אור ברסלב

תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן יז

סימן טז

בע"ה ג' משפטים תרצ"ג לידידי הרב הגאון החריף ובקי כו' כש"ת מהור"ר ישראל איסר לעווין שליט"א

ע"ד שאלתו שאיש אחד מעירו שיצא לגור במדינת אקלא. האמא ומת שם, והאנשים שדרים שם הם מהחפשים, והלבישו אותו בבגדי יו"ט שלו כדי לקברו כן ובניו ובנותיו היו שם, ואח"כ הבילוהו לקברו בעיר משכן כת"ר, וכת"ר מיחה בהם לקברו בבגדים אלה, על כן הפשיטו ממנו את הבגדים והלבשוהו תכריכין, ועתה שאל אם הבגדים שהיה לבוש מותרין בהנאה:

הנראה לענ"ד דהבגדים אסורים בהנאה, דכיון שהלבישו אותו ע"מ לקוברו בהם, אם כן נאסרים בכך, ואף שאנשים אחרים הלבישוהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אך כיון שהבנים הסכימו ע"ז אם כן בניחותא דידהו נאסרו אף שעשו אחרים, כמבואר בע"ז (דף נ"ג ע"ב) דלהכי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון אע"ג דארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דכי פלחו לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו, הרי דנאסר בניחותא דהבעלים, ואף דאחרי כן כאשר מיחה כת"ר נתחרטו הבנים, מ"מ הא בדינא דהיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים דאם נגעו בו אסורים אף דיתחרטו אח"כ, מ"מ אסורים דמחלפי בתכריכי המת כמבואר בסנהדרין (דף מ"ח ע"ב):

ומה שכתב כת"ר דזה הוה הקדש בטעות, מפני שלא ידעו בניו שזה נגד הדין, הנה בכה"ג שעשו כן מפני שלא ידעו הדין אין זה הקדש בטעות לפי דעת הרמב"ם בפרק א' הל' ג' מהל' איסורי מזבח שכתב מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש הרי זה קדוש וע"ש דהראב"ד פליג ע"ז, וכבר כתבו המפרשים דאין זה טעות בגוף הקדושה כי אם שוגג בידיעת הדין:

והצדק עם כת"ר במה שכתב בתכריכי המת אם לבשוהו שיהיו כן בקביעות עליו כ"ע ס"ל דהוה הזמנה ומעשה ביחד, אך מה שכתב כת"ר דקשה על המחבר שכתב בסימן שמ"ט סעיף א' שאם נתנם עליו ולא הזמינם לא נאסר דזה לא יצוייר לפי זה רק אם נתנם בפירוש דרך עראי כדי לקחתם ממנו אח"כ והיה לו להמחבר לפרש זה עכ"ל כת"ר. הנה מלשון הטור והמחבר שכתבו לשון אם נתנם עליו ולא הזמינם, משמע דרק נתנו עליו ולא לבשו אותו מדלא כתבו אם לבשום בו או כרכוהו בהם כמו שכתב רש"י בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ד"ה מילתא היא כאילו כרכו בו עכ"ל. מזה משמע דכונתם היא דנתנום עליו דרך עראי, שוב ראיתי שכבר כתב כן בהגה' הגאון ר' יוסף חנינא ליפא מייזילש ז"ל, ולכאו' מוכח זה מהא דפריך בסנהדרין (דף מ"ח ע"א) ממתני' דכלים (פרק כ"ח משנה ה') כפה שהוא טמא מדרש ונתנו על הספר וקחשיב זה שם בגמרא להזמנה בעלמא, הלא מוכח מזה דהא דקתני נתנם עליו אין זה מעשה גמור:

אלא דלפי זה תקשה דהרמב"ם בפרק כ"ב הל' י' מהלכות כלים כתב כפה שנתנו על הספר טהור מלקבל טומאת מדרש. ואמאי לא נקט שנתנו וכרכו על הספר, דהא הרמב"ם ס"ל בפרק י"ד מהלכות אבל ובעוד מקומות דהזמנה לאו מילתא היא, אלא דיש לדקדק בהא דבגמרא סנהדרין הלשון משונה מלשון המשנה דבמשנה הוא שנתנו על הספר ובגמרא הוא שנתנתו לספר, וכבר העיר מזה הר"ש שם בכלים, והנראה בזה דמפני שלפניהם היתה הגירסא שנתנתו לספר, דהכונה היא שזמנתו בעד הספר ע"כ הוי רק הזמנה בעלמא ומשו"ה מתרץ נתנתו וכרכתו, אבל לפי הגירסא במשנה דכלים שנתנו על הספר היינו מעשה, שכבר הוא לתשמיש על הספר. אם כן הוה גם מעשה וע"ש בפי' הר"ש, וזו היא גם כונת הרמב"ם שכתב שנתנו על הספר כלשון המשנה, דהיינו שכבר עביד מעשה לתשמיש על הספר, ומ"מ נראה דמה שכתבו הטור והמחבר אם נתנם עליו ולא הזמינם, דהיינו שנתנם עליו דרך עראי:

והנה בפתחי תשובה סימן שס"ג הביא בשם ספר הר אבל שחולק על התשובה מאהבה ואוסר בהנאה ארון שהניחו בו המת לפי שעה והיה קטן מהכיל אותו, והוצרכו להביא ארון אחר, ואפילו לפי מה שבתשובה מאהבה מתיר, היינו דשם בשעה שהניחוהו ראו תיכף שקטן הוא מהכיל ולא הניחוהו בתחילה רק לפי שעה, מה שאין כן בנדון זה דבשעה שלבשו אותו הבגדם חשבו לקבור אותו בהם לעולם:

ועוד נראה לענ"ד דמטעם אחר גם כן אסורים הבגדים. דמבואר שם בסנהדרין ואפסקא ביור"ד סימן שס"ד סעיף ז' החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר דלא יקבר בו עולמית משום כבוד אביו, ויש שפוסקין כרשב"ג דאף החוצב אבנים לאביו דגם כן לא יבנה מהם קבר מפני כבוד אביו, ודודי זקני בספר שיבת ציון סימן נ"ח פסק גם כן באחד שהזמין מצבת אבן להעמיד על קבר אביו ולא אסתייע מילתא להוליך המצבה לשם, ופסק דאסורה המצבה בהנאה משום כבוד אביו, ומכש"כ בנידון זה בבגדים שלבשוהו לקוברו בהם אף שלא נקבר בהם שאסורים בהנאה מפני כבוד אביהם ועי' בספר ברכי יוסף יור"ד סימן שמ"ט ס"ק ה' אם הלבישו תכריכין למת ומיראת העכו"ם הפשיטוהו מותר לתנם למת אחר, משמע דלחיים אסור:

ולכאורה יש לדון בזה לפי מה שכתב הב"ח בתשובות הישנות סימן קי"ב על דבר בגד של מת שהפשיטו עכו"ם מגופו של מת ומכרו אותו ואח"כ פדה היורש את הבגד אם מותר בהנאה ומסיק דאסור בהנאה, אך כתב עוד וז"ל אכן יש קצת לבעל הדין לחלוק ולומר דמההיא דתנן בשקלים בפרק ב' מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו וכדפסקו הפוסקים אליבא דרבא דקיי"ל כותי' דהזמנה לאו מילתא היא דטעמא דת"ק דמותר המת ליורשים משום דסבר כי בזו ליה איחולי מחיל זילותא גבי יורשים, אם כן ה"ה בנידון דידן איכא למימר דמאחר דזילותא להפשיטו ערום אחיל זילותא ליורשים. אכן מדברי רש"י שכתב שם וז"ל ת"ק סבר מקיים אחלי' לזילותא וניחא לי' שיתבזה אחר מיתתו להנאת יורשים, מבואר מלשונו דדוקא התם שידע מחיים שיצטרכו לגבות צרכיו לאשר הוא עני בודאי מקיים אחלי' לזילותא, מה שאין כן בנידון דידן דלא עלה על דעתו מחיים שיפשטו אותו עכו"ם עד שימחול ליורשים. ותו דמלשון רש"י שכתב ניחא לי' משמע דדוקא התם שידע שיתבזה לאחר מיתתו עכ"פ להגבות צרכיו ניחא לי' גם כן שיתבזה להגבות יותר מכדי צורך להנאת יורשים. אבל בנדון דידן ודאי לא ניחא לי' שיתבזה להפשיטו ערום כדי להנאת יורשיו ואנן סהדי דניחא לי' יותר שלא להתבזות כלל עכ"ל הב"ח. ולפ"ז בנידון דידן נימא דבודאי לא ניחא לי' שיקברהו בבגדיו לא בתכריכין ונימא דאחולי אחיל לגבי יורשים. אלא דלענ"ד נראה דאי אפשר לומר לגבי הא דאחולי אחיל, דבשלמא בגבו לצורך המת דמצד הדין הממון שגבו לא נאסר, דהזמנה לאו מילתא היא, והעיקר מה שיש לדון בזה למי שייך הממון שגבו, אם כן בזה יש לומר דזילותא אחיל לגבי יורשים ושייך הממון להם. אבל בתכריכין שאסורים בהנאה מן הדין, לא שייך לומר דאחולי אחיל לגבייהו דאטו בדידי' תליא מילתא, דהא היכא דאסור בהנאה אף אם אומר תנו ליורשי אין שומעים לו כמבואר בעירכין (דף ז') וברמב"ם פרק ד' מהלכות אבל ובטור ומחבר ביור"ד סימן שמ"ט ואם כן כשהלבישו הבגדים ע"מ לקוברו בהם ממילא נאסרו ולא תליא כלל בניחותא דידי'.

ומלבד זה הא לא גרע נדון דידן דהיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים ונגעו במטה הנקברת עמו דנאסרים משום דמחלפי בתכריכי המת, וה"נ לכה"פ נאסרים כשלבשו אותו ע"מ לקוברו בהם, משום דמחלפי בתכריכי המת:

ומה שכתב כת"ר וז"ל קשה על פי' רש"י בסנהדרין (דף מ"ח ע"ב) איך מדמה המחלוקת של אביי ורבא להמחלוקת אם צריך עבוד לשמה דשם העבוד לשמה הוא ענין בפני עצמו עכ"ל כת"ר. והנה קושיתו תקשה על הגמרא מלבד פירש"י מאי ענין עבוד לשמה להזמנה שזהו דין דצריך לעבד לשמה שהוא ענין אחר ולא שיין להזמנה. אך הר"ן בחי' לסנהדרין (דף מ"ח) כתב אליבא דרש"י דעבוד העור לשמה אינו אלא מטעם שיתקדש העור בהזמנה קודם שישמשו בו בקדושה עכ"ל. ואם כן לא תקשה כלל, דאף דההנחה שהיא לקביעות גם כן מקדש מכל מקום אם הזמנה מילתא היא היה צריך לעבד לשמן כדי שיתקדש מקודם גם כן והיה אז אסור לשנותן לחול, אבל אי הזמנה לאו מילתא אין מועיל לת"ק העבוד לשמן ולא מקדשה בהכי, ואין זה כעין עבוד לשמן דגוילין של ס"ת כמבואר כבר בראשונים, ועיין בפרי מגדים או"ח סימן ל"ב באשל אברהם ס"ק י"ג דעבוד של ס"ת ותפילין ומזוזה היא הלמ"מ ועבוד עור הבתים לאו הלמ"מ. ואם כן עבוד לשמה של ס"ת אינו כעין עבוד לשמה של עור הבתים אף למאן דמצריך בהו עבוד לשמה. וזה מה שכתב רש"י אע"ג שלא עבדו לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא אכפת לן בה עכ"ל. דלכאורה יש להבין מה הוסיף בזה שכתב ולא אכפת לן בה, דזה שפת יתר. אלא דכונתו היא דאי הוה הזמנה מילתא אם כן העבוד לשמה עושה פעולה תיכף ומקדשה בהכי ואסור לשנותה, והוי ניחא דצריך עבוד לשמה לקדש מקודם ולהכין בקדושה. אבל אי הזמנה לאו מילתא לא אכפת לן בה לעבד העור לשמה, כיון דאינו עושה בה שום פעולה, וזה הוא לפי שיטת רש"י, אך התוס' ובעל המאור לא ס"ל הכי, ואכמ"ל:

עוד הקשה כת"ר על הגמרא שם בסנהדרין (דף מ"ח ע"א) קבר חדש מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה הטיל אין לא הטיל לא, ה"ה אע"ג דלא הטיל ולאפוקי מדרשב"ג, ופירש"י וז"ל וקבר חדש דקאמר כשחצבו לאדם חי או סתם לכשיצטרך והאי דקאמר הטיל משום דבעי לאשמעינן דנפל תופס קברו לאוסרו אע"ג שפינהו. וקשה לי הלא כדי לאסור את הקבר לאחר שפינהו צריך להוסיף מעט לשם מת ואם לא הוסיף הוי כצר ולא אזמני' כדפירש רש"י לעיל עכ"ל כת"ר. יעיין בהגה' מהרש"ל שכבר העיר בזה וכתב דבהטיל בו נפל איירי בהזמינו, ולולי דבריו היה נראה לענ"ד לומר דהנה הא דקאמר דאי לו הוסיף אי פנייה לא נאסר היינו דהניחו ע"מ לפנותו כמבואר בטור ושו"ע יו"ד בסימן שס"ד. אבל אם הניחו על דעת להיות בו עולמית אסור אף לאחר שפינהו כמפורש שם. ומה שפי' רש"י דהוה כצר בי' ולא אזמני' היינו דהוה כצר בי' לפי שעה, כיון דמיירי דהניחו לפי שעה ע"מ לפנותו, והך ברייתא דקבר חדש דאתי לאשמעינן לאפוקי מדר' שמעון בן גמליאל דאמר אין לנפלים תפיסת הקבר, דהיינו דלרש"ג נפל מותר לפנותו, קאמר לאפוקי מדרשב"ג דגם נפל תופס קברו ואסור לפנותו, רק בגונא דמותר לפנות מת אחר, אם כן סתמא כשהטילו לקבר הוה לעולם ומשו"ה אסור אף לאחר שפינהו:

תוכן העניינים

תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה