אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק אבן העזר › סימן ו

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אבן העזר · סימן ו

סימן ה

בע"ה אח"ס תרס"ב לפ"ק הראזאווע יצ"ו. כבוד הרה"ג מהור"ר מרדכי מאיר נ"י הרב דק' הרעסק יצ"ו

אחדש"ט, הנני להשיבו דבר על אודות אשר שאל בדבר האשה שאמרה שנאנסה מנכרי. באמת לא היה ברצוני להשיב דבר בענין כזה, ודבר זה צריך להפתר בזקני הדור המפורסמים דפקיעי שמייהו, ואנכי עודני צעיר לימים, ולא לי לחוות דעה בענינים כאלה. אך לרוב הפצרת כת"ר לא יכולתי להשיב פניו. ומה גם בהודיעו אותי כי אלה שזכו לשם הנם משתמטים ולא יחפצו להשיב לשואלם דבר. ומונעים בר. אמרתי אם במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים כמוהם רוצים לעמוד ומה יעשה רב באחת מערי ישראל אם נקרה לפניו ענין כזה. ועד אנה יחכו אלה העלובים. לכן הנני להשתדל לכתוב הנלענ"ד בענין זה בע"ה. ומה' אבקש כי יורני שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:

ואלה דברי כת"ר בשאלתו עובדא הוה פ"ק אשר אשה אחת שבעלה עבד בצבא, השכירה את עצמה למשרתת וילדה בן קיימא, והודית שנאנסה ונבעלה מעכו"ם אחד, ובלא הודאתה לא היינו יודעים שנאנסה ונבעלה מאחר, יען כי שני חדשים אחרי שנאנסה בא בעלה והיה שבעה שבועות בביתה. ויש להסתפק שהוא בן שבעה מבעלה, והכל תלו העבור בבעלה לולי הודאתה:

והנה לכאו' אנו צריכים להאמינה כיון דיש לה מגו דאי בעיא שתקה ולא היינו חושדים אותה ל דהיינו תולים עוברה שהוא בן שבעה מבעלה. אלא דיש לדון בנד"ד כיון דקודם שבאה לבית דין הגידה לפני כמה אנשים שאין העובר מבעלה וא"כ אח"כ כשבאה לפני ב"ד אין לה מגו דהו"ל מיגו למפרע לדעת הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס"ו סי' ח' שכתב בשטר שהי' חתום בעדים קרובים וטען הלה אמת כי לקחתי קנין אבל היה בשביל מעות של צחוק דלא מהימנינן לי' בהאי מגו דאי בעי אמר לא הקניתי כלום. כיון דאיכא עדים שהקנה ואע"ג דפסולים נינהו מ"מ ניחא לי' למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו, והכ"נ נהי דאין אלה העדים ששמעו מפיה יכולים להעיד מ"מ לא ניחא לה להכחישם עתה כיון שכבר הודית בפניהם שאין העובר מבעלה:

אך יש לעיין בדבר בהא דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אם הוא מטעם מיגו וא"כ כל הדברים המבטלין את המיגו מבטלין גם היכא דאמרינן הפה שאסר הוא שהתיר, או לא דמי למיגו דיותר סברא להאמינו היכא דהפה שאסר הוא שהתיר מבמיגו. וגם היכא דלא אמרינן מיגו אפשר דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ולכאורה מהך דאיתא בכתובות (ט"ו ע"ב) ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתי' הימנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וקאמר עלה בגמ' וקאמר ר' יהושע לר"ג בהאי מיגו דהכא מודינא לך וא"כ משמע דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אינו אלא מיגו כשאר כל מיגו. אלא דיש לדחות דהתם מסיק מ"ש האי מיגו מהאי מיגו הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך ולפי פירש"י דמיירי דאין תובעו א"כ באמת למסקנא הך מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא מעולה יותר משאר מיגו ולפי דברי התוס' שם דמיירי שתובעו א"כ באמת אין הך הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמי לשאר דוכתי דאמרינן הכי רק דבשאר דוכתי פיו לבד אוסר ואין אחר תובע כלל לכן איכא למימר דיש לזה חשיבות יותר משאר מיגו. מה שאין כן כאן שתובעו הוה כשאר מיגו דעלמא. ובתוס' ב"ק (דף ע"ב) כתבו בד"ה אין לך בו וז"ל והא דאמר בפ"ב דכתובות שניים החתומים על השטר ואמרי קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' ועי' ג"כ מש"כ בכתובות (דף י"ח ע"ב) תוד"ה הרי. והנה שם לא הוי מיגו דשתקי דע"כ שואלים להם ע"ד הקיום וצריכים להשיב. ובנד"ד הא אין שואלים לה כלל ואילו שתקה לא היינו יודעים כלום ועל פיה נתודע המעשה מכש"כ שאין זה מיגו ככל שארי המיגו דעלמא. ומשמע מזה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר יש לו חשיבות משאר מיגו וגם בשיטה מקובצת ב"ב דף ל' ובחי' הרמב"ן שם משמע דגם למפרע אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אף כי מיגו למפרע לא אמרינן, דבש"מ שם כתב עלה דהקשו התוס' שם דלא מהימן לומר קמי דידי זבנה ממך מגו דאי בעי אמר בתחילה לא היתה שלך מעולם דמגו למפרע לא אמרי' כתב וז"ל ואם תתמה איך לא נאמר כאן פה שאסר כו' כי לא נאמר הפה שאסר אלא בדבר האוסרו מידיעתם כגון שדה זו של אביך וכגון א"א הייתי לפי שנא' אמת אמרו הרי היו יכולים לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי אחר כי של זה היה מתחילה ובאמת ראוי הוא להאמינו כו' עכ"ל. והרמב"ן בחידושיו כתב דבאמת נאמן לומר כך וכך אמר לי פלוני מיגו דאי בעי אמר לאו דידך היא. אלא דהתם הודאה לא הודאה גמורה עכ"ד. וא"כ הא אמרי' גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר גם למפרע. ולפ"ז הוא עדיפא משאר מיגו. וכן משמע בשיטה מקובצת כתובות דף ט"ו דהפה שאסור הוא הפה שהתיר חשוב יותר משאר מיגו. ונ"ל עוד דדבר זה במחלוקת שנוי' עי' במלחמות להרמב"ן ז"ל בגיטין פרק הנזקין בסוגיא דשני כיסים כתב ת"ל ועוד יש דבר קשה בפירושו של בעל המאור ז"ל שאם מתוך דברו טענו פטור הוא מן הדין לדברי הכל דהוה לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא שיכול הוא לתלות באילן גדול בכך שמקצת הראשונים אומרים שאין דין מיגו לפטור מן השבועה והוא יהא מפרת על מדותם לומר שאפי' בכאן שטענתו בעצמה טענת שמא היא כיון שמתוך הודאתו של זה נעשית ברי נשבע ורחוק הוא עכ"ל, ונלע"ד דבהא פליגי דבעל המאור מחשיב הך דהפה שאסר הוא הפה שהתיר רק כמיגו וכשם שאין מיגו פוטר משבועה כך לך דהפה שאסר כו' אינו פוטר משבועה. והרמב"ן ז"ל לשיטתו בחי' לב"ב ס"ל דהפה שאסור הוא הפה שהתיר חשוב יותר ממיגו ולכן דאף להנך דס"ל דמיגו לפטור משבועה לא אמרינן. מ"מ הפה שאסור הוא הפה שהתיר פוטר אף משבועה דהוה עדיפא משאר מיגו:

והנה הש"ך בחו"מ סימן ק"ח ס"ק ז' מפקפק בהא דהפה שאסור הוא הפה שהתיר ומשוה אותו אותו לשאר מיגו, וכבר השיג ע"ז בקצוה"ח שם ס"ק ד' ובסימן צ"ז ס"ק י"א. וגם מה שהקשה הש"ך ממה שכתבו התוס' ב"ב (דף ה' ודף ע') שתירצו שם בדרכים אחרים ולא תירצו דשם הוה ג"כ הפה שאסור כו' ולא דמי לשאר מיגו, הנה התם לא דמי להך הפה שאסר שבנידון דידן, דהתם אי שתק היה המלוה תובע ומשו"ה הוה כשאר מיגו, אך היכא דאי שתק לא היתה כל תביעה, א"כ בכל אופן בכעין זה אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר:

ובר מן דין הא כתב בספר נתיבות המשפט בחו"מ סימן פ"ב דהך דהרא"ש מיירי דוקא היכא דחתמו בשטרא ועדי השטר מפקי לקלא ושפיר דימה אותו הרא"ש בתשו' למיגו במקום קלא אבל בשאר דוכתי אמרי' מיגו נגד עדים פסולים, א"כ אין נד"ד ענין לדברי הרא"ש ז"ל:

ומלבד זה נלענ"ד דלא דמי להך דינא דהרא"ש ז"ל דהתם הך דהשטר תחת ידו תבעו ועליו להשיב דבר. ואם היה משיב לא הקניתי כלום היה מכחיש העדים, שבאמת הם יודעים שלקח קנין. וניחא לי' שלא להכחישם. אבל בנד"ד מ"מ היה לה לשתוק דבשתיקתה איננה מכחשת אותם כלל. דהא העדים שאמרה לפניהם לא היו באים להעיד כיון דאין עדותם מועיל. וגם זה אינו קרוא הכחשה כיון דכל ידיעתם אינה רק ממנה ואינה יראה להכחישם כיון דאינם יודעים האמת, ואף שהודית בפניהם, דלמא היתה משטה בם. ופשוט הוא דטעמו של הרא"ש הוא דזה הוה כמו מיגו דהעזה. ובנד"ד דאי בעיא היתה שותקת. בשתיקה לא שייך העזה כמובן, ושפיר אמרינן מיגו. ובאמת היתה יכולה להכחישם ועי' ברא"ש שבועות פרק ד' סי' י"ז מש"כ הרמב"ן ז"ל. שוב ראיתי אח"ז שכבר דבר בענין זה בדברי הרא"ש אא"ז בנו"ב תנינא חלק אע"ז סי' י"ח ד"ה ועוד אחת יע"ש שכתב בענין זה בדרכים אחרים:

אלא דאם ראו אחר שלשה חדשים לעבורה שהוכר עוברה א"כ לית לה מיגו דאם נימא דבן שבעה לבעלה הוא, היתה הכרת העובר בתרי חדשים ותלתא אחר הבעילה כדאמרינן בסנהדרין (דף ס"ט) והכא אם הוכר העובר לשלשה חדשים לאחר שנאנסה א"כ היתה הכרת העובר חדש אחד לאחר שבא הבעל וזה א"א אם לא שהיתה מעוברת מקודם. וא"כ לית לה מיגו. אלא דכל זה אין אנו צריכים לחקור כיון דהכרת העיבור בעיא בדיקה כדאי' ביבמות (דף מ"ב) ויע"ש ברש"י ז"ל ומילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי'. ואף כי בכתובות (דף י"ג) איתא אף לזו יש עדים שהרי כריסה בין שניה. ובר"ה (דף כ"ה) האיך מעידין על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שניה. וגם בתשו' מימוניות הנספחות להרמב"ם הל' אישות סי' כ"ה משמע להדיא שלא היו עדים על הלידה רק שראו אותה בבטן מלאה דר' שאלתיאל ובניו העידו שם על הלידה נחשבים לעד אחד. התם בסוף עיבור קמיירי דודאי ניכר אבל בתחילת ההכרה דהיינו ג' חדשים ליולדת לתשעה ותרי ותלתא ליולדת שבעה צריך בדיקה:

אך יש לדייק מהא דיליף (נדה דף ח') דהכרת העובר הוא ג' חדשים מתמר, והתם הא הוכר עיבורה סתמא לכל, דבודאי לא עלתה על דעתם לבדוק אותה בסימניה, אלא די"ל דהתם לא בסתמא ידעו שהוכרה עיבורה, רק שהיא בעצמה הודיעה מזה, כמבואר במד"ר בראשית פרשה פ"ה, מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת ת"ל במתנות כהונה וגם הנה, כי מי הגיד להם לבריות שהיתה הרה, אף על פי שהעובר ניכר לשלשה חדשים, ה"מ לאשה עצמה שיודעת שהיא הרה ולאחרים אינו ניכר עכ"ל:

והנה לכאורה משמע ביבמות (דף ל"ז ע"א) דאף בלא בדיקה בסתמא נמי ניכר עוברה, דקאמר רוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה והאי מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע לה רובא, וכן כתב בהגה' מצפה איתן שם ת"ל נראה דדוקא בהכרת העובר בסתמא קאמר הכי, אבל בהכרה שע"י בדיקה אמרי' דאי לא מנכרי' בסימניה כדרך נשים לשליש ימיה ודאי בר בתרא הוא, וכדמוכח לקמן (דף מ"ב) גבי הא דפריך וכי מלו ג' חדשים ליבדקה עכ"ל והנראה דאין הוכחה מזה דבסתמא נמי יש הכרת העובר לאחר שלשה חדשים, דהא כיון דיבמה לאחר ג' חדשים ודאי בדק בסימניה אם יש הכרת העובר, ועוד הא מדמספקא לי' אי הוה בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני, א"כ לא הוה הכרת העובר גם אח"כ עד חמשה חדשים, דהא השני יבמה לאחר שלשה חדשים, ואם היתה מעוברת מהראשון ע"כ היתה הכרת העובר להדיא עד חמשה חדשים לעוברה, ואת ליכא לספוקי שהיא מעוברת מהשני, דאף אי בר שבעה הוא לא היתה הכרת העור עד שני חדשים ותלתא מעיבורה מהשני, אבל לא מקודם, ומדספקינן דלמא הוא בן שבעה לשני, ע"כ שלא היתה הכרת העובר כלל עד חמשה חדשים:

אלא דלפי זה גם בנד"ד יש לומר דנהי דתיכף לאחר שלשה חדשים לעיבורה לא הוכר העובר בסתמא רק על ידי בדיקה, הא כשעברו ארבעה או חמשה חדשים ודאי שהוכר עוברה להדיא, א"כ לית לה מיגו, אלא די"ל דנהי דהתם גבי היבמה דעד חמשה חדשים ותלתא ודאי היה ניכר העובר אם מהראשון הוא, אך בנד"ד שבא בעלה שני חדשים לאחר עבורה, ואם היתה מתעברת מבעלה וילדה לשבעה, א"כ אף אם הוכר עוברה להדיא לאחר ארבעה חדשים מעוברה היתה יכולה להסתיר הריונה עד ד' חדשים ועשרה ימים שאז הוה זמן הכרת העובר ליולדת לשבעה, ובכל אופן הא לא באו כלל עדים לפנינו להעיד שהוכר עוברה מקודם ושפיר אית לה מיגו דאי בעיא שתקה ולא היו חושדין אותה ותלו העובר בבעלה:

שוב ראיתי בתשובת רעק"א סי' כ"ט שכתב דאי אמרינן רוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה. היינו דניכר בהכרת העין לבד בלא בדיקה בדדין או בהילוך בעפר תיחוח. ועל פי מה שכתבתי אין הוכחותיו מוכרחות, בטלה דעתי:

אבל מ"מ נראה דאף דאיכא הכרת העובר תיכף לשליש ימיה, היינו דוקא כשמסתכלים היטב, וכן כתב אא"ז בנודע ביהודה מ"ת אהע"ז סי' י"ט ת"ל ולא עוד שגם בשליש ימיה ממש הכונה בהכרת העובר שניכר קצת, אבל שיהיה כריסה בין שניה הוא דבר שאי אפשר תיכף בשלשה חדשים:

והנה ידוע מחלוקת הראשונים אם אומרת נאנסתי היכי דאין לה מיגו אם נאמנת ואא"ז בנודע ביהודה תנינא אהע"ז סי' י"ט ובפני יהושע בכתובות פסקו כרבינו יונה דנאמנת אך בתשובת כנסת יחזקאל פסק להחמיר בעובדא ששהתה בלא בעלה יותר מי"ב חדשים, אך בנידן דידן שיש לה מיגו גם הוא יודה דנאמנת, והנה אני מסופק אם אשה אמרה לבעלה נטמאתי דאמרי' עיני' נתנה באחר ואין מאמינים לה אך אם יש רגלים לדבר נאמנת כמבואר סוף נדרים ובאהע"ז סימן קט"ו סעיף ו'. אם ילדה לשבעה או דשהתה לילד עד י"ב חדש, אם זה מקרי רגלים לדבר, כיון דרוב נשים לתשעה ילדן ואינן שוהות ומיעוטא יולדות לז' ושוהות, אם נימא דרוב מסעייא דזנתה ונאמנת דהוה רגלים לדבר דקושטא קאמרה או דגם בזה אמרינן עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת, ובאיזה תשובות מהאחרונים משמע דגם בזה אמרינן עיני' נתנה באחר, אך הדבר צריך תלמוד, וכעת אני טרוד:

ואשר אני חושש בנד"ד דכפי הנראה התיחדה עם הערל ולפ"ז יש לחוש לדעה השני' שברמ"א אהע"ז סי' קע"ח סעיף ג' דאם נתיחדה אבדה המיגו הואיל ונתיחדה שלא כדין:

אלא דכת"ר לא כתב אם היה שם יחוד באמת, ואם ישנם עדים על היחוד, דאפילו לדעת רבינו שמחה שבמרדכי פ"ב דכתובות דס"ל דאם נתיחדה אבדה חזקת כשרות, מודה מיהא דעדי יחוד בעינן, ואיך הוה היחוד צריכים לחקור דלפי דברי החכמת אדם פתח פתוח לרשות הרבים, היינו אפילו לחצר שיש שם ג' ב"א, ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קכ"א וז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי בענין היחוד אשר הזכירו חכמים בכל מקום, אם צריך שיהי' פתח הבית או החדר סגור או אפילו פתוח כו', תשובה כבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעליתי שגדר היחוד הוא שיהו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותם אדם כו' ומאריך שם הרבה ולבסוף מסיק ת"ל הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תרנ"א והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד עד שיהיה בית נעול דתרעא טריק בירושלמי שער נעול במנעול משמע וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות, וכענין הנהו עובדי דפרק בתרא דמס' ע"ז ביין נסך עכ"ל, וא"כ אם לא היה הדלת נעול במנעול אפשר דאין זה יחוד:

ואומר אני דאף אם היו עדי יחוד ג"כ אין לומר שאבדה חזקת כשרות דידה. דטעמא דהאי מילתא מבואר במרדכי שם דכיון דהיא עוברת על דת ונתייחדה אבדה חזקת כשרות. וא"כ לפי המבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ד דאז נפסל לעדות רק אם עבר על דברים שפשט בישראל שהם עבירה, וא"כ בזמן הזה שאם אתה אומר שאשה העוברת על איסור יחוד אבדה חזקת כשרות שלה א"כ כמעט לא הנחת בתו של אברהם אבינו יושבת תחת בעלה שיש לה חזקת כשרות, דבזה"ז אינן יודעות מאיסור יחוד כלל שהיא עבירה בפני עצמה, וחושבות שזהו רק גדר שלא יאנסו, וא"כ אשה המתיחדת אינה חושבת שעשתה איסור כלל ומשו"ה לא אבדה חזקתה והויה כקוברי המת ביו"ט ראשון שאינם נפסלים לעדות וכן ראיתי בתשו' רעק"א סי' צ"ו שכתב וז"ל ועוד נ"ל לדון בעיקר הדבר אחר שמבואר בח"מ סי' ל"ד בראו קושר ומתיר בשבת ולא הודיעו לו תחילה שאסור תולין שלא ידע שהוא מלאכה א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ עכ"ל, וה"נ בזה"ז שמתיחדים עם הנכרים ונוסעים בדרך יחד עמם ואין חוששים כלל לזה אינן יודעות כלל שעושות איסור ואינן אובדות חזקתן בזה. ואף שבמרדכי שם כתב וראבי"ה התירה דמשום יחוד לא הפסידה מגו שלה דאטו כולה נשי דינא גמירי כדאיתא פ"ק דקדושין (דף י"ב), משמע דרק ראבי"ה ז"ל התירה מטעם זה אבל לא רבינו שמחה, היינו בזמניהם שהנשים היו נזהרות מלהתיחד ואעפ"כ קאמר ראבי"ה דכולה נשי לא דינא גמירי אבל בזה"ז דחזינן דרובן מתיחדות בעו"ה גם רבינו שמחה יודה דלא אבדה מיגו שלה:

אחר זמן רב ראיתי בשו"ת ברית יעקב חלק אהע"ז סימן נ"ה שכתב ג"כ וז"ל ועוד כיון דנשי לא דינא גמירי כמ"ש הראבי"ה במרדכי וביותר בדורנו שאינן נזהרים בזה קלקלתן תקנתן לא אבדה חזקת כשרות דידה עכ"ל וזהו ממש כמו שכתבתי לעיל:

ובכלל לא ידעינן אם עברה על איסור יחוד, דדלמא בא הנכרי פתאם בלא ידיעתה ואנסה ואין מושיע לה:

מכל זה נראה דאם הבעל מאמין בצדקת אשתו דקושטא קאמרה ואם עד עתה התנהגה כשורה כבנות ישראל הכשרות יש להתירה לבעלה, ואם יסכימו לזה עוד שני רבנים מובהקים, גם אני נמנה עמהם להתירה לבעלה:

והנני ידידו דוש"ת, חיים פישל עפשטיין חופ"ק

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה