אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק אבן העזר › סימן ח

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אבן העזר · סימן ח

סימן ז

למע"כ שארי הרב הגאון המצוין כו' מוהר"ר חיים דוד רעגענשבערג שליט"א

ע"ד השאלה באשה שהיתה בחזקת אלמנה ונשאת לאיש וימים אחדים אחרי הנשואין ספרה לבעלה שטרם שנשאת לבעל המת היתה נשואה לאחר ונפרדה ממנו בלא גט זה כשלשים שנה ועדיין הוא חי ונשא אשה אחרת ואמרה שאדם חשוב בעיניה אמר לה שמכיון שבעלה נשא אשה אף שלא גירש אותה, גם היא מותרת להנשא בלא גט, ועל סמך זה נשאת לבעלה המת, וכשמוע בעלה דבריה האמין לה ופירש ממנה, ובעלה הראשון אומר שנתן לה גט זה ימים רבים, אך היא עמדה בדיבורה שלא נתגרשה ממנו, ואחרי הפצרותיה התרצה בעלה הראשון לתת לה גט, וכבר קבלה גט פטורין ממנו מרצונו, ועתה הבעל והאשה שואלים ומבקשים היתר לחיות ביחד:

הנה מה שכתב כת"ר שזה דומה להא דמבואר באהע"ז סימן קע"ח גדולה שזינתה בשוגג שסברה שהוא בעלה והוא אחר מותרת לבעלה ישראל, ומכיון שהיא חשבה שנפקעו הקידושין והותר הקשר ואינו עוד בעלה א"כ לא נאסרה עליו וממילא לא נאסרה על בועלה. לענ"ד דלא דמי להך שסברה שבעלה הוא דהתם בשעת בעילה סברה שבעלה הוא הבועל אין לך אנוסה גדולה מזו וכהך דהוחלפו ביבמות (דף ל"ג) אבל כאן ידעה שאין בעלה הראשון הוא הבועל, רק שטעתה וסברה שמותרת להבועל הזה, מפני שסמכה עצמה על האדם החשוב לפי דבריה, שהראשון אינו עוד בעלה ומותרת לזה, ובזה הוה לה למידק ולשאול לב"ד ולא לסמוך על אדם מן השוק והיא קרובה למזיד:

ובדינו של מהרי"ק שמביא הרמ"א בסימן קע"ח סעי' ג' בזנתה מפני שסברה שמותר לזנות ואינה מועלת בה' אך כיון דמועלת מעל באשה אסורה עליו, דהתם לא כתיבה ומעלה בה' כמבואר שם במהרי"ק סימן קס"ז, אסורה עליו דע"ז נמי קאי ונטמאה, ומכיון שהיא אסורה על בעלה גם הבועל אסור בה אף שהוא אנוס כמבואר בירושלמי סוטה (פרק ה' הל' א',) ונראה שזאת היא כונת הרמ"א באהע"ז סימן י"א סעיף א':

והא דכתב בהפלאה בכתובות (דף ג') בתוס' ד"ה ולדרוש להו וז"ל ועוד דמוכח דהא דקאמר משום פרוצות היינו שנאסרות לבעליהן, דאי משום שמזנות ברצון תקשה למ"ד בפרק כל שעה דלר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ולא אזיל בתר כונה, היכא דלא אפשר אפילו מכוין שרי. א"כ הך ברייתא דקאמר ומפרישין את החתן כו' וכתבו התוס' לקמן (דף ה' ע"ב) דאתי כרי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וכן הוא בברייתא לקמן (דף ו' ע"ב), א"כ פרוצות כיון דלא אפשר אפילו מכוין ליכא איסורא וע"כ צ"ל משום איסור לבעליהן וקיי"ל דאפילו אומרת מותרת נאסרת לבעלה כיון דמעלה בו מעל עי' בית שמואל סימן קע"ח ס"ק ד', והוא הדין היכא דמכוונה אע"ג דלא אפשר עכ"פ מעלה בו מעל עכ"ל לפי זה אף לדברי מהרי"ק אפשר לומר לכאו' דה"נ אף דלגבי הבעל אסורה משום דמעלה בו, אין זה רק לאוסרה לבעלה. אבל לגבי הבועל אין זה דין טומאה הנאמר בסוטה שהבעל והבועל שוים בו. ונראה דלא דמי דהתם עצם הביאה כיון שהיא באונס, א"כ היא ביאת היתר, ורק כשהיא מכונת היא מועלת מעל באשה ואסורה לי'. אבל אם עצם הביאה היא באיסור ורק שהיא טעתה וסברה שמותר באופן זה אסורה אף לבועל:

ומלבד זה איך נאמר דלא שייך כאן ונטמאה לבועל, הא באנוסה יש דעות באחרונים שאסורה לבועל. וכן הוא בירושלמי סוטה שהבאתי לעיל ובחידושי המאירי סוטה (דף כ"ז) וא"כ אף דלגבי הבעל לא נטמאה מ"מ לגבי הבועל נטמאה. ועיין בחתם סופר אהע"ז ח"א סימן כ"ו שכתב דלר' עקיבא ודעימי' בסוטה (דף כ"ז) דס"ל דאיסורא דבועל נפקא מיתורא דוי"ו ונטמאה א"כ לא נתרבה איסור לבועל אם אין טומאה לבעל, אבל רבי דס"ל דב' קראי כתיבי ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל נמצא דלא תלי זה בזה ואפי' אי לא נטמאה לבעל מ"מ נטמאה לבועל עכ"ד, א"כ היכא דמעלה מעל באשה ונטמאה א"כ אליבא דכו"ע אסורה לבועל ול"ל דאין כאן טומאה לבועל:

ובגוף דברי בעל הפלאה יש לדייק, דכבר הוכיח בפני יהושע בפסחים (דף כ"ה) דבאשה דוקא אם מתחילה הוה באונס אף דמכוונה וסופה ברצון הוה אנוס ומותרת גם לבעלה כדס"ל לרבא בכתובות (דף נ"א ע"ב) דאפילו היכא דנהנית מעבירה ואומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו אפי' הכי מותרת לבעלה, כיון שתחילתה באונס ואמרינן דיצרה אלבשה. אבל היכא דתחילתה ברצון רחמנא קריא מעשה, כמבואר בבא קמא (דף ל"ג) והכא בכתובות (דף ג') גבי פרוצות הכונה היא דמתחילה קודם המעשה הוה רצון ובאופן זה אסורה לבעלה, דבגדר אי אפשר ומכוין הוא רק אם בתחילת ההנאה היא בע"כ, רק דאח"כ מכוין והוי בגדר תחילתה באונס וסופה ברצון ואז אפילו לבעלה מותרת כמו שמבואר לעיל. אבל אם גם קודם ההנאה היא ברצון באופן זה לכו"ע אין זה בגדר אי אפשר ומכוין, ואף ללישנא זה מעשה גמור ברצון מתחילה שתאסר לבעלה. והא דתלי תלמודא (בדף ו') בפלוגתא דר' יהודה ורי' שמעון בדבר שאין מתכוין, היינו לגבי מעשה שעושה פתח, אבל לגבי עצם הביאה כשהיא ברצון מתחילתה אין זה ענין לפלוגתא דדבר שאין מתכוין:

ומה שדייק כת"ר דעלינו להאמין לה מטעם מגו דאי בעיא שתקה. בהאי ענינא הארכתי בתשובה שהשבתי זה רבות בשנים והוכחתי דזה בגדר הפה שאסר הוא הפה שהתיר. דבזה יש להאמין אף במקום דלא אמרי' מגו, אך נידון זה אינו דומה להא שכתבתי בתשובה באשה שאמרה נאנסתי, דהתם לפי דבריה היא מותרת לבעלה. אבל בנידון זה לפי דבריה היא קרובה למזיד, דלא היה לה למסמך על אדם מן השוק והיה לה לשאול לרב אי דינא הכי. ולפי דבריה אסורה לבעל. ואיך נאמר שנאמנת במגו:

והנה גם כת"ר הביא מהא דתה"ד שמביא ברמ"א אהע"ז סימן קנ"ט סעיף א' דאם היה כאן יבם אלא שהיתה סבורה שמת כי כן יצא הקול תצא מן המקדש. וכת"ר כתב וז"ל אלא שהב"י והב"ח שם חולקין על התה"ד וס"ל דהוה שוגגת אף במקום שסמכה עצמה רק על קול בעלמא עכ"ל במחילה מכת"ר דבתרומת הדשן בסימן רכ"ב מיירי שרק נתקדשה אחר שסמכה על הקול שמת היבם, דהוה מדרבנן, ואח"כ בא היבם וחלץ לה ונישאת אח"כ להמקדש, וע"ז חולק הב"ח דאין להוציא אשה מבעלה בפלוגתא דרבוותא במידי דרבנן, אבל בנידון זה איכא לתא דאורייתא:

עוד התם הקול הוא על מעשה שהיבם מת ואשכחן בדוכתי טובא דחיישינן לקלא, כמו שכתב הב"ח מפורש, ועל כן סמכה נמי אקלא דמאי הוה לה למיעבד, אבל בנידון זה לא על מעשה סמכה על אדם מהשוק, רק על דינא, בזה קרובה למזיד היא. דעל הדין לא היה לה לסמוך על אדם מהשוק, רק לשאול לב"ד, והרי ק"ו הוא, דגבי אשה שאמרו לה מת בעלך ונשאת דלא אמרי' מאי הוה לה למיעבד, אף דנשאת עפ"י דין משום דהוה לה למידק, כמבואר ביבמות (דף צ"א) וכן פסקו הרמב"ם והטור, כל שכן בנידון דידן דהוה לה למידק לשאול לב"ד:

ומה שכתב כת"ר לסניף מהא דהביא המל"מ בפרק ב' מהל' סוטה מה שמסתפק בתשו' מהר"א ששון אם נאסרה לבועל שני כיון דכבר נאסרה לבעלה ע"י בועל ראשון והאחרונים הקשו עליו מסנהדרין (דף מ"א ע"א) מה שמקשה שם בגמרא והא יכולים לומר לאוסרה על בועלה שני באנו. וכת"ר כתב שבפתחי תשובה הביא תירוץ יפה לזה משו"ת כ"י, וראיתי בפ"ת בסי' קע"ח ס"ק ל"א דמיירי שבאו העדים השניים והעידו על זנות הראשון אחר שבאו עדים והעידו על זנות המאוחר, וא"כ שייך שפיר בעדים השניים חיוב סקילה, כיון דלפי העדים שזינתה קודם והיתה בתולה, ולפי דבריו האי לאוסרה על בועלה שני דקאמר היינו בועל ראשון שהעידו עליו אחרי כן, אלא דיש בזה למידק דאף לר' יוסי ברי' דר' יהודה דחבר אינו צריך התראה. אבל מ"מ צריך החבר לדעת בשעת מעשה שע"י העדאת העדים יהרג, לא מבעיא לתירוץ השני שבתוס' סנהדרין (דף מ"א ע"א) דחבר כאילו התיר עצמו למיתה. אלא אף לתירוץ הראשון דלא בעי ר' יוסי בר"י שיתיר עצמו למיתה. אבל מ"מ פשוט הוא דצריך שידע שע"י העדות יהרג. וא"כ בשעה שעשתה מעשה הראשון בעודה בתולה ולא התרו בה כשהיא חבירה, הלא חשבה אז שעל פי עדותם לא תהרג מפני שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה דיכולים לומר דלאוסרה על בעלה באנו, ואז לא ידעה שיגידו העדות ההיא לאחר שתאסר מקודם על בעלה מהעדות של זנות השניה:

שוב ראיתי שאא"ז בנו"ב תנינא אה"ע סי' כ' כתב כן. והנה הא שכתב המהרש"א שם שהקשה דמשכחת לה שמת בעלה בשעה שהעידו העדים ותירץ דאכתי איכא למימר להפסיד כתובתה באנו. ומלבד מה שהקשה עליו שם בנו"ב, לכאו' הא איכא לאוקמא שמת בעלה והיה גברא ערטילאי, דאין לה ממה לגבות כתובתה, דאכתי איכא למימר לאוסרה שלא תנשא לכהן באנו. אלא דא"כ היה להם להעיד דאנוסה היא שאסורה לכהן:

ובדברי המהרש"א יש לדייק, שכתב שיכולים לומר להפסיד כתובתה באנו. הא בכתובות (דף ל"ט ע"ב) משמע דריב"י לא פליג ארבנן דטעם שהתקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ ס"ל דכתובה דרבנן. א"כ מה"ת לית לה כתובה ומכש"כ בארוסה דכתובתה דרבנן. א"כ דאמרה תורה דנערה המאורסה בסקילה לריב"י איך יכולים לומר להפסידה כתובתה באנו. וזכורני שראיתי שכבר הקשו כן:

אלא דבכלל אין להוכיח מזה כמו שהביא בפ"ת וגם בנו"ב שם דעדות הראשונה היתה על מעשה השניה, דאל"כ לא משכחת בנערה המאורסה בסקילה דהא שפיר משכחת לה בשלא כדרכה דמחויבת סקילה גם אח"כ, וכמו שכתב דו"ז שם בהגה' בנו"ב וכן ראיתי בהגה' מצפה איתן שם בסנהדרין. ומה שכתב בפ"ת דזהו דוחק לאוקמא כך. נ"ל דאטו זה יותר דוחק ממה דאוקמי בגמרא בזינתה וחזרה וזינתה מאותו בועל עצמו או מקרוביה. וגם שהעידו על מעשה השני בתחילה ואח"כ על מעשה הראשון לפי תירוצו:

שוב נתישבתי בהא דכתיבנא דאפילו לרב"י צריכה לדעת בשעת עשיית המעשה שתתחייב מיתה, ואם בעת עשיית המעשה תחשוב שהעדים א"א להזימם דיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו. זה הוא נגד דברי התוס' בד"ה לאוסרה שכתבו וז"ל הוי מצי למימר דאיירי שזינתה ולא ידעו מי הוא עכ"ל. והא בשעת מעשה היא אינה יודעת שאין העדים יודעים מי הוא הבועל השני. וא"כ תחשוב שיכולים לומר לאוסרה על בועלה שני באנו. א"כ בשעת מעשה אינה יודעת שתתחייב מיתה, כיון דהעדים א"א להזימם. וכבר רמז לדברי התוס' בנודע ביהודה שם. ובכלל יש לדייק דלפ"ז לריב"י חבר איך יתחייב מיתה, כיון דאין צריך התראה והעדים לא יתרו בו כלל, מנא ידע שהעדים יעידו עליו, אף שרואים המעשה, כיון שאינם מראים שיש בדעתם להעיד, שמא לא יחפצו להעיד כלל. וא"כ אינו מתיר עצמו למיתה אף במחשבתו, אלא דבהא י"ל דכיון דמצוה להעיד עיין ברמב"ם פרק א' מהל' עדות וברא"ש פ"ג דמכות סי' י"א כי כל הרואה דבר ערוה מחויב להעיד. א"כ בודאי יעידו:

והנה לפי מה שפי' רבינו חננאל דהא דקאמר שזינתה וחזרה וזינתה מיירי דאותם עדים עצמם אמרו שזינתה עוד הפעם שנית, וא"כ לפ"ז אי נימא דעל הבועל השני אינה נאסרה מפני שהוא לא אסרה על הבעל שכבר אסורה עליו מבעילת הראשון, ולכן משני דמיירי שזנתה מבועל ראשון עוד פעם שנית. א"כ למה העידו בראשונה על הזנות השניה ואח"כ שוב על הזנות הראשונה ולומר שבעדות השני' שהעידו שכבר מקודם זנתה, והבועל הזה נאסרה עליו מפני שהוא אסרה על בעלה, אם יאמרו לאוסרה על בעלה באנו, היינו זנות הראשונה שראו מקודם והעידו עליה אח"כ, הלא היה להם להעיד עדות זו לבד ובעדותם זו אסרוה גם על בעלה וגם על הבועל. ובעדות הראשונה שהיא על זנות השניה הלא לא נאסרה על הבועל, ומ"ט העידו בתחילה על זנות השניה, הרי ניכר בזה שהיא עדות מרומה:

ומפי' רש"י שמשמע דהוו שתי כתי עדים וא"כ י"ל דע"כ עדי כת שניה שהעידו על זנות הראשונה ידעו שכבר העידה כת אחרת על זנות שניה, דאם לא ידעו שכבר העידה כת אחרת ונאסרה על בעלה, הרי גם בעדותם יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו, א"ו שידעו שכבר נאסרה על בעלה, ע"כ אומר שיכולים לומר לאוסרה על בועלה באנו, דהיינו הבועל הראשון, והלא רש"י כתב מפורש דהעדים השניים העידו על זנות השניה ולא על זנות הראשונה:

אשר על כן אנחנו מוכרחים לומר לריב"י אף אם אפשר שתחשוב המעשה שיכולים העדים לומר לאוסרה על בעלה או לאוסרה על הבועל באנו, והוה עדות שאין אתה יכול להזימה. מ"מ כיון דאח"כ העידו באופן שהיתה עדות שאתה יכול להזימה מחויבת מיתה, מפני דריב"י ס"ל דהתראת ספק שמה התראה כמש"כ האחרונים, ולא אכפת לן שתוכל לחשוב בשעת מעשה שאפשר שלא תהרג עפ"י עדותם, כיון שעיקר המעשה היא שמחויבת מיתה ואם אח"כ יעידו באופן שעפ"י דין יש בעדותם לחייבה תהרג:

והקושיא שהקשו איך משכחת שמחויבת סקילה בנערה המאורסה אם דוקא שזינתה וחזרה וזינתה וא"כ בעדות שניה היא כבר בעולה. נלענ"ד בפשיטות דכונת הגמרא היא שתחילת עדותם היא שזינתה שתי פעמים, היינו שמעידים שזינתה כשהיא נערה המאורסה, ותוך כדי דיבור מעידים שחזרה וזינתה. ואם כן אין יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו, דא"כ למה להם להעיד תוכ"ד שחזרה וזינתה עוד שנית מכיון שכבר נאסרה על בעלה. וקפריך דלמא מה שאומרים שחזרה וזינתה היא לא משום שכונתם להורגה, הרי יכולים לומר דלהכי אומרים תוכ"ד שחזרה וזינתה כדי לאוסרה על בועלה שני. ותירצו דאמרי בהעדתם תוכ"ד שזינתה מבועל ראשון פעם שנית או שזינתה מקרוביה, שא"א לומר שכונתם לאוסרה על הבועל, וא"כ כיון דחדא עדות היא ותוכ"ד, ע"כ נתכונו להורגה והוא עדות שאתה יכול להזימה ושפיר משכחת לה נערה המאורסה נסקלת לריב"י, כיון דבהעדות יש לחייבה סקילה וחנק נדונית בחמורה. וכן מודה לשון רבינו חננאל ז"ל בפירושו שם. שכתב עוד העידו עליה הם העדים הראשונים שזינתה פעם שניה מן הבועל הראשן וכו' עכ"ל וכונתו שהעדים הראשונים העידו ג"כ עדות זו יחד עם מה שהעידו שזינתה בפעם הראשונה שזה מורה שבאו להורגה באותה עדות שהיא עדות אחת:

והנה בהגה' מל"מ בפרק ב' הל י"ב מהל' סוטה, הביא עוד ראי' דאף אם כבר אסורה על בעלה מ"מ נאסרה על הבועל, מהא דסוטה (דף כ"ה) דאלמנה לכ"ג כו' מקני להן לאוסרן לבועל כבעל, אלמא דאפילו היכא דאסירא עליו וקימא אסורה לבועל עכ"ל ואף שיש לדחות דאין משם ראי' דהנה איסורא לבועל ידעינן לר"ע מיתורא דוי"ו. ולרבי משתי פעמים ונטמאה, ואמרי' כשם שנטמאה לבעל כך נטמאה לבועל, א"כ תליא מילתא אם נטמאה, והנה כל הפסולים דקחשיב (בדף כ"ה) אלמנה לכ"ג כו' הוה איסור קדושה, אבל לא כתיב בהו טומאה. אבל גבי סוטה טומאה כתיב בה כעריות עי' ביבמות (דף י"א) א"כ בהנך דמייתי שם לא נטמאה לבעל, דהוה רק איסור קדושה עליו וצרתה חולצת. אבל אם זנתה אז אתוסף עלה דין טומאה ושפיר אמרי' דנטמאה גם לבועל. אבל לא כן אם זנתה מקודם ויש כבר עליה דין טומאה לגבי הבעל, ועתה כשזנתה עם הבועל השני לא איתוסף על הבעל דין טומאה, אפשר דלא נאסרה על הבועל השני. אלא דאין הכרח לחלק בזה. ופשטן של הדברים שנאסרת גם לבועל השני:

ונראה לענ"ד ראי' דאף אם היתה אסורה לבעלה נאסרה להבועל השני, ממה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סי' ט"ו ושאלת על לאה שהלך בעלה למדה"י ובא עד אחד והעיד עליו שמת, והלכה היא וחלצה מיבמה ונשאת ומת הבעל השני ואח"כ נכנסה בבית בעל בית אחר לשרתו ויצא קול שנתיחדה עמו, ואחר כל זה בא בעלה הראשון וגרשה, אם יכולה בבית בעל הבית לדור לשרתו כאשר בתחילה. תשובה, נראה לי שמותרת להיות עמו בבית. דמה שיצא עליה קול שנתיחדה עמו בעודה א"א לא נאסרה עליו אחר שגרשה בעלה בשביל אותו קול. דאף על בעלה לא היתה נאסרת בשביל קול וזהו הדין אם אומרת שלא בא עליה. אבל יש להזהירו ולומר לו פלוני הוי יודע שאם באת עליה אסורה כו' עכ"ל. והרי היא היתה אסורה כבר לבעלה ממה שנשאת מקודם לבעלה המת ואעפ"כ כתב אם בא עליה שהיא אסורה לו:

ואין לדחות דהתם מהתורה אינה אסורה לבעלה כשבא עד אחד והתירוה ב"ד. ועל כן כשבא השני עליה אסורה עליו. דהא דין שני הוא ג"כ כדין הראשון, דמן התורה ג"כ לא נאסרה לבעלה אף שזנתה עם השני, דהלכה כר"י ביבמות (דף צ"ב ע"א) דאמרה אתון הוא דשויתוני פנויה. וא"כ אם היכא דנאסרה כבר על בעלה מהת' אינה אסורה על בועל שני. גם היכא דנאסרה מדרבנן ג"כ לא הוה לן לאוסרה, א"ו דמוכח מדברי הרא"ש דנאסרה גם על בועל שני:

(שוב לאחר זמן בא לידי ספר תורת אמת למהר"א ששון וראיתי בסימן קצ"ו שגם הוא בעצמו הביא מהך דתשובת הרא"ש דנאסרה גם על הבועל השני):

אמנם דזה אמת מה שכתב כת"ר דמצד הדין אין להאמין לה מה שאמרה לו שהיה לה בעל ולא נתגרשה ממנו כמבואר ברמ"א סימן מ"ו סעיף ח' דרק אם יצא קול קודם שנתקדשה לשני אם היא אומרת אח"כ שנתקדשה לראשון נאמנת, מפני שכבר יצא הקול תחילה. אבל אם לא יצא קול תחילה אינה נאמנת. ובזה מישב בדרכי משה דברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ד' ומשמע בתשו' הרא"ש שם שאפילו היתה מודה שנתקדשה לראשון לא היתה אסורה להשני אף שהראשון אומר שנתקדשה לו. ומה שכתב הרא"ש דהיא שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, כבר ביאר בחלקת מחוקק סי' מ"ו ס"ק י"ז דרק דרך עצה אמרי' לי' לגרשה דמדינא אינה נאמנת. וכן משמע מסימן מ"ח שגם כת"ר הביא במכתבו. והנה הפרישה בסי' קע"ח ס"ק כ"א ומהרש"ל כתבו דאם עד אחד מעיד שזינתה אף שהיא שותקת הוה כהודאה ואסורה. ואפשר לומר דלא תקשה מדברי הרא"ש, דהוא מיירי אם היא מודה לדברי המקדש אז אפשר לומר דעיניה נתנה בהמקדש, ומשו"ה אין לו דין עד אחד, דגם הוא נתן עיניו בה:

והנה הא דהבעל האמין לה ועתה לפי דברי כת"ר הוא מבקש שיתירו אותה לו, הא הביא הרמ"א בסימן קע"ח דברי הגה"מ ומהרי"ק דבזמן הזה דאיכא חדר"ג אינו נאמן. ודברי המרדכי דכופין אותו ומשמש אתה. ואם הוא מתחרט עתה ונותן אמתלא על שאמר שמאמין לה פשיטא דמותרת. אך דא עקא שהבעל נתן לה עתה גט, א"כ רגלים לדבר שמקודם לא נתגרשה. וכת"ר לא ביאר אם ברור בידיעה גמורה שנתן לה הגט. או רק שהיא אמרת כך וגם בזה אין להאמינה. אך אם ישנם עדים שנתן לה עתה גט, נראה דלכאו' דהוה רגלים לדבר. והרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ג' כתב דהתם ששכרה עדי שקר לכתוב לה גט שאין זה הודאה רק לסלק התערומות, אבל היכא שקבלה גט ממנו הוי זה הודאה מצדה, ואפשר לומר דכיון דהיא השתדלה לקבל הגט אפשר לומר דאין זה רגלים לדבר, דאפשר דעשתה כן רק לחזק הודאתה, ואמרי' דעניה נתנה באחר וכל טצדקי עבדה להפטר ממנו:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה