תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן יח
לידידי הרב הגאון החריף ובקי כו' מוה"ר ישראל איסר לעווין שליט"א
הנה עלה דכתבתי דטעות בדין בענין זה לא נקרא טעות, וכתב כת"ר וז"ל זה לא אמרינן רק היכא שהקדיש בפירוש את הפרה, רק שלא ידע את הדין שבעל מום אינו יכול להקדיש קדושת הגוף, אז אמרינן שזה לא נקרא טעות מפני שחפץ להקדיש, אבל כאן שלא עשה כלום לא הלבישם ולא הקדישם, רק שרצוננו לאסור את הבגדים, מפני שראה אח"כ ולא מחה על זה, זה לא נוכל לומר שאינה ראי' מזה שמפני שלא מחה שיאסרו עכ"ד כת"ר, ואיני רואה בזה שום חילוק, דהא במה שראו ולא מחו הרי התרצו שיהיו תכריכים לאביהם ומשום הכי נאסרים, דאטו צריכים הבנים להלביש התכריכין בעצמם כדי שיאסרו. התכריכין נאסרים מפני שהמת לבוש בהם ואין שום נפקותא מי שלבשו בהם. רק אם יש ניחותא וריצוי של הבנים שיהיה לבוש הבגדים לקוברו בהם. וגם בנידון זה הוה ניחותא, ומכ"ש דהא דלבשוהו אחרים והם ניחא להו הרי עשו האחרים בשליחותא דידהו כמפורש בע"ז (דף נ"ג ע"ב) ואם כן הוה כגונא דכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי מזבח מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש הרי זה קדוש, דכיון דעיקר הדבר הוא חפץ, דהוא מקדיש הבעל מום אף דאם היה יודע שאסור להקדיש בעל מום לא היה מקדישו, מ"מ הוא קדוש דאין כאן הקדש טעות דלא טעה כלל בגוף ההקדש, רק אם יתודע לו שאסור הוא מתחרט על מה שהקדיש, אך בשעה שהקדיש היה מסכים בדעתו להקדיש על כן הוא קדוש, והכ"נ בשעה שהיה לבוש בהבגדים היו מתרצים שיהיו הבגדים לתכריכים והסכימו על זה בלב שלם שיקברו אותו בהם, אך אח"כ כשנתודע להם שאין זה עפ"י דין נתחרטו מזה, הא אף אם מתחרטים אח"כ אין זה מועיל כמפורש בסנהדרין (דף מ"ח) וכמו שכתבתי בתשובה:
עוד כתב כת"ר עלה שכתבתי דאף שנתחרטו מ"מ אסורים מהא דהיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים דאסורים משום דמחלפי בתכריכי המת, אף שבודאי יתחרטו אח"כ כמו שכתבו המפרשים, והקשה כת"ר מיבמות (דף ס"ו) דמקשה שם דאם הדין עמה אין יכולים היורשים לאסור את האיצטלא, ולפי זה היה להם לתרץ דהאיסור הוא שמא יחליף בתכריכי המת עכ"ד כת"ר. ובמחילה מכת"ר דאין כאן התחלת קושיא, דבשלמא אם הבגדים שלהם והם הסכימו שיהיה לבוש בהם כדי לקוברו עמם, אף שאח"כ לא קברו אותו עם הבגדים, מ"מ אסורים מפני דמחלפי בתכריכי המת כמו שכתבתי בתשובתי. אך גבי איצטלא לפי מה שסבר דהלכה כר' יהודה דהדין עמה, א"כ האיצטלא אינה שלהם לאוסרה מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן אין כאן גם איסור משום דמחלפי בתכריכי המת דבשל אחרים אין לאסור משום חששא זו. אבל בשלהם יש לאסור דמחלפי בתכריכי המת:
ועלה דכתבתי דהבגדים אסורים מפני כבוד אביהם, כמו גבי החוצב קבר לאביו, על זה כתב כת"ר דזה לא:
שייך רק היכא דעשה קבר לאביו לאחר מיתתו, אבל לאסור את הבגדים מפני כבוד אביו זה לא אמרינן, דאם כן נאסור כל הבגדים שלבש אביו בחייו עכ"ד כת"ר ואין זה דמיון כלל דהעיקר הוא לאסור מפני כבוד אביו, משום שיש על זה לתא איסור מפני איסור קבר או תכריכי המת שנאסרין מצד הדין, וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ד"ה איתיבי' דקבר של קרקע עולם אינו נאסר משום כבוד אביו משום דקרקע עולם אינה נאסרת, ואם כן אין כאן משום כבוד אביו משום דגם לאחר שנקבר אין קבר של קרקע עולם נאסר, ואף לשיטת הרמב"ן דגם קרקע עולם נאסר משום כבוד אביו, היינו דיש ע"ז לתא איסור של קבר, דהא קבר של בנין נאסר ומפני כבוד אביו נאסר אף קבר של קרקע עולם, אבל בגדים שלבש בחייו דאין אף לתא לאיסורא מאי כבוד אביו איכא לאוסרם מה שאין כן בגדים שלבשוהו לקוברו בהם איכא איסורא משום לתא דתכריכי המת, אם כן אסורים משום כבוד אביו:
גם מה שכתב כת"ר דבהבגדים לא ניכר מאומה אם הלבישו את אביהם אחר מיתתו, אין זה דיחוי כלל, דאין האיסור מפני שהבגדים ניכרים, דהא בקבר ג"כ אין האיסור משום שניכר הקבר שחצבו לאביו לקוברו, דהא לרשב"ג דהחוצב אבנים לקבר דאין בהאבנים שום היכר דנחצבו לקבר ואפי' הכי ס"ל דאסורים משום כבוד אביו, ועיין מה שכתב דו"ז בשו"ת שיבת ציון סימן נ"ח דלהנך דס"ל דהלכה כרשב"ג אף בברייתא, אם כן הלכה דהאבנים נאסרו, וגם להת"ק דהחוצב אבנים לקבר לא נאסרו, היינו דהוי כמו טוי לאריגה ואין זה הזמנה, אבל מפני דאינם ניכרים אין זה מעכב לאסור: