תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן יט
בע"ה יום א' חוקת תרצ"ד להרב הג' חו"ב מהור"ר פישל זאב צכנוביץ נ"י
על דבר שאשה אחת מעיר גרענד רפידס שצותה לפני מותה שבתה לא תנהג אחריה אבלות שבעה ושלשים אם הבת צריכה למלאות אחרי צואת אמה או לא. הנה מבואר ביור"ד סימן שד"ם סעיף י' ברמ"א שאם אחד צוה שלא להתאבל עליו שאין שומעים לו והמקור לזה הוא מפסקי מהרי"ו והגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בחידושיו ליור"ד תמה על זה דכיון דפסקינן כהרמב"ם דאבלות הוה כבוד למתים אם כן מאי טעמא אין שומעים לו. וע"ז כתב כת"ר דאין ראי' ממה שס"ל להרמב"ם דבמאבד עצמו לדעת דאין מתאבלים עליו דהוה משום כבוד למתים, דבאמת אפשר דס"ל להרמב"ם דאבלות היא גם יקרא דחיי. אם כן במצוה שלא להתאבל אין שומעין לו גם לדעת הרמב"ם. אך במאבד עצמו לדעת פליג על הרמב"ן, דהא חזינן דהמאבד עצמו לדעת אינו חש באבלות כי הוא רצה בזה ואיך יתאבלו עליו בעת שהוא רצה בזה, ואיך יכולים להצטער יותר ממנו בעצמו עכ"ד כת"ר. ואינני מבין דבריו, כי מה אכפת לן במה שהוא רצה בזה, כיון דאיכא גם משום כבוד החיים אין הוא יכול לבטל כבוד החיים אף אם רצה בזה, אלא דלכאו' יש לומר כיון דהוא אבד עצמו לדעת, א"כ בזה הוא מראה שפורש עצמו מן התורה, ובאופן זה אין כאן כבוד החיים, כמו בפורשים מדרכי צבור שאין מתאבלים עליהם, ואין גם כבוד החיים באבלות דידהו. אלא דהא חזינן דבפורשים מדרכי צבור כ"ע סבירא להו דאין שם כבוד החיים להתאבל עליהם, ובמאבד עצמו לדעת פליג ר' עקיבא במסכת שמחות (פרק ב' הל' א') וס"ל דעומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים ע"כ מוכרחים אנחנו לחלק בין מאבד עצמו לדעת בין פורשים מדרכי צבור, דמאבד עצמו לדעת כיון שכל ימיו חי חיי יהדות, רק בסופו עשה מעשה רע ואפשר שנכנס בו רוח שטות ולא היה מאבד עצמו לדעת אם כן באבלותו איכא כבוד חיים אבל הפורשים מדרכי צבור שכל ימיהם פרשו מן הכלל אין בהם אף כבוד החיים להתאבל עליהם:
ומה שנראה לענ"ד בזה, דהנה בחי' רעק"א כתב וז"ל הנה בודאי עיקר טעמא דידי' לאו מכח סיומא דידי' דאם כן בטלת כל דיני אבלות, דמה בכך אם יבוטל בכה"ג היכי דצוה שלא להתאבל עכ"ל, ובשו"ת שבות יעקב בחלק ב' יור"ד סימן ק"ב כתב וז"ל גם מה שכתב דבטלי דיני אבלות לא ידעתי מאי קאמר דהלא מלתא דלא שכיח הוא שיצוה כן לפני מותו, דלא שכיח לצוות כן עכ"ל. ולפי זה יש להבין אמאי נקט כלל מהרי"ו האי לשנא דאין בזה טעם כלל. אלא הנראה בזה דהנה בדרכי משה הביא לשון מהרי"ו בשינוי קצת, בזה הלשון דאם כן בטלתה דין אבלות עכ"ל ונראה דכונתו היא כמו שכתב בתשובת הרדב"ז חלק א' סימן תקכ"ד בשם הרמ"ה אם מחל האב על הכיבוד זה רק שנפטר הבן מן העונש. אבל מ"מ מצווה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא, ולפי זה אף אי נימא דהוה יקרא דשכבי בהא דמיירי התם במהרי"ו דהאם צותה לבנותיה שלא לישא הסרבל כדרך האבלים בתוך ל', אף דמחלה, אבל האבלות אינה יכולה למחול דאם כן בטלתה דין אבלות. היינו דא"כ בטלה היא את דין האבלות, וזאת אינה יכולה לעשות אף דמחלה על כבודה, זה הוא רק דאין עליהן עונש. אבל עיקר דין אבלות אינה יכולה לבטל ויש עליהן חיוב אבלות, מה שאין כן במאבד עצמו לדעת דאין עליו חיוב אבלות מצד הדין לא מפני מחילת הכבוד:
גם מה שמחלק כת"ר בהא דאמרינן הלכה כדברי המקיל באבל, היינו רק אם נופל איזה ספק בדיני האבלות כמו במקצת היום ככולו בזה יש להקל, אבל אם הספק על כל הענין אם יש אבלות או לא אז הדין כמו כל ספק דבדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. וחילא דידי' מהא דמו"ק (דף כ"ו ע"ב) במחלוקת רבנן ור' יהודה בן בתירא דרבנן סברי על כולן קרע אחד ור"י בן בתירא אומר על כולן קרע אחד על אביו ואמו קרע אחד אמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל, אבלות לחוד קריעה לחוד, רואין אנו מדברי הגמרא שהלכה כמקיל באבל מצומצמת ולא בכל דיני ספקות דאבלות פסקינן כן. לפי זה יכולים אנו גם כן לומר דאימתי אמרינן הלכה כהמקיל באבל דוקא אם הספק הוי בדינא דאבלות, אבל אם הספק בעצם הענין אם יש בזה בכלל אבלות, היינו שהספק אם חל על האי גברא אבלות אם הוא בכלל אבל על ספק כזה היה נראה לי לומר דאינו נכנס בגדר הלכה כהמקיל באבל עכ"ל כת"ר. והנה כת"ר מחלק מסברא דנפשי' בלי שום מקור ובפרט דמפורש שלא כדבריו כאשר אבאר להלן:
אהא דהביא מהא דאמרינן אבלות לחוד קריעה לחוד דרק באבלות הלכה כדברי המקיל באבל ולא בקריעה היינו דקריעה לא שייכה לאבלות, דדין קריעה היא אף באופן שאין שם אבלות, דחיוב קריעה יש אף על אלה שאין מתאבלים עליהם, על אדם כשר על חכם, וגם על שמועות רעות ועל ברכת השם, ובירושלמי מועד קטן (פרק ג' הל' ה') א"ל ר' מנא ויש קריעא בלא איבול שכן על אביו ועל אמו אפילו לאחר כמה שנים קורע, אף שאין אבלות לאחר י"ב חדש. וביור"ד סימן שד"ם בש"ך ס"ק ט' דאם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חודש, כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם ואף על פי כן כתב בספר תפארת למשה לנכד זקני הגאון רבינו ר' העשל ז"ל דמכל מקום חייב לקרוע אם שמע שמת בתוך י"ב חודש. הרי דאין דין קריעה תלוי כלל באבלות. ועוד הא דקריעה לחוד ואבלות לחוד יש מהראשונים שסוברים דקריעה היא מדאורייתא, אך הרמב"ן בחידושיו למועד קטן (דף כ"ו) ס"ל דקריעה היא מדרבנן אך אסמכוה אקרא. וכן כתב בחידושיו (דף כ' ע"א), דבקריעה לא אמרינן הלכה כהמקיל שסמוכה לדברי תורה:
גם בעצם חילוקו בהא דאמרינן הלכה כדברי המקיל באבל, היינו רק אם יש איזה ספק בדיני האבלות כמו במקצת היום ככולו בזה יש להקל, אבל אם הספק הוא על כל הענין אם יש אבלות או לא אז הוה הדין כמו כל ספק דבאורייתא לחומרא כגון ביום ראשון ובדרבנן לקולא, והדבר הוא לא כן דבבכורות (דף מ"ט ע"א) גבי מת ביום שלשים דהוה כלפניו ולא חל עליו אבלות כלל משום דהלכה כדברי המקיל באבל, ובעירובין (דף מ"ו ע"א) בתוס' ד"ה דאמר דאף אם אבלות יום ראשון מן התורה הלכה כדברי המקיל באבל:
שוב כתב לי הרב הנ"ל לקיים דבריו דהיכא אמרינן הלכה כדברי המקיל באבל היינו היכא דהוי ספקא בדיני אבלות אם הוא מחויב באבלות דהעובדא ברור לנו שהוא אבל אבל ספק לן בדיני אבלות אז אמרי' הלכה כדברי המקיל, וכן בבכורות (דף מ"ט) זה ברור שיש אבלות שם כי גם בזה פחות מל' יום אם מת הוריו מתעצבים, אלא דהדין הוא שלא לנהוג דיני אבלות, אם כן הספק ביום ל' אינו הספק בעובדא אלא בדין האבלות ושייך בזה הלכה כדברי המקיל באבל ומה שפלפלתי הספק היה בעובדא ולא בהדין עכ"ד כת"ר. ודבריו אינם מובנים מאי ספק בעובדא איכא בנדון שאלתו באחד שצוה שלא להתאבל עליו, התם הקרובים בודאי מתעצבים עליו רק הספק הוא אם הדין שמחויבים לשמוע לו או לא. ומה שכתב בהא דבכורות דשם הוה רק ספק בדין כי גם פחות משלשים אם מת הוריו מתעצבים אלא דהדין הוא לא לנהוג דיני אבלות. וזה לא כן עיין בבבא בתרא (דף קי"א ע"ב) מי שלבו דוה עליו יצא זה שאין דוה עליו, ופי' רשב"ם דבולד ראשון שלבו דוה עליו אם ימות תלא רחמנא וזה שנולד אחר הנפלים הוא ראשון שלבו דוה עליו אם ימות דבן קיימא הוא. אבל נפלים קמאי אין לבו דוה עליהם כו' עכ"ל. וא"כ הא דבכורות הוה ספק בעובדא, אלא דלפי דבריו י"ל דבמת ביום ל' כיון דהוה ספק אי הוה נפל אפשר לומר דמספיקא לבו דוה עליו. אלא דמלבד זה מה זה ענין אם מתעצבים ובוכים עליו, הא אנן אמרינן אם יש עליו דיני אבלות או לא. והא גם על אלה שמצד הדין אין חלה אבלות ג"כ בוכים ומתעצבים עליהם:
והא מה שמצערים עליו אין זה ענין לאבלות, עיין בכתובות (דף ו' ע"ב) ברש"י, ד"ה ואביי כו' ולא דמי לאבל דטריד טרדא דרשות שאין צערו מצוה אעפ"י שאבלותו מצוה:
ועוד נ"ל להביא ראי' דגם אם יש ספק בגוף האבלות גם כן אמרינן דהלכה כהמקיל באבל ממה שכתב באור זרוע בהלכות אבלות סימן תכ"ח, על מעשה שבאה נכרית וספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו ושאלני בחור אחד אם הוא אבל עפ"י נכרית כו' ומסיק וז"ל ומיהו מתוך ההיא נראה בעיני שלא חלה עליו אבלות עפ"י הנכרית, דעד כאן לא פליגי אלא לענין שאר איסורין, אבל לענין אבלות אפילו רבי מודה שדברי הנכרית אינם כלום כדאמר רב אשי דאפילו ר' עקיבא דפליג לענין בכור מודה לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו עכ"ל והביאו הט"ז ביור"ד ריש סימן שצ"ז, הרי דגם לעיקר אבלות אמרינן דהלכה כדברי המקיל. ועוד ראי' ממה שכתב שם באור זרוע שחקר בבן שמונה שנגמרו שערו וצפרניו אם מתאבל עליו דלא קאמר רבי אלא לחומרא לפטור מן היבום אבל לענין אבלות הכי נמי שמתאבל אפילו לרבי הלכך בן שמונה חדשים שנולד ונגמרו שערו וצפרניו הרי זה מתאבל עליו דהאי בר שבעה הוא אלא שנשתהא וכל שכן בן שבעה שמתאבלים עליו. וליתא דהא קיי"ל כשמואל דאמר הלכה כדברי המקיל באבל, הלכך אין מתאבלים עליו אף על גב דנגמרו שערו וצפורניו עכ"ל. הרי דבכל אופן הלכה כדברי המקיל באבל:
ועוד נ"ל להביא ראי' מהא דיור"ד סימן שע"ה סעיף א' מי שטבע במים שיש להם סוף כו' וכתב הש"ך ס"ק ז' דאם טבע במים שאין להם סוף דאין מתאבלים עליו. וכ"כ הט"ז ס"ק ג' דבמים שאין להם סוף אין היתר לאשתו דבחזקת חי קיים ע"כ לא ינהג אבלות, וכ"כ הב"י בשם העיטור, וזה אינני מבין, דהא במים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא כמבואר באע"ז סימן י"ז סעיף ל"ד ואיך אפשר לומר שהוא בחזקת חי. וכבר העיר בזה בשו"ת שבות יעקב חלק א' סימן ק"ב. והנה בבעל העיטור אות קבלת העדות לתא הך לישנא דבחזקת חי, רק בחזקת קיימין הן. והנראה בכונתו דכיון דמצד הדין אסורה להנשא לכתחילה, בזה מחזקינן לי בחזקת קיים לכתחילה, אבל אין לו חזקת חיים מצד הדין, כיון דאי אינסבא לא מפקינן מני' כמבואר שם בעיטור, ורק כיון דאיתא פלוגתא בראשונים אם מתאבלים על מי שטבע במים שאין להם סוף, ואף שהרבה ראשונים ס"ל דמתאבלים. עיין בשו"ת משכנות יעקב חלק יור"ד סימן מ"ט, מכל מקום הלכה כדברי המקיל באבל. על כן אין מתאבלים עליו. וכמו שכתב בשו"ת כתב סופר יור"ד סימן קפ"ז, והא בזה נמי הוה ספק בגוף האבלות ואעפ"כ אזלינן לקולא:
והנה הא דכתב המרדכי במו"ק פרק ג' סי' תתק"ב דאם שני עדים אומרים מת ושנים אומרים לא מת מספיקא אינו מתאבל מדאמר בפרק יש בכור גבי מת ביום שלשים דר' עקיבא משוי ליה ספיקא לענין פדיון ואפילו הכי מודה לענין אבלות דכיום שלפניו דמי, וע"ז כתב כת"ר דמדברי הש"ך ס"ק ב' שכתב דאינו מתאבל משום דאוקמא אחזקתיה ואי הוי טעמא משום דהלכה כהמקיל באבל ל"ל טעמא משום חזקה, א"ו דלא אמרינן בספק כזה, היינו היכא דמספקינן אם יש אבל לפנינו דהלכה כהמקיל באבל, אלא הוי כשאר ספק להכי צריך הש"ך לומר דאוקמא אחזקתי'. וכתב עוד וז"ל דלפי הנראה דהש"ך הבין דברי המרדכי דעיקר הוא טעמא דחזקה, אף דהמרדכי אינו מזכיר טעמא דחזקה, כעין זה איתא בש"ך חו"מ סימן ל"ג ס"ק ט"ז דמביא דברי המרדכי דטרפה אינו כשר להעיד משום פסול הגוף, ומ"מ מוצא בדרכי משה לומר דהמרדכי איירי רק בדיני נפשות אבל לא בדיני ממונות משום דעיקר הטעם של המרדכי הוי משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה כו' אף שבמרדכי אינו מוזכר הטעם של אי אתה יכול להזימה אלא מוזכר הטעם מפני שהוא טרפה פסול להעיד, ודאי שידעו דהמרדכי כמה פעמים אינו מפורש כל כך כונתו הקדושה עכ"ל כת"ר, וזה לא ניתן להאמר דבמרדכי פרק זה בורר סימן תרצ"ה אינו מוזכר כל טעם מפני מה טרפה פסול להעיד רק כתב בזה"ל מכאן דקדק רבינו דקרובי הנרצח יכולים להעיד על. הרוצח ואפי' עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טרפה יכול להעיד עכ"ל ומזה משמע דטרפה אינו מעיד אבל אינו מזכיר שם טעם מפני מה טרפה אינו מעיד ומשו"ה כתב בדרכי משה הטעם דהוה משום עדות שאי אתה יכול להזימה, אבל הכא מפורש הטעם במרדכי משום דהלכה כהמקיל באבל, ואיך נאמר במרדכי טעם אחר שלא הזכיר:
והנראה בזה דלהכי לא כתב במרדכי טעם דמוקמינן אחזקתיה משום דס"ל כסברת רבינו יצחק בר' ברוך בתוס' כתובות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אנן דלא אמרינן בכל הני אוקמא אחזקה לפי שהשנים שמוציאין אותו מחזקתו של היתר הם מעידין תחילה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו ע"י עדותן ותו לא אמרינן אוקמא אחזקה עכ"ל. וכן ס"ל לרש"י בקדושין (דף ס"ד ע"ב) ד"ה רבי סבר דשעת קדושין כאילו באו עדים בדבר זה דמי ועקר ליה לחזקה דהוה מחזקינן לה מעיקרא באתי בלא בנים וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה עכ"ל. וכן משמע מדברי רש"י בכתובות כאן. ועיין בשיטה מקובצת בכתובות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה וכתוב בקונטריסין דדעת רש"י היא כרבינו יצחק בר' ברוך. ועיין בת"י מה שתירץ הריצב"א קושית הר"י שם בתוס', והכא מסתמא השנים האומרים שמת באו תחילה, דהשנים שאומרים לא מת אין להם לבא להעיד מקודם כל זמן שאין ספק אם מת. ואם כן כשהעידו השנים שמת הוציאו אותו מחזקת חי, וכשבאים אח"כ השנים שאומרים לא מת ל"ל דאוקמא אחזקה, ועל כן כתב המרדכי דפטורים מאבלות מטעם דהלכה כדברי המקיל באבל אבל הש"ך שכתב דאוקמא אחזקת חיים מיירי כשבאו שני כתי עדים בבת אחת ובזה אפשר לומר דאוקמא אחזקה:
ועוד ראי' שאף בעיקר אבלות אמרינן הלכה כדברי המקיל מהא שמבואר ביור"ד סימן שמ"ה במאבד עצמו לדעת שדעת הרמב"ן והטור שמתאבלים עליו והרמב"ם ס"ל דאין מתאבלים עליו, ובשו"ע סתם כדברי הרמב"ם דאין מתאבלים עליו, ובשו"ת חתם סופר חלק יור"ד סימן שכ"ו אף שדעתו נוטה לדעת הרמב"ן, מ"מ מסיק לענין הלכה כדעת הרמב"ם משום דהלכה כדברי המקיל באבל, הרי גם בעיקר אבלות כשיש ספק אם יש כאן אבלות כלל אמרינן נמי הלכה כדברי המקיל:
והנה עיקר חידושו דאמרינן הלכה כהמקיל באבל ביתר דיני אבלות, אבל אם הספק אם יש בכלל אבלות על האי גברא אין בזה דין דהלכה כדברי המקיל באבל, הנה הריטב"א בחידושים למועד קטן (דף כ' ע"ב) ד"ה שמועה קרובה כתב דהסברא היא להפך, שהקשה על רבינו אלפס שכתב דיום שלשים הוא כיום כ"ט לענין שמועה קרובה והקשה מהא דבכורות דאמר רב אשי הכל מודים לענין אבלות דיום ל' כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל, אף אנו נאמר לענין שמועה שנלך להקל ויום ל' כיום ל"א כו' אלא שנצטרך לומר דהתם ספיקא בעיקר אבלות, אם חל על המת הזה חיוב אבלות, אבל הכא דבר חיובא הוא אלא שהספק הוא אם עבר זמנו אם לא תולין להחמיר עכ"ל, הרי שכתב לשיטת רב אלפס להפך מסברתו:
אגב הנני להעיר מה שכתבתי זה זמן רב עלה דכתב שם בחי' רעק"א ס"ק ח' עלה דכתב בספר אור זרוע על תאומים שמת אחד מהם תוך שלשים והשני חי לא אמרינן מדהשני חי הראשון נמי בן קיימא הוא, רק דעל הולד שמת תוך שלשים אין מתאבלים ול"א כיון דמטיפה אחת ונתחלקה לשתים, כיון דהשני חי אחר שלשים והוא בן קיימא מוכח דגם הראשון בר קיימא, דאין זה הכרח דלמא מקצת טיפה נקלטה מיד ומקצתה אחר שני ימים, ולא הובא שם מקור לדין זה, ונראה דמקור הדין בנזיר (דף י"ג ע"א) והוא איבעיא דלא אפשטא שם ועיין בתוס' שם ד"ה הפילה עכ"ל ולענ"ד דהמקור לזה הוא מהך דיבמות (דף ס"ה) ונדה (דף כ"ז ע"א), אמר אביי טיפה אחת היתה ונתחלקה לשנים, אחד נגמרה צורתו בתחילת שבעה ואחד בסוף תשעה, וא"כ אפשר דאחד נולד בזמנו והשני שלא בזמנו והוה נפל אף שנולדו ביחד:
אחר זמן שכתבתי בא לידי ספר אור זרוע וראיתי בהלכות אבלות סימן תכ"ח שהוא בעצמו הביא ראי' לזה מהך דנדה (דף כ"ז) אך האור זרוע לא היה נדפס עוד בימי רעק"א ז"ל, וראה רק מה שהובא משמו: