אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק אבן העזר › סימן ז

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אבן העזר · סימן ז

סימן ו

בע"ה ר"ח שבט תרס"ב, לפ"ק הראזאווע, יצ"ו. כבוד ידידי הרב הגדול מהור"ר מרדכי מאיר נ"י רב בק' ׂׂׂהארעסׂק

מכתבו קבלתי בשבוע זה, ובמחילה מכבודו שלא ירד לעמקם של הדברים, וכל דבריו דחוים הם:

מה שכתב עלה דכתבתי דלכאורה אין להאמינה במיגו מדכתב הרא"ש בכלל ס"ו סי' ח' דלא אמרי' מיגו בעדים פסולים והכא הודית לפני כמה אנשים קודם שבאה לב"ד, וע"ז הקשה כת"ר דבבבא קמא (דף כ"ח) דפריך הגמ' על ר"י דסבר לא עבד אינש דינא לנפשי', משור שעלה על גבי שור חבירו להרגו ושמטו ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא, והקשה בספר פני יהושע שמא מיירי דאין לו עדים שנגח ואפילו במועד איכא פסידא, וכתב כת"ר שראה באחרונים שתרצו דאי בלא עדים שוב ליכא פסידא דהרי יכול לתפוס השור ויהי' נאמן לטעון כדי דמיו כההיא עזי דאכלי חושלי בבבא בתרא (דף ל"ו) ולדברי הרא"ש דלא אמרי' מיגו במקום עדים פסולים תקשה דלמא מיירי כשיש עדים פסולים על הנגיחה ואז תו לא מהני תפיסה דהא אינו נאמן במיגו, ולכן כתב כת"ר דאין כונת הרא"ש משום דאין כאן מגו מפני שאין חפץ להכחיש עדים פסולים, רק כונת הרא"ש היא דס"ל דהמיגו צריך להיות טענה יותר טובה מהטענה ההיא שטוען ואסתי' לי' מלשון הרא"ש שכתב מ"מ ניחא לי' למימר טענה זו, דמלשון ניחא לי' משמע דכיון דניחא בטענה זו תו לא אמרי' מיגו אף דטענת המיגו הוה ג"כ כמו הך טענה. דלדברי הרא"ש אמרי' מיגו רק היכא דטענת המיגו עדיפא מהך טענה שטוען עכשיו אבל לא מפני שאין חפץ להכחיש עדים פסולים, עכ"ד כת"ר. וכל דבריו שלא בהשגחה, ואפתח במה דסיים. דהא דכתב דכונת הרא"ש דבעינן דטענת המיגו תהי' עדיפא מהטענה שטוען עכשיו, ולא מפני דאין כאן מיגו מפני דאינו חפץ להכחיש עדים הפסולים, הא הרא"ש כתב מפורש וז"ל ומ"מ ניחא לי' למימר טענה זו שאין עדים יכולים להכחישו עכ"ל. וא"כ הא מפורשים דבריו דמשום דהני עדים הפסולים יכולים להכחישו אינו רוצה לטעון הך טענה ולא אמרינן מיגו, וא"א לומר דכונת הרא"ש כמש"כ כת"ר:

ובכלל אין דבריו מובנים, שכתב דכונת הרא"ש היא דס"ל דהמיגו צריך להיות טענה יותר טובה מהטענה ההיא שטוען. ולפי דבריו לכן לא אמרינן מיגו בזה, משום דהמיגו אינה טענה יותר טובה. ולא עיין בדברי הרא"ש, כי דברי הרא"ש מוסבים רק היכא דאין השחוק ידוע ומפורסם אלא על דברי שמעון ולא מהימנינן ליה בטענה זו, אע"ג דאיכא הכא מיגו דאי הוה בעי אמר לא התנתי לו כלום, לא מהימנינן ליה בהאי מיגו, כיון דאיכא עדים שהקנה, אע"ג דפסולים נינהו, מ"מ ניחא לי' למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו עכ"ל הרא"ש בתשו'. וא"כ בהך טענה שטוען עתה אינו נאמן וטענת המיגו היא יותר טובה. דאי הוה טעין אותה היה נאמן, דהשטר אין בו ממש, כיון שנעשה בעדים פסולים כמוש"כ הרא"ש שם, ורק משום הכי אינו מיגו משום דלא ניחא ליה לטעון טענת המיגו דיצטרך להכחיש העדים הפסולים:

ומה שכתב כת"ר דהראשונים חקרו אם בטענות מיגו בעינן שהמיגו תהי' טענה יותר טובה מהטענה שטוען עכשיו, והביא ראי' מכתובות (דף י"ב ע"ב) דלמא עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא היכא דאיכא מיגו ופירש"י שם כגון משארסתני נאנסתי כו' דאמרי' מיגו דאי בעי' טענה טענה מעלייתא מהך כו' דלא קא פסלה נפשה מכהונה וקא אמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה כו' נאמנת עכ"ל מוכח לכאו' דבעינן טענה מעלייתא עכ"ד כת"ר והנה ראי' זאת כבר רמוזה בנתיבות המשפט סימן צ"ב ס"ק ב', אך אמינא לי' לכת"ר דבאמת הך דהמנינן במיגו ע"כ צריך להיות טענת המיגו טענה טובה מהך טענה שטוען עתה, והיינו אם בהך טענה שטוען עתה לא מהמנינן לי' בלא מיגו, אמרי' מיגו דאי טעין הך טענה דהיה נאמן בה שוב מהימנינן לי' גם עתה, וא"כ טענה דמיגו טענה מעלייתא היא לגבי' מהך טענה, כיון דנאמן בה, אף דלעיקר הדבר לא היה מרויח כלל אם היה טוען טענת המיגו כמבואר בהרבה מקומות, ומהך דמיגו לחצי דבר לא אמרינן, דמשמע רק לחצי דבר לא אמרינן מיגו, משום דמפסיד יותר מבהך טענה שטוען עתה. אבל אם אינו מפסיד אף שאינו מרויח אמרי' מיגו, ומעוד הרבה מקומות משמע כן, אך יש ג"כ צד מיגו דאף אי טעון טענת המיגו לא מהמנינן לי', בזה אמרי' מיגו דאי טעון טענה מעלייתא דהיה מרויח בה, דאז אף דלא מהימן בהך טענה, מ"מ אמרי' למה לו לטעון הך טענה דאינו מרויח בה הרבה היה לו לטעון טענה אחרת שהיה מרויח יותר, וא"כ מסתברא דטען עתה אמת, ונאמן. וא"כ התם בכתובות הא אם אמרה מוכת עץ אני אטו נאמנת לרב נחמן דקאמר ע"כ לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מיגו, הא בודאי לא היתה נאמנת, רק דהשתא דטענה משאירסתני נאנסתי אמרי' מסתברא דקושטא אמרה דאי בעיא לשקר היתה אומרת שקר יותר טוב לה דהיינו מוכת עץ אני, אבל במיגו לטענה שנאמן בה, היינו מעליותא מה שהיה נאמן בהטענה ההיא, וא"כ בנדון דינו של הרא"ש שטען דעשה קנין אלא שאמר שהמעות הם מעות של צחוק והשטר היה בעדים פסולים, וא"כ אף דיש לו מיגו לטענה שנאמן בה היינו לומר לא קבלתי קנין והיה נאמן מ"מ כתב הרא"ש דאין זה מיגו, דלא ניחא לי' להכחיש העדים אף שפסולים הם, והנה עי' בנתיבות המשפט שם בסימן צ"ב ס"ק ב' שכתב ג"כ דכל מיגו אינו רק לטענה מעלייתא כדאמרי' בכתובות (דף י"ג) מגו דמוכת עץ דיש לה מאתים או דלא פסלה נפשה מכהונה, וא"כ הכא דאין להם שום נ"מ בין שטענו שנתנו למלוה או ללוה מה מגו הוא זה עכ"ל, התם ג"כ ניחא, דמיגו צריך להיות או מטענה שאין נאמן לטענה שנאמן והוה מעליותא הא דהיינו מאמינים לו בהך טענה אף דאינו מרויח בה יותר ממה שמרויח אם מהימנינן ליה בהך טענה שטוען עכשיו, או אם המגו הוא ג"כ לטענה שאינו נאמן אז צריך להרויח יותר בטענה זו דהמגו, וא"כ באופן שאף בטענה זו שטוען עכשיו מהימנינן ליה וצריכים אנו משום צד אחר למגו, וא"כ הוה הטענה שטוען טענה שנאמן בה וטענת המגו היה ג"כ נאמן בה וא"כ מאי מעליותא דטענת המיגו ע"כ צריך להרויח בה יותר משהיה מרויח בטענה שטוען עכשיו, ולכן בנתיבות המשפט דהתם אין זה מגו דהא בטענה זו שטוענים עכשיו שנתנו למלוה נאמנים אף בלא מגו. וטענת המגו דאדרינהו ללוה ג"כ נאמנים והמגו צריך כדי להאמינם בתורת עדות לגבי מלוה, ושפיר הקשה שם מאי מגו הוא זה כיון דסוף סוף נאמנים בשתי הטענות, ומה ירויחו בטענת המגו ולכן אין זה מגו:

ואהא דהביא בשם האחרונים שתרצו את קושית הפני יהושע דאי שלא בעדים אכתי אין לו פסידא דיכול לתפוס ולטעון עד כדי דמיו במגו דלקוחים הם בידי, ואין להקשות לכאורה הא הגודרות אין להם חזקה, ורק בעיזי אמרינן ב"ב (דף ל"ו) דכיון דמסירי לרועה יכול לטעון עד כדי דמיהם, דהא רב נחמן גופי' אמר בכתובות (דף פ"ד ע"ב) דגם בתורי יכול לטעון מחיים תפיסנא לי' במגו דלקוחים ומקשה שם והאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה ומתרץ שאני תורא דמסירי לרועה:

ובאמת דאי אתית לפלפל ולאוקמי בכה"ג יש להקשות עוד על תירוץ האחרונים שהביא כת"ר, דלמא מיירי שאין שור המזיק שוה כשור הניזיק ושוב אית לי' פסידא, וכת"ר דחה זה דהא סוף סוף כשלא ידחפנו לשור המזיק יאבד המזיק דמי שורו דיצטרך לשלם בעד שור הניזיק א"ו דשוה יותר עכת"ד כת"ר. ומלתא דפשיטא לי' לכת"ר יש לדבר בזה הרבה לענ"ד:

דאף דסוף הנזק לבא מ"מ אם קדם הוא והזיק יש גונא דמחייב, דהנה בהך דאמר רבה בב"ק (י"ז ע"ב) זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, כתבו התוס' שם נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב, כו'. וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל וכ"כ רבים מהראשונים, ועי' בש"ך חו"מ סימן שפ"ו ס"ק כ"ח. ופשוט דזה שדחף את השור אף דסוף סוף יאבד המזיק דמי השור מ"מ לא דמי לזרק כלי דיותר יש לדמות לזרק אבן או חץ על הכלי דה"נ לא נעשה מעשה בגוף השור במאומה. ובב"ק (דף י') בהך דחמשה שישבו על ספסל ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו, מסקנת הראשונים דאם בשבילם היה נשבר בשתי שעות ובשבילו נשבר בשעה אחת ואפשר שהיו עומדים קודם תרתי שעה ולא היה נשבר, הלכך עתה שנשבר בחדא שעתא בשביל כולן הוא וכולן חייבים, ועי' שם בנמוקי יוסף וא"כ ה"נ אם לא דחף את השור להרגו דלמא לא הרג את שורו של ניזק או לכה"פ הזיקו אבל לא המיתו, ועכ"פ לא היה מתחייב לשלם דמיו של כל השור:

ובקצות החושן סימן ש"ץ כתב עלה דכתבו התוס' ונראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו פשיטא דחייב. ולא שייך כאן מנא חבירא תבר. דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל התוס'. וכתב בקצוה"ח וז"ל אמנם מדברי הרא"ש נראה דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא, שכתב בכיצד הרגל גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייב וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן. הכא לא אזלינן בתר מעיקרא, אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק, דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל. ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי. א"כ מאי קשיא ליה מדרבה דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות וה"ל זורק חץ, אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי עכ"ל. והנה בנימוקי יוסף כתב בשם הרא"ש לחלק בין זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר ושברו דחייב לבין זורק הכלי עצמו, וא"כ תקשי דברי הרא"ש אהדדי:

עוד כתב בקצוה"ח וז"ל וכן משמע מדברי הנמוקי יוסף פרק כיצד הרגל גבי אשו משום חציו ז"ל ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות כו' לא קשיא שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא, דא"כ ה"ל למפטריה דאנוס הוא כו' וה"נ אם מת קודם שהספיק להדליק את הגדיש ודאי משלם מזיק מאחריות נכסיו דהא קרי כאן כי תצא אש כו' אלא כמאן דאדליק מעיקרא ע"ש, ומשמע מזה דגבי חץ ה"ל כאילו אתעבד מעשה עכ"ל, והא מדהביא בנימוקי יוסף לחלק בין זורק אבן או חץ לזורק הכלי עצמו ושתיק להא, משמע דמודה בזה דיש לחלק, וא"כ לפי זה תקשה דידי' אדידי':

והנראה לענ"ד בזה, דהנה בעניני נזק יש שני אופנים נזק דמגופו ונזק מכחו. והנה באדם אין נפקותא בין נזק דמגופו לנזק שמכחו, דבכל אופן חייב בכולי נזק, אך לגבי בהמה יש נפקותא בין נזק מגופה ובין נזק דמכחה. דנזק שהוא מכחה יש דהוה צרורות דהלכתא גמירי לה דחצי נזק משלם, אך מכל מקום מזיק נקרא בשעה שהוא עושה את הנזק. רק כשהוא עושה הנזק בגופו אז תיכף נתברר שנעשה הנזק, אך בההיזק שמחמת כחו אין הנזק נתברר רק אחר שיעשה, אבל עכ"פ אז נתברר שהוא מזיק מעיקרא כשהתחיל פעולת הנזק, דאין סברא לומר דנעשה מזיק אח"כ כשנתברר אם מכחו נעשה ההזק דאז אינו עושה בפועל כלל, וזו היא הבנת דברי התוס' דבזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור השני, משום דתיכף בשעת זריקתו ברור הוא שישבר, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהל' חובל ומזיק הל' י"ב שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי, וא"כ בתחילת פעולת הזריקה ברור הזיקו, מה שאין כן בזרק חץ או אבן דהשבירה היא רק מכחו ואף שאם ישבר הכלי מהחץ או מהאבן שחייב הזורק כל הנזק, כמבואר ברמב"ם פרק ו' הל' י' מהל' חובל ומזיק ובטור ושו"ע חו"מ סימן שפ"ו סעי' א', מ"מ קודם השבירה אין הדבר ברור שישבר דאפשר שיקלטנו הרוח את החץ ולא יפול על הכלי ולא ישברנו. ומשו"ה כשקדם אחר ושברו חייב, דלא שייך כאן מנא תבירא תבר, דלא היה ברור שישבר, אך כשישבר מחמת החץ אז הזורק חייב ונעשה מזיק מתחילת זריקת החץ. וזה הוא מה שכתבו התוספות דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא, היינו לומר דזהו הזיקא מגופו ולא מכחו, לא משכחת בצרורות ח"נ, דבנזק מגופו אין דין צרורות, אלא ע"כ דזה הוא נזק שמכחו ובאדם חייב נזק שלם ובבהמה הוה דין צרורות בנזק שמכחו וחייב חצי נזק. אבל עכ"פ מזיק הוה מתחילת הזריקה.

ולא תקשה מהא דשבת (ק"ב ע"א) דזורק ונזכר קודם שנח פטור, א"כ לא נגמרה מעשה הזריקה מתחילת זריקתו, דהתם לגבי שבת בתנאי החיוב בעינן עקירה והנחה, וכיון שנזכר א"כ ההנחה לא היתה בשוגג ולכן לגבי שבת פטור, אבל לענין מזיק פשוט הוא דחשבינן מתחילת הפעולה, דאם לא כן. הא אח"כ הוא אנוס וליפטור כמש"כ הנמוקי יוסף:

וזאת היא ג"כ כונת הרא"ש ז"ל בפרק כיצד הרגל סימן ב' שכתב וז"ל ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב, ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא, הכא לא אזלינן בתר מעיקרא, אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק, דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הנתק עכ"ל, והיינו דאסיקנא דבתר מעיקרא אזלינן, היינו אז הוא נעשה מזיק, א"כ אם נעשה מזיק ברה"ר ורגל פטורה ברה"ר, אם כן איך יתחייב על ההיזק אף כשנעשה ברה"י, הא עיקר חיובו הוא משעת הפעולה שעשה, אף שחיובו נגמר בשעת השבירה, מ"מ עיקר חיובו הוא במקום פטור, וע"ז מסיק הרא"ש דגלי קרא ברגל דחייב היכא דהוה הביעור היינו גמר הפעולה, ואם היא נעשית בחצר הנתק חייב, ואף דהוה צרורות ובשעה שהתזיה ברה"ר לא היה בר הזיקה, דהא לא נעשה עוד מעשה ההיזק ברה"י ואפשר שמה שהתיזה לא יפלו ברה"י דהוה כמו זורק חץ דג"כ לא ברי הזיקו, מ"מ כשנגמר ההיזק חייב והוה מזיק מהתחלת הפעולה כמש"כ לעיל, ולפ"ז לא תקשה על הרא"ש אף שהוא ס"ל ג"כ כהתוס' בהך דזורק חץ:

וגם על הנימוקי יוסף לא קשה, דכיון דמזיק הוא משעת התחלת הפעולה, א"כ אז הוה עיקר זמן חיובו, וכיון שהדליק הנר בשעת פטור, א"כ התחלת פעולתו היתה בפטור ולא יתכן שיתחייב אח"כ מה שהנר דולק בשבת, דנהי דבזורק חץ על הכלי ושברו כשנפל החץ עליו הוא חייב, היינו דגם בתחילת פעולתו היינו בשעת זריקתו הוא נעשה מזיק, א"כ כשנגמר הזיקו הוא חייב דהוה חיוב מתחילת הפעולה אבל אם תחילת הפעולה היא בפטור גמור כהדלקת הנרות עם חשכה שעושה הפעולה בפטור לא יתכן שיתחייב על מה שנמשך אח"כ מפעולתו, אבל בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו ס"ל להנימוקי יוסף שהאחר חייב, כיון שלא היה ברי הזיקא מהחץ. והזורק פטור מפני שלא נגמרה פעולת הזיקו שיתחייב ולא דמי להך שכתב הרא"ש גבי התיזה, אף שגם שם נעשה מזיק במקום פטור, משום דגבי רגל הוא גזה"כ ובער בשדה אחר, ואף היכא דנעשה מזיק במקום פטור גזה"כ הוא שיתחייב על גמר ההיזק אם נעשה במקום חיוב:

ומה שכתב שם בקצוה"ח וכן מוכח מדברי הטור ושו"ע סימן תי"ח סעי' י', ז"ל עשה האחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום הראשון חייב ע"ש ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ולא השני, ואי נימא דזורק חץ ובא השני ושברו השני חייב, א"כ באש דהוי נמי משום חציו ואמאי אינו חייב השני, או עכ"פ יתחייבו שניהם, כיון דלא אזלינן בתר מעיקרא בזורק חץ עכ"ל. הנה לפי מה שכתבו התוס' (בב"ק דף י' ע"ב) ד"ה מאי קעביד, באמת אם השני הרבה בחבילות אם יש גם במה שהרבה השני לשרוף גם השני חייב, וכן הוא בשיטה מקובצת ובחידושי הרשב"א שם, אבל אם השליך עץ אחד בתוך אש גדולה אינו בדין שיתחייב ע"ש. דזה לא דמי לזרק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דהמוסיף עץ אחד לא עשה ההיזק, ובכלל לא דמי, דבבא אחר ושבר הכלי, א"כ אסתלקו מעשה הראשון שזרק החץ ולא פעל כלום בהכלי, אך אם עשה האחד אש ויש במה שעשה כדי שתגיע למקום שהלכה אף שהשני הוסיף עוד אש, הא לא אסתלקו מעשה הראשון והוא בעצמו גמר פעולתו:

ולכאורה הדבר במחלוקת שנוי' שהנה התוס' בב"ק (דף מ"ה ע"א) ד"ה השתא הקשו לפירש"י וז"ל שם ועוד דאם הוא פטור כשתופסים אותו מאליהן כשתופסים אותו בידים נמי פטור דסוף סוף אפי' לא היה מתפיסו בידים היו תוספין אותו מאליהן ולא הפסידו בעלים בהתפסתן כלום עכ"ל, וא"כ לרש"י מיחייב אף דסוף סוף עתיד הנזק לבא. ויעי' במשנה למלך פרק ג' הל' ד' מהל' גזילה ואבידה בד"ה עוד הקשו שמתרץ דעת רש"י דנהי שאם תפסוהו ב"ד פטור ולא מצי אמר אמאי לא ערקתה לאגם מ"מ עדין הדבר היה באפשרות שהשומר יוליכנה לאגם ויצלנה מיד ב"ד וכיון שכן לא דמי לההיא דרבינו דשאני התם שאותו הכלי סופו היה להשבר מיד ובודאי וכמ"ש שם רבינו אבל הכא אינו מוכרח שב"ד יתפסו אותו עכ"ל. ועכ"פ לדברי רש"י דבחששא כי האי חייש שמא לא בא ההיזיק ולכן חייב כשקירב הזיקו מכש"כ הכא דאפשר שלא המיתו רק תבל בו לבד ואפשר דבהא גם התוס' מודים. לפ"ז שוב אפשר דשור המזיק אינו שוה כשור הנזיק ושוב אדחי'. לי' תירוץ האחרונים שמביא כת"ר. ופשוט לענ"ד דהכא ל"ל סוף סוף היה בא לידי היזק, דכיון דהוא היה יכול להציל ההיזק אם היה שומטו ע"כ חייב, דעכ"פ מחויב היה להציל גם אותו מהיזק מדין השבת אבידה, ואף דאם ישב ולא עשה כלל היה נפסד מ"מ כיון דהיה יכול להצילו באופן שלא יהי' לו הפסד ולא הצילו אלא אדרבה הפסידו בידים חייב, ובהא ניחא הא דסתמו הפוסקים דדחפו לעליון חייב. דאי כדברי כת"ר היה להם לפרש דזהו דוקא אם העליון שוה יותר מהתחתון אבל אם אינו שוה יותר אז פטור דסוף סוף היה נפסד, ולפי מה שכתבתי ניחא דבכל גונא חייב כיון דיכול להצילו מהפסד אם היה שומטו וחייב להצילו מדין השבת אבדה משא"כ בהך שהקשו התוס' בדף מ"ה דהתם אין מצוה להעריקו לאגמא:

ולבר מהא מה שהקשה כת"ר לשטת הרא"ש דלא אמרינן מגו בעדים פסולים דלמא מיירי שעדים פסולים ראו הנגיחה, וא"כ לגבי נגיחה ליכא עדים ואיכא פסידא, אך לתפוס אינו יכול דאינו נאמן שוב במיגו דלקוחים דהא איכא עדים פסולים שתפס. והא הרמב"ם כתב בפרק ו' הל' ו' מהל' חובל ומזיק שור שעלה על גבי שור להרגו ברשות המזיק שהוא בעל התחתון כו' ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל עליו ומת הר"ז פטור עכ"ל וע"ש במ"מ וכ"כ המחבר בחו"מ סימן שפ"ג וכיון שהוא ברשותו מקודם ודלמא ראו עדים בעת שבא לרשותו, אך את הנגיחה לא ראו ושוב אינו יכול לטעון לקוח הוא בידי כמבואר בחו"מ סימן ע"ב סעיף י"ח ברמ"א:

אלא דלענ"ד איני יודע איך יצאו דברים אלה מפה קדוש הגאון בעל פני יהושע דבפשטות לק"מ. דהמקשה דקאמר מאי לאו במועד, צריכין להבין מאי דוחקי' לאוקמי במועד וע"כ מטעם שהקשה אהא דמשני לא בתם, אי הכי אימא סיפא דחפו לעליון ומת חייב ואי בתם אמאי חייב, ולהכי סבר דע"כ במועד קמיירי וכסברת התוס' כיון שאינו בהול היה לו לשומטו ולא לדוחפו, ואי נימא דמיירי באין עדים א"כ תקשה נמי דאף אי מיירי במועד בלא עדים מ"ט דחפו חייב כיון דגם במועד בלא עדים הוא בהול כיון דאית לי' פסידא אלא ע"כ דאית לי' עדים קמיירי, ומשני לא בתם קמיירי ואעפ"כ חייב משום שהיה לו לשומטו, וא"נ דיכול להיות במועד בלא עדים, כיון דמיירי רק בגוונא דאית לי' פסידא, וכן כתב בפשיטות בשיטה מקובצת שם דבמועד אם אין שם עדים דינו כמו בתם:

עוד כתב כת"ר אהא דהבאתי ראי' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף משאר מגו מכתובות (דף ט"ו) מאי שנא האי מגו מהאי מיגו הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך והקשה כת"ר ע"ז ותוכן דבריו דהש"ך בחו"מ סימן פ"ב בכללי מגו מביא קושית הב"ח אהא דקאמר מאי שנא האי מיגו מהאי מיגו והקשה הב"ח דהל"ל דהכא בשדה לא הוה מגו להוציא והתם הוה מגו להוציא ולכך לא ס"ל לר' יהושע מגו זה וכתב כת"ר שראה באיזה אחרונים שתירצו דקושית הגמרא היא למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אין לה כלום והוי מקח טעות וקידושין חוזרין ואי נימא דר"י ס"ל דאפילו בשור שחוט נמי אמרי' מגו ורק מגו להוציא לא אמרינן, א"כ קשה אדתני ומודה ר"י בשדה כו' דהוא מענין אחר, לתני בהך ענינא גופא ומודה ר"י אף דלענין כתובה אינה נאמנת, אבל היכא דתבע לכסף קידושין נאמנת ואינה צריכה להחזיר דהו"ל מגו להחזיק אלא ע"כ לדידי' לא נ"מ בין להוציא בין להחזיק ומשו"ה הוצרך לחלק בין שור שחוט בין אין שור שחוט, וא"כ למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה לא צריך לשנוי הכא אין שור שחוט התם שור שחוט, אלא התם הוה מגו להוציא א"כ לזה המ"ד אין להביא ראי' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף משאר מגו דלדידי' לא צריך לשנויי הכא אין שור שחט כו' עכת"ד כת"ר. והנה כת"ר מרבה לפלפל בדרך עקום, ודבריו אינם מוכרחים כלל. גם לפי מה שמקשה כת"ר על ראי' זו הא הבאתי עוד ראיות חזקות ומפורשות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף משאר מיגו, ואם באנו רק לפלפל בלי להעמיק לאמיתו של הדין אין אנו מספיקין. אך גם על מה שהקשה כת"ר אמינא לי' שאין אני אחראי להנהו אחרונים שמביא כת"ר במכתבו. וקושית הב"ח כבר היא מתורצת בטוב טעם בדברי הש"ך שם. וגם לדבריו אטו למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה מוכרח הגמרא לתרץ דהתם הוה מגו להוציא, כיון שאין הכרח לומר דלדידי' האי תירוץ דהכא, אין שור שחוט לפניך, ליכא לתרץ, מאן לימר לן דאף דלדידי' מתרץ הכי, דהוה תירוץ יותר מרווח. ובר מהא הא על כרחך למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, אין לה כלום גם לדברי כת"ר. הא ע"כ מתרץ הגמרא הכא אין שור שחוט. ולפי"ז הא סתמא דגמרא ס"ל דהפה שאסור הוא הפה שהתיר עדיף משאר מגו. וראייתי קמה וגם נצבה:

ומלבד זאת אמינא לכת"ר שתירוצם של האחרונים שהביא אינני מבין. שמה שהקשו דאי לא אמרי' מגו להוציא א"כ למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום והוה מקח טעות וקידושין חוזרין לא הול"ל מודה ר"י בשדה זו כו' דהוה מענין אחר אלא הול"ל מודה ר"י אם תובע לכסף הקידושין שנאמנת כיון דהמגו הוה להחזיק. הא התם אף בלא מגו נאמנת כיון דהיא יש לה חזקת ממון. ועי' בתוס' כתובות (דף ע"ו ע"ב) ד"ה כלה בבית אביה לקידושין שכתבו מפורש דלר' יהושע לענין קדושין נאמנת ואף דהתם לענין מומין אין לה מגו, וא"כ איך שייך למתני ומודה ר"י כיון דר"י רק בעניני מגו קמיירי ובקידושין אף בלא מגו נאמנת:

גם מה שכתב על הא דכתבתי שדבר זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרז"ה אין כדאי להשיב כי אילו ראה את דברי הרמב"ן והיה מדייק במה שכתבתי לא כתב דבריו בזה:

עוד הקשה אהא דכתבתי שאם היה הכרת העובר שלשה חדשים משעה שנאנסה ליכא לספוקי בבן שבעה מבעל כיון דאז לכה"פ היה צריך להיות הכרת העובר שני חדשים ותלתא. והקשה כת"ר מנדה (דף ח' ע"ב) דהכרת העובר של יולדת לשבעה הוא ג"כ בשלשה חדשים, אמינא תרי פירוקי. חדא שאני לא כתבתי להחלט שדינא הכי, אלא אף לפי מה דסלקא אדעתין דצד הפחות של הכרת העובר של יולדת לשבעה היא ב' חדשים ותלתא והכא א"א לספוקי כיון דהכרת העובר משעה שנאנסה היה חדש אחר שבא בעלה, ועוד אני תמה על כת"ר שכתב בזה"ל ותמוהין לי מאד דהא גמרא מפו' היא בנדה (דף ח' ע"ב) דפשיטא לי' להש"ס דאינו ניכר לשליש ימיה וגם מדברי רש"י משמע כן דהפירוש של קמ"ל היינו שגם ביולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימי' דקאמר שם בגמרא משום דאיכא דילדה לתשעה ואיכא דילדה לשבעה קמ"ל. ופי' של הנ"ל היינו דקמ"ל שגם ביולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה. וכן משמע מדברי רש"י עכ"ל כת"ר ואני תמה אקרא, דכנראה שלא ראה דברי הגמרא בעת כותבו, שכת"ר חשב דהקמ"ל איתא בגמרא, אבל באמת ליתא בגמרא האי קמ"ל דהכי איתא שם בגמרא, משום דאיכא דילדה לתשעה ואיכא דילדה לשבעה, ואדרבה מזה משמע דיש נפקותא בין יולדת לתשעה ובין יולדת לשבעה. והקמ"ל הוא לשון רש"י ואין פירושו כמו שחשב כת"ר, כי שפתי רש"י ברור מללו קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים עכ"ל א"כ ספוקי מספקי לי' ומטעם רובא אתינן עלה. והך שמא שכתב רש"י היינו שמסופקין אם היא יולדת לז' וניכר לשלש ימיה. וכ"ז הוא לגירסת הב"ח שגורס ושמא ניכר עוברה לשלש ימיה. אבל לפי גירסתנו שהיא גם גירסת המהרש"א שמא, היינו דאין רש"י מסופק אם יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימי' רק דודאי דניכר לשליש ימי', רק שמא באשה תו דאיירינן היא יולדת לז' ועוברה ניכר לשליש ימי', ויעי' במהרש"א שם בנדה על דברי רש"י אלה ויראה דאדרבה יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה:

והנה בהגה' הרש"ש ביבמות (דף מ"ב ע"א) עלה דקאמר שם ותמתין משהו ותנשא וכי מלו שלשה חדשים לבדקה כתב וז"ל מוכת מכאן דיולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימיה אלא בשלשה חדשים דוקא וכר' יעקב מנהר פקוד בסנהדרין (דף ס"ט), ואע"ג דדחי לה שם רבינא שם לא דחי אלא ראיתו, אבל לא דבריו עכ"ל. והנה ראי' זאת רמיזה בדברי המהרש"א בנדה (דף ח'), ואף דיש לדחות דכל זמן דלא אתרע רובא אזלינן בתר רובא דילדן לתשעה, וע"כ מוכרח לכאו' לומר כן, דהנה הא דפריך ותמתין משהו וכי מלו ג' לבדקה, הא יש לספק שמא גם קודם לזה הזמן היה כבר עוברה ניכר וא"כ ליכא הוכחה דמן הראשון הוא, ובביאורי מהרש"ל על הסמ"ג לאוין קי"א הל' נדה מביא פסק, נשאל לר"מ על אדות האשה שהיתה מעוברת ח' שבועות וכל סימנים שבאשה מעוברת היו בה, עכ"ל אלא מכיון דזה רק מיעוטא שאפשר כן אין חוששין לזה, ועי' בתשו' רעק"א סי' פ"ט דקודם הזמן אין הכרה וכ"כ דו"ז הגאון ר' שמואל בנו"ב תנינא חלק יור"ד סי' קפ"ח דמקודם א"א הכרת העובר ולפ"ז מוכרח לומר דהעובדא של הר"מ שמביא המהרש"ל היה ביולדת לשבעה ויולדת לז' יולדת למקוטעין ועי' בנו"ב תנינא ח' אהע"ז סימן י"ט:

אלא דנראה דדבר זה במחלוקת שנויה, דבירושלמי יבמות (פרק ד' הל' ב') מפורש דיולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה, ומדברי רש"י בנדה (דף ח') משמע דעוברה ניכר לשליש ימיה, וכן הבין בחי' הריטב"א שם בדברי רש"י. אך המהרש"א שם כתב דרש"י מסתפק בזה. ועי' בשירי קרבן בירושלמי יבמות (פ"ד הל' י"א) דמספקא ליה ג"כ בהא ועיין בשירי קרבן בסנהדרין פ"א הל' א' אך בתשב"ץ חלק ב' סימן צ"א כתב שגם יולדת לשבעה אין העובר ניכר אלא לתשעים יום ובמזרחי פ' ויצא כתב דיולדת עוברה ניכר לשליש ימיה:

ונזכרתי שראיתי מביאים ראי' דאף יולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימיה מנדה (דף ח') שהבאתי לעיל דסומכות אומר משום ר' מאיר דהכרת העובר הוא ג' חדשים. והא ר' מאיר חייש למיעוטא והיה לו להקל בדרבנן דאף בפחות משלשה חדשים דיה שעתא שמא תלד לשבעה וסמוך מיעוטא לחזקה כדס"ל לר"מ בכמה דוכתי, א"ו דאף יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה, כ"א לשלשה חדשים. ובילדותי אמרתי לדייק על מה ששינה הרמב"ם לשונו בפרק ט' הל' ד' מהל' איסורי ביאה כתב איזו היא מעוברת משיוכר עוברה והוא ג' חדשים, ובפרק ד' הל' א' מהל' מטמאי משכב ומושב כתב אי זו היא מעוברת משיוכר עוברה ולא מסיים דהוא ג' חדשים, ואמרתי בזה דהנה במעוברת משהוכר עוברה היא בחזקת מסולקת דמים ויש בה שני חדושי דינים, אחד מה שאינה קובעת וסת בימי עבורה, והשני מה שאינה מטמאה למפרע והנה בהא דאינה קובעת וסת אין לה חזקה מקודם בכדי שנימא סמוך מיעוטא דשמא היא מהמיעוט שיולדה לז' והוכר עוברה מקודם לחזקה, דנימא דגם מקודם אינה קובעת וסת, דאדרבה היא בחזקת שאינה מסולקת דמים ואין לה חזקת טהרה. עי' נדה (דף ב' ע"ב,) ועל כן בהלכות איסורי ביאה, אף דנקט הרמב"ם אינה מטמאה למפרע, מ"מ העיקר שם הוא להשמיענו דיני וסתות, אז דוקא כתב משהוכר עוברה והוא שלשה חדשים, דאזלינן בתר רובא דרוב נשים יולדות לט' והכרת העובר הוא לשלשה חדשים, אבל בהלכות מטמאי משכב ומושב לענין טומאת נדה שמטמאה למפרע רק קודם שהוכר עוברה, ואז משהוכר עוברה אף קודם ג' חדשים, אף דאפשר רק ממיעוטא דיולדת לז' אינה מטמאת למפרע, דלטהרות יש חזקת טהרה וסמוך מיעוטא דהכרת העובר של יולדת לז' לחזקת טהרה ואיתרע לה רובא, ולכן כתב הרמב"ם רק מעוברת משיוכר עוברה, אף דלא הוו שלשה חדשים ג"כ אינה מטמאה טהרות למפרע, כך אמרתי בילדותי:

אמנם הנראה בגוף הראי' דר' מאיר ס"ל דיולדת לז' הכרת העובר ג"כ לשלשה חדשים, דאל"כ הא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה אינה ראי' לענ"ד, מדאמרי' ביבמות (דף קי"ט ע"ב) דלמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ והא שם ביבמות (דף ל"ז ע"ב) אמרי' דרק רוב היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה ומיעוט יש דאין ניכר, והכ"נ גבי יולדת לשבעה איכא נמי מיעוטא דאין עוברה ניכר לשליש ימיה, א"כ איך ניחוש ליולדת לשבעה הרי אין זה רק מיעוטא דמיעוטא שעוברה ניכר לשליש ימיה ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ. ולא תקשה ממש"כ התוס' ביבמות (ל"ז ע"א) ד"ה וזו דסמוך מיעוטא דיולדת לז' לחזקת היתר ליבם ואיתרע לה רובא, דהתם דיינינן מיולדת לז' דהמה מיעוט שלם, והכא דיינינן מהכרת העובר ליולדת לז' דהכרת העובר הוה מיעוטא דמיעוטא:

והנראה עוד בזה דע"כ ס"ל לר"מ דיולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה, דקאמר שם דנדה (דף ח') וכמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר' מאיר שלשה חדשים ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' כמשלש חדשים וגו' וקפריך זכר לדבר קרא כתיב וראי' גדולה היא, ומשני משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז'. ואי נימא דגם בילדה לז' הכרת עוברה מצד הטבע לשלשה חדשים א"כ מאי משני, הא ראי' גדולה מקרא, ואמאי קאמר דהוי רק זכר לדבר. ועיין בחידושי הריטב"א שם, א"ו דיולדת לז' מצד טבעיות דידה עוברה ניכר לשליש ימיה, רק מצד הדין אזלינן בתר רובא וחשבינן בכל היולדות הכרת העובר לשלשה חדשים, וע"ז הוא רק זכר לדבר לגבי יולדת לשבעה דאף דעוברה ניכר לשליש ימיה, מ"מ זכר לדבר דחשבינן לשלשה חדשים משום רוב נשים דלתשעה ילדן, ונ"ל דזאת היא ג"כ כונת הריטב"א שם:

שוב ראיתי שכל דברי כת"ר כבר כתובים כמעט מלה במלה בספר נחלת דוד סי' כ"ו, אך כבר כתבתי לעיל והשבתי ע"ז והפלא על הגאון הנ"ל שכתב כדברים האלה, ועי' מש"כ אא"ז בנודע ביהודה מהדורא תנינא אהע"ז סי' י"ט בד"ה אמנם:

והנה הגאון הנ"ל כתב דאף דבירושלמי מבואר דיולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה, מ"מ כיון דבבבלי משמע דמספקא, בהא פסקינן כתלמוד בבלי, משום דהירושלמי פליג אבבלי גם בהא דרוב נשים לתשעה ילדן, וגם הא דבבלי אינו חייש למיעוטא והירושלמי חייש למיעוטא, וא"כ לא נוכל למפשט כלל הך ספקא דתלמודא דידן מפשטיות הירושלמי עכ"ד. והנה לו יהא נמי דבשארי דברים הירושלמי מחולק עם הבבלי, אך בהא דיולדת לשבעה ס"ל להירושלמי בפשיטות דעוברה ניכר לשליש ימיה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, מ"מ הא להירושלמי פשיטא לי' ובבבלי מספקא לית איך נוכל לדחות פשיטותא דהירושלמי, והא בתשובות מהר"י בן מיגש סימן פ"א כתב וז"ל וכל מה שטען כו' חוץ מאומרו שאין סומכין על מה שבא בירושלמי הואיל ואין אנו מוצאים אותו בבבלי שלא צדק בזה, שאין לנו לדחות מהירושלמי אלא דבר שבא הפכו בבבלי, אבל דבר שלא הפכו בבלי אין לנו לדחותו אבל נסמוך עליו ונדון בו עכ"ל. וכן כתב הש"ך ביור"ד סימן קמ"ה ס"ק א':

ובספר באר יעקב ביור"ד סימן קמ"ה הקשה על הש"ך וז"ל דהא פסק הרמב"ם בפרק א' מהל' ביכורים כריש לקיש דקנין פירות בביכורים לאו כקנין הגוף דמי, ופסק נמי דמביא ביכורי אשתו אפי' מתה. ובש"ס דילן בגיטין (דף מ"ז ע"ב) איתא ב' לשונות ע"ש ומותיב ר"ל לר"י מתה אין לא מתה לא, והוא נגד הלישנא קמא דמשני התם דכתיב ולביתך ע"ש היטב. וע"כ צריך לומר דשני לשונות הם ולחד לישנא אמרי' לר"ל דוקא מתה ולא בחייה. א"כ כיון דבירושלמי דביכורים פרק א' מבואר להדיא דר"ל ס"ל דוקא מתה אבל בחייה לא, ור' יוחנן ס"ל בין בחייה ובין במתה. הרי מבואר להדיא דס"ל כהך לישנא בהש"ס דילן דס"ל לר"ל מתה אין לו מתה לא. וה"ל לפסוק כפשיטות הירושלמי וצע"ג עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא קשה, דהא דפסקינן כר"ל לא לכל מילי דפליגי בהא פסקינן כותי', רק בהא דקנין פירות לא כקנין הגוף, אבל במה דלא תלי בהא דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא פסקינן כותי'. וא"כ כיון דבברייתא קאמר דמביא בכורי אשתו משום דכתיב ולבתך לכן פסק הרמב"ם דמביא בכורי אשתו בין מתה בין שלא מתה אף דקנין פירות לאו כקנין הגוף, מ"מ הא כתיב ולביתך. וכן הוא מפורש בשיטה מקובצת ב"ק (דף פ"ט) בשם ר"ת בספר הישר וז"ל דהא דפסקינן כר"ל היינו בכל מקום לבד מביכורים דכתיב ולביתך וכן בשדה אחוזה דדרשינן אם את שדה מקנתו אשר משדה אחוזתו כדדריש ר"מ בפרק השולח עכ"ל:

ובגוף דברי הגאון הנ"ל שכתב לפרש הירושלמי לענ"ד יש לפקפק שכתב וז"ל דחזינן דהירושלמי הוא מחולק בזה טובא עם תלמודא דידן, דהא הירושלמי מוקי למתניתן דספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון בנשאת לסוף ארבעים והוכר עוברה לסוף חמשים, ואילו לתלמודא דידן בכה"ג לית כאן ספיקא דודאי תלינן מן הראשון משום דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לתשעה ילדן. דע"כ לא קאמר בתלמודא דילן שהוא ספק אלא משום דכיון דלא הוכר עוברה לשליש ימיה אתרע לה רובא דלתשעה ילדן. אבל היכא דהוכר עוברה לשליש ימיה מהראשון לא מספקינן כלל בשני ותלינן בודאי מן הראשון. והיינו משום דהירושלמי ע"כ לא ס"ל כלל הך רובא דלט' ילדן וגם ס"ל להירושלמי דכל יולדת לט' עוברה ניכר לשלשה חדשים בהכרח ואפי' מיעוטא ליכא דלא הוכר עוברה לג' חדשים וכמו שהכריח כן הירושלמי דא"כ היבמה לא תינשא עד ד' חדשים, דלכתחילה הוי לן למיחש אפי' למיעוטא כיון דגם בהבחנה דרבנן חיישינן למיעוטא כו' עכ"ל. והנה הא דכתב דלהירושלמי לא ס"ל כלל הך רובא דלתשעה ילדן, איני מבין איך אפשר לומר כן, דהא רבא דקאמר בבבלי יבמות (דף ל"ז ע"א) לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לתשעה ילדן לא מכח איזה הוכחה חיצונה קאמר כן, רק משום דהמציאות היא כך דהא חזינן דרוב נשים יולדות לתשעה, ואיך יחלוקו בירושלמי על המציאות, ועוד הא בירושלמי יבמות (פרק ד' הל' י"א) מביא הא דלעולם אין האשה יולדת או למאתים ושבעים ואחד או לרע"ג או לרע"ד ופשיטא דזה הוא על פי רוב, ואי נימא דלהירושלמי כל יולדת לט' עוברה ניכר לשלשה חדשים בהכרח ואפי' מיעוטא ליכא דלא הוכר עוברה לט' חדשים, א"כ בודאי מן הראשון הוא ונולד לתשעה. ועוד אמאי דקאמר שם אלא כן אנן קיימין בשבא עליה לאחר שני חדשים והוכר עוברה לאחר שלשה חדשים ניתני היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה חמשה חדשים, דעדיפא הל' למימר דא"כ אין כאן ספק דהוא מהראשון כיון דלא הוכר לג' חדשים מהראשון ואפי' מיעוטא ליכא דלשלשה חדשים לא יוכר העובר, ודאי דלית כאן ספק דהוא מהראשון, ואמאי מקשה היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה חמשה חדשים, דזה אין באפשרות כלל:

והנה הגאון הנ"ל בספרו נקט הלשון בירושלמי בנשאת לסוף ארבעים והוכר עוברה לסוף חמשים יום. אך לפנינו הגירסא היא בנשאת לאחר שני חדשים והוכר עוברה לאחר שלשה חדשים ובנשאת לאחר ארבעים יום והוכר עוברה לאחר חמשים יום. דלפי פירושו היה למנקט והוכר עוברה לשלשה חדשים וגם בנשאת לאחר ארבעים יום והוכר עוברה לחמשים יום:

אשר על כן נראה לענ"ד לפרש דהכונה היא דהוכר עוברה לאחר שלשה חדשים לביאת השני דהויין חמשה חדשים מהראשון, ואף דרוב נשים לתשעה ילדן. אך כיון דלא הוכר עוברה לג' חדשים איתרע לה רובא כדאמרי' בבבלי, ועל כן יש להסתפק אם הוא מהראשון או מהשני, וע"ז מקשה בירושלמי דאם באנו להסתפק שמא משתהא הכרת העובר מן הראשון זמן רב כזה, א"כ ניתני היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה חמשה חדשים. אלא דבהא לא מספקינן דבודאי לא משתהא זמן ארוך כזה, כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף ל"ז ע"א) ד"ה רוב היולדות, ובודאי היא מעוברת מהשני. אבל זמן לא ארוך כ"כ אפשר דמשתהא, ע"כ אומר אלא כן אנן קיימין כשבא עליה לאחר ארבעים יום למיתת הבעל ולא הוכר עוברה לשלשה חדשים ממיתת הבעל, שהם חמשים יום מביאת השני, רק לאחר חמשים יום, שזה יותר משלשה חדשים ממיתת הבעל, וכיון שלא הוכר עוברה לג' חדשים איתרע לה רובא של יולדת לט' ויש להסתפק שמא הוא מהשני, וכשילדה לתשעה חדשים ממיתת הבעל שהם שבעה חדשים ועשרים יום יום מזמן שבא עליה השני, א"כ יש להסתפק או שהוא בן תשעה להשני וילדה למקוטעים, היינו עשרה ימים מחדש הראשון ושבעה חדשים שלמים ועשרה ימים בחדש התשיעי. ועיין בנדה (דף ל"ח ע"א) ותוד"ה שיפורא, ותהי מזה סעייתא למהר"י מינץ בתשובתו סימן ו'. וזה מה שאמר הרי יש כאן שלמים לראשון ומקוטעין לשני, וכמו שכתב גם בקרבן העדה דהא דנקט בן שבע לאחרון לאו דוקא אלא כיון דט' חדשים אינן שלמים קרי לי' בן ז' יע"ש. ועוד אפשר להסתפק שמת לא נתעברה תיכף כשבא עליה השני והוא בן שבעה לשני, ולפי זה הירושלמי ס"ל ג"כ כתלמודא דידן דרוב נשים יולדות לתשעה ורוב היולדות לט' עוברה ניכר לג' חדשים ומיעוט יש דהכרת העובר הוא אחר שלשה חדשים ואז איתרע לה רובה והוה ספק:

ועלה דכתבתי דמשום היחוד לא אבדה חזקתה משום דבזה הזמן אינן יודעות שאסור להתיחד ואין במחשבתן שעושות בזה איסור, ע"ז הקשה כת"ר שאינו דומה לקברי המת ביום טוב ראשון דסברי דמצוה קעבדי. ימחול נא כת"ר שלא עיין יפה. הא אנכי הבאתי מהך דסימן ל"ד סעיף כ"ד והוא שעבר על דברים שפשט בישראל שהם עבירה, והתם לא שייך לומר סברי דמצוה קעבדי, והרמב"ם בפרק י"ב מהל' עדות למדה מהנך קבוראי וע"כ ליכא לחלק דרק היכי דבמצוה קעבדי אז אינם פסולים, רק דהכונה דצריך שלא יסברו שעושים עבירה. והפי' בגמרא סברי מצוה קעבדי, היינו שאינם סוברים שעושים עבירה כדי שיפסלו, אבל לא הוה דוקא שיסברו שמצוה קעבדי רק שלא יעברו במזיד:

שוב מה שכתב שמהרי"ט כתב דבמה שהאשה נתיחדה עם העכו"ם בסתר מקרי רצון שלא היה לה לילך ולהתחבט לפניו כ"כ. המהרי"ט ז"ל כתב כן באופן שהאשה הלכה לבית העכו"ם ונתיחדה עמו. אבל לא אם העכו"ם בא לבית האשה דאז לא נתחבטה לפניו. ובנד"ד הא היא לא הלכה לביתו:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה