אור ברסלב

תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אורח חיים

סימן א

להרב הגאון המפורסם כו' מהור"ר נחום ברוך גינצבורג שליט"א אבד"ק יאנאווא

הנה מה שכתב כת"ר עלה שכתב הרמב"ם בפרק א' הל' י"א מהל' ציצית דאין עושין אותן מצמר הגזול כו' ולא משל קדשים וכתב הכסף משנה בשם הנמוקי יוסף דמיירי בשגזל חוטין, אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין דקני ביאוש ושינוי הגוף, וכתב כת"ר ע"ז דלכאו' מיירי במזיד דאי בשוגג כיון שמעל יצא לחולין, ודייק כת"ר למה קצר הרמב"ם ולא ביאר כל צרכו דמיירי רק במזיד. וכתב כת"ר עפ"י מה שביאר בספר אור שמח בהלכות מעילה פרק ו' דשיטת הרמב"ם היא דמועלים רק היכי דנהנה ופגם, ולא כשיטת התוס' דמועלים בהוצאה מרשות לרשות, והרמב"ם שם בהל' א' כתב וז"ל הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשוה פרוטה יע"ש הרי אימתי מעל דוקא כשלבש הבגד ונהנה ממנו, ולפי זה כשלקח חוטין של הקדש ועשה מהם ציצית בבגדו, אימת מעל דוקא בשעת לבישה או לאחר עשייתן שכבר תלוין בבגדו דומיא דמטלית דוקא כשתפרה, אבל בשעת עשייתן עדנה לא מעל שאז אינה אלא הוצאה מרשות לרשות נמצא דבשעת עשייתן פסולים המה, ואימתי הם כשרים לאחר תלייתן דאז מעל, ומעתה הרי המה פסולים מטעם ועשו להם ציצית דדרשינן תעשה ולא מן העשוי, ולהכי סתם הרמב"ם ז"ל וכתב סתמא דמשל קדשים פסולים והיינו אפי' בשוגג עכ"ל כת"ר, והנה לפי מה שמשמע מדברי כת"ר דלפי דברי הנמוקי יוסף הרמב"ם כונתו דבקדשים גם כן מיירי רק בחוטין של ציצית, ואם כן גם זה היה לו להרמב"ם לפרש ולא לסתום, ואדרבה מלשונו משמע דבשל צמר מיירי. ולענ"ד נראה דגם הנימוקי יוסף כונתו רק על גזל ולא על קדשים, דהנה לכאורה יש לדייק דנהי נמי דאם בשוגג יצא לחולין, אך הלא בציצית צריך טויה לשמה וכל זמן שהן כל קדשים איך יטוה אותן לשמה לשם ציצית והן אינן שלו ואיך אפשר לו להזמינן לשם ציצית. אם כן כישיטוה מצמר של קדשים לציצית אין הטויה לשמה ולכן אי אפשר לו לעשות ציצית מצמר של קדשים, ואין לומר דבטוה צמר של קדשים אף שאינם שלו כיון דעביד מעשה, אם כן בעשה מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, אך לפי שיטת הרמב"ם דגם בעושה מעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אם כן איך יטוה לשמה בצמר של קדשים:

אלא דלכאורה תקשה לפי זה מה שכתב הנימוקי יוסף דבגזל צמר ועשה חוטין דכשרה דקני ביאוש ושינוי, הא החוטין צריכין להיות טווין לשמן ואם כן איך אפשר לו לטוות לשמן והם אינם שלו, אך דבאמת לא תקשה, דהוה כמו שגזל והקדיש דאיתא בבבא קמא (דף ס"ז ע"א) דקני ביאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, והתם ההקדש והקנין באים כאחת, כמבואר בראשונים, והכא נמי הקנין ולשמה של הציצית באין כאחת, אבל גבי צמר של קדשים ועשאן חוטין עדיין לא נהנה ולא יצאו לחולין אף בשוגג לפי שיטת הרמב"ם א"כ הטויה אינה לשמה:

והנה בדברי האור שמח שהביא כת"ר שכתב דלכך כתב הרמב"ם בפרק ו' הלכה א' דלא מעל עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום באותה הנאה בשוה פרוטה בדבר עצמו, כיצד הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשוה פרוטה והפסיד בבגד שהתירה ממנו בשוה פרוטה ולא הפסיד במטלית כלום הרי זה לא מעל, מפני שנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר, והקשה באור שמח מהא דכתב הרמב"ם בהלכה ח' נטל אבן או קורה של הקדש כו' בנה אותה בתוך ביתו מעל. וטעמא מפני שנהנה במה שביתו נתיקר בפרוטה. ואם כן הכ"נ בגדו נתיקר במה שתפר את המטלית בבגדו, ולמה כתב שנהנה במה שלבשה, וכתב דמיירי שהמטלית אינו שוה פרוטה, רק עיקר השיווי היא מלאכת התפירה וכי נתפר בו השבח הקדש ששוה כעת הבגד על ידו שייך להקדש ונהנה בהקדש עכ"ד האור שמח שהביא כת"ר, ואני נבוך בכונתו, חדא דאם המטלית אינו שוה פרוטה איך אפשר דהנאה שיהנה על ידה יהיה שוה פרוטה, ואי נימא דהמטלית עם מה שתפר היתה ההנאה מזה שוה פרוטה והשבח הזה שייך להקדש, איני מבין הא מלאכת התפירה היא שלו ולא שייכת כלל להקדש ואיך נימא שנהנה מהקדש שוה פרוטה, הא מהקדש נהנה פחות משוה פרוטה אם המטלית אינו שוה פרוטה. ועוד דאם נאמר דכל השבח שייך להקדש, א"כ שוב הבגד נתיקר ע"י ההקדש בשוה פרוטה ומדוע כתב ולבשה:

ולענ"ד נראה דאם קרע חתיכה מבגד של הקדש וחברה בבגדו אז הוא נהנה ופוגם באותו דבר עצמו, כי מלבד שפגם בבגד של הקדש במה שקרע ממנו חתיכה, הרי פגם גם בהחתיכה עצמה שהיתה חלק מהבגד ועתה נקרעת ממנו, ואם חברה בבגד הדיוט, אז אפשר דמעל תיכף דנהנה במה שנתיקר בגדו כשחבר החתיכה של הקדש בבגדו, אבל הרמב"ם מדייק שהתיר מטלית מבגד הקדש, היינו שהמטלית לא היה חלק מהבגד, רק שהיה תפור עליו שאפשר בקל להתירו, ותפרה בבגדו היינו גם כן באופן שאינו מחובר היטב ואפשר גם כן להתירו בנקל, והוה כאבן שהניחו על פי ארובה ולא חברו שאינו חייב עד שידור תחתיה כמו שכתב הרמב"ם בהלכה ח', שאפשר ליטלו משם. אבל אבן או קורה שבנאו בבנין הוה מחובר, מלבד מה שאינו צריך ליטלו משום תקנת השבים א"כ ישאר בבנין:

ובספרי משנה שלמה על הרמב"ם תירצתי בפשיטות, דבהל' א' גבי מטלית שנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר דלא מעל. אם כן אינו יוצא לחולין והוה הקדש וצריך להתירה מבגדו, אם כן לא יתיקר בגדו ולא הוה הנאה עד שילבש ויהנה מהטלית עצמה, אבל בנטל אבן או קורה ובנה אותה בתוך ביתו שמעל ויצא לחולין אם כן תשאר בביתו ונהנה תיכף במה שנתיקר ביתו:

ומה שמסיק כת"ר לפי דבריו דאם לקח חוטין של הקדש ועשה מהם ציצית בבגדו דמעל רק בשעת לבישה או לאחר עשייתו כשכבר תלוין בבגדו ואימתי הם כשרים לאחר תלייתן, ומעתה הרי הם פסולים משום תעשה ולא מן העשוי, ואף שהאחרונים העלו דבגזל חוטין של ציצית ותלאן בבגדו ואח"כ קנה החוטין מן הגזלן דאין בזה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, נראה לי דבהקדש כו"ע מודים דפסול משום תעשה ולא מן העשר, ודוקא גבי גזלן דהחוטין אינם פסולים רק לגבי דידי', מה שאין כן לגבי הנגזל כשרים המה, מה שאין כן בחוטין של הקדש הרי פסולים המה לכו"ע, ועי' תוס' חולין (דף ק"י) ד"ה טלית מה שחילקו כה"ג עכ"ד כת"ר. ונראה דכונתו היא דכיון דכשרים הם לגבי הנגזל, אם כן אהני מעשיו לגבי הנגזל ואין זה נחשב לתעשה ולא מן העשוי, דמתחילה אהני עשיה דידי', משא"כ בחוטין של הקדש דלא אהני מעשיו לגבי דכו"ע, ואין דבריו מוכרחים, חדא דגם בגזל החוטין פסולים לכו"ע, ולא אהני העשי' דידי' אף לגבי הנגזל, דהא גם הנגזל אינו יכול לצאת ידי המצוה בציצית אלה, דאם יגזול הבגד מבואר בפמ"ג או"ח סימן י"א באשל אברהם אות י' דאם גזל טלית והטיל בו ציצית משלו נמי לא קיים מצות ציצית בלבישה זאת, ואם ישאל ממנו הטלית הרי טלית שאולה גם כן פטור וגם אחר שלשים יום פטור מה"ת, ואף דאפשר שימכור לו הבגד, הרי סו"ס לדידי' נמי בתחילת העשי' פסולים המה:

ועוד מ"ש לא דייק גם בדברי התוס' שם בחולין (דף ק"י) שכתבו ת"ל מ"מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר היה חייב שאינו סומא או שאינה אשה. אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו עכ"ל. ולפי דבריו יש לדייק הא גם בטלית שאולה המשאיל חייב אלא דכונת התוס' היא דהתם בסומא עצם המצוה היא חיובית לכל אדם ורק לסומא הפטור הוא מצדו. אבל גבי טלית שאולה אין הפטור מצד האדם, רק על עצם הדבר לא רמי חיובא עלי'. וכן מודה לשון הרא"ש שם בפרק ח' הל' כ"ו ת"ל מ"מ לא דמי לטלית שאולה דשאר אדם אחר חייב בהן ואלו פטורין משום שינוי שיש בהן כגון סומא ואשה עכ"ל:

אלא דגבי תעשה ולא מן העשוי הא מבואר בדרכי משה או"ח סימן תרכ"ו בשם הכל בו שכתב בשם בעל השלמה דכל הפסולים שאין בגוף הסכך כשמבטלן אין צריך מעשה דביטולו הוה מעשה עכ"ל. והכ"נ אין הפסול בגוף הציצית, וא"כ כשמעל בשעת לבישה ויצאו לחולין, א"כ זו היא עשיה דידהו לבטל הך דתעשה ולא מן העשוי':

סימן ב

להמופלג בתורה מהור"ר אלי' נ"י

מה ששאל שמילדותו הוא מתפלל בנוסח אשכנז ועתה הוא מתפלל בבהכ"נ של נוסח ספרד, שקרוב אל ביתו, אם ישנה גם תפלתו לנוסח ספרד:

כבר הביא במגן אברהם באו"ח סימן ס"ח הירושלמי פ"ג דעירובין דאין לשנות ממה שנהגו אבותינו, וכבר נשאל ע"ז בשו"ת מהרשד"ם חלק או"ח סימן ל"ה וכתב שם וז"ל נראה דאע"ג דיש ענינים שהדבר הגון ונראה טוב לאחוז האדם במנהג אבותיו, וקרוב הוא שנכנס זה באזהרת בל תטוש תורת אמך, מכל מקום בכי האי גונא בענין זה טוב ויפה להניח המנהג ההוא לאחוז בסדר מנהג ספרד, והטעם שאני אומר כן כי לענ"ד לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כי אם בדבר שיש נדנוד אסור, כמו כל אותם ששנינו בפרק מקום שנהגו יע"ש דבכולהו אית בהו משום הרחקת איסור כו' אבל בכה"ג דליכא צד איסור כלל ועיקר ולא הרחקת עבירה, בהא פשיטא דלא שייך ביה משום אל תטוש תורת עמך עכ"ל. והנה מהירושלמי שהביא המגן אברהם בסימן ס"ח שכתבתי לעיל אעפ"י ששלחנו לכם סדר התפילות אל תשנו ממנהג אבותיכם, משמע דלא כהרשד"ם ז"ל, אלא שלפנינו הגירסא בירושלמי עירובין (פ"ג הל' ט') אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם, ופי' בפני משה ובקרבן העדה בפי' הראשון אעפ"י שכתבו לכם סדרי מועדות אימתי אקבע ר"ה אל תשנו מנהג אבותיכם לעשות שני יו"ט בכל פעם, אלא דקרבן העדה בפי' השני כתב אף על פי שכתבו לכם סדר תפילת המועדים אל תשנו ממנהג התפילות שהנהיגו אבותיכם, אם כן גם בסדרי התפילה אין לשנות ממה שנהגו הקדמונים:

והנה מהרשד"ם בעצמו בחלק יור"ד סי' קצ"ג כתב וז"ל דאין להרהר אחר המנהג כי גדול כחו, שהרי מהרי"ק בשורש ט' כתב ואין לנו לשנות המנהגות שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם עכ"ל. ואף שהראיות שהביא שם מהרשד"ם, עלה דאין לשנות המנהגים, אינן מוכרחות, דמהא שהביא משבת (דף מ"ח ע"א) שיש לבקש טעם לקיים המנהג, מהא דכתבו התוס' שם יש תימא איך אנו מטמנין על כירות שלנו שקורין אשטרא, ואעפ"י שגורפין אותו הוא מוציא הבל, כמו גפת של זיתים ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג עכ"ל. דשם חקרו התוספות דלכאורה יש לאסור המנהג הא דמטמינין על כירות שלנו משום דמוסיף הבל, וכתבו דאין בזה איסורא, משום דאין כאן מוסיף הבל, ולא משום לקיים המנהג די"ל דאף דמצד הדין כתבו טעמים דאין כאן איסור להטמין בכירות שלנו מ"מ הרוצה לבטל המנהג רשאי:

עוד כתב וז"ל ועוד ראי' מה שכתב המרדכי פרק קמא בגיטין וז"ל פסק בספר התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ"ז ג"ץ כמו שעושים בספר, כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים. הרי לך כמה ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד אפילו שנראה כנגד הדין, שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו ס"ת, וכמו שאנו נזהרים בו, שיהי' מוקף גויל ושאר דקדוקים ועכ"ז אין אנו חוששין לזיין, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים עכ"ל וגם בזה יש לדייק איפכא דרק משום דלא להוציא לעז על גיטין הראשונים אין לשנות המנהג, אבל אי לאו האי טעמא אפשר דאין שום חשיבות למנהג, אלא דיש לומר בכונתו דהאי טעמא גופא איכא בכל מנהג שהנהיגו הראשונים שאין מבטלין שום מנהג דהוי נמי כעין לעז על הראשונים שהנהיגו אותו מנהג:

והנה אף דאפסקא ביור"ד סי' רי"ד דקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, אך בעניני התפילות כתב בשו"ת שער אפרים חלק או"ח סימן י"ג דאם הספרדי התפלל תפילת האשכנזים יצא. וה"ה להפך, כי אין ביניהם שום חלוקי דינים עכ"ל, ונראה לענ"ד שזהו בדיעבד, אך לכתחילה יש לכל אחד להתפלל בנוסח שהתפללו אבותיו וכן כתב בפרי מגדים או"ח סי' ס"ח באשל אברהם, ואם אשכנזי מתפלל עם הספרדים יתפלל תפילה בלחש בנוסח אשכנז, אך אם עובר לפני התיבה, אז יתפלל בנוסח של הקהל, וכן כתב בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סימן ט"ו שהגאון ר' נתן אדלר ז"ל והגאון בעל הפלאה ז"ל התפללו נוסח ספרד אף על פי שכל העדה התפללו נוסח אשכנז:

והנני להעיר מה שבחת"ס שם בסי' ט"ז הביא בשם ספר לקוטי אמרים שנוסח ספרד הוא לבני התערובות, וכתב שם בחת"ס דאם כן הכהנים והלוים שיודעים שבטם, לא הי' להם להתפלל בנוסח זה, אלא נוסח ידוע לכהנים. ועוד צלע"ג הלא בימי חכמי הש"ס כבר נתערבו כו' והנה ר' אליעזר הגדול היה מבני בניו של משרע"ה כמבואר במדרש בפסוק ושם האחד אלעזר, ור' עקיבא תלמידו היה מבני גרים, וע"כ ר"ע התפלל ספרדיות, ור"א התפלל נוסך השייך לשבט לוי, ואיך כי גזר תעניתא ולא נענה ר"א ירד ר"ע כו' ואיך יוכל להיות שלוחו של ר"א ושל כל בני הכנסת ההוא והוא אינו מהם, ואיך נעשה שלוחם עכ"ל. וראיתי בשו"ת דברי חיים חלק ב' או"ח סימן ח' כתב וז"ל וגם ביותר יש להפליא מי הגיד לו להח"ס ז"ל שר' אליעזר היה לוי, ואי משום שראה במדרש שמרע"ה התפלל שיהיה מזרעו, יכול להיות מצד האם עכ"ל. אך עי' בירושלמי (סוטה פ"ג הל' ד') שהורקנוס בנו של ר"א אומר לו אבדת ממני ג' מאות כור מעשר, משמע דהיה לוי, ואף דקנסינהו עזרא, כמבואר ביבמות (פ"ו) וכתובות (כ"ו), אפשר דס"ל כר"ע דאף לכהן, והא מצינו שר"ג נתן מעשר לר' יהושע שהיה לוי, עי' מעשר שני פרק ה', ובקרבן עדה שם בירושלמי סוטה כתב שהיה כהן, ובין כך ובין כך היה משבט לוי. והנה הגאון רד"ל ז"ל במבוא לפירושו לפרקי דר"א דייק שר"א לא היה כהן מהא דירושלמי יבמות (פרק י"ג הל' ב') שר"א נשא בת אחותו כשהיא קטנה, והא ביבמות (דף ס"א) ס"ל לר' אליעזר דכהן לא ישא את הקטנה. ולענ"ד נראה דאין לדייק מזה, דאף אי נימא שהיה כהן לא תקשה מהא שנשא בת אחותו כשהיא קטנה, דהנה בהנך אוקימתא דאוקי שם ביבמות בכהן גדול דלא ישא קטנה, הא ר"א לא היה כהן גדול. ולהך אוקימתא דחשש איילונית, הא קאמר שם בירושלמי דלא הכירה עד שהביאה שתי שערות, ולהך אוקימתא דחיישינן שמא תתפתה עליו, זה הוא דוקא אם קדשה אביה דהויא אשתו גמורה, אבל התם מיירי דקדשה עצמה. ור"א הא ס"ל דאין מעשה קטנה כלום. ואם כן אינה אשתו וליכא למיחש שמא תתפתה:

וראיתי מקשים על בעל קרבן העדה, איך פי' שר' אליעזר היה כהן, הא בגיטין (דף נ"ו ע"א) בר' יוחנן בן זכאי שנכנסו בו ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחד, והא סברו שר' יוחנן מת והאיך אפשר שר"א שהי' כהן ישא מטתו והא יבינו הבריוני שלא מת, וי"ל דס"ל דכהן מטמא לרבו, עי' בירושלמי ברכות ופ"ג הל' א') ובתוס' כתובות (דף ק"ג ע"ב) תוד"ה אותו היום:

סימן ג

להרב הגאון כו' ר' ישראל פורת נ"י

מה ששאל אם מותר לערוך מחולות וריקודים בהחדר הגדול שאצל בהכ"נ שעל גבי בית המדרש והאכסדראות של בית הכנסת, שעד עתה לא הרשו לזה, וגם מפני אשר בי"נ פותחים חלונות מהחדר הזה אל ביהכ"נ ומתפללים שם:

הנה במרדכי פ"ק דשבת סימן רכ"ח כתב וז"ל כתב רבינו מאיר איני יודע איסור גמור להשתמש בעליה שע"ג ביהכ"נ כמו שכתב ר"י דאפילו גגין ועליות לא נתקדשו. מיהו יש ליזהר מלהשתמש בעליות שעל גבי בהכ"נ תשמיש של גנאי כגון לשכב שם כו' עכ"ל וכ"כ בחי' אנשי שם, ומזה אפסוק באו"ח סי' קנ"א סעיף י"ב דיש ליזהר מלהשתמש בעליות שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, ובירושלמי מגילה (פרק ג' הל' ג') איתא א"ר חייה בר בא ר' יוחנן מיקל לנשיא דשטחין בגדיהן על אוירא דבי מדרשא וכתב בשירי קרבן שמכאן הוא המקור לדברי ר"י שבמרדכי שאסור להשתמש על גבי עליות בהכ"נ:

והנה לכאורה תקשה מהך ירושלמי לרבינו מאיר שבמרדכי שכתב איני יודע איסור גמור להשתמש בעליה שע"ג בהכ"נ, והא מבואר בירושלמי שאסור, ועוד הא משנה שלמה שנינו במגילה (דף כ"ח ע"א) דאף בית הכנסת שחרב אין שוטחין על גגו פירות. וראיתי בביאור הלכה לבעל משנה ברורה שכתב וז"ל אבל להשתמש על גג בהכ"נ כגון לשטוח עליו בגדים לייבש או פירות במקום שהגגגות שוים שהוא מקום גלוי לכל פשיטא דאסור ומשנה שלמה היא במגילה (כ"ח) כו' ולענין שטיחת בגדים מוזכר בירושלמי בהדיא לאיסור עכ"ל ולפ"ז לא תקשה על רבינו מאיר דאיהו מיירי באופן שאינו גלוי לכל, אבל באופן שגלוי לכל גם איהו מודה דאסור, וא"כ לערוך ריקודים ומחולות דאושי מלתא טובא והוה גלוי לכל פשיטא דאסור אליבא דכ"ע, מלבד מה דאיכא איסורא מצד איסור דאבתרייהו דג"ע כמובן:

והנה בהא דמתפללים שם בי"נ יש להעיר לכאורה, כיון דאין מתפללים שם בקביעות כל השנה אפשר דאין בזה משום קדושת בהכ"נ כמבואר במגילה (דף כ"ו ע"א) הרחוב אין בו משום קדושה ור' מנחם בר' יוסי מ"ט הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות, רבנן ההוא אקראי בעלמא, ופירש"י אקראי הוה שמעמד הזה אינו חוזר חלילה עד חצי שנה:

אך עצם הך מלתא צריך בירור איזה שיעור אתה נותן לה דאינו נקרא אקראי. והנה בתשו' מהרי"ט חלק יור"ד סימן ד' הביאו המגן אברהם סימן קנ"ד ס"ק א' וז"ל ומ"מ בחצרות אלו של ב"ה קרוב הדבר לדמותו לרחוב דאקראי בעלמא הוא ושמא הואיל ומתפללים שם תדיר כל זמן שנדחקים אעפ"י שהוא אקראי לגבי זה המתפלל, המקום נעשה קבע לעצלנים עכ"ל, וע"ז יש לתמוה דהא פסק בשו"ע סי' קנ"ד סעי' ב' השוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין ב"ה אעפ"י שמתפללים בו תדיר. והנה בבבא בתרא (דף ג' ע"ב) מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא ובנו בי סיתווא בקייטא. ולפי פירש"י שהיה להם שני בתי כנסיות, אחד לקייץ ואחד לימות החורף, ואף שהיו מתפללים שם רק חצי שנה מ"מ קדושתם עליהם ולא מיקרי אקראי:

והנראה בזה לפי המבואר בירושלמי מגילה (פרק ג' הל' א') ונדרים (פרק ט' הל' ב') עד כדון שבנייה לשם כנסת בנייה לשם חצר והקדישה מהו נישמעינה מן הדא קונם לבית זה שאינו נכנס ונעשה לבית הכנסת, הדא אמרה בנייה לשם חצר והקדישה קדשה. אימת היא קדושה מיד או בשעת תשמיש כו' ומה אילו שנעשו לשם ספר אינן קדושות אלא בשעת תשמיש זו שבנייה לשם חצר לא כ"ש. וזה הוא המקור לדברי המחבר בסי' קנ"ג סעי' ח' בנו בית סתם כו' אינו קדוש עד שיתפללו בו אפי' אם בנאוהו לשם ב"ה וכיון שהתפללו בו אורחים אפילו לפי שעה, כיון שהיה מיוחד לתפילה קדוש יע"ש. ולפ"ז פשוט הוא דאם נבנה מתחלה לשם זה להתפלל בו אף בזמנים מיוחדים אין זה אקראי, כיון דהוה הזמנה ומעשה, ומשו"ה ניחא הא דב"ב דבי קייטא וסיתווא דהתם נבנו לשם כך להתפלל בהם וכיון שמתפללים בהם אף אם רק בזמנים מיוחדים, יש עליהם קדושת בהכ"נ, אבל אי לא אזמניה אף דהתפללו אין בזה קדושת בהכ"נ, דהא קאמר בירושלמי דרק אם אקדשי' והתפלל אז חיילא קדושה, אבל אם התפלל בלא הזמנה, זה הוה אקראי ולא חיילא קדושה, וברחובה של עיר אף שמתפללים שם, הלא לא אזמני' לשם כך, ומשו"ה קאמרי רבנן הרחוב אין בו משום קדושה, ולפי זה חצרות בהכ"נ דמיירי בתשו' מהרי"ט גם כן לא הוזמנו לתפילה ואף שיחידים מתפללים שם הוה אקראי ואין בהם קדושת בהכ"נ. ומה שכתב מהרי"ט ושמא הואיל ומתפללים שם תדיר כל זמן שנדחקים כו' המקום נעשה קבע לעצלנים עכ"ל, היינו כיון דידוע בעת הבנין שהעצלנים מתפללים שם, הוה כהוזמנו לשם כך:

ובזה יש לתרץ מה שהקשה מהרי"ט על מהר"י חביב שכתב שבתי כנסיות שמתפללים בהם במלכות תוגרמה הם דומים לזה שאקראי בעלמא הוא וכל דירותינו בחצריהם ובטירותיהם הכל דרך עראי בשכירות חודש או שבת ואין בהם קדושה עכ"ד. וכתב ע"ז מהרי"ט וז"ל וחוכך אני להחמיר בזה, דנהי דמהני לן זה הטעם שלא יהא בו קדושה אחר שבטל או שחרב, אבל בזמן שמתפללים בהם יש בה קדושה וכענין שאמרו שם בבתי כנסיות שבבבל שעל תנאי הם עשויים, פירש"י ע"מ שישתמשו בהם וכתב הרא"ש והטור ולא מהני הנאה אלא למשתמש בו בחורבנו, אבל בישובו לא מהני בו תנאה עכ"ל. ולפי דבריו הלא יהיו דברי הטור והמחבר סותרים זא"ז, דהא בטור בסימן קנ"א בסוף הסימן והמחבר שם סעיף י' כתבו דמהני תנאה בחורבנו אבל לא בישובו. ובסימן קנ"ד סעיף ב' כתב השוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין בהכ"נ, והמקור לזה לזה הוא דברי מהר"י חביב ז"ל:

ולפי מה שכתבתי כל זה ניחא, דמש"כ הרא"ש והטור דלא מהני תנאי בעודן בישובן, זהו בבהכ"נ שנבנה לשם כך וכבר התפללו בו, דהיינו הזמנה ומעשה בזה מהני תנאי רק בחורבנם, אבל מהר"י חביב מיירי כששוכרים ועושים בו מקום לתפילה דאין כאן הזמנה, כיון דגוף הבית אינו שלהם, ואם כן כיון שאין כאן הזמנה גם המעשה לא מהני דהוה אקראי ומשו"ה לא הוה בקדושת בהכ"נ:

שוב ראיתי בספר שו"ת חות יאיר סימן נ"ט שכתב וז"ל דיש לחלק דאין ראי' מרתובה של עיר, שכל עצם התפילה בתוכה אינו לקבוע מקום לקדושה, אדרבה הוא לבזות עצמינו בפרהסיא כו' ואף דיש גורסין שמתפללים בה גם במעמדות, כבר כתבו התוס' ורש"י דיש למוחקו כו' חדר שהוחזק באופן המועיל על שני זמנים בשנה להתפלל שם בימים ההם כמה ימים, ובפרט בימים הנבחרים בשנה כו' וכדקיי"ל שבני הכפרים כופין זה את זה לשכור מנין בימים הנוראים וכך נוהגים ב"י קדושים להזהר מאוד, ודאי הוה קבע לא אקראי עכ"ל. והנה מש"כ דרש"י ותוס' לא גרסי שמתפללים בה גם במעמדות, ולפי מה שכתבתי אף להנך דגרסי שמתפללים בה במעמדות גם כן ניחא, כיון דרחובה של עיר לא הוקדשה לכך הוה מעשה בלא הזמנה לכך דהוה אקראי, אך על כל פנים הא כתב גם כן דכיון דהוקדש להתפלל רק בימים נוראים הוה קבע לא אקראי, וכ"כ שם עוד בתשובה דאם אזמני' באופן הניכר שדעתו לעולם הוה קבוע אם התפלל בזמנים האלה:

ומעתה בנידון שלפנינו הרי בתחילת הבנין בנו את האולם באופן כזה להתפלל בו בי"נ וגם התפללו בו. אם כן יש כאן הזמנה ומעשה, ואין לעשות שם מילתא דבזיונא, ואף שנראה שעשו על תנאי לאכול ולשתות שם, הרי מבואר בכל הראשונים אף להנך דס"ל דמהני תנאי אף בעודם בישובם, מכל מקום למילתא דבזיונא לא מהני תנאי אף דהתנו לשאר מילי:

סימן ד

בע"ה יום ה' י"ט סיון תרצ"א סט. לואיס. להרב המופלג בתורה ויראה מהור"ר נחום לערנער בפילדלפיא

אשר שאל אם מותר לקרות למפטיר שני נערים שנעשו בעלי מצוה זה אחר זה. הנה בפשוטו י"ל דהא כתבו האחרונים דלהכי נקראת הפטרה מלשון אין מפטירין אחר הפסח שהוא לשון סילוק יעיין באלי' רבה סימן רפ"ד. ואם כן כיון שכבר קרא אחד והוה סילוק לשחרית, איך יקרא עוד אחד כיון דבקריאת הראשון כבר נסתלקו מהסדר של תפילת שחרית. ועוד הא עיקר קריאת הפטרה היא תקנה רק לאחר קריאת התורה כמבואר בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סימן קצ"ט דבמקום שלא קראו בתורה אסור לקרות הפטרה שלא נתקנה אלא אחר קריאת ס"ת, והביאו הב"י באו"ח סימן רפ"ד, וא"כ הכ"נ הפטרה אחת תקנו לקרות ולא שתי הפטורות:

ונ"ל להביא ראי' לזה מהא דכתב הריב"ש בתשו' סימן ל"ו אם ראוי למנוע שלא יהיו שנים מפטירין בנביא ולברך דאיכא משום ברכה לבטלה כו' עכ"ל ומדכתב שאין לברך שנים דאיכא משום ברכה לבטלה, משמע דאם מברכים שנים זה אחר זה איכא ברכה לבטלה דאין לומר דבזה אחר זה אין איסור משום ברכה לבטלה, רק כששנים מברכים ביחד, הא אדרבא אז ליכא ברכה לבטלה כמו שכתב באלי' רבה או"ח סימן תרס"ט ס"ק י"ב כשקורין שנים, כיון דעצם הקריאה היא כדין אין איסור משום ברכה לבטלה, רק משום דתרי קלי לא מישתמעי, כמבואר ברש"י מגילה (דף כ"א ע"ב) וכן הוא בירושלמי ברכות (פרק ה' הל' ג') וטעמו של הריב"ש הוא מפני שכבר קראו המפטיר פעם אחת אין להוסיף ולקרא עוד פעם שנית דלהכי לא תקנו. מה שאין כן בקריאת התורה תקנו גם לקרא פעם שנית באותה פרשה עצמה כמו שכתב הריב"ש בעצמו בתשובה סימן פ"ד ומשום הכי לא הוי ברכה לבטלה:

ועוד יש להביא ראי' מהא דכתב בספר ברכי יוסף או"ח סימן רפ"ד לחקור אם יש שני חיובים למפטיר, אחד שהוא יום שמת אביו ואחד יום שמתו אביו ואמו מי יקרא למפטיר ומי ידחה, ומ"ט לא קאמר דיקראו שניהם זה אחר זה, א"ו דזה א"א כיון דכבר קרא אחד ויצאו כבר התקנה אין להוסיף לקרא עוד אחר. ובתשובות מים רבים להגאון ר' רפאל מילדולא ז"ל חלק או"ת סימן י"א וסימן י"ב חקר לישב המנהג שנהגו כשיש חתן בבהכ"נ שאחרי ההפטורה קודם שאמר הברכות האחרונות קרא אחר הפסוקים שוש אשיש בלא ברכה ואח"כ גמר הראשון הברכות האחרונות, ואף שאין מדלגים מנביא לנביא כיון שאין כאן אלא שהייה מועטת כשאחר קורא, וגם על זה כתב שהוא רק לבחור הרע במיעוטו וכדי דלא ליתי לאנצויי מפני שכבר נהגו, אבל שיאמר אחר עוד פעם ההפטרה בברכות, זה לא ניתן להאמר דבודאי הוה ברכה שאינה צריכה. ובשו"ת דבר משה להגאון ר' משה אמארילייו ז"ל חלק או"ח סימן כ"ה כתב מפטיר שברך ברכות הפטורה וקרא הפטרת השבוע, ושוב נזכר שטעה שהיל"ל הפטורת מחר חדש, דאין לחזור ולברך עכ"ד ומכל שכן אם קרא הפטורה של השבוע שאין לברך ולקרות פעם שנית אותה הפטורה עצמה:

וראיתי בספר אחד בשם משנת יעבץ שהתיר לקרא שני נערים למפטיר זה אחר זה, וכל דבריו אין בהם ממש. הא דהביא ממה שכתב אא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק או"ח סימן ט"ו וז"ל ועל דבר גורם ברכה שאינה צריכה אין צריך תשובה על זה. ואם כן לא יהיו רשאים להתחלק לחבורות לקרות בתורה ונימא כיון שבהכ"נ מחזיק את כולם יהיו כולם באותו בהכ"נ, הא ודאי ליתא, וכל אחד רוצה לזכות בעלית התורה והם לא נתכונו לצאת בברכות של הראשונים, ובפרט לדידן שכל אחד מהעולים מברך עכ"ל. וכן הביא ממה שכתב באור זרע שאפשר לקרות בפרשת השבוע ב' פעמים בחתונה אם לא גמרו לקרות לתורה כל המחותנים, דהיינו דוקא לקרות בתורה שכבר נפסק הדין שמוסיפין הקרואים וכל אחד מברך לעצמו ואז כשמתחלקים לחבורות צריכים לקרות גם מפטיר דנתקן לאחר קריאת התורה, גם זה תקנו לקרא פעם שנית מה שקראו כבר. אבל לקרא מפטיר פעם שנית וההפטורה השניה תהיה בלא קריאה התורה זה אסור כמו שהבאתי לעיל מתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן, וכל הדברים שהביא המחבר הזה סובבים על קריאת התורה, ואין זה ענין כלל למפטיר. ומבואר בירושלמי ברכות (פרק ה' הל' ג') תני שנים קורין בתורה ואין שנים מפטירין בנביא א"ר עולא קרויות בתורה ואין קרויות בנביא ובפי' מהר"ש סירילאו ז"ל תני שנים קורין בתורה כמפרש עולא קרויות בתורה שמפסיק זה ואחר קורא זה, מה שאין כן בנביא דאין מפטיר זה וחוזר ומפטיר זה אלא אחד הוא דגומרה עכ"ל מזה משמע שהפטורה אין שנים קורין בשום אופן. ועי' ג"כ מש"כ הריב"ש בתשו' סימן מ' וסימן קי"ב:

ובענין ברכה שאינה צריכה אם היא כברכה לבטלה כבר האריכו האחרונים בזה, ושמעתי מרב גדול אחד שדייק מהא דהרמב"ם בפרק ג' מהל' עבודת יוה"כ לא הביא טעמו של ריש לקיש דלכך הכהן הגדול קורא פרשת ובעשור שבחומש הפקודים בעל פה משום ברכה שאינה צריכה והביא רק טעמא דפגמא, משום דטעמא דברכה שאינה צריכה לא שייך בהא דברכה דצריכה היא משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. וכן כתב הגאון ר' שלמה הכהן מוילנא ז"ל בספר שו"ת שערי תודה חלק א' והנה מה שכתב שם שהרמב"ם ס"ל דברכה שאינה צריכה היא מדרבנן, הנה הרמב"ם בתשובה בספר פאר הדור סימן ק"ה הביאו בספר ברכי יוסף או"ח סימן מ"ו ס"ק ו' וז"ל הרמב"ם שם בתשובה על מה שנשאל על מה שנהגו בצור לקרות המגילה בי"ד וט"ו באדר מספק אם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ומברכים בשניהם. על זה השיב דמפני הספק ראוי לקרות בשניהם. אבל בלא ברכה מפני שהיא ברכה שאינה צריכה ואיסור דאורייתא היא שנושא ש"ש לבטלה ואין ראוי לעשות כן מפני הספק. וזה כלל גדול שבכל מצוה בין דאורייתא ובין דרבנן אם נסתפקנו בה אם יברך או לו עושה אותה בלא ברכה כו' עכ"ל, וזה הוא כדעת המג"א בסימן רט"ו ס"ק ו' בדעת הרמב"ם, וכבר האריכו האחרונים בזה:

ובעצם הך בדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה כבר העירו מזה בתוספות ישנים ביומא (דף ע') והריטב"א בחי' ביומא שם הביא הירושלמי יומא (פרק ז' הל' א') וז"ל הקשו בירושלמי והא קתני קורא אחרי מות ואך בעשור ופריק שניא היא מפני שהיא סדרו של יום, תדע דאמר ריש לקיש בכל מקום אתה אסור לקרא על פה וכאן קורא על פה ע"כ ונראה שכך פירושו דאך בעשור התירו לגלול ולא חשו לטורח הציבור כיון שהוא צריך לסדרו של יום. אבל לחזור ולגלול בעשור שבחומש הפקודים אינו אלא כמגיד עבודת היום לפיכך התירוהו בעל פה, דאי לא הא קיימא לן דאסור לקרא על פה דברים שבכתב, ומן הירושלמי הזה למדנו תירוץ למה שהקשו היאך היה קורא כהן דברים שבכתב על פה. ועוד פרשת ק"ש ופרשת את קרבני לחמי וגם פסוקים אחרים שאנו קורין בבית הכנסת על פה כו' והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי שלא אסרו לקרא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בצבור. אבל פסוקים שאדם קורא לשנון בעלמא או דרך שבח ותפילה והודאה אינו בכלל זה עכ"ל ואם כן כיון דאינו אלא כמגיד עבודת היום אין כאן איסור משום דברים שבכתב אין רשאי לאומרם בעל פה וכן משמע מדברי הרמב"ם בנוסח התפילה בסדר תפילות שהביא כמה פסוקי תורה, ומשמע דיכול לאומרם בע"פ כיון דאינן אלא בדרך שבח ותפילה והודאה אין איסור לאומרם בעל פה:

ועוד נראה לענ"ד בהא דהרמב"ם לא הביא טעמו של ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה, דהנה הט"ז ביור"ד סימן רע"ט ס"ק ב' הקשה וז"ל למה צריך ברכה אחרת בס"ת אחרת גבי כ"ג ולא סגי במה שבירך תחילה וכיון גם על השניה כו' ונ"ל ברור דשאני ס"ת של כ"ג דיש שני מצות לפניו תחילה, ובתחילה יודע שצריך לעשות שתי מצות ואין לאחת שייכות פטור בחברתה כו עכ"ל, אך לפי מה שמבואר ברמב"ם הל' תפילין פרק ד' הלכה ד' דתפילין הוין שתי מצות, ומ"מ כתב בהל' ה' שם כשמניח שתיהן מברך ברכה אחת, אם כן לדידי' אפשר דמברך על ספר הראשון ופוטר גם השני, וממילא אין כאן ברכה שאינה צריכה ומשו"ה הביא רק טעמא דחשש פגמא, ור"ל ס"ל כשיטת הט"ז:

ובזה יהא ניחא אליבא דהרמב"ם, דאי נימא משום ברכה דאינה צריכה מאי מהני הא דיקרא על פה, הא הרמב"ם לשיטתו דעיקר מצוה היא הקריאה ואפילו קרא על פה גם כן היא המצוה ומברכים עליה, עיין מה שכתב הב"ח ביור"ד סימן רע"ט, אם כן גם על פה צריך לברך לשיטתו, אלא פשוט דס"ל כיון שברך על הראשון עולה הברכה גם על השני, ורק משום טעמא דפגמא קורא על פה:

סימן ה

ט"ז מנ"א תרע"ד סייני למע"כ ידידי הרב כו' מהור"ר יעקב שליט"א

מה שהקשה בהא דאמרינן בשבת (דף ה' ע"ב) ת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר, בשלמא בן עזאי מהלך כעומד דמי כו' וכתבו בתוספות ישנים שם דמרשות היחיד לרשות הרבים נמי ס"ל לבן עזאי דמהלך כעומד דמי ואם הוציא דרך הילוכו מרשות היחיד לרשות הרבים כיון שנכנס לרשות הרבים חייב דמהלך כעומד דמי, והקשה כת"ר הא בדף (צ"ז ע"ב) איתא דלר' יהודה דאמר מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר למאי דבעי למימר דלר"י מחייב שתים אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. ואם כן כיון דהוא מהלך אף אי מהלך כעומד דמי מ"מ הא לא קבעי להניחו שם, ואם כן אמאי חייב כשמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך הילוכו:

והנה לכאורה אפשר לומר דאף אם תיכף כשהכניסו לרשות הרבים לא קבעי להניחו שם מ"מ אם מניחו אח"כ למקום דקבעי הוה הנחה ויהיה כהוצאה אריכא, כמו שכתב רש"י ז"ל שם (דף צ"ז ע"ב) ד"ה ולמה דסלק אדעתא אלא דזה לא ניתן להאמר, דהא אם מהלך כשעומד דמי אם כן חיובו הוא תיכף כשנכנס ברשות הרבים כמש"כ בת"י, ואם כן אף שלא הניח כלל אח"כ ברה"ר גם כן חייב בכה"ג, ואם כן חיובו הוא מתחילת הילוכו ברשות הרבים והא להכא לא קבעי לה:

והנראה לענ"ד דלא קשה, מכיון שהוא עומד ועביד בזה הנחה, אם כן הוה מלאכת מחשבת בזה, דהא יודע הוא דעמידתו היא הנחה וכשהוא מהלך ומחשב להעמיד רגלו ובזה היא הנחה ואם כן איכא בזה מלאכת מחשבת, אף שאפשר שקבעי לעשות הנחה במקום אחר. מכל מקום הא במחשבתו הוא גם כן להעמיד רגלו כשהולך ובפעולתו זאת עושה הנחה. אם כן הוה מלאכת מחשבת. וכן משמע מהא דאמרי' בדבר שאין מתכוין אם הוה פסיק רישא מודה ר' שמעון דחייב עיין בשבת (ק"ג ע"א) ובכמה דוכתי והא גבי שבת מצרכינן דתהוי מלאכת מחשבת, ומשום כן כתב הרא"ש בשבת פרק י"ד סימן ט' דהא דס'"ל לבעל הערוך דלר' שמעון לא אסור פ"ר אלא היכא דניחא ליה, דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת, וכן כתבו התוס' בשבת (דף מ"ח ע"ב) ד"ה מיחם ובעוד כמה דוכתי דהיכא דהוה פסיק רישי' דניחא ליה הוה מלאכת מחשבת, אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה וא"כ להחולקים על הערוך וס"ל דאף דלא ניחא ליה גם כן הוה פסיק רשי' וחייב לר' שמעון הא אינו מתכוין ואיך נאמר דהוה מלאכת מחשבת, א"ו דאף שאינו מתכוין כיון דעושה הפעולה ויודע שתעשה המלאכה הוה מלאכת מחשבת כל זמן שאינה נגד רצונו דאז הוה פ"ר דלא ניחא לי' לכו"ע אבל התם גבי זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברה"ר ואתה רוצה לחייבו ג"כ על העברת ד' אמות ברה"ר, א"כ צריך הוא עקירה והנחה מתחילת ארבע לסוף ארבע אמות, פריך שפיר אי להכא קבעי לה שרוצה שתנוח בתחילת ד' להכא לא קבעי לה היינו לסוף ד' ולא הוה הנחה, אם כן אין כאן מלאכת מחשבת על הנחה. והתם הא מיירי כזורק אם כן פעולת ההנחה לא עביד רק אי קבעי לה שתנוח בתחילת ד' אז היתה שם נחשבת להנחה דאיתעבידא מחשבתו, ואם כן מה דנפל לסוף ד' לא איתעבידא מחשבתו דהא להתם לא קבעי לה, וכן נמי אפכא:

ואין להקשות נמי אהא דשבת (דף ד' ודף צ"ז) דר' עקיבא ס"ל הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ורבי ס"ל נמי מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה, ואיך יחייב משום הכנסה והוצאה הא תקשה נמי אי להכא קבעי להתם לא קבעי לה, דלא קשה כלל דהא על עיקר הוצאה והכנסה הא קחשיב, אם כן עצם הדבר הוה מלאכת מחשבת, רק בפרטי הדינים של הוצאה והכנסה צריך להיות עקירה והנחה וכיון דסבר קלוטה כמה שהונחה, אם כן הוה גם הנחה מצד הדין ויש גם עקירה מצד הדין וליכא תו למידק על זה אי להכא קבעי להתם לא קבעי, דהא הוא קבעי להכא וגם להתם, דמחשבתו היא להוציא ולהכניס ובמה שזורק והדין הוא דקלוטה כמו שהונחה, אם כן בזה הוא עושה גם עקירה והנחה כמו שחושב:

ובזה מדויק מה שאמר שם ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דמחייב היה ר'"י שתים אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה, ואמאי לא קאמר נמי אמאי דסליק אדעתין מעיקרא דרבי ס"ל דמחייב שתים אי להכא קבעי לה כו', דלרבי לא קשה הא דלהכא קבעי לה להכא לא קבעי, משום דמחשבתו היתה מעיקרא על הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד ועל הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וכמו שכתבתי לעיל:

ולכאו' יש לדייק בזה דאם כן מאי קאמר אי להכא קבעי לה, היינו תיכף כשמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, להתם לא קבעי לה היינו לסוף ד' לא קבעי לה, והא הוא מחשב להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אם כן עיקר המלאכה הוא קבעי וכיון שס"ל קלוטה כמי שהונחה, א"כ מצד הדין הרי היא כמו שהונחה ואח"כ כשמעביר ארבע אמות ולסוף נח ותחילת זריקתו היתה שתצא מרשות היחיד וגם שתעבור ארבע אמות ברשות הרבים והוא קבעי לה התם אם כן הוה נמי הנחה לסוף ד':

והנראה בזה דמסתברא דאף דאמרינן קלוטה כמו שהונחה, היינו אם הונחה ממש היה מועיל מצד הדין באופן זה אמרינן דגם קלוטה מהני והוה כמו שהונחה, אבל אם הונחה ממש לא מהני אז בודאי קלוטה לא מהני ולא אמרינן בזה קלוטה כמי שהונחה, ואם כן אי להכא קבעי לה דהיינו לסוף ד', אם כן אינו חפץ שתנוח תיכף ביציאה מרשות היחיד ואם כן ליכא למימר בזה קלוטה כמי שהונחה בתחילת ארבע, וחייב רק על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והוה הוצאה אריכתא. אבל אינו חייב שתים גם על העברת ד' אמות ברשות הרבים, דאין כאן הנחה בתחילת ד' אמות. אבל לרבי כשזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד ואם כן מחשבתו היא גם על הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד והכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים, אם כן אם היה מונח ברשות היחיד היה מחויב על הוצאה, דהא איתעבידא מחשבתו על ההוצאה, אם כן אמרינן קלוטה כמי שהונחה דהיה מחויב על ההנחה ברשות היחיד, ואם לא עברה שוב מרה"י לרשות הרבים לא היה מחויב על הכנסה רק על הוצאה גרידא דבזה איתעבידא מחשבתו:

אחרי זמן רב ראיתי במאסף הפרדס חלק ח' חוברת ו' הביא דברי מו"ר הגאון ר' חיים הלוי ז"ל מבריסק שכתב גם כן שדין מלאכת מחשבת דכל המלאכה ידועה לו שמוכרחת להעשות מיקרי שנעשית המלאכה בדעתו, והוה בכלל מלאכת מחשבת:

סימן ו

ה' תצוה תפר"ח לפ"ק ברוקלין

נשאלתי בדבר המכונה המקררת בכח החשמל שקורין ריפרידזשיאטר, שבעת שפותחים הדלת נכנס אויר תם ואז נתעורר כח החשמל (עלעקטריק בלע"ז) והמכונה מתחלת להניע ולעבוד כדי להוסיף קרירות, אם מותר לפתוח הדלת בשבת:

ולכאו' י"ל דהוי דבר שאינו מתכוין, ואנן קיי"ל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר. והלא כשפותחין הדלת אין מתכונים להבעיר כדי שיתחיל לעבוד, ואין זה פסיק רישי' דהא אפשר שפותחים הדלת ואין כח החשמל מתחיל לעבוד. אלא דזה אינו, דאף אם כח החשמל אין מתחיל לעבוד תיכף בשעה שפותח את הדלת, אך הא זה ברור שהחום נכנס בהמכונה המקררת תיכף בפתיחת הדלת, ומחמתה מתחיל כח החשמל לעבוד מזמן קודם ממה שהיה מתחיל לעבוד אם לא פתח הדלת, ואם כן הוי זה פסיק רישי' לענין שיתחיל כח החשמל לעבוד:

ומה שנראה לענ"ד בזה, דהנה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בחידושיו שבת (דף ע"ה ע"א) הקשה עלה דאיתא שם הצד חלזון ופוצעו דאינו חייב משום נטילת נשמה משום דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ואף דמודה ר' שמעון בפסיק רישי' שאני הכא דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי', ופירש"י וכי מודה ר"ש במידי דלא אכפת לי' אי מתרמי, מיהא אכווני לא מכוין, ותימא מלקמן פרק הבונה (דף ק"ג ע"א) דמשני לא צריכא דתולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת, ולא אמרינן כיון דהקרקע ממילא מתיפה יהי' שעורו בכל שהו כמו בתולש כדי ליפות משום דאינו מתכוין ואף דהוי פסיק רישי' דקעביד בארעא דחברי' לפירש"י שם בארעא דחברי' לא אכפת לי' ליפות עכ"ל. וכן הקשו התוס' בד"ה טפי יע"ש:

והנלע"ד בהא, דהנה לר' שמעון דאף דאינו מתכוין פטור, אך היכא דהוי פסיק רישי' מודה דחייב כיון דיודע וברור לו שיהיה כך בעשייתו, אם כן הוה כמתכוין שיהיה כן בשעה שהוא עושה הפעולה, אבל אם ידוע שאינו חפץ כלל בהפעולה ההיא שתעשה, והיא נגד רצונו בזה גם לר' שמעון אין זה בגדר פסיק רישיה שיהיה חייב, דאי אפשר לחשוב זאת כמתכוין שיהי' כן, דהא ברור שהיא נגד רצונו רק שאינו יכול לעכב שלא יהיה כן, אבל אם אין זה נגד רצונו רק דלא איכפת לי' אם תעשה הפעולה, ואף שלא מכוין בפירוש שתעשה. אז לפי שיטת רש"י ז"ל חייב וזה הוא מה שכתב וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפית לי' אי מיתרמי, היינו שאין זה נגד רצונו, אבל הך דלא איכפת לי' דפרק הבונה (ק"ג א') דקעביד בארעא דחברי', אינו כדהכא, דהתם אינו חפץ כלל ליפות ארעא דחברי' ומדויק בלישנא דרש"י שם שכ' לא איכפית לי' ליפות, היינו דאין ברצונו כלל ליפות ארעא דלאו דיליה והוי כמו שהוא נגד רצונו ואין זה בגדר מכוין כלל, אף אם ממילא מיפה הארעא אבל (בדף ע"ה) מדייק לא איכפת לי' אי מתרמי, דאי מתרמי אין זה נגד רצונו, אבל גבי חלזון דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי', אף אי הוי פסיק רישי' לגבי נטילת נשמה, אך הוא נגד רצונו ובהך ר' שמעון מודה דפטור:

ולפי זה גבי המכונה המקררת אם פותח הדלת ונכנס הרוח התם וגורם שיתעורר כח החשמלי, הא זה הוא נגד רצונו, דכל שכח החשמלי מוסיף לעבוד יש לו הפסד, וכל כמה דלא עביד טפי ניחא לי', ועל כן אין זה בגדר פסיק רישי' דלחייב:

והנה שיטת התוספות בשבת (דף צ"ד ע"א) ד"ה שהחי שכתבו ת"ל והחלזון מיד היו פוצעין אותו טרם ימות כו' עכ"ל אם כן משמע דהיו פוצעין אותו ומוציאין את דמו כל זמן שחי, ואפשר דלא ימות כלל ואם כן אין זה פסיק רישי' כלל. אך בדברי רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן, דאם לא כן אמאי מסיק וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת לי' אי מתרמי, משמע מדבריו דכאן בודאי ימות והוי פסיק רישי', ולכן הוצרך לומר דמודה ר' שמעון במידי דלא איכפת לי' אי מיתרמי, דכאן גבי חלזון איכפת לי' אי מתרמי, דהיינו דאיכפת לי' אם ימות מפני שרצונו הוא שלא ימות, אף שימות בודאי והוי פסיק רישי':

וכן הוא בחידושי הרמב"ן ובחי' הריטב"א שבת (דף ע"ה) וז"ל שאני הכא דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' כי היכי דליצלי צביעיה פי' ולפיכך פוצעו כדרך שאפשר שלא ימות, ומשום הכי לא הוה פסיק רישי', אי נמי אף על גב דהוה פסיק רישי' כיון דלא ניחא לי' מודה ר' שמעון עכ"ל וזה הוא כמו שכתבתי:

ונראה דלא ניחא לי' בפירוש והוא נגד רצונו כגון היכא דאית לי' פסידא. אף החולקים על הערוך מודים בכה"ג דאף דהוה פסיק רישי' ר' שמעון ס"ל דפטור דהא הרמב"ן והריטב"א בחי' לשבת (דף קי"א ע"א) מדחי לדברי הערוך וגם מדבריהם משמע דרש"י גם כן לא ס"ל כהערוך, ומ"מ בהך דחלזון כתבו דאף דהוי פסיק רישי', כיון דלא ניחא לי' מודה ר' שמעון, והיינו דהך לא ניחא לי' הוא נגד רצונו. וכן כתב שם הרמב"ן דאפילו לר' יהודה דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וגם ס"ל דדבר שאינו מתכוין חייב מכל מקום הכא פטור, כיון דלא ניחא לי' וגם קשי ליה במיתתו, ועיין בחידושי הר"ן בשבת (דף ע"ה) שכתב גם כן בשמו מפורש:

ולכאורה יש לדייק בזה. דבאור זרוע הלכות שבת סימן נ"ט מביא ראי' לדעת הערוך מהא דהצד חלזון דמשני דשאני הכא דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי', וכן הוא בהגה' מיימונית פרק ח' הל' ה' מהלכות שבת, משמע דזה הוי ככל הני לא ניחא לי' לדעת הערוך, אלא דאנא קאמינא לדעת רש"י ויתר הראשונים דלא ס"ל כדעת הערוך. ולדידהו הך טפי ניחא לי' דקאמרינן גבי חלזון הוא דאדרבה דניחא לי' דלא להוי נטילת נשמה, ואם כן הפסיק רישי' הוא נגד רצונו, ובזה גם החולקים על הערוך מודים. ואף דממה שמביא שם באור זרוע בשם הר"י שתירץ הך דחלזון דנפקא מינא שאינו חייב חטאת, אבל שיהא מותר לכתחילה לא שמעינן מזה, אפשר דלשיטת הר"י גם זה נחשב רק כמו כל הני דלא ניחא לי' שמביא הערוך. אבל לפי שיטת רש"י והרמב"ן והריטב"א אין זה בגדר לא ניחא לי' כדעלמא, רק שהוא נגד רצונו. ולכן לפי מה דקיי"ל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר, ורק היכא דהוי פסיק רישי' אסור. אם כן כיון דאם הוא נגד רצונו אין זה בגדר פסיק רישי' דאסור לר' שמעון, לכן מותר בכה"ג, כן נראה לענ"ד:

ובזה יש לתרץ מה שמבואר בבכורות (דף כ"ה ע"א) שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש. ופירש"י אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי עכ"ל והקשה בהגה' מלא הרועים וז"ל קשה דהו"ל למימר ולטעמיך דס"ל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר והא ר' שמעון מודה בפסיק רישי' ואם כן ר' יוסי בן המשולם דלח כמאן עכ"ל, וכן הקשה בהגה' קרני ראם שם:

ולפי מה שכתבתי דטעמי דר' שמעון בפסיק רישי' דהוה כמתכוין לזה. אבל זה הוא רק היכא דגוף המעשה אינו הכרחי לו. אם כן לא איכפת לי' אי מיתרמי הפסיק רישי' הוה כמתכוין גם כן לזה. אבל אם ברור לנו דאין מתכוין כלל להפסיק רישי', רק שנעשה הדבר מצד הכרח ואין בדעתו כלל להפסיק רישי', הוה כמו שהוא נגד רצונו ובזה ר' שמעון מודה לשיטת רש"י, ואם כן כשמתכוין רק לתקן אף דאי אפשר באופן אחר וממילא יהי' הפסיק רישי' אך הוא נגד רצונו בזה ר' שמעון פוטר, ובזה יש לישב מה שהקשו התוס' בד"ה גוזז. ועיין גם כן בבכורות (דף ל"ד ע"א) ברש"י ד"ה דברייתא ובתוס' ד"ה אילימא:

והנה הרא"ש בשבת פרק י"ב סימן א' הביא דעת הערוך דאף אי הוה פסיק רישי' היכא דאינו נהנה אף פ"ר לר"ש מותר וכתב וז"ל ועוד הביא ראי' בערוך מהא דאמר לקמן בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ב) ואביי אליבא דר' שמעון האי בשר מאי עביד לי' אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קמיכוין. ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' דליכא אחר, אבל אי הוה אחר מותר לכתחילה אע"ג דפסיק רישי' הוא דאי אפשר למול בלא קציצת הבהרת מאחר שאין נהנה בדבר אלמא דשרי ר' שמעון פסיק רישי' בדבר שאין נהנה. ואינה ראי' דהא דבעי הש"ס אליבא דר' שמעון היא בשר מאי עביד לי' לא קאי אמסקנא דסבר אביי דמודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות כו' ולא קאי אלא אהא דאביי דהוה משני מעיקרא לא צריכא כו' אבל לר' שמעון לא איצטריך קרא דהא פליג אף בפסיק רישי' כו' ובעי אביי אליבא דר' שמעון בשר מאי עביד לי' כו' אבל במסקנא דמודה ר"ש בפסיק רישי לא שנא אב ולא שנא אחר עכ"ל. ובקרבן נתנאל שם כתב וז"ל אמנם בעל הערוך מייתי ראי' כראי מוצק, דהא רבא דמוקי לה כר' שמעון ובפסיק רישי', מכל מקום קשה לדידי' נמי אי איכא אחר ליעבד אחר והוה פסיק רישי' דלא ניחא לי' דלא נהנה. וכבר הוכיח בעל הערוך משמעתין דהכא דקא עביד בארעא דחברי' דלא הוי פסיק רישי' במילי דלא איכפת לי' ואמאי צריך בשר. וצריך לאוקמי שנוייא דרבא גם כן בדליכא אחר, אם כן קשה אמאי פריך תלמודא ואי איכא אחר ליעבד אחר לאביי ולא פריך גם כן לשנוייא דרבא. אלא על כרחך צ"ל דבאמת הך קושיא אי איכא אחר ומאי שמשני דליכא אחר קאי בין לאביי למאי דס"ד ובין לרבא לפי מסקנא עכ"ל והנה לפי דבריו נהי דלא תקשה לדברי הערוך מדלא מקשה גם לרבא ואי איכא אחר ליעבד אתר דמשמע מזה דלרבא אב ואתר שוים. א"כ משמע דאין נפקותא אי לא ניחא לי' ואינו נהנה, די"ל דהא דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר גם לרבא פריך, אבל אין מזה הוכחה לדברי הערוך, דאי נימא דאף פסיק רישי' דלא איכפת לי' ג"כ אסור לר' שמעון א"כ ליכא להקשות על רבא ואי איכא אחר ליעבד אחר ופריך רק לאביי, ולפי דבריו דגם אליבא דרבא פריך משום דהיכא דלא איכפת לי' גם ר' שמעון מודה. אם כן גם לפי המסקנא צריכים לפסוק דאי איכא אחר ליעבד אחר, והרמב"ם והטור והמחבר לא כתבו כלל דאי איכא אחר ליעבד אחר, משמע מזה שלא ס"ל כדעת הערוך ולדידהו אף דלא איכפת לי' גם כן אסור משום פסיק רישי', וליכא נפקותא בין אב לאחר:

וראיתי בספר מנחת חינוך מצוה תקפ"ד שכבר הקשה כן וז"ל וקשה לי איך סתם הרמב"ם דימול אף שיש בהרת כו' הא מבואר בשבת שם באינו מתכוין אף בפסיק רישי' שרי ואמרינן גבי מילה לקוץ הוא מתכוין ובקטן באומר אבי הבן. ומקשינן אי איכא אחר ליעבד אחר דהא אפשר לקיים שניהם כו' והנה לפי מאי דפסקינן דדבר שאינו מתכוין מותר כאן אף בפסיק רישי' אם כן הו"ל למכתב דלא יתכוין ולא יעשה איסור וגם בקטן ימול אחר כדי שלא יכוין אבי הבן כו' וצע"ג עכ"ל ומה שנראה לענ"ד בזה, דהנה מדקשה בגמרא הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ולא מפליג בין אב לאחר, משמע דבסתמא כיון דמתכוין למולו הוי אין מתכוין לקציצת בהרת, וכן נמי מדקאמר אח"כ ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' כו' באומר לקוץ בהרתו הוא מכוין משמע דוקא באומר מפורש שהוא מכוין לקוץ. אבל בסתמא אמרינן דאינו מתכוין לקוץ רק למול, וא"כ מה שמק' ואי איכא אחר ליעבד אחר היינו עלה דמסיק באומר לקוץ הוא מתכוין אז ימול אחר שאינו מתכוין אבל היכא דא"א בפירוש דלקוץ בהרתו הוא מתכוין, אז כך הוא אב כמו אחר. וע"כ לא כ' הרמב"ם דוקא באינו מתכוין, כמו שהקשה במשנה למלך בפרק י' מהלכות טומאת צרעת, גבי מילה משום דמסתמא מכוין רק לקיים מצות מילה אבל לא לקוץ בהרתו. אך כתב כן שם בפרק י' הל' ח' מהל' טומאת צרעת ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו שיש בה הצרעת כו' והוא שלא נתכוין לכך, משום דלא קעביד מצוה אפשר דבסתמא נמי כונתו לכך:

אחר זמן רב ראיתי בירחון הפרדס חלק ח' חוברת ג' תשובה בענין זה מהרב הגאון ר' שמחה זעליג שליט"א מבריסק, וכתב להתיר פתיחת דלת המכונה עפ"י דעת הערוך דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר וגם לא איכפת לי' מותר. והנה אף שיש לצרף דעת הערוך לעוד צדדי היתר, אך הלא רבים חולקים עליו. ומה שכתב וז"ל כבר העיר רבינו הבית יוסף בשו"ע סימן ש"ך סעיף י"ח דמנהג העולם כהערוך, לענ"ד נראה דלא לכל דבר בפסיק רישי' דלא ניחא ליה כתב דמנהג העולם כהערוך, רק לגבי חבית שפקקו בפקק של פשתן, כמו שכתב שם מפורש וז"ל ויש ללמד עליהם זכות דכיון דהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת מותר מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה עכ"ל. וכן משמע מרבינו ירוחם שהוא המקור לדברי הב"י. וז"ל בנתיב י"ב חלק י"ד ולפי דברי הערוך מה שנהגו שחבית פקוקה הנקב שלה בפשתן ומסירין הפקק ליקח ממנו יין ונוהגין בו היתר עכ"ל, ומשמע דרק בפקק של חבית נוהגין היתר מטעם שכתב המחבר, אבל לא בכל פסיק רישי' בדבר שלא ניחא לי':

וראי' לזה דבאו"ח סימן שי"ב כתב המחבר היה צריך כו' לא ימשמש בשבת כדרך שמשמש בחול כו' משום השרת נימין, וזה הוא כפירש"י בשבת (דף פ"א ע"א) וכמו שכתבו התוס' דהוי פסיק ריש׳י, ובאור זרוע הלכות שבת סימן נ"ט, הקשה מזה על הערוך וז"ל ולדברי הערוך אמאי אסור והא לא ניחא לי' בהשרת נימין, ותירץ דהערוך יפרש כרבינו חננאל דלמשמש בצרור, היינו להחליקו, ואם כן המחבר שכתב כפירש"י משום השרת נימין, לדברי הערוך מותר, ומ"ט לא כתב דנוהגין בזה היתר כדברי הערוך, דהא לא ניחא לי' א"ו דלאו לכל מילי המנהג כהערוך, רק בפקק של חבית:

סימן ז

הנה מה שהמציאו תיבה שיש לה דפנות חלולים ומלאים נקבים ובהחלל שבין הדפנות מונח קרח שאינו נמס ומשימים התיבה על גוף המת ועל ידי זה אינו מסריח ואינו מתבזה בין החיים אם אפשר להביא התיבה ההיא להבית שהמת מונח בו בשבת ע"י נכרים:

הנה בעצם הדין להניח על המת התיבה מבואר בשבת (דף קנ"א ע"א) מביאין כלי מיקר, אלא דיש לעיין הא אם יאמר לנכרי להביא התיבה, הא יש כאן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים וכן הוצאה מרה"ר לרה"י ואמירה לנכרי באיסור דאורייתא אסור:

ובאו"ח סימן שי"א סעיף ב' מבואר דיש מי שמתיר להוציא המת אף לרשות הרבים ע"י תינוק, והמגן אברהם בס"ק י"ג כתב דמשמע מדברי המרדכי דברשות הרבים אסור אפילו ע"י נכרי, ואפילו למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מ"מ עיקרה דאורייתא עכ"ל. ואם כן כיון דהנכרים יביאו התיבה מרה"י לרה"ר לפ"ז אין כאן היתר להביא התיבה בשבת אף ע"י נכרים:

ועל זה יש לדון דהא במרדכי פרק כירה סימן שי"ב כתב דר' אליעזר ממיץ התיר על ידי עכו"ם להביא המת מן הספינה לבית קרוביו ומשמע שם דלאו דוקא להוציאו לכרמלית התיר. וכן כתב הב"י בשם שבלי הלקט בפירוש דאם היה המת מוטל ברה"ר שמותר להוליכו על ידי נכרים ואם היה בכרמלית אפילו על ידי ישראל מפני כבוד הבריות, ומצאתי שכבר העיר מזה בהגה' שיורי לקט לבעל סדרי טהרה. וכן כתב בתשו' הרד"ך בית י"ח חדר ז' דר"א ממיץ מתיר אף באיסור דאורייתא על ידי נכרים, וכן כתב בספר אלי' רבה בסימן שי"א ס"ק י"ב לצרף דעת הרמב"ן שמתיר גם על ידי ישראל להוציאו לרשות הרבים משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וכש"כ ברה"ר שלנו דיש להקל:

אלא דזה הוא רק לענין הוצאת המת גופי' דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל הוצאת התיבה אפ"ל דהוי מלאכה הצריכה לגופה, וגם בעירות גדולות כעירנו יש לחוש דהוי ר"ה גמור, א"כ לכאו' אין להתיר אף על ידי יש אמירה לנכרי:

והנראה לענ"ד דיש בזה לצרף דעת הרמב"ן בשבת (דף צ"ז) והרשב"א בח' שם והריטב"א בעירובין (דף ל"ג ע"א) ד"ה ובמאי דבמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור רק דיש בזה איסור דרבנן דלמא נייח ברשות הרבים. וכן הוא בחי' המאירי שם בשבת וכן משמע מדברי המרדכי בשבת פרק הזורק סי' שע"ד, אלא שהתוס' בעירובין (דף ל"ג ע"א) ד"ה והא כתבו דבמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים דחייב, וכן ס"ל לבעל שלטי הגבורים בשבת פרק הזורק, והרשב"א בשבת שם הביא דברי התוס' וכתב ע"ז ואין זה מחוור לי כלל. ואף לדעת התוס' י"ל דאמירה לעכו"ם הוא מדרבנן. ויש לסמוך אהנך פוסקים דהוי שבות בדדרבנן כשאומר לנכרי לקחת התיבה מרשות היחיד ולהביאו ברה"י דרך רה"ר. ואף אם הנכרי עומד לפוש ברה"ר והוי הנחה ברה"ר זה הוא עביד אדעתא דנפשי', דהישראל אינו אומר לו לפוש, גם אם מביא התיבה בהמכונה אפשר גם כן לומר דאדעתא דנפשי' קעביד, דאף שהישראל אומר לו שיביא התיבה הלא אפשר לו להביאה על כתיפו, אלא שבעיקר דין זה דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש לחוש לדעת הרמב"ם בפרק י"ג מהל' שבת ועוד ראשונים שמחלקים בין מעביר לרוחב רשות הרבים לאורך רשות הרבים:

והנה הראשונים הקשו על בה"ג שכתב דהא דאיתא בעירובין (דף ס"ח) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' אמר להו רבא לייתו לי' מגו ביתאי דהיינו דרך רשות הרבים, ודחו דבריו הרי"ף בשבת סוף פרק ר' אליעזר דמילה והתוס' בגיטין (דף ח' ע"ב) ובב"ק (דף פ' ע"ב) ד"ה אומר והרא"ש בשבת פרק י"ט סימן ב' וב"ק פרק ז' סימן ט"ו, וס"ל דהוי איסורא דאורייתא ואסור לומר לנכרי להביא דרך רה"ר, ולכאו' אפשר לומר דבה"ג ס"ל גם כן בשיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דמרה"י לרה"י דרך רה"ר אינו אסור מדאורייתא, והכא אמר נייתו מגו ביתאי להבית שבו התינוק דרך ר"ה ולכן מותר לומר לעכו"ם. אלא דבאמת ל"ל הכי לשיטת בה"ג דהא הוא מביא מזה ראי' לאיזמל דאיפגום דשרי למימר לגוי לצבותי' דהוה מלאכה דאורייתא. ואם כן ע"כ ס"ל דהך לייתי מגו ביתאי דרך ר"ה הוי דאור', ולפ"ז בה"ג והראשונים שחלקו עליו ס"ל דבכה"ג הוי איסורא דאורייתא, וקשה לסמוך אהאי התירא לומר דהוי רק איסור דרבנן והוי שבות דשבות:

שוב ראיתי בספר שערי ציון שהגאון ר' יוסף דוב ז"ל מבריסק התיר לשלוח בשבת נכרי להביא אוכל ומשקה לצורך שבת, משום דמרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור מה"ת והוי אמירה לעכו"ם במלאכה דרבנן:

והנה יש לצרף לפי מה שמצדד בספר חות יאיר סימן נ"ג להקל על ידי שיאמר לנכרי שהוא יאמר לנכרי אחר, וראיתי מקשים על החו"י דאם כן למה הוצרכו להתיר בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד כמבואר בשבת (דף קכ"א ע"א) והלא ישנה עצה שיאמר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם שני שיכבה. ולענ"ד נראה דלא קשה דר' אמי משמיענו דכשאומר כל המכבה אינו מפסיד היינו דיבין הנכרי דאם מכבה יקבל שכרו, ואם כן אם יאמר לנכרי שיאמר כל המכבה אינו מפסיד לא ישמעו לו אם אינו קוצץ להם שכרם, ואם יאמר לנכרי שיאמר להם בפירוש שיקבלו שכרם הוי כאומר לו שכור לי פועלים דאסור דאז עושה מעשה השכירות כמו שחילק שם בחות יאיר, אך כשהבעל הבית אומר להם כל המכבה אינו מפסיד ישמעו לו ואין זו שכירות פועלים דהנכרי אדעתא דנפשי' קעביד:

ועוד מה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד זה הוא אם אין שם רק נכרי אחד, וממילא אף כשישנם נכרים הרבה גם כן מותר לומר כך, כהך ירושלמי שהביאו התוס' כאן:

ולפ"ז לא תקשה נמי מהך דגיטין (דף ח') דהקונה שדה בארץ ישראל דאומר לנכרי ועושה, דאי כהחו"י דמותר לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיעשה היה להם לומר שיאמר לנכרי אחר שיכתוב השטר, דלא תקשה דאפשר דהיכי דאין שם נכרי אחר התירו שהוא בעצמו יאמר לנכרי שיכתוב, וממילא מותר אף כשישנם נכרים רבים משום לא פלוג. ועוד הא עיקר הטעם הוא שמא יתחרט הנכרי ותתבטל המכירה, עיין מה שכתב בהגה' הגאון ר' צבי חיות בב"ק (דף פ'), ואם כן אם יחזור אחר נכרי אחר שהוא יאמר להנכרי הכותב, שמא בתוך כך יתחרט מלמכור:

והנה בהגה' הגאון מהר"י עמדן בגיטין (דף ח' ע"ב) כתב וז"ל נ"ל היינו משום דסופר עכו"ם הכותב שליחותי' דעכו"ם המוכר קעביד, והמוכר המצוה לכתוב והסופר תרווייהו אדעתא דנפשייהו קעבדי ולא שלוחי דישראל נינהו, ומ"מ אי לא משום מצוה היה אסור משום שבות, משום דישראל נהנה מן המלאכה עכ"ל ולכאו' זה הוא שלא כהחו"י, דלדידי' אם הישראל אומר להמוכר והוא אומר להסופר היה מותר בכל מקום גם בלא מצות ישוב ארץ ישראל, אלא דמלבד דמלשון הגמרא דאומר לעכו"ם ועושה משמע דהישראל אומר לאותו עכו"ם העושה, ועוד הא דקאמר כדאמר רבא אומר לעכו"ם ועושה, והיינו מהא דשבת (דף קכ"ט ע"א) דבר שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה והתם היינו שאומר לאותו עכו"ם ולא לאחר, ועוד אטו מי לא מיירי דהעכו"ם המוכר כותב, הא בירושלמי מועד קטן פרק ב' הלכה ד' כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והעכו"ם חותם, והיינו המוכר בעצמו שהוא צריך לחתום, והגאון מהר"י עמדין בעצמו בספרו שו"ת שאילת יעבץ חלק ב' סימן קל"ט רצה להתיר בישראל ששלח לגוי לחתום משום הפסד מרובה, ולמד זה מהך הקונה בית שכותבים עליו אונו אפילו בשבת, והיינו שאמר לאותו גוי עצמו:

ובשו"ת חתם סופר חלק חו"מ סימן קפ"ה הסכים להגאון חות יאיר בהפסד מרובה להקל, אך כתב דהיינו דוקא היכא שהנכרי השני אינו יודע שעושה על דעת הישראל, ובחלק או"ח סימן ס' התיר כדעת החות יאיר לומר בחול לנכרי שני להעמיד לו פועלים מאשר תמצא ידו, אך לא שיאמר לו שישכור אדם ידוע, ובשו"ת תורת אמת למהר"א ששון ז"ל סימן קנ"ו הביאו המשנה למלך בפרק ו' הל' ט' מהלכות שבת כתב גם כן לחלק בין אומר להנכרי בשבת בין אומר לו קודם השבת. ובחי' מאירי בשבת (דף ק"ל) כתב דבשבות דשבות אף שלא במקום מצוה יש מקילין, ובתשו' זרע אמת להגאון ר' ישמעאל ממודינא ז"ל סימן ל"ב התיר גם כן במקום פסידא אם נכרי אחר אומר להנכרי שיעשה, ואם כן יש להתיר באופן כזה שיאמר לנכרי קודם השבת שיאמר לנכרי שאינו ידוע להביא התיבה אם יצטרכו לזה והנכרי השני לא ידע שעושה בשביל הישראל אך חוששני לח"ה כי לא הכל ידעו שנעשה באופן הזה, וגם שהמתעסקים בזה אינם מדקדקים כ"כ. ע"כ מסתפינא להקל. מ"מ המקיל בזה יש לו על מה לסמוך:

סימן ח

הנה התשובה הקודמת נדפסה בירחון הפרדס בחדש תשרי שנת תש"א והרב הגאון המו"ל שליט"א העיר ע"ז על מה שכתבתי לחוש בעירות גדולות שלנו שיש להן דין רשות הרבים, והביא דעת הרבה אחרונים שכתבו דאין עתה דין רשות הרבים, ואמינא אנא רבותא למחשב גברי, והלא הריטב"א בעירובין (דף נ"ט ע"ב) כתב וז"ל וע"כ רוב הגאונים ס"ל דלא בעינן ששים רבוא כלל וכן דעת הרמב"ם, וטעם דבריהם שאין לנו ללמוד מדגלי מדבר אלא לענין רשות הרבים ממש שלא תהא מקורה ושיש בה שש עשרה אמה ושתהא מפולשת, אבל לא לענין מנין הדורסים בה, גם לא הוזכר זה בשום מקום לא בש"ס דילן ולא בירושלמי, וכן נראים הדברים עכ"ל, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לעירובין שם ועוד רבים מהראשונים:

וראיתי בשו"ת משכנות יעקב חלק או"ת סימן ק"ט שהאריך בזה והביא הרבה ראשונים שסוברים שיש לנו עתה רשות הרבים גמורה בלא ששים רבוא ה"ה הרי"ף הרמב"ם ר"ת הרשב"ם ראב"ן רמב"ן רשב'"א ריטב"א הר"ן והרב המגיד הריב"ש ועוד גדולים:

והנראה לענ"ד עוד דאף שס"ל לאלה מהפוסקים דבעינן ששים רבוא ואף דנקטו בלשונם ששים רבוא בוקעין בו אין כונתם דצריכים הששים רבוא להיות עוברים בבת אחת, אלא כונתם דכיון דיש בעיר ששים רבוא אפשר דבוקעין בה והוי רשות הרבים, דהא רש"י ז"ל דנקט בעירובין (דף נ"ט ע"א) עיר של יחיד שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא של בני אדם ולא חשיבה רשות הרבים דלא דמיא לדגלי מדבר, מ"מ (בדף ו' ע"ב) בד"ה אבולי דמחוזא כתב הלשון והיו בה ששים רבוא, ולא נקט לישנא דעוברים בה ששים רבוא, והיינו כיון שהיו בה ששים רבוא, מסתמא יש לחוש שעוברים בה, כמו שכתב לעיל מנה בד"ה ירושלים ויש בה דריסת ששים רבוא, היינו דמסתמא יש בה דריסת ששים רבוא, וכן הטור שבסימן שמ"ה כתב שצריך להיות ששים רבוא עוברים בה, ובסימן שצ"ב כתב עיר של יחיד פירוש שאין בה ששים רבוא, ואי נימא דצריכים להיות עוברים בה בבת אחת ששים רבוא אם כן לא מסמנא מלתא בהא דהא אף דיש בה ששים רבוא גם כן אין זו רשות הרבים אם אינם עוברים בה ששים רבוא בפעם אחת, אלא פשוט דאם יש בה ששים רבוא מסתמא עוברים בה, ועיין מה שכתב הריטב"א בעירובין (דף נ"ט) לדעת רש"י, ואם כן בעירות גדולות שיש בהן ששים רבוא והרחובות הן ט"ז אמה הן ר"ה גמורה. שוב ראיתי לבעל משנה ברורה בסימן שמ"ה בביאור הלכה שהאריך בזה ומסיק שיש להחמיר בזה. מ"מ כתב שאין בנו כח למחות ביד המקילין בזה, ואין להאריך בענין שדשו בה רבים:

עוד כתב שם על מה שכתבתי דהוצאת התיבה אפשר לומר דהוי מלאכה הצריכה לגופה ע"ז כתב וז"ל יש לדון בזה לפי מה שכתבו התוס' שבת (דף ק"ו) בד"ה מ"ל וז"ל דאי לאו שרפה עצמה חשיבה תיקון משום בישול פתילה לא הוה אסורה אף על פי שמתקנת בכך דכיון שאינה אלא משום שרפה לא הוה חשיבה תיקון ולא מחייב. וכן מוציא מרא לחפור לקבור בו מת לר' שמעון כמו מוציא כוס לקבל זיבה כו', עכ"ל הרי דעת התוס' דמוציא מרא לחפור לקבור המת, אף דהוצאת המרא לחפירה הוי צורך לגופה כל מקום כיון שתכלית החפירה לקבור מת הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם כן הכא אף דהוצאת התיבה הוה צורך לגופה, מכל מקום כיון שתכלית הוצאת התיבה בשביל המת הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו הוצאת המת עכ"ל והנה לא דייק במה שכתבתי, כי אנכי לא כתתיב בהחלט שזו מלאכה הצריכה לגופה, רק כתבתי דהוצאת התיבה אפשר לומר דהוה מלאכה הצריכה לגופה, דאף שלדעת התוס' כיון דהוצאת המרא לחפור קבר, כיון שהוא בשביל המת הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן היא דעת הר"ן בחידושיו לשבת (דף צ"ד ע"ב) ד"ה עד דאיכא לגופה ע"ש. מכל מקום נראה לענ"ד דלא כו"ע ס"ל הכי, דהא בטור בסימן שכ"ה כתב בשם הרמב"ם גבי חלילין שמסתמא הם למת, כמו שכתבו הראשונים, ומ"מ כתב כשהביאם דרך רשות הרבים הוי איסור תורה, והא הם נמי לצורך מת אם כן הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה שאין בזה איסור תורה, ובשלמא להרמב"ם שס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ניחא, אבל הטור והמחבר וכן הרשב"א והריטב"א בתי' בשבת (דף קנ"א) שכתבו דהוי איסור תורה והא הם ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אם כן איך הוא איסור תורה הא הוא לצורך מת. והנה גם התוס' בעצמם (בדף קנ"א) ד"ה אא"כ הקשו נמי הלא הביאם דרך רשות הרבים:

והנראה לענ"ד דיש לחלק דגבי חלילין אף דסתמם למת, מכל מקום הכותי שהביאם לצורך עצמו הביאם למכור והוא לא יספוד בהם את המת, ואם כן עכשיו היא מלאכה הצריכה לגופה, ואם כן הכי נמי התיבה כשמוציאה הנכרי מרשות היחיד לרשות הרבים אדעתא דנפשי' הוציאה והוא בא בשכרו אם כן אז הוי מלאכה הצריכה לגופה:

והנה מה שהקשתי עלה דכתבו דאם הביאם דרך רשות הרבים הוי חיוב תורה, הא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכאורה י"ל כמו שכתב בפני יהושע בשבת (דף מ"ו ע"ב) בד"ה כל היכי דמתכוין, דאף לר' שמעון דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, היינו דפטור מחיוב חטאת אבל לאו איכא, ואם כן גם לר' שמעון הוי איסור דאורייתא, אלא דהוא בעצמו דחה זה מהא דמקשה הש"ס (בדף מ"ב ע"א) על שמואל דאי סבר לה כר"ש אפילו גחלת של עץ נמי יהא מותר לכבות. אם כן מזה משמע דלר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה אין בזה איסור תורה, ולומר ע"ז כמו שתירץ הרב המגיד בפרק י' הל' י"ז מהל' שבת אליבא דהרמב"ם דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ומ"מ פסק במפיס מורסא דפטור ע"ש, זהו לפי סברתו דשמואל ס"ל כר' יהודה, ואף על פי כן ס"ל בהני תלת דפטור, אבל לר' שמעון משמע דלא מחלקינן בהכי, וכן משמע מדברי רש"י שם דלר' שמעון אף גחלת של עץ פטור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, והא בשבת (דף צ"ד ע"ב) מפורש דלר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא רק מדרבנן, דקאמר שם אימר דפטר ר' שמעון מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא, אם כן מפורש הוא דלר' שמעון אין בזה איסור לאו:

וגם גבי מרא לחפור בה קבר כתב בחידושי המאירי בשבת (דף צ"ד ע"א) ד"ה בראשון וז"ל וזהו שאמרו במרא לחפור בו לא סוף דבר בחפירת שדהו אלא אפילו לחפור בו קבר למת וכן מוציא מטה להניח בה את המת עכ"ל הרי כתב מפורש דגם בכגון דא הוה מלאכה הצריכה לגופה לשיטתו:

סימן ט

להרב הגאון המפורסם בחריפותו ובקיאותו ר' יעקב יצחק רודערמאן שליט"א

מה שכתב להקשות על הא דכתבו התוס' במנחות (דף ט') ד"ה ריש לקיש דקדושת כלי בלא עבודה לא מפסלא ביוצא והקשה בשיטה מקובצת שם מהא דמנחות (דף צ"ה) דלחם הפנים על השלחן הוה עבודה כדאמרינן ביומא (דף כ"ד ע"ב) דזר שסידר את השולחן אינו חייב מיתה, אבל מ"מ עבודה היא, ואם כן הוה קדושת כלי עם עבודה ומשו"ה נפסל ביוצא ותירץ כת"ר דעבודה הוה רק מה שנעשית בגוף המנחה כגון קמיצה, אבל מה שמסדר לחם הפנים על השולחן אין זו עבודה בגוף הקרבן, כ"א מעשה במקדש, ואין זו עבודה לפסל ביוצא עכ"ד כת"ר, ולענ"ד איני יודע אם אפשר לומר כן, דמנא לן לחלק בזה ולהקשות מלה"פ דנפסל ביוצא והא לא קדיש בכלי עם עבודה לפסל ביוצא, הא הוה עבודה בהדי קדושת כלי, היינו עבודת סידור על השולחן, ואף דהוה עבודה שבמקדש ולא עבודה שבגופה, מאן לימא לן לחלק בהכי ולהקשות, אם אין לנו שום הוכחה דעבודה שבמקדש לא תועיל לענין לפסל ביוצא. ועוד הא לחה"פ נפסל ביוצא במסעות במסולק כדמסיק בגמרא שם במנחות (דף צ"ה,) ואף אי נימא כמו שמתרץ בש"מ דמשום לבונה הוא נפסל, אין זו גם כן עבודה בגופן, רק עבודה שבמקדש. ועוד הא מנחת כהנים וחביתי כהן גדול דלית בהו עבודה בגופן ולכן מהני רק קדושת כלי לפסל ביוצא כמבואר בתוס' מנחות שם וזבחים (דף כ' ע"ב) ד"ה יציאה ובסוכה דף (נ' ע"א) ד"ה ואי, והכי נמי גבי לח"פ דיש קדושת כלי דתנור מקדשם, אף אי נימא דאין עבודה בגופן, מכל מקום מדוע לא יהיו כמנחות כהנים וחביתי כהן גדול דמהני קדושת כלי ליפסל ביוצא:

ומר שנראה בזה, דהר"ם בש"מ ס"ל כמו שכתבו התוס' ישנים ביומא (כ"ד ע"ב) ד"ה איכא. דסידור לחה"פ אין זה עבודה בפני עצמה, רק דסידור השולחן הוה גמר העבודה, ואם כן סידור הלחם הוי חצי עבודה וסידור הבזיכין הוה גמר העבודה, ומשו"ה אין סידור השולחן מועיל לפסל ביוצא דעבודה שלמה מועלת ולא חצי עבודה, ומכל מקום זר אסור כמו שיש איסור בכל חצי שיעור, וזה הוא מה שתירץ בשיטה מקובצת דמשום לבונה מפסל ביוצא, דאז הוה עבודה שלמה:

ונראה לענ"ד עוד דלא קשה כלל מהך דיומא, דהיכי אמרינן דעבודה מועלת לפסל ביוצא, היינו עבודה דמעכבה בהמנחה כגון הקומץ דלקיחתו מעכבת, דקומץ שנלקח שלא כמצותו לא אמרינן הרי יש כאן קומץ, אלא צריכים לקחת קומץ אחר כמצותו, עי' במנחות (דף ו') וברמב"ם פרק י"ג מהל' מעשה הקרבנות, אך עבודת סידור לחם הפנים אף שלא נעשה כמצותו, אין צריך סידור חדש, דהא אם סידר שלא בזמנו דהוה כמו שסדרו דקוף, כמבואר במנחות (דף ק') ועי' ברמב"ם פרק ה' הל' י"ג מהל' תמידין ומוספין, ואפי"ה אין צריך סידור חדש, רק שמניחו כך על השולחן לשבת הבאה, וא"כ הסידור אינו מקדשו לפסול ביוצא, דהוה עבודה שאינה מעכבת ואינה חשובה לפסל ביוצא, והא דלא מועיל כאן קדושת כלי כמו במנחת כהנים וחביתי כה"ג. היינו משום דאין תנור מקדש לכל דבר, דקיי"ל כסתם משנה במעילה (דף ט') דהתנור הוה רק הכשר לסדר על השולחן, ואין אפיתם בתנור רק הכשר עבודה ולא גמר עבודה, וגמר עבודתם הוא הסידור על השולחן עם הלבונה:

אגב אעיר על מה שכתב הרמב"ם בפרק ה' הל' א' מהל' תמידין ומוספין מצות עשה לסדר לחם הפנים כו' שנאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן וגו' עכ"ל, ופלא הוא שלא נמצא כן בתורה, רק בויקרא פרשה כ"ד פסוק ח' כתיב יערכנו לפני וגו' ותיבת הכהן ליתא שם:

גם מה שכתב כת"ר לתרץ הקושיא המפורסמת על הרמב"ם שפסק דלחם הפנים אפיתו בקודש דס"ל דתנור מקדש, ואפי"ה פסק דאינו דוחה את השבת, וזהו נגד הגמרא במנחות (דף צ"ה) דפרכינן דיפסל בלינה ותירץ כת"ר עפ"י דברי השיטה מקובצת ב"ב (דף צ"ז) דאם התנה בפירוש שלא יתקדש בכלי שרת אין כלי שרת מקדשו, ואם כן הרי יכול להתנות שלא יקדש הכלי שרת וממילא לא יפסל בלינה, ומאי מקשה הש"ס, וע"כ עלינו לומר דהש"ס סובר דלא מהני תנאי לענין קדוש כלי שרת, ואם כן קשה על הש"מ הנ"ל. וי"ל דהש"ס במנחות (דף ל"ד) גבי הזמנה בתפילין מבואר דמהני תנאי לענין קדושת תפילין של ראש, וכן בירושלמי (פרק ג') דמעשר שני מבואר דמהני תנאי לענין קדושת מחיצות ירושלים, ושם פליגי תנאי אם אמר שלא יתפסנו מחיצות דמהני. וכמו כן י"ל כאן דתליא בפלוגתא זו והרמב"ם פסק דאם אמר ע"מ שלא יתפסנו מחיצות דמהני וכמו כן יסבור כהשיטה מקובצת הנ"ל דאם אמר בפירוש על מנת שלא יקדשנו כלי שרת דמהני, אולם הש"ס כאן יסבור דלא מהני תנאי לכן שפיר מקשה דיפסול בלינה עכ"ל כת"ר. ואינו יודע למה לו לכת"ר להביא ממרחק לחמו הא קיי"ל דכלי שרת אינם מקדשים אלא לדעת כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' הלכה כ' מהל' פסולי המוקדשים. ואם כן אפשר דאין בדעתו דלקדשו, וסוגיין ס"ל כמ"ד דכ"ש מקדשים אף שלא לדעת, עי' מנחות (דף ע"ח) ומכש"כ אם אמר בפירוש שלא לקדשו:

ולענ"ד נראה דליכא למימר הכי, דבשלמא בהא דב"ב (דף צ"ז) דשמרים אינו חפץ לקדש ואינו מוכרח להניח השמרים בכ"ש על כן יכול להתנות שלא יקדש הכלי שרת השמרים, אבל גבי לחם הפנים דהדין הוא שתהא אפיתו בהתנור בקדש ואם כן איך יתנה על זה שלא יקדש התנור, והוה כמו שלא אפה בתנור בקודש, ואם כן לא קיים הדין של אפיתו בקודש:

וראיתי בספר נזר הקדש מנחות (דף צ"ה) שתירץ עפ"י דברי התוס' במנחות (דף נ"א) ד"ה אפי לה שהקשו הלא אין כלי שרת מקדשים שלא בזמנן ותירצו דכיון דלא דחי שבת אם כן מאתמול הוי זמן, ואם כן לפי שיטת הרמב"ם דס"ל בשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דפטורים, כמו שפסק בפ"א מהל' שבת, א"כ יכולים לאפות בשבת ע"י שנים שעשו והוה ערב שבת שלא בזמנן, וכלי שרת אין מקדשים שלא בזמן, ולכן לא נפסלו בלינה דאין התנור מקדשם עכ"ד. וגם לפי דבריו תקשה אמאי אפיתן בקדש, כיון דאין תנור מקדשם, ועוד הא הרמב"ם פסק בפרק י"א הל' י"ג מהל' אבות הטומאה דתנור מקדשם, וגם הא הרמב"ם בפרק ג' הל' כ"א מהל' פסולי המוקדשים דכלי שרת מקדשים שלא בזמנן לפסל, ואם כן מאי מהני דהוה שלא בזמנן, הא סו"ס קדוש לפסל:

והנראה לענ"ד דהרמב"ם פסק כסתם משנה במעילה (דף ט' ע"א) לחם הפנים כו' קרם בתנור הוכשר לפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ולהסדר על השולחן, ולא קחשיב לינה ועי' בפירש"י שם. ואם כן ס"ל דתנור אינו גומר הקדושה, רק סידור השולחן גומר כל הקדושה, וכמו שכתבתי לעיל. וכן נראה מדברי הש"מ שהבאתי לעיל, שהקשה דלחה"פ לא קדיש בכלי לפסול ביוצא, והא בתנור מקדש, א"ו דס"ל דתנור אין גומר קדושת לחה"פ, וכדמסיק דסידור השולחן עם הלבונה גומר הקידוש, ועי' בלח"מ פרק ה' הל' ז' מהל' תמידין ומוספין כתב גם כן דתנור מקדש אבל לא קידוש גמור:

סימן י

בע"ה ג' גצו"י תרס"ט אפ"ק סייני להר"ר שמואל באסאוו נ"י בוואלאזין

מה שהקשה אהא דכתבו התוס' בפסחים (דף ג') ד"ה מאלי' דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, אם כן אמאי פסח דותה שבת הא אמרינן בשבת (דף קל"א) דעשה דמזוזה וציצית אינו דוחה שבת הואיל ובידו להפקירן, וה"נ גבי פסח אף אם יש לו קרקע הא יכול להפקיר ופטור מפסח ואמאי דחי שבת עכ"ל. הנה קשיא זאת כבר נשמעה בין החיים בחתם סופר חלק או"ח קכ"ד ובחלק יור"ד סימן שט"ז בשם ספר אהל דוד. והנה בחתם סופר כתב שזו לא קשה כלל דהא התורה אמרה פסח ידחה שבת, אך הקושיא להיפך נילף ציצית ומזוזה מפסח דאף על פי דיכול להפקירו אפילו הכי דוחה שבת, ועל זה תירץ דהא לר"א קיימינן ואיהו אית ליה בערכין (דף כ"ח) דאין להחרים כל נכסיו כו' אבל להפקיר כל קרקעותיו מבלי השאיר לו שריד אסור ואם כן ע"כ מחויב לעלות לרגל וחייב בפסח עכ"ל ולענ"ד יש לעיין בזה דאף דמלשון הגמרא שם בעירכין ומלשון הרמב"ם בפרק ו' הל' ב' מהלכות ערכין וחרמין דאף אם שייר מטלטלין לא יחרים כל קרקעותיו. מ"מ ממה שכתב הרמב"ם שם פרק ח' הלכה י"ג משמע דדוקא כל נכסיו, וזיל בתר טעמא שכתב שם שאין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואם מפקיר רק קרקעותיו ומשייר מטלטלין אין זה מאבד כל ממונו, ולפי זה אפשר שמפקיר כל קרקעותיו ומשייר מטלטלין ופטור מפסח, ולאידך גיסא נמי במזוזה היכא דאין לו רק הבית לבד ואיך יוכל להפקידו אם זוהי כל נכסיו:

והנה בחרמים יליף שם בערכין מקרא מכל אשר לו ולא כל אשר לו. אבל להפקיר כל נכסיו ס"ל לר' אלעזר בן עזרי' משום דצריך אדם להיות חס על ממונו, וגם על הקדש יהיב הרמב"ם טעמא שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואם על חרמים איכא קרא דלא יחרים כל שדותיו אף ששייר מטלטלין. אבל להפקיר הוא רק מפני שצריך להיות חס על ממנו. אם כן אפשר להפקיר כל קרקעותיו וישאיר לו מטלטלין ולא יצטרך לבריות, וגם אם החרים כל נכסיו הרי אלו מוחרמים כדפסק הרמב"ם שם בפרק ו' הל' ב':

אלא דאפשר לומר כיון דלכתחילה אין אדם רשאי להפקיר נכסיו כמו שכתב הרמב"ם בפרק ה' הלכה י"ב מהלכות דעות וגם אינו רשאי למכור שדה לקנות בית ולא למכור בית ולקנות מטלטלין כמבואר שם. א"כ ליכא למימר בזה הואיל ואי מפקיר קרקעותיו, ואף דביבמות (דף ס"ג ע"א) איתא דהפוכי בעיסקא טב מינך, היינו למכור הקרקע ולהפוכי בעסקא בהמעות. אבל להפקיר קרקעותיו אינו רשאי, ועיין מה שכ' התוס' שם ד"ה שאין ובמהרש"א בחי' אגדות. אך שם בחתם סופר כתב דלר' אליעזר אפילו בדיעבד אינו מוחרם ומופקר רק אם שייר לעצמו דבר מועט ולר' אלעזר בן עזרי' בדיעבד אם הפקיר מהני דאם לא כן בטלת הואיל דאי בעי מפקיר נכסי' דכולי תלמודא יע"ש, ולא צריך לזה דהא לר' אליעזר עצמו אמרינן בגיטין (דף י"א) ובבא מציעא (דף ט' ע"ב) מגו דאי בעי מפקיר מפקיר נכסיה והוי עני:

ומה שנראה בזה, דהנה במה דאמרינן בברכות (דף מ"ז ע"א) כיון דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני ואתי ליה ובעירובין (דף ל"א) מסיק השתא נמי חזי ליה, איך אפשר לומר השתא נמי חזי ליה כל זמן שלא הפקיר, וכבר עמד בזה בפני יהושע בברכות שם, ועיין בתוס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) ד"ה יוצאין. והנראה בזה דהנה בדמאי רוב ע"ה מעשרים הם. ומ"מ רבנן גזרו על דמאי, והנה הך איסורא אינו על הפירות רק על האדם, דאי הוי קאי על הדמאי גם עני היה אסור לאכול, וכיון דגם על האדם אינו איסור מוחלט, דהא באותו אדם בעצמו יש אפשרות שיהיה מותר גם לו, ואם כן קליש הך איסורא טובא, ולכן אומר דהשתא נמי חזי ליה, אף כשלא הפקיר באמת, דאינו צריך להפקיר בפועל, רק במה דיש אפשרות להפקיר משו"ה חזי ליה:

תוכן העניינים

תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה