אור ברסלב

תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן כא

סימן כ

לידידי הרב הגאון החו"ב סוע"ח כו' מוהר"ר יוסף אלי' הענקין שליט"א

מה שכתב שבדין תפוס לא נזכר בשו"ע שאינו נוהג אבלות. הנה גם מסתימת לשון הטור והמחבר בסימן שמ"א סעיף ד' משמע ג"כ דאין על התפוס דין אבלות, דאל"כ פשוט דאין עליו דין אנינות, מפני שכבר חלה עליו דין אבלות, וגם מלשון הרא"ש במו"ק פ"ג סי' נ"ה שכתב וז"ל וגם קרובי המת שהם בבית האסורים אין עליהם דין אנינות, כיון שאין יכולים להתעסק בקבורתו, ואמרי' נמי בירושלמי דמי שמתו, מי שנמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין כו' ומשמע אעפ"י שלא יצא מפתח ביתו כו' אלא ודאי מיירי בשלא יצא מפתח הבית ואכתי לא חל עלי' אבלות ואפ"ה פסקה ממנו אנינות, כיון שנמסר לרבים ואין מוטל עליו לקוברו יותר כו' וכש"כ במי שהוא בבית האסורים שאין עליו דין אנינות כלל עכ"ל, משמע מזה דמדמי דין התפוס לדין מי שנמסר לרבים דגם עליו אין דין אבלות ג"כ. ומפו' הוא ברבנו ירחם נתיב כ"ת חלק א' וז"ל וכמו כן אם האבל הוא תפוס אין בו דין אנינות דאין מוטל עליו לקוברו והו"ל כנמסר לרבים ומותר לאכול בשר ויתאבל כשיחול עליו האבלות עכ"ל. ומה שכתב כת"ר וז"ל ואף אם נימא דגם אין אבלות נוהגת בו הוא כשהוא באותה העיר וראוי להתעסק במת אם יציאוהו לחפשי משא"כ ברחוק מקום שאינו ראוי כלל עכ"ל כת"ר. זה לא ניתן להאמר כלל. חדא מדסתמו דבריהם משמע דמיירי בכל גונא, דאף שאינו תפוס באותה העיר. ועוד מדכתבו דבתפוס אין בו דין אנינות דאין מוטל עליו לקוברו, משמע דבודאי אין מוטל עליו לקוברו, ואפ"ה כתב רבנו ירוחם דיתאבל כשתחול עליו האבלות. ועוד מהאי טעמא אם הוא ראוי להתעסק, היה עליו לחול דין אנינות, והא לאחר קבורה הרי חלה על התפוס דין אבלות:

והנה כת"ר כתב לי שבספר שו"ת מהרש"ם חלק ב' פסק שיתחיל למנות מיד. הנה הספר הזה אינו אצלי ושלחתי לשיקגו לרב גדול אחד שיש לו הספר הזה ושלח לי הספר וראיתי שכמעט לא הביא ראי' לזה, ועיקר ראיתו הוא מדברי הרמב"ן שכתב דאין דעתו עליו והכ"נ אין דעתו עליו. וכבר כתבתי דזהו דוקא כשכבר התעסקו עמו וחזרו אז חלה עליהם אבלות אבל אם לא נתעסקו עמו כלל לא חלה אבלות רק בסתימת הגולל, והא הרמב"ן בעצמו בתורת האדם ובחידושיו לברכות כתב וז"ל וכל מי שהוא בבית האסורים ואי אפשר לו לעסוק בו כלל כמדומה דבר פשוט דלא קרינא בי' מי שמתו מוטל לפניו ליאסר בבשר ויין כו' לפי שאי אפשר כלל לעסוק בו, שהרי אפילו מי שנמסר לרבים לקוברו אמרי' בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר כו' ומשמע אעפ"י שלא יצא מפתח ביתו עדיין, דאי כשיצא מפתח ביתו וחלה עליו אבלות לא היה לו להזכיר אכילת בשר ושתית יין. אלא לומר שחייב בכפיית המיטה וחלה עליו אבלות כו' עכ"ל מזה משמע דבתפוס ס"ל דלא תלה עליו אבלות קודם סתימת הגולל, וגם נראה שגם הרמב"ן מחלק בין התעסקו עמו ללא התעסקו כלל:

ומה שכתב כת"ר דהלכה כדברי המקיל באבל. איני יודע אם שייך בנידון זה לומר הלכה כדברי המקיל כו' נגד כל הראשונים כמעט שפסקו דהתחלת אבלות היא משיסתום הגולל, ומהרש"ם ז"ל לא הביאם ולא ביאר שיש לחלוק ע"ז. ובספר שו"ת זקן אהרן סו"ס צ"ד כתב דלא אמרי' הלכה כדברי המקיל באבל בסברא הדחויה מכל הפוסקים, ובשו"ת מהרשד"ם חלק יו"ד סו"ס ר"א כתב דבפוסקים לא אמרי' הלכה כדברי המקיל באבל:

ולענין מה שכתב כת"ר אם אמרי' באנינות הלכה כדברי המקיל, הנה הרא"ש בפרק ג' מו"ק סי' נ"ז פסק דבאנינות לא אמרי' הלכה כדברי המיקל. וברבנו יונה פ"ג דברכות פסק גבי תשמיש בשבת דמותר כר"ג, מפני דהלכה כדברי המקיל, אם כן מדפסק הב"י ביור"ד סימן שמ"א דבשבת אסור בתשמיש ובמחבר סי' שמ"א כתב גם כן דבשבת אסור בתשמיש, א"כ נקטינן דלא אמרי' באנינות הלכה כדברי המקיל. ועוד מאי חומרא איכא כאן, דהא אף להרא"ש דפליג על ר"ת וס"ל דאסור בבשר ויין, היינו רק אם אפשר לו להיות אצל הקבורה ויתעסק בקבורתו. וכמש"כ רבנו יונה בברכות פרק ג' שהודיעו לר"ת שמביאים אותה לקברה במקום שהוא דר שם. ועוד הא הרא"ש בעצמו פרק ג' שם כתב דבתפוס לא חלה עליו אנינות, ומאי שנא מאם הוא בעיר אחרת, א"ו דהתם גבי עובדא דר"ת כיון שהיה אצל קבורתה, ע"ז פליג הרא"ש ז"ל, וגם היכא שהוא במקום לא רחוק ויכול לבוא להתעסק בקבורתו אז ס"ל להרא"ש דחלה עליו אנינות כעובדא דר"ת שמתה אחותו בשבת והודיעוהו במוצאי שבת כמו שכתבו התוס' בברכות (דף י"ת) סוד"ה ואינו מברך. ואף שהרא"ש כתב שהיה מקום רחוק. היינו, דהיה רחוק יותר ממהלך אדם בינוני שמחשבינן זה למקום רחוק. אבל מכל מקום היה יכול להיות אבל קבורתה, דהא הביאוה לקבורה במקום שהוא דר בו. אבל במקום רחוק שאינו יכול להיות אצל הקבורה זה לא פליג הרא"ש דלא תלה עליו אנינות:

ומה שכתב כת"ר ומהיכן ידע מתי יקבר וכי מחויב הוא לשלוח תלגרם ע"ז, הנה לדעתי אפשר נמי דבריך לשלוח לשאול מתי תהיה הקבורה. ועוד הא אנן אמרי' היכא דידוע שעוד לא נקבר, ואם אפשר שכבר נקבר מן הסתם צריך לנהוג אבלות, כמבואר בהרא"ש מו"ק סוף פ"ג סי' צ"ז דבאמרו לה לאחר ד' ימים היה בעלך גוסס שמחויבת להתאבל, משום דרוב גוססין אינם קיים ג' או ד' ימים והתם אמרינן נמי מסתמא כבר נקבר, על כן מחויבת להתאבל. אבל היכא דידוע שלא נקבר, אז לא חלה עליו אבלות עד שיסתום הגולל. ומה שהביא כת"ר מסימן שע"ה באין יודעים מתי יקבר דמונים מיד. א"ז ענין לנד"ד, דהתם אף שבודאי לא נקבר עוד, כיון שהתעסקו עמו והחזירו פניהם מנין מיד, ולשון דאין יודעים מתי יקבר, כבר העירו ע"ז עיין במשיב דבר בתשובה שהבאתי:

שוב ראיתי בספר חיים וברכה למשמרת שלום בהל' אונן ס"ק ס"ז ובהלכות התחלת אבלות ס"ק ע"ב שכתב דמדברי האור זרוע הל' אבלות בסי' תכ"ד משמע דרק כשהוא עם המת בעיר לא חלה עליו אבלות עד שיסתום הגולל לא כשהמת בעיר אחרת עכ"ל. ולפי דבריו יהיה האור זרוע סותר דברי עצמו, שמשמע שם בסי' תכ"ד שמסכים לראב"ן ששמועה קרובה משעת קבורה חלה עליו אבלות אלא דבאור זרוע לא כתב דכשהמת הוא בעיר אחרת לא חלה האבלות משנסתם הגולל רק בשעת שמועה, רק עלה דהביא הגמ' דמו"ק דא"ל רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתון בתר ערסא מדמהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו כתב וז"ל הא למדת דאדם המשלח את מתו ממקום למקום כיון שיצא המת חוץ לשער העיר וזה חזר לביתו חלה עליו אבלות מיד, אע"ג דלא יקבר עד ו' ימים או ז' ימים אבל מי שהוא עם המת בעירו אין חלה עליו אבלות עד שיסתם הגולל עכ"ל. והיינו כדעת הרמב"ם והרמב"ן דדוקא כשמוליכים לקברו בעיר אחרת מתחיל להתאבל משיצא משער העיר. אבל כשקוברין אותו באותה העיר הוא משיסתום הגולל. אבל אין זה ענין להא דאם שמע בעיר אחרת ולא נתעסק כלל בקבורתו, וכמו שכתבתי לעיל:

תוכן העניינים

תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה