תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה
סימן א
לכבוד הרה"ג ר' יהושע הכהן שפירא בקליוולאנד
אשר שאל אם אמת הוא מה ששמע משמי שהשוחטים יש להם חזקת השחיטה במקום שהם שוחטים אצל סוחרי העופות ואסור להשיג גבולם, האמת הוא כן וכל כי הני מלתא מעלייתא ליתאמרו משמאי, ואף שנתקבלו בלא הסכם בני העיר והרבנים, מפני שלא התענינו בדבר והניחו לכל סוחר עופות לקחת לו שוחט בעצמו, מ"מ הלא למדו דין השגת גבול מהא דמבואר בחו"מ סי' רל"ז סעיף ב' דאסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו, והמקור לזה הוא מדברי התוס' בקדושין (דף נ"ט). והכ"נ אסור לשוחט להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו שוחט אחר, ואם עובר ע"ז נקרא רשע ואסור לאכול משחיטתו:
והנה ממה שכתבו התוס' שם וז"ל:
אם לא שיאמר ב"ה דאין רצונו לעכב המלמד שלו, מזה הבין כת"ר דיש רשות לבעה"ב בכל עת לומר שאין רצונו לעכב המלמד ואז יכול מלמד אחר להשכיר עצמו, וכן גם בנד"ד אם יאמר הסוחר בעופות שאין רצונו לעכב השוחט אז רשאי שוחט אחר לבוא בגבולו. אך לענ"ד אין הדבר כן. דכבר הקשו העצמות יוסף ומהרי"ט בחידושיו למה כתבו התוס' שצריך שיהיה המלמד בביתו הלא מדין עני המהפך בחררה הוא רק אם משתדל והיה לו פיסוק דמים מהני:
אך לפי דברי המקנה שפי' דברי התוס' שכונתם אף בשכור לזמן אחד ועבר הזמן ונשאר על זמן השני, דבזה א"צ פיסוק דמים כלל דמסתמא על פיסוק הראשון של זמן הקודם וכמ"ש בחו"מ סימן של"ג סעיף ח' עכ"ד. ולפי"ז דברי התוס' עולים כהוגן דאם שכרו לזמן אם יבא מלמד אחר להשכיר עצמו אין זה בגדר מהפך בחררה, כ"א הוה גזלן גמור, וגם הבעה"ב אינו יכול לומר אין רצוני לעכבו, אך כשכלה הזמן והוא נשאר בסתמא גם כן אסור למלמד אחר להשכיר עצמו משום מהפך בחררה, אבל הבע"ב יכול ע"ז לומר שאינו רוצה לעכבו עוד, וכן משמע ג"כ מדברי מהרש"ל בים של שלמה בקידושין שם, לפי"ז אם שכר מלמד לזמן אין הבע"ב יכול לסלקו תוך הזמן, וכן נמי שוחט אינו יכול לסלקו תוך הזמן, וכן מפורש בתשובות הרא"ש כלל ק"מ ס' ד' וז"ל ששאלת מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת ובתוך השנה מצא טוב ממנו אם יש להוציא מן הראשון לתת לו, דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו, עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן רנ"ט:
והנה דברי הרא"ש צריכים ישוב לכאורה, דמה שכתב שאם שכר מלמד לבנו ומצא טוב ממנו דאינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, וכן כתב בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רפ"ה דבשוכר מלמד ואח"כ מצא אחר טוב ממנו דאינו יכול לתת לו מלאכה אחרת אעפ"י שהיא קלה מהלמוד ולכאורה זה הוא נגד מה שפסק הרא"ש בעצמו בפסקיו (בבא בתרא דף כ"א) כרב דימי דמקרי דרדקי דגריס ואיכא אחרינא דגרוס טפי מיני' מסלקינן לי', כן פסק הטור ביו"ד סימן רמ"ה, אם כן מלמד שלומד לתנוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקין הראשון מפני השני:
ונלענ"ד דהרא"ש קאמר רק היכא דשכרו לזמן ידוע כי אז סבר וקבל וא"א לבטל השכירות אף אם ימצא מלמד טוב ממנו, אבל אם נתקבל המלמד בלא זמן ידוע אז מסלקינן לי' אם נמצא אחר טוב ממנו, כיון דלא נחית לזמן ידוע, אדעתא דהכי נחית אם ימצאו טוב ממנו יסלקו אותו:
ועוד י"ל דהכונה של איכא אחרינא דגריס טפי, היינו לפי התלמיד שיכול לגרוס טפי ממנו ואם זה אינו למד טפי, אם כן אינו לומד לפי מה שהתינוק יכול לקבל, והוה בגדר פושע במלאכתו שכתב הרא"ש בתשו' שמסלקין אותו:
והנה ספר המקנה אינו לפני עתה, אך לפי מה שהביא בנ"צ את דבריו אינו מבין, דבאופן זה אם עבר הזמן ונשאר המלמד על זמן אחר, לענ"ד אין זה בגדר עני המהפך בחררה, כי אם גזל גמר למלמד אחר להשיג גבולו, דהא הש"ך שם ס"ק מ"ד והט"ז שם השיגו על הרמ"א אם נשאר בסתם וס"ל דאף בזה נשאר על תנאו הראשון, ואפילו לפי דברי הרמ"א נראה דזהו דוקא לגבי תנאי השכירות, אפשר דיכול הבע"ב לשנות מתנאו הראשון, אבל לגבי עצם השכירות בודאי הוא שכור אצלו, כיון שהניחו לעבוד ונהי דהבעה"ב יכול לסלקו, אבל כל שלא סלקו הלא יש לו דין שכיר אצלו ובודאי מדינא אין אחר יכול להשכיר עצמו על מקומו כל זמן שלא סלקו הבעה"ב, ואין זה בגדר עני המהפך בחררה:
ונראה לענ"ד דדברי התוס' ניחא בפשוטן, דמיירי ששכר אותו לזמן, למשל על שנה אחת וככלות הזמן בטלה השכירות. ובאופן זה כתבו התספות דבתוך שנה ראשונה כל זמן שהמלמד בביתו של בעה"ב אסור למלמד אחר להשכיר עצמו על השנה השניה, דהא האיסור משום מהפך בחררה יש אם אחד מחזיר אחר הדבר לקנותו או לשכרו אף שעדיין לא עשה שום פעולה באותו הדבר עצמו, מכש"כ כשכבר מלמד אצלו ויודע הוא שיצטרך מלמד אף לשנה השניה כשתכלה זמן שכירותו, מסתמא משתדל הוא ללמד יפה אף מפני הטעם כדי למצא חן בעיני הבעה"ב כדי שישכרנו אף לשנה האחרת, ואם כן הוה בגדר עני המהפך בחררה, ובאופן זה כתבו התוספות דכל זמן שהוא בביתו אסור למלמד אחר להשכיר עצמו על השנה האחרת, אם לא שיאמר הבעה"ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו, דהיינו על שנה האחרת, אז יכול מלמד אחר להשכיר עצמו, אף אם המלמד הוא בביתו תוך שנה הראשונה, ואז אין זה בגדר עני המהפך בחררה:
ואין להקשות על זה מהך דכתב בנתיבות סי' רל"ז ס"ק א' דתקנת ר"ג שהחרים שלא להסיג גבול בשכירות בתים, היינו שלא להוסיף כלל בדמי השכירות, כי קודם ששכר השנה השניה היה מן הדין רשאי להוסיף דמים על דמי שכירות החרים ר"ג שלא להסיג גבול, עכ"ל. משמע מזה דאף שהשוכר דר בהבית אין כאן השגת גבול לשכור שנה שאחריה, דלא דמי כלל, דגבי מלמד בודאי משתדל הוא בלמודו ג"כ בכונה כדי למצא חן על ימים הבאים, והוה כמו שמחזיר אחרי דבר לקנותו דיש בו משום עני המהפך בחררה, אבל בדר בבית אין כאן משתדל על להבא כלל, ומשו"ה אין בזה משום הסגת גבול:
אלא שדברי הנתיבות יש לתרץ בפשיטות, דמה שהקשה דבשכירות יש משום דינא דבר מצרא. היינו כשעודו שוכר את הבית, אבל תקנת ר"ג מובא בתשובת מהר"ם ב"ר ברוך. שהיא שלא לשכור בית עכו"ם שדר בו ישראל עד מלאת לו שנה אחר שיצא ישראל מהבית, אם כן כשכבר יצא מהבית ואינו עוד שוכר אותו, על זה עשה ר"ג תקנה שלא לשוכרו על מלאת לו שנה אחר שיצא דבזה לכ"ע אין דינא דבר מצרא:
והנה בנד"ד אם קבלו לזמן אפשר דבכלות הזמן יכול לסלקו, אך הא הם מקבלים סתמא והרי לשיטת הרשב"א המובא בחו"מ סימן ס' דכל מי שמתחייב בסתמא הוא לכל ימי חיו, ואף לפי שיטת הרא"ש שם דאפשר דהתחייבות סתם הוה רק על יום אחד, משום דהמוציא מחברו עליו הראי' כמבואר באחרונים שם, אך כבר כתב בשו"ת חמדת שלמה חלק או"ח סי' ז' דהאידנא בכל המנויים הוה לעולם, ואם כן סתמא נמי הוה לעולם, וכ"כ בשו"ת שאילת שלום תנינא סימן ק'.
ועוד נראה לענ"ד דבנ"ד גם הרא"ש יודה דהוה לעולם, דהנה פשוט דהשוחט שקבלו הסוחר בעופות לשחוט אצלו יש לו דין פועל, וכשמנהו לפעולתו בסתם גבי שוחט הוה לעולם, דהנה בתומים שם סימן ס' ס"ק ח' כתב דהיכא דיש סברא דהוא לעולם גם הרא"ש מודה, כמו בנודר לתת לעני דסתם נדרים להחמיר הוה לעולם, והנה הרמב"ם בפי' המשניות (בבכורות דף כ"ט) כתב ומן ההלכה הזאת יתבאר לך שיש מן הטבחים וכו' אז יטול שכר על כל מה שישחוט בין נבלה בין טריפה בין כשרה כדי שלא יבא לידי חשד כו', עכ"ל, וכן אפסקא ביור"ד סימן י"ח סעי' י"ח, ואם כן אם תהיה ביכולת הבעה"ב לסלק את השוחט בכל עת שירצה, אם כן הרי השוחט תלוי בו בכל פרנסתו ופשיטא שיש כאן חשד שמפני שירא ממנו שלא יסלקו לא יגלה אם יקרה שינבל בשחיטה ויגרום לו הפסד, ובאופן כזה היה אינו נאמן מק"ו מנוטל רק מהכשרות שרק הרוחה לפרנסתו איכא, משא"כ כאן שעיקר פרנסתו תלוי בזה שאם יכעס עליו יסלקו לגמרי ממקומו, והנה נקטינן כללא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, אם קבלו לשוחט בודאי קבלו באופן הראוי עפ"י דין כדאיתא בבא מציעא (דף צ"ו ע"ב) דהיתרא ניחא לי' דליקני, ועי' מש"כ הט"ז ביור"ד סימן קמ"ו ס"ק ד', ולפ"ז אפשר דגם להרא"ש אם קבלו בסתם הוה קבלה לעולם, כיון דאם לא קבלו לעולם איכא איסורא משום חשדא שירא פן יסלקו, לכן אמרי' דקבלו באופן דליכא איסורא, והיינו לעולם:
שוב ראיתי בספר באר יצחק חלק יור"ד סימן ג' שכתב ג"כ שמינוי שו"ב הוא לעולם:
ולכאורה יש למידק דאם כן מ"ט נקטו האחרונים אם שו"ב אחר בא בגבול רעהו דאסור משום עני המהפך בחררה, עי' בשו"ת שבסוף הש"ע של בעל התניא, סימן ט', הא אסור משום גוזל ממש, אך זה לא קשה כלל דהתם אין השוחט השני מסלקו ממקומו לגמרי, רק שרוצה גם הוא לשחוט בעיר הזאת, דנהי דיש להשוחט הראשון זכות על מקומו ואין לסלקו מצד הדין, אך על מה שאסור לשוחט לשחוט גם ליחידים, זה אסור מצד עני המהפך בחררה:
ובזה ניחא נמי מה שחולקין בתשו' האחרונים על בעל גדולי הקדש שנדפס אצל התבואות שור בסי"א ס"ק ג' שכ' דאין איסור הסגת גבול בשו"ב שהחזיק מעצמו לשחוט, וחלקו עליו שגם בזה יש הסגת גבול, ולכאו' הוא מלתא בלא טעמא, דאיזה חזקה יש לו אם החזיק בעצמו, והא הוה חזקה שאין עמה טענה, אך לפי מה שכתבתי זה ניחא, דנהי דאין לו חזקה על מקומו ויכולים לסלקו אם לא קבלוהו לשו"ב, אך כל זמן שלא סלקוהו הרי הוא עני המהפך בחררה ואין לשו"ב אחר להסיג גבולו:
שוב מצאתי בספר שואל ומשיב תנינא ח"ג סי' פ"ה שכתב ג"כ דהוה איסור גמור היכא דאימת הקצבים על השו"ב, וזה הוא ממש כדברי:
ומה שכתב כת"ר דזהו רק כמו מתנה ואין בזה רק משום ועשית הישר והטוב, וכמו שאין במצרן משום ועשית הישר והטוב היכא דאיכא פסידא, כן גם בנד"ד יכול הבעה"ב לסלקו, במחילה מכת"ר, אין הדבר כן, דאפילו אם היה כאן צד מתנה, הגע בעצמך אם אחד נתן כבר מתנה לחברו האם יכול הוא לסלקו מהמתנה שנתן לו כשירצה אח"כ, ואי הוה כאן משום ועשית הישר והטוב זה הוא רק על השו"ב שלא ירד לאומנות חברו שנקרא רשע כמבואר במכות (דף כ"ד) ובסנהדרין (דף פ"א), ובאופן שאין שם גזל גמור רק משום מהפך בחררה וכדומה, אבל כאן הוא פועל שבא בשכרו ואין בזה משום מהפך בחררה גרידא, רק משום גזל גמור כשמסלקו ממקומו:
וראיתי בשו"ת דברי חיים שהביא כת"ר סיוע לדבריו, ושם מבואר ממש כדברי, ת"ל בסימן ט' חלק יור"ד בח"א, אם כן נמי בשו"ב שמוחזק לשחוט אצל בעה"ב אסור לשו"ב אחר להסירו משום דהוי עני המהפך בחררה, דודאי גם במלמד איירי שאינו מדחהו בתוך זמנו, דאל"כ בעה"ב אינו יכול לדחותו, ורק איירי בסוף הזמן נמי אסור למלמד אחר לשכור עצמו אצל אותו בעה"ב משום עני המהפך בחררה, עכ"ל, הרי ברור בדבריו דבתוך הזמן הבעה"ב אינו יכול לדחותו, ובסתם הוה הקבלה לעולם ואינו יכול לדחותו:
והנה אף למי מה שסבר שזהו בחינם גם כן אינו יכול לסלקו, דהנה בבא בתרא (דף כ"א ע"ב) איתא מקרי ינוקא שתלא טבתא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין נינהו והרמב"ם בפ"י הל' ז' מהל' שכירות כתב וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות כו' מסלקין אותן בלא התראה ומבואר באחרונים שלדעתו רק טבח של בני העיר מסלקין בלא התראה. אבל טבח של יחיד אין מסלקין אלא בהתראה, אך הראב"ד בהשגות והטור ס"ל דגם טבח וכל הנהו דיחיד נמי מסלקין בלא התראה, והנה במגיד משנה שם הביא בשם הראב"ד שהקשה אי בשכר מאי פסידא איכא והלא משלם אי בחינם כי מסלקי לי' מאי פסידא אית לי'. ותירץ דאפילו בחינם קנסינן לי' ולא עביד לא בחינם ולא בשכר כו' עכ"ל. והרי הראב"ד ס"ל דבשוחט של יחיד דמסלקינן גם כן בלא התראה אם נבל הבהמות, אבל אם לא ניבל לא מסלקינן לי' אף דעביד בחינם, ומכיון דהוי בחינם הרי זה כמתנה, מ"מ לא מסלקינן לי'. אבל באמת אין זה מתנה, רק הוה פועל העובד בשכרו, וגם בעה"ב מגדיל מסחרו בשביל השוחט, דזה הוא לטובתו, כמש"כ גם כת"ר בעצמו. ואם כן לפי דברי הכל טבח של יחיד לא מסלקינן לי' אם לא נבל, ואף בזה כתב הרשב"א ז"ל דהתראה הוא דלא צריכים אלא מיהא בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהם לא מסלקינן להו עכ"ל, ואם השוחט מפסיד להבעה"ב אז יקוב הדין ביניהם ויעשו כתורה:
ועוד זאת, דהלא גם לפי דבריו הוא שכל זמן שהשוחט עומד אצל הסוחר בעופות אסור לשוחט אחר להשתדל לקבל מקומו משום עני המהפך בחררה שנקרא רשע ואסור לאכול משחיטתו, ורק לפי דברי כת"ר יש רשות להסוחר עופות לסלקו ממשמרתו ואז יכול הוא לקבל כל שוחט שירצה, ולפי זה נפל פיתא בבירא, דהלא ידוע שברוב הפעמים אין הסוחרי עופות חפצים לסלק את השו"ב רק ששוחטים אחרים באים ומפתים אותם בכל מיני פתויים והבטחות ועוברים בשאט נפש על איסור עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלה שנקרא רשע, והבע"ב יסלק השוחט ממקומו ויקח את הרשע ויקיים מאמר הגמרא ב"ק (כ"א ע"ב) הכלב שנטל חררה, ובאופן כזה שחיטתו אסורה ויכשיל רבים, ע"כ נראה דאסור להשו"ב השני לעמוד במקום הזה אשר בגרמתו נדחה רעהו, וה' ישמרנו שלא נכשל ח"ו בהלכה:
סימן ב
הנה הרב הגאון ר' אליעזר מאיר פרייל כתב בהפרדס ח"א חוברת י"ב סימן קט"ז לתמוה עלי על שכתבתי בתשובה שנדפסה בהפרדס דהאידנא בכל המנויים הוה לעולם, וכתב ע"ז שזהו רק במקומות אחרים, אבל במדינה זו אין המנהג כן. הנה אנכי כתבתי רק באופן שמממנים סתמא בלא קביעת זמן ומי יוכל לברר שבמדינה זו אין הדבר כן אם ממנים בלא זמן קבוע, כן הדבר שברוב פעמים במדינה זו מתמנים לזמן קבוע, אבל אם מנו שוחט בלא קביעת זמן כי אם סתמא, בזה כתבתי שהוא לעולם:
ולכאורה יש להקשות על זה מדברי המחבר באו"ח סימן נ"ג סעיף כ"ו קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי צבור לזמן כו' אפילו לא קבעו להם זמן סתמא כפירושן מאחר שנהגו כך עכ"ל ולפ"ז כיון שנהגו לקבל על זמן קבוע, בסתמא נאמר כפירושו לזמן ויכול לסלקו, דלא קשה כלל. דמלבד מה דהך דינא הביא הב"י בשם הרשב"א, ולפ"ז יהיה הרשב"א סותר דברי עצמו דהא הוא ס"ל דהמתחייב עצמו בסתמא הוא לעולם והא גם בכל המתחייבים נהגו שהוא לזמן קצוב, ואעפ"כ אם התחייב סתמא הוא לעולם, ואיך אמר הכא דאם מנוהו בסתם דסתמא כפירושן דהוה לזמן קצוב. ועוד איזה זמן קצוב תתן לו בסתמא, דהא המתמנים לזמן קצוב אין מתמנים לזמן אחד ידוע, רק כל אחד לזמנו הקצוב לו אם שנה או שנתים או שלש שנים ואיך תאמר סתמא כפירושו אם פירושו של הזמן קצוב אינו שוה, רק כל אחד לזמנו הקצוב לו ביחוד. ועוד מאי האי שכתבו הרשב"א והמחבר ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם עכ"ל, דמאי נפקותא איכא אם יכנסו אחרים תחתיהם או הם עצמם יכנסו לזמן שני הקצוב להם:
אשר על כן האמת יורה דרכו שלא בכל אופן אמר כן הרשב"א רק באופן שנהגו בזמנו למנות לזמן קצוב שוה לכל המנויים, ונהגו שאחר הזמן הזה יכנסו דוקא אחרים ולא אותם שמינו בזמן הקודם, כדי לזכות גם לאחרים, וכמו דאמרי' ביומא (דף כ"ו) חדשים לקטורת ומעולם לא שנה בה אדם. וכן מורה לשון הרשב"א שכתב וז"ל ואם מפני החשד, כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד שכשרים שבדורת נושאים במשא העם ובצרכי הצבור ואח"כ מסתלקים ובאים אחרים תחתיהם עכ"ל. ואם כן שכל המנויים נתמנו אז לזמן קצוב למשך שנה או שנתים שוה לכולם ואח"כ נסתלקו וממנים דוקא אחרים סתמן ג"כ כפירושן למשך הזמן ההוא הקצוב לכולם בשוה. אבל במדינה זו שאף שממנים לזמן היינו כל אחד לפי זמנו, יש שממנים לשנה ויש לשלש שנים, וגם ככלות זמן הקצוב יש שממנים אותו האיש ולא רק אחרים, בזה בודאי לא אמרי' דסתמן כפירושן, דאיזה פירושן תתן לו כיון דאין פירושן שוה. וע"ז כתבתי דסתמא הוה לעולם אף לשיטת הרא"ש, שוב ראיתי שכבר העיר מזה בחתם סופר:
ומלבד זה מה שכתב שבמדינה זו אין המנהג כן כי אם ממנים השוחט למשך זמן ידוע, הרי הרבה מהאחרונים שכתבו שאף שנתמנה לזמן שש שנים וכדומה, מ"מ אחר כלות הזמן אין לסלקו, ואם יאמרו שהמנהג במדינה זאת הוא לסלקו מאן יימר שמנהג ותיקין הוא ואפשר שאין רוח חכמים נוחה מזה והרבה הפקרות יש במנהגיהם שלא ברצון חכמים, רק דיכול לומר דהא טעמא דאין מסלקים הוא מפני שיחשדוהו שסלקוהו מפני שהוציא טריפה מתחת ידו כמש"כ הרשב"א הובא בב"י או"ח סימן נ"ג, והכא כיון שידוע שמסלקים אותו ככלות הזמן בלי שום טעם, שוב ליכא חשדא שיחשדוהו שבשביל שהוציא טרפה מתחת ידו סלקוהו:
ועל מה שכתבתי דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקנן ואם קבלו לשוחט בודאי הוא באופן הראוי וכיון דאם לא קבלו לעולם איכא איסורא משום שירא השחוט פן יסלקו ולא יגלה אם יקרה שינבל בשחיטה ויגרום לו הפסד ע"ז כ' דיש להסתפק אם עלינו להחזיק את בעלי המטבחים לצדיקים וחסידים כאלו כו' והכ"נ ידעינן כי במדינה זו סתמן של הסוחרי עופות ובעלי בתי המטבחים אינם ותיקים וחרדים כל כך ומסתמא אינם חוששים פן ואולי יש לחשוד את השוחט כמו בהא דיו"ד הנ"ל עכ"ל ואמינא אנא דלפ"ז החשד הוא יותר גדול, כיון דאינם חרדים ואין חוששים להאכיל נבלות וטריפות, וא"כ איכא חשש גדול שהשוחט יפחד לגלות אם ינבל:
אלא איך לא עלה על דעתו דאין הדבר תלוי בבעלי בתי המטבחים בלבד, כי אם גם בהשוחט, ואת השוחט הלא בודאי אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן, והם הלא אינם רשאים להתמנות באופן כזה שמורא יעלה על ראשיהם שבכל רגע יכול בעל בית המטבחים לסלקם, ועל כרחך הם מתמנים באופן הכשר לפי הדין, ולפ"ז גם בעל בית המטבחים מוכרח הוא להתרצות לקבל באופן האפשר עפ"י דין, כיון שבאופן אחר אי אפשר לו לקבל שוחט בשום פנים, דהא כל שוחט אינו רשאי להתמנות באופן שיכול לסלקו בכל זמן שירצה בעל בית המטבחים, ובעל כרחו בסתמא גם הוא מתרצה דהמינוי יהיה לעולם:
וראיה לזה, דהנה התוס' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא כתבו וז"ל ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, כיון דתלוי נמי בדעת המקדש כו' עכ"ל ולכאו' איכא למידק הא בקידושין בעינן ריצוי שניהם ואם היא אינה מתרצה גם כן אינן קדושין ומה זה שכתבו דתלוי נמי בדעת המקדש, זה הוא רק לקיום הדבר אבל בביטול הדבר תלוי בכל אחד לבדו ואם אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אם כן אין כאן ריצוי דידה והקדושין בטלין, וכן נמי בבבא קמא (דף ק"י ע"ב) ד"ה דאדעתא דהכי שכתבו וז"ל וא"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לא בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה לי' אדעתא דהכי עכ"ל דתקשה הא במקח בענין ג"כ ריצוי שניהם וכיון דהלוקח אדעתא דהכי לא קנה, אם כן אין כאן ריצוי דידיה והמקח בטל, ומאי האי שתירצו דהתם לא בלוקח לחודי' תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה לי' אדעתא דהכי דודאי תלוי בדעת לוקח לחודי' לבטל המקח, כיון דאין כאן ריצוי דידי':
ולפי מה שכתבתי זה ניחא, דכיון דברור הוא דהבעל לא יתרצה בשום אופן לקדשה באופן כזה דאם יעשה בעל מום דיתבטלו הקידושין וכן המוכר ג"כ לא יתרצה לבטל המקח אם יתקלקל, ע"כ גם האשה הלוקח מתרצים להתקדש ולקנות המקח גם באופן זה, כיון דבשום אופן אי"א לה להתקדש אדעתא דהכי, ע"כ היא מתרצית אדעתא דידי' וכן גבי מקח כיון דבשום אופן לא יתרצה המוכר ע"כ מתרצה הלקח, וכן מורין דברי הרא"ש בשיטה מקובצת בכתובות (דף מ"ז) וז"ל ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דאותו תנאי ודאי היה מעכב, ומשו"ה כיון שהוא היה מעכב, ע"כ התקדשה לו באפן זה, ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, והכי נמי לו יהא דבעלי בתי המטבחים לא אכפת להו בחשדא דהשוחט, אך כיון דהשוחט אינו רשאי להתקבל באופן זה, גם הוא מוכרח להתרצות שיתקבל באופן הראוי עפ"י דין, ואם קבלו בסתמא לא אמרינן דיכול לסלקו בכל עת רק דהקבלה היא לעולם:
שוב ראיתי בהפרדס חלק ב' חוברת ב' סימן י"ט כתב הרה"ג ר' יהודה קאפשטיין שליט"א שהבין בדעתי שיש רק חשש בעלמא והוא הוסיף שיש גם מכשול אכילת איסור ומשו"ה כתב דאין ראי' מהך דיר"ד סימן י"ח דהתם רק חיישינן לחשדא, ואיני יודע אנה מצא בדברי שרק חשדא בעלמא איכא, היינו דחיישינן לחשד ולעז הרי אני כתבתי דחיישינן דלא יגלה אם ינבל בשחיטה. א"כ איכא מכשול של אכילת איסור, ואין כונתי שיש חשד דהיינו לעז, רק שבאמת אנן חשדינן ליה שיכשיל משום שירא שלא יסלקנו ממקומו, וגם בהך דיור"ד סימן י"ח שכתב דהתם רק חיישינן לחשדא, פלא הוא שלא שם עינו ברמ"א שם שכתב שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות, הרי דהתם ג"כ איכא מכשול והחשד הוא דאנן חשדינן ליה שיכשיל באכילת אסור:
ומה שהביא מהך דיור"ד סימן קי"ד דאומן לא מרע נפשיה, הנה אף דהר'"ן בע"ז פ"ב כתב דתגר לא מרע נפשיה ואע"ג דליכא למיקם עלי'. וראי' לדבר מדאמרינן בפרק התכלת (דף מ"ג) הלוקח טלית מצוייצת מן השוק כו' מן התגר כשרה כו' וטעמא דמלתא משום דתגר לא מרע נפשיה ואע"ג דליכא למיקם עלה דמלתא דתכלת אין לה בדיקה וכדאמרינן התם עכ"ל הר"ן, דלכאו' איכא למידק אי ליכא למיקם עליה מאי מרע נפשיה איכא בהא. אלא הנראה דכונתו היא אף דתיכף ליכא למיקם עלה דמלתא, אך אפשר אח"כ לדעת אם משקר, כהך דכתב הר"ן גבי יין רימונים דעיקרן לרפואה, יראו שהוא משקר כשלא תועיל הרפואה. וכן הכא במנחות גבי ציצית יתודע הדבר שלא לקח מישראל, וכן נראה מדברי רש"י שם ומדברי הנמוקי יוסף בהלכות ציצית. ועל כן לא מרע נפשי' דיהיה מוחזק לשקרן ושוב לא יאמינו לו. וכן נמי בחולין (דף צ"ז) דסמכינן אקפילא ארמאה, משום דאפשר להתודע ע"י הטעם. אבל היכי דאי אפשר להתודע לא אמרינן אומן לא מרע נפשיה דמאי מרע נפשי' איכא אם אי אפשר שיתודע הדבר. ועיין מה שכתב במגן אברהם באו"ח סימן כ' ס"ק א', וא"כ הכא אם שהה או הרגיש שיש פגימה בסכינו א"א להתודע, וכמו שכתב הרמב"ן בדיני גרמי וז"ל ואי קשיא טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמה ועיקר היזק ניכר הוא, אלא שהיה ודרסה הא לא ידיעה כו' עכ"ל וא"כ היכא דאי אפשר לדעת בזה לא אמרינן אומן לא מרע אומנתו, וכן הוא בהש"ך יור"ד סימן ש"ב ס"ק ה' עי"ש, ומפורש הוא בע"ז (דף כ"ז ע"ב) סבר שיולי משאל לו כי היכי דמשאיל לו משאיל לאינש אחרינא ואתא ההוא גברא, לאורועי נפשיה, הרי מפורש דחשש דאתא לאורעי נפשי' היא לכשיתודע ששקורי משקר:
ועוד בעיקרא דמלתא דאמרינן אומן לא מרע אומנתו, היינו שלא יעשה לכתחילה דבר שיביא הפסד לאומנתו. אבל אם במקרה יארע לו מכשול בדאי לא יגלה כדי שלא יהיה לו הפסד באומנתו, ואיך יעלה על הדעת לומר דיגלה משום דלא מרע אומנתו, היינו מספק שיהיה לו הפסד באומנתו אם לא יגלה, הלא אם יגלה יהיה לו הפסד בודאי שיעבירוהו ממקומו ויפסיד פרנסתו:
ובהאי ענינא יש להעיר בהך דע"ז (דף ס"ה ע"ב) בההוא כדי דחיטי דנפל עלי' חביתא דיין נסך כו' הדר שרא למטחינהו ולמנפיהו ולזביננהו לעכו"ם שלא בפני ישראל, וכתב הב"י בטור יור"ד סימן קל"ד דבכל מקום אסור למכור לפלטר שפת פלטר נהגו בו היתר. לכאורה יש להקשות הא אומן לא מרע נפשי' ומ"ט אסור למכור לפלטר. אלא דלפי מה שכתב המגן אברהם באו"ח סי' כ' דרק היכא דאיכא קפידא לזיוף גם גבי נכרי בזה אמרינן אומן לא מרע נפשי', וא"כ כאן ליתא אלא איסורא לגבי ישראל לא שייך כאן למימר אומן לא מרע נפשי', ועוד נראה לענ"ד דאומן לא מרעי' אומנתו שייך רק במה שנוגע לאומנתו ממש, שלא יזייף ויפסוד אומנתו, אבל במה שלא שייך לאומנתו אפשר שירמה לאחרים דבהא לא מרע אומנתו, ובהא דיאפה הלחם מן החיטים שנפל עליהם היין נסך אין זה מגרע הפת ולא שייך למימר שמרע אומנתו:
ובזה יש לתרץ הא דאיתא בבא מציעא (דף נ"ב) פחות מכאן כו' הרי זה לא ימכרנה לא לתגר כו' מפני שמרמים בה אחרים, דלכאורה תקשה הא תגר לא מרע נפשי' ולא ירמה בה אחרים, וכבר הקשו כן בספרים, ולפי מש"כ לא קשה כלל, כיון דאין בזה מרע אומנתו רק שמרמה במטבע שאין זה שייך לעיקר אומנתו אין זה בכלל מרע נפשי' כיון דאין כאן זיוף בעיקר אומנתו, ואטו אין התגרים מרמים והא כתוב כנען בידו מאזני מרמה ובפסחים (דף נ') וב"ב (דף ע"ה) אין כנען אלא תגרים, ושם בב"ב (דף פ"ט) קאמר ר' יוחנן בן זכאי שמא ילמדו הרמאים ולא אמרי' בהא תגר לא מרע נפשיה:
והנה אהך דגיטין (דף נ"ג) המטמא והמדמע והמנסך אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומה טעם אמרו שוגג פטור כדי שיודיעו, הרי דחיישינן שמפני הפסד ממון חשוד להאכיל איסור, וכתב על זה הרה"ג הנ"ל דהתם הוא באינש דעלמא שאין פרנסתו מזה, חיישינן שאם יצטרך לשלם מה שהזיק והפסיד לא יגלה, משא"כ באיש שפרנסתו מזה לא ליכא למיחש עכ"ל. מלבד שזה הא דבר שאין הדעת סובלתו, דיותר יש לחוש באיש שפרנסתו מזה שלא יגלה בכדי שלא יאבד פרנסתו. הנה שם בגיטין הקשו עלה דחזקיה מהך דהכהנים שפגלו במקדש ואוקי דשוגגין פטורין מפני תיקון העולם, והיינו כדי שיודיעו והכהנים הא אינם אינשי בעלמא במעשה הקרבנות. וגם מהך דכתבו התוס' שם בד"ה שלא וא"ת בטיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו לפטור לחזקיה כדי שיודיעו וי"ל דאין רגילות שיחזור מהוראתו אלא על ידי אחרים הילכך לא חיישינן עכ"ל. ונראה שזו היא גם כן כונת התוספות בסנהדרין (דף ל"ג ע"ב) שכתבו סתמא דגבי חכם בעל הוראה אין לפטור מטעם כדי שיודיעו דכי נמי מחייבת לי' מודע ליה עכ"ל. והיינו מפני הוא סבור שכדין הורה וחוזר מהוראתו רק על ידי אחרים, והא חכם אינו אינש דעלמא, מ"מ לולי דיחזור מהוראתו רק על ידי אחרים היה לו לפטור אליבא דחזקיה כדי שיודיעו, וגם בהך דהמטמא והמדמע והמנסך גופא כתב הגאון בעל הנתיבות בספרו תורת גיטין בחי' לגיטין (דף נ"ג) דמיירי שהא פועל על היין ואם כן פרנסתו תלויה בזה, ואעפ"כ ס"ל לחזקיה דשוגג פטור כדי שיודיעו ולא יכשילו באיסור ועי' מש"כ הר"ן בחי' לגיטין (דף נ"ד ע"ב):
ומה שכתב להביא ראי' מהך דב"ב (דף כ"א) מקרי ינוקא כו' וטבחא לדעת הט"ז ביור"ד סי' י"ח ס"ק ח' דבספק טרפה אינו מחויב לשלם ואוקמי דמיירי שרגילות אצלו לעשות ספק טרפה, הנה כל הפוסקים כתבו דמיירי כשנבל בודאי, ועל ספק טרפה שפטור מלשלם אינו צריך לראי' דכבר אפסקא כן בחו"מ סימן ל"ו סעיף ה' ולית מאן דפליג בהא:
ומה שהקשה בזה האיך מסלקין אותו, כיון שיש רשות לסלקו שוב לא יהא נאמן במלאכתו שיש לחשדו שמפני אבידת פרנסתו לא יגלה, לק"מ דהא קיי"ל דעד שיהיו מוחזקים או שיתרו בהם לא מסלקינן להו:
ועל מה שכתב לתרץ אהא דלכאורה תקשה, אהא דכתבתי מהך דכתבו האחרונים בשו"ב שבא בגבול רעהו דאסור משום עני המהפך בחררה, הא אסור משום גזל ממש וכתבתי דלא קשה דהם כתבו רק באופן שהשו"ב השני אין מסלק ממקומו רק ששוחט גם כן ליחידים או להישובים הסמוכים לעיר באופן זה כתבו דהוה רק משום עני המהפך בחררה, וע"ז הקשה מה לי אם מסלקו לגמרי או במקצת ועל כיו"ב יונח מליצת חז"ל מה לי' קטלי' כולה מה לי קטלי' פלגא עכ"ל. במחילה מכת"ר שלא ירד לעומק של דברים דבשלמא את המקום שמנהו עליו קנה זה בקנין גמור כדין פועל והמסלקו מזה במשך הזמן שקנה המקום הזה, הרי הוא גוזל ממש, אבל את הזכות לשחוט בעד יחידים לא קנה, כי היחידים לא קבלוהו עליהם שיהי' להם כפועל, רק ממילא נותנים לו לשחוט בכל פעם שיזדמן להם, ולכן אין כאן רק משום עני המהפך בחררה:
גם מה שכתב דמהא דכתבו האחרונים שאין מסלקין שו"ב משום חשדא שיאמרו שהוציא טריפה מתחת ידו, וכתב דמזה איכא ראי' שמחשש אבידת פרנסתו ליכא חשדא שהרי הוצרכו לבקש טעם שאין מסלקין לשו"ב של צבור מפני חשד שיאמרו שהוציא טריפה ולא הסתפקו בטעם חשד שאם יכולים לסלקו אם יכשיל לפעמים לא יגלה, א"ו דלזה לא חיישינן וליכא חשדא עכ"ל. אין זו צריכה לפנים, דאין מזה ראי' כלל, חדא דהא כתבו דאין מסלקין משום חשדא בשו"ב שקבלוהו לזמן מוגבל וגם ככלות הזמן אין מסלקין משום חשדא ואנן קאמרי' בשו"ב שנתקבל סתם בלא זמן מוגבל, שאם נתקבל לזמן קבוע לית מאן דיאמר שלא יסלקוהו ככלות הזמן, לולי מטעם חשדא כמש"כ האחרונים, עוד הא התם בשו"ב שקבלוהו הצבור מיירי, והם לא יסלקוהו אם יקרה שנבל בשחיטתו ויגלה מזה שהחשש הוא דוקא על יחיד שמקבל שו"ב שהוא יסלקו אם הפסידו אם תהיה היכולת בידו לסלקו בכל עת שירצה:
ומה שכתב שלא ראינו שיצא מכשל מזה על כגון דא אמרינן לא ראינו אינה ראיה, ישאל נא להשובי"ם המובהקים וי"א ויגלו את אזנו שלא רק פעם אחת קרה שמסלקין שו"ב בשביל כך, והרבה מכשולים כבר יצאו בשביל כך. והלואי שרבני ישראל לא יעלימו עין מהמכשולים הרבים אשר השובי"ם היראים והנאמנים לדבר ה' פוגשים על דרכם:
סימן ג
בע"ה יום ב' ט"ו אדר תרצ"ג לגיסי אהובי הרב הנאון המהולל כו' מהור"ר שמואל זלמן שאפירא שליט"א, רב בדענווער
על דבר שאלתו בשוחט שהעידו שוחטים אחרים שראו ששהא שהיה משהו בעת שחיטתו ולא השגיח על זה והכשיר השחיטה, אם נקבל עדותם כדי לפסול את השוחט:
הנה כל זה הוא לפי ראות עיני הב"ד אם יש חשש נגיעה להם בזה. היינו אם יפסלו את השוחט הזה יקבלו הם לשחוט את השחיטה ששוחט הוא ויתרבה שכרם, פשוט הוא שפסולים להעיד לפוסלו, כמבואר ברמב"ם בפרק ט"ז מהל' עדות ובחו"מ סימן ל"ז סעיף כ"א דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה עכ"ל. ומשמע מדברי הש"ך בחו"מ סימן ל"ז ס"ק י' דכל נוגע אפילו אינה נגיעת ממון פסול. ובספר ראש אפרים להגאון ר' אפרים זלמן מרגליות ז"ל כתב גם כן כמו בנידן דידן בשוחט שהעידו עליו שני עדים לפוסלו ופסל את העדים מחמת אומדנא שרוצים לנקום מהשוחט והכשיר את השוחט. וכן כתבו בשו"ת מהריא"ז ענזיל בסימן ה' ובסימן ס"א, וכן כתב גם כן בתשובות מהר"א מזרחי ז"ל סימן כ"ד:
ונראה שדבריהם נוטים לפי מה שכתב מהרש"ל בתשובה סימן ל"ג דשונא גמור פסול להעיד, וכן הוא בתשו' מהרשד"ם חלק יור"ד סימן קי"א. והנה מהרש"ל שם כתב וז"ל אמינא דשונא פסול להעיד מדמסקינן סוף פ"ק דמכות הרוג יציל נרבע יציל ופירשו התוס' מפני שהוא שונא לו, ואף שגבי נרבע סתרו זה הטעם ופירשו בענין אחר, מכל מקום גבי הרוג יציל כו' עומד זה הפי' על אופנו מפני שהוא שונא לו עכ"ל ולכאורה יש להבין אם גבי נרבע סתרו זה הטעם אף שהוא שונא לו מכל מקום הוא כשר לעדות, אלא דהתוס' בסנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה לרצונו כתבו דנרבע לאונסו אין שונאו כמו הרוג, ולפי זה יש לפסול רק שונא גמור כמו הרוג, אבל אם אין שונא אותו כמו הרוג אין לפוסלו, וכן משמע מדברי מהרש"ל שם:
והנה מהרי"ט בתשובה חלק חו"מ סימן פ' כתב וז"ל ומצינו עוד בדיני נפשות, דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפים להרגו אבל לא להרגה כו' ולא פסלינן ליה לגבי נואף, אף על גב דאנן סהדי שהוא שונאו שנאת נפש דכתיב כי קנאה חמת גבר ולא ימחול ביום נקם. ואף על פי כן כשר להעיד לענין ההתראה שהתיר עצמו למיתה וראה כדרך המנאפים, ותו אמרו פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להרגו אע"ג דאין לך נגיעה גדולה מזו שהרי רודף הוה והיה בדין להרגו או אחר להצילו כו' ואף על פי כן כשר להעיד עליו עכ"ל. הנה לולי דברי רבותינו היה נראה לענ"ד, דהנה טעמא דר' יהודה דשונא פסול משום דחשיד להעיד שקר, וכן נמי לשיטת מהרש"ל דבשונא גמור גם כן חשוד שמפני שנאתו יעיד שקר, כמו שכתב רש"י בסנהדרין (דף כ"ג ע"א) והנה כאן ממ"נ אם מה שאומר שבא על אשתו או שרבעו לאונסו עדותו שקר, אם כן אין לו כל סבה להיות לו שונא, ואם אמת הדבר לא אכפת לן כלל במה שהוא שונאו, כיון שמה שהעיד הוא אמת, אבל במה שכתבו התוס' במכות (דף ו') גבי הרוג יציל מחמת ששונאו, היינו דאפשר שהכהו והתרו בו שלא ימיתנו, אז מחמת שנאתו אפשר שחשב להעיד ולחפות דברים אחרים בשקר:
וראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל חלק חו"מ סימן פ"ט שכתב וז"ל המרדכי פרק גט פשוט כתב בשם רבינו יהודה ושאר פוסקים דפסלי כתובה שחתמו שושבינין, ולכאורה תמוה דהא הלכתא כרבנן דאוהב כשר לעדות ואוהב זה שושבינו, ע"כ כתב דהא דס"ל לרבנן לא נחשדו ישראל ושונא ואוהב כשרים, היינו לעדות אחרת, אבל לאותה עדות שמחמתו אוהב או שונא שלו פסולין. לכך שושבינין פסולים לחתום על הכתובה עכ"ד. והנה בזה יש לדון, דהא שושבינו הוא לר' יהודה רק שבעת ימי המשתה, ואם כן לרבנן דכשרים, היינו נמי אף בשבעת ימי המשתה, ופסולין באותה עדות של הכתובה והחופה, אם כן לדידהו לא משכחת שתהיה נפקא מינה להיות כשרים לעדות אחרת, דהא חתן כל שבעת ימי המשתה אינו יוצא לשוק ואינו נושא ונותן ואין מזמינים אותו לדין, עיין בכנסת הגדולה חו"מ סימן ה' ובתומים ונתיבות שם, וע"כ הא דמכשרי רבנן שושבינין לעדות היינו במה ששייך בשעה שנקראו שושבינין, היינו בשבעת ימי המשתה וזה הוא אף לענין כתובה, ואף שזה יש לדחות:
אך מה שכתב דהמרדכי בשם רבינו יהודה שפסל כתובה שחתמו עליה שושבינין, איני יודע אנה מצא שרבינו יהודה פסל הכתובה, וז"ל המרדכי שם בפרק גט פשוט סימן תרמ"ג וכתב בספר המצות בהלכות גיטין משם רבינו יהודה מפרי"ש שהיה מונע מלהחתום שושבינין בכתובה משום שמא יניחו חלק כשיעור שני גיטין בין כתובה לחתימה ויזייף ויחתוך תיבת שושבינין, או שמא יהיה חלק בגליון שבצד ימין שיכול לכתוב פלוני לוה מפלוני והשושבינין חותמים באותה שורה זה אצל זה הו"ל שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת עכ"ל ובספר המצות כתב זה בשם רבינו יצחק, ואם היה פוסל הכתובה שחתמו עליה שושבינין, למה ליה לאהדורי אטעמא שמא יזייף, הא מלבד זה פסולים הם לעדות, ועוד מה זה לשון מונע מלהחתים שושבינין שכתב אם ס"ל דפסולין מן הדין, א"ו דאם חתמו בתורת עדות אין הכ"נ דכשרים, רק כשחתמו מצד המנהג לא בתורת עדות ואז מניחים חלק קודם חתימתם כמו שאכתוב לקמן, ע"ז היה מונע כיון שאפשר לזייף:
והנה כבר הקדימו בזה בספר כנסת הגדולה חלק חו"מ סימן ל"ג, ותירץ גם כן דאפשר לומר דאף דהשושבין כשר לעדות, היינו לעדות אחרת, אבל לעדות הכתובה פסול עכ"ל, ועל זה יש גם כן לדון כמו שכתבתי ומנא לן לפוסלו על הכתובה יותר מעדות אחרת. ונראה דבעל כנסת הגדולה לא הקשה מהא דכתב המרדכי שם בסוף סימן תרמ"ג בשם ספר המצות שרבינו יהודה הי' מונע מלהחתים שושבינין, שמזה מוכח דאינן פסולין, כמו שכתבתי לעיל, אלא שהוא הקשה ממה שכתב המרדכי שם בתחילת סימן תרמ"ג, וז"ל פי' ראבי"ה שחתמו קרובים קודם לעדים, וכן משמע הלשון מילהו דממלא אויר שני השיטין, ועל כן נהגו לחתום השושבינין קודם עדים אויר שני שיטין, ומוכחא מילתא דלמלוי חותמין, ועוד שהרי חותמין בפירוש שושבין עכ"ל ומזה הבינו דשושבינין דומיא דקרובים דפסולים, אלא דהא המרדכי בעצמו בסנהדרין פרק ג' סימן תרצ"ח פסק דאוהב ושונא כשרים להעיד דלא נחשדו ישראל על כך בעבור האהבה ושנאה עכ"ל ולא מחלק דשושבינין פסולים לעדות כתובה:
אלא האמת יורה דרכו דמשום עדות לא נפסלו שושבינין דקיי"ל כרבנן דמשום אהבה ושנאה לא נפסלו לעדות, אלא דהתם הוא ענין אחר, כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן א' כי היו נוהגים לחתום בכתובה אנשים הרבה לכבוד קרובים ורחוקים ושני עדים כשרים חותמים בראש השטר ע"ש, וכן נהגו לחתום השושבינין לכבוד לא בשביל עדות ולא כונו לעדות, רק כן היה מנהגם לחתום אותם בשביל כבוד, ולפי כונה זאת כתב שרבינו יהודה היה מונע את השושבינין מלחתום כיון שמניחים אויר קודם חתימתם אם כן אפשר לזייף, ומה שכתוב במרדכי כשיעור שני גיטין, נלענ"ד שצ"ל כשיעור שני שיטין שכן נהגו, ואין מזה ראי' ששושבינין פסולים לחתום הכתובה אם מכונים לחתום בתור עדים ולא רק לכבוד, וכן מה שכתב בשם ראבי"ה שושבינין אינם דומיא דקרובים שפסולים להעיד, רק שנהגו לחתום משום הכבוד ולא בתורת עדות, וכונתו דאי לא למלוי היה פסול מפני הרחקת שני שיטין, אבל לא מפני שהן שושבינין, וכן הוא מפורש ברבינו ירוחם בספר משרים נתיב רביעי חלק שלישי והשושבינין שחתומים בכתובה זה תחת זה ומרחיקין מן השטר מפני שחותמים לכבוד ולא לשם עדות לפוסלה עכ"ל וכונתו היא דאם חתמו לשם עדות היה פסול שמרחיקין מן השטר:
שוב ראיתי בתומים סימן ל"ג ס"ק א' שהביא קושית הכנסת הגדולה וכתב לתרץ מפני שהמנהג הוא שהשושבינין חותמים ועל הרוב הם קרובים לחתן וכלה ופסולים מחמת קורבה, וא"כ יש כאן חשש פסול, ולכן נתן הראבי"ה טעם הנ"ל דניכר דלמלוי חתומים וגם כותבים שהם שושבינין וליכא למיחש למידי, ולכך חותמים תמיד השושבינין מבלי הבדל קרוב או רחוק ולית כאן חשש עכ"ל. והנה אם יש להעמיס כונתו בדברי בעל העיטור בדין קבלת עדות לפי גירסת הבית יוסף בחו"מ סימן מ"ה מחודשים ט', שהביא שם, דשם מיירי רק היכי דהשושבינין הם קרובים להחתן והכלה, אבל ראבי"ה במרדכי פרק גט פשוט לא זכר כלל דהשושבינין הם קרובים להחתן וכלה, רק בכל שושבינין מיירי, ולומר כיון דהרבה פעמים הם קרובים ופסולים לעדות אם כן יש כאן חשש פסול כמו שכתב שם בתומים, ע"ז יש לדייק היכן מצינו שבשביל שאפשר שיחתמו קרובים נפסול אף רחוקים, והא על קרובים כתב שם במרדכי דאמרינן למלוי כתבו ואמאי צריך להשמיענו בשושבינין דזה ג"כ משום לתא דקרובים, וגם בעל העיטור כתב שם אח"ז וז"ל ומסתברא בשטר שנמצאו הראשונים קרובים או פסולים ספיקא דרבוותא הוא ולא עבדינן ביה עובדא עד דאיתברר דלאו לאסהודי אתו כגון אלו החתומים בשטר כתובה עכ"ל, וא"כ פסול שושבינין הוא לאו משום פסול אוהב, רק משום דלא מכוני לעדות:
סימן ד
בע"ה יום ו' ז' תשרי תרצ"ז לידידי הרב הגאון המפורסם בחבוריו היקרים חו"ב סוע"ה כו' כקש"ת מהור"ר משה ראזין שליט"א
אשר כתב כת"ר כשאיש אחר אוחז התרנגולת בשעת שחיטה יש תשש עיקור סימנים, מהא דאיתא בשבת (דף קכ"ח) דלמא מנח לטופרא בארעא ועקר להו לסימנים. הנה כשאוחז איש אחר רק עוף אחד בשעה שהשוחט שוחטו, בזה אין כל חשש שינעוץ רגליו ויעקור הסימנים, דהא בשעה ששוחטו בטן העוף למעלה והרגלים הן באויר. אך אם אוחז הרבה עופות ביחד בזה ישנן חששות הרבה, אבל לא כשאוחז רק עוף אחד בשעת שחיטה:
ובעצם הדבר נראה לענ"ד דהמבואר ביור"ד סימן כ"ד סעיף כ' אינו לענין איסורא רק שלא יבא לידי הפסד, ואפשר דגם לענין איסורא, היינו דאסור לגרום טרפות. אבל מכשל שיאכלו טרפות אין בזה, דהא מבואר בחולין (דף ט') ואפסקא ביור"ד סימן כ"ה לבדוק הסימנים כשבודק הסימנים בודאי יכיר אם יש עיקור או שמוטה, דאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה, ומכ"ש כשתוקף אגודל אגודל אם יש עיקור סימנים או שמוטה לא יצא הקנה כמש"כ האחרונים, ואביי בשבת שם עצה טובה קמ"ל שלא יעקור הסימנים ויבא לידי הפסד או שיגרום טרפות, אבל לידי מכשל אכילת איסור אין כאן חשש, דאם לא בדק הסימנים ממילא אסור:
ועוד לפי מה שכתב בתבואת שור הטעם דאורחייהו לנעוץ רגלם ולהרים גופם, אם כן כשאיש אחר מחזיק העוף א"א להעוף להרים גופו ואין כאן חשש עיקור, והחשש הוא רק אם אין מחזיקים הגוף, דאז יכול להרס גופו ולעקור הסימנים, אבל מה שישנם בנויארק שמחזיקים הרבה עופות בבת אתת, ע"ז יש למחות בכל עוז, כי בזה בקל באים לידי שהיה ודרסה כמו שכתבתי לעיל:
ומה שכתב כת"ר שאסור לעשות כן וגם יען שלא ראינו עד היום שישחטו באופן זה. הנה לא ראינו אינה ראי' ומי שרואה יוכח שאין בזה חשש איסור, ואדרבה בכנסת הגדולה סימן נ"ג הביאו בספר ברכי יוסף להגאון חיד"א ז"ל ביור"ד סימן כ' בשיורי ברכה כתב כי השביח שוחטי עוף בשנים שאחד טופס העוף ואחד שוחט:
ומה שהביא כת"ר מהא דכתב הרמב"ם בפרק ו' מזבחים בפי' המשניות שהכהן המולק אוחז שתי רגליו בין שתי האצבעות בידו השמאלית, ומדוע לא אמרינן דאחד יאחוז את הרגלים להקל על העבודה הקשה מוכח דזה אסור עכ"ד כת"ר. הנה פשוט הוא דאם היתה תקנה דאחר יאחוז את הרגלים בין האצבעות לא היה שום חשש בזה דכהנים זריזים הם ויכול גם השני להזהר שלא ידחוק העוף רגליו בגופו ולא יבא לידי עיקור. ועוד מאי להקל עליו העבודה הקשה איכא כאן אם אחר יחזיק את העוף דעיקר עבודה הקשה היא להכהן לחתוך בצפורנו את המפרקת, כמו שכתבו התוס' ביומא (דף מ"ט ע"ב) ד"ה והאיכא, ועוד מלשון הרמב"ם בפרק ז' מהל' מעשה הקרבנות משמע שפוסק כהמתניתא דצפרא מלבר, היינו על כף החיצון של היד, וכן הוא בפי' המשניות והעוף על גב ידו והרגלים של העוף הם למטה בתוך ידו, ובזה יש לחוש יותר בהכהן עצמו שידחוק רגלי העוף לגופו כשמולק:
אלא דמלבד זה אין חששא במליקה, דהא במליקה אין פוסל עיקור סימנים כמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' הל' כ"ג מהלכות מעשה הקרבנות, ומשמע דאף אם נתעקרו מקודם אין עיקור סמנים במליקה, דהא הרמב"ם ס"ל כבה"ג דעיקור אינה טרפה רק דאין שחיטה מועלת, כמו שכתב הכסף משנה בפרק ג' הל' י"ד מהל' שחיטה. ועי' בתוס' חולין (דף כ' ע"א) ד"ה אלימא, וכן הוא בסמ"ג עשין ס"ג בהל' שחיטה:
סימן ה
להרב הג' עדיו לגאון כו' מהור"ר חיים דודווייץ רב בבאפלא שליט"א
מה ששאל ע"ד הבועות בדקין של הכבשים שנמצאו שם בועות רבות. קשה להתיר בלא בדיקה כלל, כיון שרבים הפוסקים המחמירים וביניהם אא"ז בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק יור"ד סימן י"ג. והנה בשו"ת הר הכרמל חלק יור"ד סימן ח' מקיל בזה ומסיק לבדוק שלש בועות. ובשו"ת חתם סופר חלק יור"ד סימן מ"ט מביא גם כן בשם חכם אחד דסגי בבדיקת שלש בועות והוא חולק ע"ז. ובאמת יש להבין במה שהתירו בבדיקת שלש בועות. אם מטעם חזקה וכמבואר בעירובין (דף צ"ז ע"א) הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחת של ראש או שתים של ראש ואחת של יד. וכן מה שכתב הרמ"א ביור"ד סימן קפ"ח סעיף ה' מיהו נ"ל דאם בדקה שלש פעמים כל מה שראתה ולא נמוחו כלל שוב אינה צריכה לבדוק מה שהיא רואה אחר כך כדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינם דם עכ"ל. דהתם החזקה היא על האדם שהוא מומחה ויכולים לסמוך עליו, וגם ברואה קרטין או קליפות הוחזקה אשה זאת שיוצאים ממנה דברים כאלה שאינה רואה דם. אבל כאן אטו כל הבועות שוות, דהא אפשר שהנך שלש בועות שבדקו אינן לקותות. אבל האחרות אפשר שהן לקותות, וכן כתב בחתם סופר שם אולי זה המקום לא נשרף וזה נשרף וע"ש:
וכיוצא בו מבואר ביור"ד סימן פ"ד סעיף ח' בהגה' גבי תולעים בפירות ולא מהני בהם אם בדק הרוב אלא צריך לבדוק כולם דהוי מיעוט דשכיח עכ"ל. וכן הוא בתשו' הרשב"א סימן רע"ד וסיים שם וז"ל והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכים בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב עכ"ל:
והנה בחתם סופר הביא ראי' מהא דיור"ד סימן קפ"ח סעיף ה' באשה שרואה כעין חול אפילו הכי כתב רמ"א שצריכה בדיקה לבדוק כל הקורטין, הנה על זה כתב בספר סדרי טהרה וז"ל ובאמת צ"ע כיון דמקצת לא נמוחו הרי נתברר שהוא מכה ואמאי לא נתלה גם השאר דממכה אתיא מן הסתם אף על גב דלא נבדקו. ובאמת שמתחילת דברי הרמ"א בזה נראה כן, שכתב וה"ה אם נתמעכו מקצתן ממשמע דוקא בידוע שנתמעכו הא מסתמא כשלא נבדקו טהורה עכ"ל. ובשו"ת אבני צדק חלק יור"ד סי' פ' כתב ג"כ דאם נבדקו קצתם וקצתם נאבדו ולא נבדקו דטהורה. והנה רבים מהראשונים סבירא להו דהבדיקה היא לחומרא. ועי' בשו"ת אבני נזר חלק יו"ר סי' רמ"א, משמע דאם לא נבדקו דטהורה. וראיתי בבינת אדם כלל קי"א שמאריך בזה ומסיק דאם לא נבדקו דטמאה, אלא דזה הוא אם לא נבדקו כלל, אבל אם נבדקו קצתם, י"ל דתלינן דגם אהחרות שלא נבדקו גם כן אינן דם כיון דשוות הן לאותן שנבדקו:
ומה שנראה לענ"ד בנידון דידן, דהנה מצד הדין אין בועה אוסרת בשאר אברים כמבואר ביור"ד בסוף סימן ל"ז ובסימן מ"ו סעיף ו', רק דהאחרונים החמירו לבדוק משום חשש לקותא. והא מבואר בחולין (דף נ' ע"א) מקיפין בבני מעים ופירש"י אם נמצאו נקובין ואין אנו יודעים אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה נוקבין נקב אחר בצדו ורואין אם מראיהן שוה כשרה דבידוע שלאחר שחיטה היה עכ"ל. והכא נמי אם רואים שמראה הבועות שוות ובודקים קצתם ונמצאו שהקרום שלם ויפה, אמרינן דמסתמא גם בהשאר אין בהן לקותא, כיון שרואים שאין שינוי בהאחרות מאלה שנבדקו, וכן נמי גבי אשה שרואה כמין בריה או קליפות שכולן דומות זו לזו אמרינן נמי דהנך דלא נבדקו גם כן הן מאותו המין ואינן דם וכמו שכתבו בסדרי טהרה ואבני צדק:
ולא תקשה מתשו' הרשב"א שהבאתי לעיל, דהתם אין כל הוכחה אם בדק מקצת פירות ולא מצא בהן תולעים שלא יהיו תולעים בהאחרים שלא בדק. וכן גבי ריאה אם בדק מקצתה שאין זה מורה כלל שבמקצת שלא בדק שלא תהיה סירכה, שהא חזינן בכל פעם שבמקצת ישנה סירכה ובמקצת אינה, ואין כל הוכחה שבמקום אחר הוא גם כן כהנך דבדק, דעל הנך שלא בדק ולא ראה כלל אין שום הוכחה לומר שהן כהנך שבדק, דאפשר דאם בדקן וראה אותן אז ראה שאינן שוות להן ויש בהן תולעים או סירכה מה שאין כן בבועות בדקין אם ראה שכולן שוות במראית עין ובדקו מקצתן וראו שהן שלמות, יש הוכחה דהאחרות שהן שוות להן גם כן שלמות:
שוב ראיתי בשו"ת דברי חיים להגאון מצאנז ז"ל ביור"ד חלק שני סימן ל"ד כתב ג"כ ולכן הדין נכון שאין לפתוח כולם, וגם אין לסמוך על בדיקת שלש מהן. רק לבדוק לפי מראה עינים הגרועים שנראים ללקותא ואם הבשר שתחתם שלם אין צריך לבדוק כולם עכ"ל:
סימן ו
למעלת כבוד ידידי הרב הגאון הגדול כו' כש"ת מוהר"ר מאיר דן רפאל פלאצקי (ז"ל) הגאבד"ק אסטראווא פלך לאמזא
אשר כתב כת"ר להשיג על אא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק יור"ד סי' כ"ד שכתב שם לתרץ קושית הגאון ר"ד טעבלי מלונדון ז"ל, על המבואר ביור"ד סימן נ"ז דבספק טריפה צריך כ"א יום שלא תטיל בצים כלל, אם אח"כ הטילה ה"ה מטעינה חדשה וכשרה, והקשה ע"ז דהרי מקור הדין הוא בבכורות (דף ח') דתרנגולת לכ"א יום, ואם כן אפילו בדליכא הפסק בנתים כלל רק אם הטילה בצים כסדר כ"א יום אחר שנולד לה הספק טריפות צ"ל כשר, כיון דלאחר כ"א יום היא מטעינה חדשה, ותירץ אא"ז שם בנו"ב דנהי דמבואר בגמרא דשיעור טעינה כ"א יום. אבל לא ביארו כמה יכולה היא להטיל מטעינה אחת. ואם כן קשה מנה ידעינן דהדר טענה, דלמא כל מה שהיא מטלת עדיין הוא אצלה מטעינה הראשונה, וצ"ל דכיון שהפסיקה כמה ימים מלהטיל מסתמא כבר כלו כל מה שהיו במעיה מטעינה הראשונה, וכמו שאמרו בנדה (דף כ"ז) שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, ועיין ביבמות (דף י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה שמא תעשה כו', אם כן אפשר דהה"ד בהמה ועוף, מעתה אם לא שהתה כ"א יום מגמר הטלה ראשונה עד התחלת שניה ודאי לא טענה מחדש בעוד שהיה בה מהטעינה הראשונה דהרי אינה מתעברת וחוזרת ומתעברת, ובודאי מוכח שאף שפסקא איזה ימים בנתים אף על פי כן עדיין הכל הוא מטעינה הראשונה, ולכן פסקו הפוסקים שצריכה להפסיק בין הטלה ראשונה לתחילת הטלה שניה כ"א יום עד כאן דברי אא"ז ז"ל שם. וכת"ר דחה דבריו ומסיק דבספק טריפה אין צריך שתפסיק כ"א יום להטיל בצים ואח"כ תחזור להטיל, רק אף אם לא הפסיקה מלהטיל אם הטילה לאחר כ"א יום משעה שנולד הספק טריפות היא מטעינה חדשה והוא בירור גמור שאינה טריפה עכ"ד כת"ר:
ולענ"ד נראה שאי אפשר לומר כן, שזהו נגד כל הפוסקים דהא מפורש בה"ג סימן ס"ג בהלכות בצים וז"ל ותרנגולת דנפל שונרא עלה כו' הנהו ביעי דההיא שיחלא קמא דטעינה אסירן עד דפסקה והדר טענה שיחלא אחרינא כו' ואם כן מפורש כתב דצריכה להפסיק, ולפי דברי כת"ר אין צריכה כלל להפסיק מלהטיל בנים, אלא אם הטילה ביצה לאחר כ"א יום משעה שנולד לה ספק טרפה סגי וכשרה היא, ומלשון הרמב"ם בפרק י"א הל' א' מהלכות שחיטה שכתב ובנקבה עד שתלד כל הבצים של טעינה הראשונה ותטעון שניה ותלד עכ"ד, גם כן משמע שמקודם צריכה שתטיל כל הבצים ואח"כ לטעון טעינה חדשה ולהטיל. וכן מלשון הטור יור"ד סימן פ"ו שכתב לפיכך עוף שהוא ספק טרפה והטיל בצים משהין אותו עד שיטיל כל בציו שטוען כבר, אם טוען יותר פעם אחרת כשרה עכ"ל, וכן כתב המחבר ביור"ד סימן פ"ו סעיף ט':
והנה כל מה שהקשה כת"ר לא קשה כלל לענ"ד דמה שהקשה לפי דברי אא"ז דמפרש הא דאמרי' בבכורות (דף ח') תרנגולת לכ"א יום, היינו דאז נגמרת הטעינה. אבל הטלת הבצים יכול להיות זמן מרובה אח"כ, עכ"פ שפיר צריך שנרגיש כל הבצים נגמרים בתוך התרנגולת, כיון דאמרת דעד כ"א יום נגמרת כל הטעינה ואינה מתעברת וחוזרת ומתעברת, ואם כן כל הבצים הן מטעינה אחת וכולן צריכות להיות נגמרות ביום כ"א וזהו נגד החוש כו'. אם כן לפי דעת הנו"ב תרנגולת שמטלת כסדר שני חדשים צריכה להיות אחר כ"א יום שהתחילה לטעון כל הבצים נגמרות בתוך התרנגולת כיון דכולן נקלטו בבת אחת וצריכות להיות נגמרות בבת אחת עכ"ד כת"ר. איני יודע מאי קושי' הא אשכחן דכותי' בנדה (דף כ"ז) ויבמות (דף ס"ה) טפה א' היתה ונתחלקה לשתים א' נגמרה צורתו בתחילת ז' ואחד בסוף ט'. והכא נמי אפשר להיות אף שהטעינה בבת אחת. אבל אין נגמרות בזמן אחד, רק כל אחת נגמרת בשעתה, והא דאמרינן תרנגולת לכ"א יום היינו תחילת הלידה דמקודם לא נגמרו כלל ואינה יכולה להוליד:
ומה שהקשה עוד על דברי הנו"ב, מאי מהני בספק טרפה כ"א יום הא הוי תרי מיעוטי דלמא מטעינה ישנה היא, כיון דע"כ צ"ל דמיעוט יש שפוסקות זמן רב ומולידות אח"כ מטעינה הראשונה, ואפילו אם תמצא לומר דהיא מטעינה שניה דלמא היא מהמיעוט היולדות וה"ל פלגא ופלגא ואיתרע לי' רובא עכ"ד. ודבריו אינם מובנים, איך נאמר איתרעי לי' רובא, הא נגד כל מיעוט אית לן רוב כנגדו והוו תרי רובי ותרי מיעוטו, דנגד המיעוט שפוסקות זמן רב ואחר כך מלידות מטעינה ראשונה, יש רוב כנגדו שאינן מולידות מטעינה ראשונה לאחר שפסקו, ונגד המיעוט טרפות היולדות יש רוב טרפות שאינן יולדות, ולא דמי להך דברכות (דף נ"ג) ר' יוסי אומר אפילו רוב ישראל נמי אינו מברך כו' הו"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים אשתכח רובא דלאו לריחא עביד כו' דהתם נגד רוב ישראל איכא מיעוט עכו"ם, וברוב דישראל איכא נמי מיעוט לכשפים ומיעוט שני דלגמר את הכלים, אם כן הני תרי מיעוטי אתה ממעט מתוך הרוב ולא מן הכל. מה שאין כן כאן דבכל העופות יש שפוסקות ואח"כ מולידות מטעינה הראשונה, וגם בכל הטרפות יש מיעוט דיולדות, הרי מיעוטים הללו אתה לוקח מהכל לא מהרוב, ואי אפשר לומר דהני תרי מיעוטי מרעי להרוב, וראי' ברורה לזה מהך דיבמות (דף קי"ט) אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק ואייתי מיעוט דמפילות, סמוך מיעוטא לחזקה והוי לי' פלגא ופלגא. וכתב שם הנמוקי יוסף הקשה הרשב"א מאי טעמא דמלתא דבסוגיא מיירי ממיעוט דמפילת ולא ממיעוט שאינן מתעברות דהוו מסייעי מיעוטי להדדי, ותירץ דמיעוט המפילות מרע לרובא דמתעברות ממש דאותו חלק המרובה לעמוד נגד הרוב בצירוף החזקה, אבל מיעוט שאינן שמתעברות, אתה מחלקו שיש מקצתן מפילות, ולפיכך חשוב מיעוט העומד לגמרי נגד הרוב, ומיעוט כזה אינו חשוב להצטרף כלל עכ"ל וכן כתב הרשב"א במשמרת הבית דף ח' ע"א, והשתא ומה התם שיש חזקה נגד הרוב אני אומר סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה, ומיעוט דאינן מתעברות אינו מסייע כלל אף להחזקה, מכ"ש הני תרי מיעוטא לבדם בלא חזקה המסייעת להם שאינן מגרעין כח הרוב כיון דמיעוטין הללו מן הכל הם ולא מן כל רוב אתה מסלקו:
ומה שכתב כת"ר ראי' לדבריו מב"ק (דף נ"ב) רש"י בד"ה בשיחלא בטעינה אחת אוז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה, ולכאורה תמוה מה הוסף רש"י בדברים אלה, ובפרט לפי דעת הנו"ב ז"ל דכל עוף אינה מתעברת וחוזרת ומתעברת. אם כן כל ההבדל שבין אוזות שלנו טוענת הרבה בצים בטעינה אחת, ואוז הבר אינה טוענת רק ביצה אחת בטעינה אחת, אבל שאינה טוענת שניה עד שתלד הראשונה גם באוזות שלנו כן כו', לכן פירש"י דכל ההבדל בין אוזות שלנו לאוז הבר דאוזות שלנו מתעברות וחוזרת ומתעברת, וטבע של אוז הבר דאינה מתעברת וחוזרת ומתעברת. אבל שוין הן דבכל טעינה וטעינה ליכא אלא ביצה אחת עכ"ד כת"ר. ולענ"ד נראה דכונת רש"י פשוטה דאוז בר אינה טוענת ביצה שניה עד שתוליד את הראשונה ואינה טוענת הרבה בפעם אחת, מה שאין כן אוז ביתי טוענת הרבה בצים בפעם אחת, דאי כונתו כמו שכתב כת"ר דאוז אינה מתעברת וחוזרת ומתעברת ואת ביתי מתעברת וחוזרת ומתעברת הוי לי' לרש"י למנקט את בר אינה מתעברת ביצה שניה עד שתלד את הראשונה, ואז היינו יודעים דאוז ביתי מתעברת פעם שניה קודם שתלד את הראשונה, אבל במה שכתב אינה טוענת, כונתו דאוז ביתי טוענת ביצה שניה ביחד עם הראשונה, ומה שהכריח לרש"י לכתוב כן, נראה לענ"ד משום דאם היה זמן לידת אוז כמו תרנגולת לכ"א יום אז לא היה צריך רש"י לבאר כן, דהא חזינן דאינה יולדת ביצה שניה עד שיעברו יותר מכ"א יום, אבל עכשיו דלידת אוז אפשר דהיא רק ימים אחדים מן הביצה הראשנה עד שיולדת ביצה שנה, ויעי' מה שכתב בתשו' שבות יעקב חלק א' סימן נ"ה, לכן אשמועינן רש"י ז"ל האמת, דאף שבין לידת הבנים הם רק ימים אחדים, מ"מ האמת הוא דאינה טוענת השניה עד שתלד הראשונה:
והנה מהא דחקרו האחרונים אם פרה ילדה תאומים ושחטו אחד תוך ח' ימים והשני חי לאחר ח' אי נימא מדהאי לאו נפל הוא גם הראשון היה בר קיימא, ותלו דבר זה בהא דמבו' בהגה' אשרי סוף מו"ק וביור"ד סי' שע"ה דתאומים שמת אחד מהם תוך ל' והשני חי שאין מתאבלים עליו. וע"ש בפלוגתא שבין הלבוש והש"ך והט"ז, ולא חלקו בין אדם לבהמה, משמע דגם בהמה אינה מתעברת וחוזרת ומתעברת, דאם לא כן לא דמי כלל, דבבהמה אפשר דהראשון נתעברה ממנו אח"כ והיה נפל, אלא ודאי דאין לחלק, אך אפשר לומר דבהמה כיון שמתעברת אינה מקבלת זכר, מה שאין כך בעוף:
והנה לפי דברי כת"ר דבכל טעינה מתעברת רק ביצה אחת ומן העבור עד הלידה הוה כ"א יום, א"כ אם מטלת בצים בכל יום צריכה להתעבר בכל יום, וכ"א יום אחר העיבור יולדת ביצה אחת, אם כן מאי טעמא מסתם סתים בש"ס במס' ביצה (דף ז' ע"א) דאם בדק בקינה של תרנגולת מערב יו"ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת היכא דאיכא זכר בהדה עד ס' בתי, הא היה לי' לפרוש, דאם היה הזכר בהדה כ"א יום מכוונים מקודם אז תלינן דמזכר נתעברה, ובש"ס וכן הפוסקים מסתם קא סתמי. ומשמע דאין צריכים לדקדק אם היה הזכר כ"א יום מקודם, רק אם היה בהדה איזה זמן שאפשר לתלות שממנו נתעברה גם כן הוה דינא הכי:
והנה בש"ס נקט לישנא דאיכא זכר בהדה, וכן בטור או"ח סי' תקי"ג והמחבר שם כתב שיש תרנגול זכר בתוך ס' בתים, ופשוט הוא דאין כונתם שיש עתה הזכר בתוך ס' בתים דלמאי צריכים לו עתה, דהעיקר הוא בשעה שנתעברה ולא אכפת לן כלל אם יש עתה תרנגול או לא, וכונתם שהיה התרנגול שם בשעת עיבור, וכן הוא בספר עבודת הקודש להרשב"א ז"ל בדיני מוקצה ונולד שנקט לישנא לא היה עמה זכר דהיינו לשעבר בזמן העיבור:
ולכאו' מדברי רש"י בשבת (דף ל' ע"ב) ד"ה הרה ויולדת יחדו, ביום שהרה זה יולדת ולד אחר כמו תרנגולת וכיון שמשמשת בכל יום נמצאת יולדת בכל יום כו' עכ"ל מזה משמע דתרנגולת ג"כ מתעברת וחוזרת ומתעברת, אך נראה דאין מכאן ראי'. דיש להבין דכשלגלג אותו תלמיד ואחוי לי' תרנגולת, אטו לא ידע אותו תלמיד דתרנגולת מטלת בצים בכל יום. אלא הנראה בזה, דדעת רש"י דהא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, היינו וולד בן קיימא, אבל אם מתעברת חוזרת ומתעברת הוה סנדל עי' רש"י ותוס' ביבמות (דף י"ב) וזה היה לגלוגו דאין כל חדש תחת השמש דא"א להתעבר בן קיימא, רק דנעשה סנדל, ובזה אחוי לי' תרנגולת דיולדת בצים בכל יום ואף שכל הבצים הן בשלל ואין דוחקות זא"ז, ולכן אפשר ג"כ דתלד בן קיימא ולא יהא האחד דוחק צורת חברו ופוחת צורתו ועושהו סנדל, ומה דנקט רש"י שמשמשת בכל יום לסימנא נקיט. אך אפשר דאינה מתעברת וחוזרת ומתעברת:
סימן ז
בע"ה יום ה' ב' דחנוכה תרפ"ז להרב הגאון ר' משה יהושע מערעמינסקי נ"י הרב דעקרון
אשר שאל ע"ד אשר הביאו לפניו קמח הנעשה מבצים יבשים ושאל אם מותר לאפות עמהן לשום אותן בתוך הפת דהלא אין לוקחים בצים טרופות מעכו"ם:
הנה מהך דאין לוקחים בצים טרופות מעכו"ם, אין לאסור כאן. דהתם איכא ריעותא מדזבין להעכו"ם מכרם לו לפי שהיו טרפות וכן כתבו התוספות מפורש מכרם לו לפי שהיו טרופות וכן כתבו התוספות מפורש בחולין (דף ס"ד ע"ב) ד"ה סימנין והרא"ש פרק אלו טרפות סימן ס"א וכ"כ הרמב"ן בספרו וכ"כ הרשב"א בחי' שם וכל הפוסקים. וא"כ אם אין הוכחה שישראל מכרן לו מפני שהיו טרפות היה מותר כמו בפת שנילוש עם בצים שכתבו כל הפוסקים שמותר במקום שנוהגין היתר בפת של פלטר וכמבואר שם וביור"ד סימן קי"ב סעיף ו':
אלא דלכאו' יש לאסור משום דודאי נתבשלו הבצים קודם שעשו אותם קמח וביצה אסורה משום בישול עכו"ם כמבואר בע"ז (דף ל"ח) ונפסק ביור"ד סי' קי"ג סעיף י"ד. ואין לומר דכיון דאח"כ יאפו את הקמת א"כ שוב יתבטל הבישול של העכו"ם לפי שיטת הר"א ממיץ בטור או"ח סימן שי"ח דדבר שנאפה אם נתבשל אח"כ יש בישול אחר אפיה וה"ה שיש אפיה או צלי אחר בישול לדעתו. אבל זה אינו. דהתם הבישול הראשון לא נתבטל לגמרי כמבואר בפסחים (דף מ"א ע"א) בשלו ואח"כ צלאו, צלאו ואח"כ בשלו חייב. וכן פסק הרמב"ם בפרק ח' הל' ח' מהל' קרבן פסח, ומדפסק צלאו ואח"כ בשלו חייב דמשמע לכאו' דהבישול מבטל את הצליה ולפ"ז בשלו ואח"כ צלאו הו"ל לצליה לבטל את הבישול ומקדאמר שם בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשליה, ש"מ דהפעולה האחרונה רק נתוספת על הפעולה הראשונה אבל אינה מבטלה, וא"כ שפיר קאמר דהא בשליה, דהבשול הקודם לא נתבטל, וא"כ נהי דלגבי איסור שבת יש אפיה אחר בישול דהפעולה השניה גם כן חשיבה ועושה איסור. אבל הכא הא הבישול הקודם לא נתבטל והו"ל בישולי עכו"ם:
וגם אין להביא ראי' מהא דכתב הרא"ה בבדק הבית בית שלישי שער שביעי בדיני בשולי עכו"ם בשבשל הנכרי כדי מאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל זה ודאי מותר וזהו איסור החוזר להכשרו עכ"ל. דזהו דוקא כשבישל הנכרי כדי מאכל דרוסאי דהוה אכילה ע"י הדחק, ומשו"ה כשגמרו ישראל מותר לדידי'. דעיקר הגמר עשה הישראל, ומה שכתב דזהו איסור החוזר להכשרו היינו דאם היה אוכל כשהוא כמאכל בן דרוסאי הוה איהו אחשביה לחשבו ראוי לאכילה והוי אסור אבל כשגמרו הרי לא אחשביה וחוזר להכשרו ומכל שכן לפי דעת הרשב"א אף אם גמר ישראל אם מקודם בישל העכו"ם כמאכל בן דרוסאי אסור, ואף להרא"ש ושאר פוסקים דס"ל כהרא"ה דאם לא בשל העכו"ם כל בישולו, כמו שכתבתי לעיל, אבל אם העכו"ם בשל כראוי ואחר כך חזר הישראל ובשל עוד הפעם או אפה, גם הם מודים שאין זה מועיל להכשיר:
שוב ראיתי בתשו' מהרי"ל סימן קס"ה כתב מפורש כן וז"ל ותמיהני היכא סלקא אדעתא להתיר פת של גוים ע"י בישול לר' יוסי דאמר אין יוצאין במצה מבושלת, דנהי דבישול מפקיעו מתורת לחם איסור שבו להיכן אזיל עכ"ל היינו דבישול הראשון נשאר עליו ואוסרו:
אך אין לדייק דאם נימא האיך יאפה אחר בישול להתיר הא אין מבטלין איסור לכתחילה, דנראה לענ"ד דאין זה בגדר של אין מבטלין איסור, דהתם האיסור מצד עצמו נשאר באיסורו, רק מדנתבטל בהיתר זהו התירו מה שנתבטל והוה כמו שאינו, אך אם מכירים את האיסור הרי הוא אסור, וא"כ לבטל לכתחילה אסור דהא סו"ס יאכל איסור, אף שהתורה התירה מפני שנתבטל, היינו כשבטל האיסור התירה התורה, אבל לבטלו לכתחילה אסור. אבל היכא דהאיסור גופי' נהפך להיתר גמור זה מותר לכתחילה, דהא לא יאכל איסור דעכשיו הוא היתר גמור. והנה אף שזה נ"ל פשוט מצד הסברא, מ"מ נראה ראי' לזה מדברי הרא"ה בבה"ב שהבאתי לעיל, דמשמע מדבריו דבישל העכו"ם כדי מאכל בן דרוסאי אף שזה אסור משום בשולי עכו"ם כמפורש בדבריו, מ"מ מותר לישראל לגמרו ואז נהפך להיתר, וכן הוא מפורש בדברי הרא"ה בבדק הבית בית רביעי שער רביעי בדיני הכשר כלים וז"ל עוד אני אומר שאין דין איסור בטלין לכתחילה אלא במה שמתקיים האיסור בתוכו כגון נבלה וחזיר לתוך אוכל של היתר שאעפ"י שיש בו ששים של היתר מכל מקום האיסור קיים ושמו עליו דמעיקרא אוכל והשתא אוכל, אבל יין במים שהוא נפסל לגמרי וכן רוטב חזיר מועט לתוך ששים של מים מותר לבטל אפילו לכתחילה, הא למה זה דומה למי שבא להפסיד גופה של נבלה עד שתהא פגומה כשהיא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואחר כך מותרת לו, ואלו דברים ברורים מאירות עינים עד כאן לשונו. וכן הוא בתשובות הרשב"א סימן תצ"ה שאין אומרים אין מבטלין איסור לכתחילה אלא כשמבטל את האיסור ואכלו, אבל לסחוט את האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל איסור אלא מכשיר את ההיתר עכ"ל וכן משמע מדברי החכם צבי סימן ק"א וז"ל ודין זה מתורת הגעלה ולא משום דבר הפוגמו, דא"כ הגעלה למה לי כלל, יבשלו בהם דבר הפוגמם דאז לא מיקרי מבטל איסור לכתחילה כיון שכל עיקרו פוגם ואין כאן לא טעם ולא ממשו אין ספק דמדאורייתא שרי לפוגמו עכ"ל וא"כ כאן נמי דאי האיסור נהפך להיתר שרי לכתחילה:
ולא תקשה ממה שכתב הרשב"א בתשו' סימן תצ"ח שאסור נותן טעם לפגם לכתחילה ומכש"כ שאסור לפגום לכתחילה, דהיכא דהדבר פגום ומ"מ שמו עליו וגם אפשר לחורפא למשויא לי לשבח, זה אסור לכתחילה, אבל הח"צ מיירי כשפגמו כ"כ שאין יכול למשויא שוב לשבח כמש"כ שם דאיכא לענה וראש ומרירתא, דהם פוגמים עד שאין ראוי כלל. ועיין בהגה' יד אפרים ביור"ד סימן צ"ט מה שכתב בזה. ולא תקשה נמי מהא דכתב בפרי מגדים במשבצות זהב יור"ד סימן צ"ט ס"ק ח' להשיג על מש"כ בתויו"ט תרומות פרק ד' מ"ט דאם משנה האיסור כדי שיתבטל אין זה בכלל דאין מבטלין איסור, והוא כתב דגם זה הוה בכלל דאין מבטלין, דהתם מ"מ צריך האיסור להתבטל, אבל בנידון זה האיסור נהפך להיתר גמור ואין כאן איסור כלל. אלא דסו"ס שם בישול עכו"ם נשאר ע"ז ואין האפיה מבטלת הבישול כמו שכתבתי:
אך מסתברא דכיון דבעת שנעשה קמח אינו ראוי כלל לאכילה, א"כ נתבטל שם בישולי עכו"ם מזה ומותר לאפות אח"כ הקמת הזה. ומצאתי כן מפורש בהגה' יד אפרים יור"ד סימן קי"ג שהביא בשם שו"ת אבקת רוכל סי' ל' בחטים ששולקין עד שמגיע למאב"ד ומיבשים אותם כדי לעשות גריסין ושוב אין נאכלים אלא על ידי בישול אחר, מותרין, כיון שמתיבשים כ"כ עד שאין ראוין לאכילה אלא ע"י בישול אחר מותר עכ"ל ונראה דזה הוא גם אם בישל החטים בישול גמור אם מתיבשים עד שאין ראוים לאכילה ג"כ מתר לבשלן אח"כ, דאל"כ ל"ל טעמא דמתיבשים אח"כ הא אף אם לא נתיבשו פסקינן כהפוסקים דאם בישל העכו"ם כמאכל בן דרוסאי וגמר ישראל מותר כמבואר ביור"ד סימן קי"ג סעיף ט' בהגה'. וראיתי בספר אבקת רוכל בעצמו שכתב עוד וז"ל ואפשר שאפילו האוסרים בתבשיל יתירו באלה החיטים כיון שאינם נאכלים אלא ע"י בישול מחדש עכ"ל וא"כ בנ"ד נמי הא אינם נאכלים אלא ע"י בישול מחדש ע"כ מותרים:
וכן כתב מפורש בספר לתם הפנים ביור"ד סי' קי"ג ס"ק ד' וז"ל גריסין שלמים העשוין משבולת שועל שמבשלים אותם בקדרות שלהם עד שנתרככו היטב, ואח"כ מיבשים שנתקשו וצריכין בישול מחדש יותר מבשרא דתורא, הוריתי להלכה למעשה לקנותם לכתחילה ולאכלם אח"כ וכן הביא בלקט הקמח בשם ספר חוקי דעת
אלא בכגון דא יש לחוש אם אין שם דבר איסור, ויש לחקור על זה היטב:
סימן ח
בהקובץ קול תורה היו"ל בעה"ק ירושלים ת"ו סימן ע"א כתב הרב ר' אליעזר יהודה רבינוביץ נ"י ממעמעל, עלה דכתבתי בספרי תשובה שלמה בתשובה להרה"ג ר' אברהם קיים הלוי קאצינעלבויגען שליט"א [ז"ל] חתן ש"ב הגאון ר' אלי' ברוך קאמיי ז"ל, דמה שכתוב בתפלה זכה הריני מקבל עלי קדושת יוה"כ דאין זה נדר משום דכשאומר כן הוי התפסה בדבר האסור ואין כאן נדר. והקשה הרב הנ"ל וז"ל ר' יהודה ס"ל בהתפסה בעי כ' הדמיון בנדרים (דף י"ג), ור"מ ור"י הלכה כר"י, ולא מיבעיא לשיטת התוס' ד"ה כולה דבשם דבר בעי כ' הדמיון בודאי חסר כאן באומר איסור נבלה כ' הדמיון להתפסה. אלא גם לשיטת הר"ן שם ד"ה טהור, דהיכי דהשם מורה על איסור לא בעי כ' הדמיון, מ"מ אימתי שייך לבאר כונת המדיר שרצונו להתפיס, במתפיס דבר אחד מהשני באמרו זה כזה. אבל לומר שמתפיס מדבר זה גופא כלומר שמתפיס איסור נבלה על חתיכה זו מחדש מאיסור נבלה הקודם עליה, דבר זה הוא, בלתי אם יאמר כך להדיא, ובפרט בשעה שנוכל לבאר דבריו בב' אופנים אם כונתו היתה להתפיס אין הנדר תל, כיון שהתפיס בדבר האסור, ואם לא היתה בהתפסה אלא קבלה בעלמא אז נדרו חל, הו"ל סתם נדרים להחמיר ולומר דלא התכוין להתפיס בדבר האסור כמ"ש בר"ן עכ"ל הרב הנ"ל, ואין בדבריו כדי התפסה פלי, דהא אף אם סתם נדרים להחמיר, הא פירושן להקל, ואם לפי רוב אנשי המקום צריכין להקל אז מקילין כמבואר בנדרים (דף י"ח) וברמב"ם פרק ב' הל' י"א מהל' נדרים, והא פשוט שאין כונת רוב האומרים זה לקבל עליהם בנדר שיאסרו לאכול מדין נדר וע"כ פירושן להקל:
ומה שכתב דר' יהודה ור' מאיר הלכה כר' יהודה, לא עיין בלחם משנה פרק א' הל' ז' מהלכות נדרים, שכתב שהרמב"ם פסק בהא כר' מאיר, משום דסתם לן תנא כר"מ. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם פ"א דנדרים ובפי' הרע"ב שם ובב"ח בטור יור"ד סימן ר"ד:
אלא דגם בעיקר דבריו שכתב דלר' יהודה דבעי כ' הדמיון והכא לא אמר בכ' הדמיון אין זה התפסה עכ"ל, לא דק בזה, חדא, דכל היכא דהוה התפסה בדבר הנדור בודאי גם לר' יהודה הוה התפסה אף בלא כ' הדמיון, ובהא לכ"ע בעינן רק שידעו בבירור שמורה להתפסה בדבר הנדור, וכ' הדמיון בעי לר' יהודה רק באופן שבלא כ' הדמיון אינו מורה להתפסה בדבר הנדור, וכ"כ הר"ן בנדרים (דף י"א) והתוס' שכתבו דבעי כ' כשמתפיס בשם דבר. אבל לשון פעולה מודה ר' יהודה דלא בעי כ'. לכאורה דבריהם צריכים הבנה, מאי נפקותא איכא בין שם דבר ללשון פעולה, דהא העיקר הוא אם לשונו מורה להתפסה בדבר הנדור. והנראה בכונתם דשם דבר אינו מורה שהוא דבר הנדור דשם עולה או מנחה הוא בעצם קדוש מפני שהתורה אמרה שהן קדושות, רק כשמקדיש הבהמה לעולה אז קדושת הבהמה היא מטעם שהוא הקדישה והוה דבר הנדור, ולכן צריך כ' כעולה ואז מורה כקדושת הבהמה לעולה שהקדישוה לכך. אבל בלא כ' הדמיון מורה רק לשם דבר של קדושת העולה שאמרה תורה שעולה קדושה, ואין זה דבר הנדור. אבל בלשון פעולה, היינו שהאדם פועל ומקדיש בזה מורה לדבר הנדור אף בלא כ' הדמיון. והנראה שזו היא גם כונת הר"ן, ולפ"ז לכ"ע העיקר הוא אי מורה בודאי שמתפיסו בדבר הנדור ואז לא בעי כ' הדמיון, ורק כשאינו מורה בודאי שמתפיסו בדבר הנדור, אז צריך כ' הדמיון לר' יהודה כדי שיהי' מורה בודאי שמתפיסו בדבר הנדור:
ועוד הא דבעי ר' יהודה כ' הדמיון, היינו בהתפסה בדבר הנדור כדי לאסור. אבל אם מתפיס בדבר האסור שמותר בזה אם אמר בלא כ' הדמיון ג"כ אינו נדר, דבהדיא קאמר (בדף י' ע"ב) ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום, משום דאין זה מורה שמתפיס בדבר הנדור, ואם כן כשמתפיס בפי' בדבר האסור לית דין ולית דיין דלא אמר כלום, והכא נמי אם אמר הריני מקבל עלי קדושת יום הכפורים, אינו יכול להתפיס עליו הקדושה ההיא מטעם נדר בשום אופן, דכשם שאי אפשר לקבל עליו הקדושה ההיא ביום ג' תשרי, דא"א שיהיה יום זה יום הכפורים וכמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהל' נדרים דא"א שדבר שאינו אסור מהתורה יהי' אסור, וה"נ אינו יכול לקבל עליו קדושת יום הכפורים מטעם נדר אף ביוה"כ עצמו, דקדושת יוה"כ היא קדושה מפני שאמרה התורה, ואינה קדושה שיכול אדם לקבל על עצמו מלבד מה שאמרה תורה, דאין זה דבר הנדור, ומשו"ה אין כאן נדר כלל, ובטור יור"ד סי' ר"ה כ' א"א הרא"ש בתשו' האומר ייני יין נסך כו' לא נאסר כיון שלא התפיסו בדבר הנדור, וכן הוא בתשו' הרשב"א ח"ג סי' שי"ד וברבינו ירוחם נתיב י"ד חלק ד':
עוד כתב על מה שכתבתי ראי' מפי' הרא"ש נדרים (דף ח') שכתב אהא דאמר רב גידל האומר אשכים כו' גדול כו' וכתב הרא"ש ת"ל ואע"ג דתנן לקמן בפ"ב שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר אסור כו' אבל נדר כי האי כו' א"נ הא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו בטול מצוה כגון דאמר קונם ישיבת סוכה עלי, אבל אם אסר נבילה עליו בקונם אינו חל דאין איסור חל על איסור עכ"ל הרא"ש, ואם כן חזינן דלתירוץ קמא דלא מסיק אדעתי' למימר דלא תל וסבר דחייל כדעת הראשונים שהביא הר"ן שהנדרים חלין על כל המצות בין לבטל בין לקיים, ואעפ"כ כתב דצריך להתפיס בדבר הנדור והיכא דלא התפיסו בדבר הנדור גם לדידהו לא הוה נדר גמור אף דהתפיס בהאי חיובא גופא שמחויב מה"ת אין זאת התפסה לאסור, אלה דברי שם בספרי, ועל זה כתב בזה"ל דכונת הרא"ש לחילוקו של הר"ן דגדרו של נדר אינו אלא בשב ואל תעשה, כיון דנדר איסור חפצא הוא ובעי שיתפוס בד"א, ומ"ש הרא"ש אסור היינו הך, דהרבה דולגין על היוד וכותבים אסור במקום איסור. אבל קום ועשה כהכא באומר אשכים ואשנה כו' הוא רק גדרה של שבועה ואין שבועה קלה על איסורין עכ"ל. כמדומה שכתב בלא עיון, דמלבד שאין הלשון מורה כפירושו, ערבב הדברים בתירוצו הראשון של הרא"ש, דבתירוץ השני כתב א"נ הא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו בטול מצוה, משמע דבתירוצו הראשון הוא אף אי נימא דנדרים חלין על קיום מצוה, ואין כונתו בתירוץ הראשון כדברי הר"ן דהיינו שבועה ולא נדר, רק כונתו היא כדברי הר"א בתוס' שם ד"ה האומר דהוי נדר כמו נדר בצדקה, וכ"כ בקרבן נתנאל על הרא"ש בפ"א דנדרים סימן ו' ס"ק נ':
ומה שכתב עלה דכתב הרא"ש בנדר גמור מתפיס בדבר אסור, שכונתו בדבר איסור, מלבד שאין הלשון מורה כן הנה בהגה' הרש"ש מגיה היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר הנדור, וכונתו ברורה בדברי הרא"ש כדברי, דאין כאן התפסה בדבר הנדור, וכ"כ הרא"ש מפורש בד"ה נדר גדול כו' לאו היינו נדר ממש דלא איקר נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור, אלא מחשבינן לי' כאלו נדר צדקה כו' עכ"ל ומפורש כדברינו:
ומה שכתב על תירוצי לקושית הפמ"ג בפתיחה להל' פסח שהקשה על הש"ך ביור"ד סימן רל"ח ס"ק כו', שכתב דאין צריכין להתיר לחולה שבועתו שנשבע שלא לאכול נבלות, דאין השבועה חלה, והקשה הפמ"ג דהא דאין אחע"א היינו לחייבו שתים, אבל מ"מ תרי איסורין רביעין עלי', וביבמות (דף ל"ג) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. ותירצתי דזהו רק בשאר איסורין, אבל בשבועה כיון דלא קל מיד לא חייל גם לענין לקוברו כו' דבנדר או שבועה כיון שבטל מקצתו בטל כולו, וטעמא דהא מילתא משום דמי שנדר או שנשבע כונתו היתה דיחול כל הנדר, ולא נשבע אדעתא דהכי שיחול מקצת ואם כן אם לא תחול השבועה רק לענין לקוברו כו' הרי אינו חל רק על מקצת מן השבועה, וזה לא אמרינן דכיון דאינו יכול לחול על כולו גם על מקצתו לא חל, וכתב על זה דכבר הקדימני בזה בספר אבני מלואים בשו"ת שבסוף הספר סימן י"ב הנה עיינתי שם וראיתי שגם בזה לא כיון יפה, כי באבני מלואים תירץ דבשבועה לא אמרינן דאינו חל מטעם דאין אחע"א רק מטעם דאמרינן והא מושבע ועומד מהר סיני ומטעם זה אין שבועה חלה כלל אף לענין לקוברו בין רשעים גמורים. ומפני זה כתב דבנדר דהוה איסור חפצא חייל עלי' ומתלי תלי וקאי אם אמר אכילת נבלה עלי וכי פקע איסור נבלה מפני הסכנה קאי איסור הנדר וצריך התרה. ולפי מה שכתבתי גם בנדר לא אמרינן מתלי תלי, כיון דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכיון דלא חל בשעה שנדר לא חל גם כן לענין מתלי תלי דאדעתא דיחול עתה קבל עליו. אבל אם עתה לא יחול רק שיהא מתלי תלי אדעתא דהכי לא נדר ועי' בכתובות (דף נ"ט ע"א) ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמי' קדיש. והנה פריך אף דאמרה לכי מגרשה דהוה דבר שלא בא לעולם. אבל היכא דל"א לכי מגרשה גם בלא דשלב"ע אינו חל כיון דהשתא לא חל הוה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דאדעתא דליחול לקמי' לא נדר. והר"ן בנדרים (דף פ"ה ע"ב) כתב בטעמי' דת"ק דס"ל דאינו צריך להפר ואף שיגרשנה אינו חל משום דנדר גופי' כיון דהשתא לא חייל לקמי' נמי לא חייל, ואף דקיי"ל כריב"נ דיפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו, משמע שהנדר קל לכשיגרשנה אף שעתה לא חל, היינו דהתם גם עתה חל מן הדין דהקדש וקונם מפקיעין מידי שיעבוד, רק דרבנן אלמוה לשיעבודא דבעל, וכ"כ הר"ן בנדרים (דף פ"ו ע"ב) ד"ה ועוד. והנה בשיטה מקובצת כתובות (דף נ"ט ע"ב) כתב גם כן בטעם הת"ק כיון דהשתא לא חייל לקמי' נמי לא חייל, ואף דכתב בשם הרמב"ן בטעמי' דריב"ן דיפר שמא יגרשנה דמתלא תלי וקאי וכי משכח דוכתא חייל, היינו נמי דבדין הוא דתיחול מהשתא וכמ"ש שם מפורש, ועי' בט"ז יור"ד סימן רל"ד ס"ק ס"ג:
והנה שם באבני מלואים הביא ראי' לדבריו דבנדר אמרי' דחייל ומתלי תלי אף דאין איסור חל על איסור לעונשין מהא דיבמות (דף קי"א) הנודרת בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה, והיכי חייל נדרה בחיי בעלה דאיכא איסור אשת אח והתם ליכא כולל, אע"כ דהנדר חל מהשתא, אלא דאין אחע"א לעונשין ומתלי תלי וקאי וכי פקע איסור אשת אח חייל איסור נדר עכ"ל. הנה מלבד מה שהשיג, עליו המגיה שם, דא"כ היאך אמרינן דהיכא דלא נתכונה דכופין, הא בכה"ג ודאי נתכונה לאסור עצמה עליו ואין כופין רק מבקשין עכ"ד, ומלבד זה הא הראב"ד שהביאוהו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחי' ליבמות (דף קי"ב) דמפרש שנדרה הנאה, היינו שאר הנאות ומתשמיש לא נדרה כלל, ומה שכופין אותו לחלוץ. היינו כיון שאסרתו עליה בפירוש מפני שאר הנאות ואף על פי שהיא מותרת לו בתשמיש אין אדם דר עם נחש בכפיפה ולפיכך כופין אותו לחלוץ שאין זווגן עולה יפה. אף לשיטת שאר המפרשים שפי' שנדרה הנאה גם מתשמיש, היינו שנדרה גם משאר הנאות וחייל עלה בכולל:
ומה שהביא מבעל חמדת שלמה שאמרו לו הרופאים שלא יתענה ביוה"כ, ואסר עצמו מקודם בשבועה שלא יאכל ולא יחול עליו איסור יוה"כ, דאין זה מוסיף מה שיאסר אח"כ לאחרים, כיון דאין האיסור נתוסף על החפצא אלא על הזמן, וכולל לא הוי, כיון דאסור מקודם בכל החתיכות וגם מצד מלאכה לא הוי כולל דישבע שיהא לו כיוה"כ גמור. וע"י זה יהא מותר בחצי שיעור לדעת הר"ן דבשבועה מותר חצי שיעור. הנה אין כונתו שיאסור עצמו בלשון זה שיהא לו כיוה"כ גמור, דאז אין כאן שבועה כלל, דהוה התפסה בדבר האסור, אלא כונתו שיאסור עצמו על אכילה ומלאכה וכל האסור ביוה"כ יאסור עצמו בפירוש ע"ז. וראיתי בספר ארץ צבי סימן ו' שהביא כזה בשם הגאון ר"י מסלאנט ז"ל: