אחרת מלבד מה שאמר זה מחמת הכעס, שדברי הרא"ש ברורים למדי. שז"ל אם נותן אמתלא לדבריו ואמר מרוב שיחי וכעסי דברתי והוצאתי עליה שם רע ואינו אמת נאמן עכ"ל. שוב ראיתי בשו"ת גבעת שאול סימן מ"ב בתשובה השניה שכתב ג"כ דכונת הרא"ש היא דאם אמר מחמת כעס זו היא האמתלא:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה