תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן יב
לידידי וחביבי הרב הגדול בתורה חו"ב גריס באורייתא תדירא כו' מהור"ר יעקב הלוי גראדצקי שליט"א
הנה דבריו נאמרים בטוב טעם ודעת, אך מה שנראה לי להעיר בזה משום חביבותי' דכת"ר להשתשע בדבריו, דלכן לא בעי הש"ס על שאר קרבנות משום דפשוט הוא דשעות פוסלות בקדשים כמבואר בזבחים (דף כ"ה ע"ב) וכמו שכתבו התוס' בערכין (דף י"ח ע"ב) ד"ה שנתו, אלא בבכור קא מיבעי ליה מפני שבכור תלוי בזמן אכילתו כמבואר בבכורות (דף כ"ו ע"ב) הבכור נאכל שנה בשנה כו' שנאמר תאכלנו שנה בשנה. ועל כן קא מיבעיא ליה מאיזה זמן מונין לו שנה. וכן הוא מפורש בפי' רבנו חננאל בר"ה (דף ו' ע"ב) יע"ש:
ומה שהעיר כת"ר שדברי התוס' בר"ה (דף ז' ע"א) ד"ה הא בבעל מום שכתבו וז"ל ואין לדקדק מכאן שיהיה שייך בל תאחר בנתינה לכהן דהכא לענין להאכילו בתוך שנתו כו' עכ"ל שדבריהם בזה סותרים למה שכתבו בערכין (דף י"ח ע"ב) ד"ה שנתו דלא אמרינן זה כ"א לענין בל תאחר, לענ"ד נראה דאין בזה סתירה בדבריהם דהנה בבכור יש חיוב נתינה לכהן וגם חיוב הקרבה. והנה זה פשוט דלענין הקרבת הבכור יש דין בל תאחר כמפורש בר"ה. תה הוא מה שכתבו בערכין דמה שאבעיא ליה בראש השנה הוא לענין בל תאחר של הקרבה, אבל לענין נתינה לכהן כתבו התוס' דאין לדקדק מזה שיעבור על בל תאחר לענין נתינה לכהן:
ובהאי ענינא כתב בטורי אבן, ראש השנה (דף ז' ע"א) דהא דאיתא בבכורות (דף כ"ו) דהבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין בעל מום. דבעל מום אין צריך מן התורה לאכלו בתוך שנתו, והוכיח זה ממה דפריך בעל מום מי מצי אכיל ליה. והרי הא דאסור באכילה תוך ח' משום ספק נפל אינו אלא מדרבנן. והשתא אם איתא דבכור בעל מום מצותו לאכלו תוך שנתו דוקא מן התורה. מאי פריך בעל מום מי מצי אכיל ליה הא ודאי כיון דמן התורה מצי אכיל ביום שנולד, מיום הלידה מונין לו שנה, אע"ג דמדרבנן אין יכול לאכלו עד יום ח', היינו לחומרא אבל לא להקל על דברי תורה, א"ו שמע מינה דבכור בעל מום הא דנאכל בתוך שנתו אינו מן התורה אלא מדרבנן עכ"ד. והנה אא"ז בנודע ביהודה חלק אהע"ז סימן י"ט הוכיח מזה דאסור מן התורה משום ספק נפל, וכן כתב ג"כ בדגול מרבבה יור"ד סי' ל"ט:
אך דו"ז בספרו שיבת ציון סימן כ"ד הביא שמצא שא"ז בכ"י כ' דהא שבעל מום נאכל תוך שנתו הוה מדרבנן. והביא ראיות על זה מהא דירושלמי ראש השנה פרק א' אמר ר' אילא זאת אומרת דשנה של בעל מום אינה מחוורת. גם הביא ראי' מהא דבכורות (דף כ"ח ע"א) דאיתא התם דמפני השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו שלשים יום, וכן כתב מהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות פרק רביעי, וכתב שם עוד דלדברי הרמב"ם שס"ל בהלכות בכורות פרק א' דאפילו בבעל מום הוא מן התורה תוך שנתו תקשה ליה הך דירושלמי, וכתב שאינו יודע לפרש הירושלמי באופן שלא תקשה על הרמב"ם, ועיין מה שכתב בזה מו"ר הגאון הנצי"ב ז"ל בהעמק שאלה שאילתא קס"ז ס"ק י"ז:
והנה גם בטורי אבן כתב דיש מפרשים דגם בבעל מום תוך שנתו הוא מן התורה, ולדידהו תקשה נמי מהירושלמי הנ"ל. והנראה לענ"ד דהנה יש לדקדק בדברי הירושלמי דאי כפירושו של בעל קרבן העדה דהא דקאמר אין שנתו של בעל מום מחוורת, שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר, דאם כן היה לו לנקוט הלשון כמו שמורגל בירושלמי שאין שנתו של בעל מום מחוורת מן התורה, כמו בברכות פרק ב' הלכה ו' מלאכת המים שאינן מחוורין דבר תורה, ובעירובין פרק ג' הל' ד' תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה. על כן נראה דהם מפרשים בהא דאמר ר' אילא שאין שנתו של בעל מום מחוורת, היינו דאין מבורר מאיזה זמן נחשוב לו שנה, ועל כן אפשר לומר דמחשבינן שנתו של בעל מום משעה שנעשה בו המום וראוי לאכילה. וכמו שפירש בפני משה שם ואם כן אפשר דגם ר' אילי ס"ל דשנתו של בעל מום הוי מדאורייתא. ואשכחן בירושלמי כהאי לישנא בברכות פרק ב' הל' ג' אית דבעי מימר נשמעינא מן הכא והיה לך לאות פרט ליו"ט ושבתות שכולן אות, ולא כן כתב מימים ימימה, לית לך כיי דמר ר' יוחנן כל מילא דלא מחוורין מסמכין לה מן אתרין סגין, ואף שהוא מן התורה קרי לה דלא מחוורין, משום דלא מפורש, רק שלמד זה מדרשא:
ומהא דבכורות (דף כ"ח ע"א) דמשום השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו שלשים יום, אפשר לומר דכיון דאין כאן כהן, אם כן אין האיסור על הישראל להשהות את הבכור, כיון דלאו עליה רמיא לאוכלו והוא אינו בעלים שלו, משום הכי אמרו דרשאי להשהות עוד שלשים יום, וכמו דבדין בל תאחר בר"ה (דף ו' ע"ב) דהיכי דאין יכול להביא הקרבן אין עליו חיובא דבל תאחר וע"ש בתוס' ד"ה הא:
והנה מהרי"ט אלגזי ז"ל שם הקשה על פירש"י בבכורות שם שכתב דהשבת אבדה לבעלים, היינו כהן, דאם ביד ישראל הוי זימנין דלא משכח כהן למיתבא ליה ואם ישחטנו מיד יסריח, לפיכך רשאי לקיימו שלשים יום ואם לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן וכו' ויש לתמוה על פי' רש"י דאי מיירי בבכור ביד ישראל מ"ש ממתנות כהונה הזרוע והלחיים כו' דאמרינן בס"פ הזרוע (דף קל"ד ע"ב) דאם אין שם כהן ליתנם לו מעלים אותם בדמים ואוכלין מפני הפסד כהן יע"ש, דבבכור בעל מום נמי כיון דנאכל לזרים כמתנות כהונה למה הקלו חז"ל לאחרו שלשים יום, כיון דאפשר לעשות תקנה שישום אותו בדמים ושוחטו ואוכלו ונותן דמיו לכהן הבא ראשון כו' יע"ש שהאריך. ולענ"ד נראה דלא דמי. דהא בזרוע והלחיים והקבה הבהמה היא שלו ורק חיובא רמי עליה ליתן לכהן ואין בהמתנות דין קדושה, ועיין בחי' הרדב"ז בפרק ט' הל' י"ז מהלכות בכורים שיכול ליתן לכהן בשר אחר תחת המתנות, ואם כן נחשב עוד בעלים ע"ז, ולכן יכול לשום דמיהם ולאוכלן. אבל בכור יש לו קדושה והוא ממון כהן ואינו בעלים עליו שיעלה אותו בדמים בלא כהן. לכן תקנו משום השבת אבדה להשהותו שלשים יום ואח"כ לשוחטו ולמולחו ולתת הבשר לכהן. ועוד בשלמא לגבי בכור תקנו שיטפלו בו שלשים יום כדין השבת אבדה ולהחזיק אח"כ הבשר לכהן, מפני שהוא לא שכיח כל כך, ולכן תקנו על הבע"ב להחזיקו שלשים יום ואח"כ לשוחטו ולמלחו לשמור הבשר בעד הכהן, אבל במתנות כהונה ששוחטים בכל יום איך נחייבו לשמור הבשר עד שיבא כהן שזה דבר שאי אפשר לחייב הבע"ב להחזיק בשר כ"כ הרבה עד שיבא כהן, לכן תקנו להעלו בדמים ולשמור הדמים עד שיבא כהן:
ומה שכתב כת"ר דרש"י בראש השנה ס"ל ג"כ כתוס' דתם ונעשה בעל מום מונים לו משמעת הרצאה, הנה כן כתב בחידושי הריטב"א בר"ה שם דרש"י ס"ל גם כן דרק כשנולד במומו מונין משעת לידה, אבל כשנולד תם ואח"כ נעשה בעל מום מנין משעת הרצאה:
ומה שכתב שרש"י סותר את עצמו, שבבכורות (דף כ"ח) ע"א) כתב כל י"ב חדש עד שיהיו לו שנים עשר חדש משנולד. וזה הוא דלא כמו שכתב בראש השנה דרק כשנולד במומו מונין משנולד. הנה קושיתו זאת חמורה היא לכאורה ולא ראיתי מי שיעיר בזה. ומה שנראה לענ"ד, דהנה בשיטה מקובצת הגיה ברש"י משנולד המום, אם כן אפשר לתרץ עפ"י מה שכתב מהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות פרק ד' לתרץ מה שהקשה הש"ך על הטור ביור"ד סימן ש"ו שכתב נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו וכתב הב"י שם דמיירי בנודע שכלו לו חדשיו, והש"ך תמה על זה והעלה דצריך להגיה על מלאת לו שנה מיום ח' ללידתו יע"ש, והדבר קשה למחוק ספרי הטור, על כן כתב וז"ל לכן נראה דיש לפרש כאשר שיערנו בדברי רבנו ירוחם ז"ל דעד מלאת שנה ללידתו, ס"ל דמונין לו שנה משעה שנולד המום אפילו אם נולד המום תיכף ומיד אחר לידת הבכור, דאם בו ביום נולד המום מאותו יום עצמו מונין וחשיב כאילו מונין משעת לידת הבכור עצמו אבל לעולם דאפילו בנודע שכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה אלא משעת לידת המום עכ"ד מהרי"ט אלגזי ז"ל, ומעתה י"ל דגם כונת רש"י בבכורות שכתב עד שיהו לו שניים עשר חדש משנולד המום היינו דמשנולד המום אף קודם ח' ימים אם נודע שכלו חדשיו מונין משעה שנולד המום, ונראה דבזה אף אם לא נודע בשעת לידה שכלו חדשיו, הא אגלאי מלתא דכלו לו חדשיו דהא חי יותר מח' ימים, ואף אם נולד המום אחר שנולד ג"כ מונין מלידת המום:
והנה מהרי"ט אלגזי בעצמו כתב שזה דוחק, לכן נ"ל דאי כגירסת הספרים שלפנינו שנים עשר חדש משנולד, אפשר לומר בכונת רש"י דאין כונתו לאפוקי דלא מנינן משעת הרצאה, אלא כדי שלא נטעה לומר דהא דקאמר נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, דהיינו עוד שנים עשר חדש מיום שנולד המום, לכן כתב רש"י דהנך שנים עשר חדש דקאמר היינו משנולד, אבל לא נחית למעט דלא מנינן משעת הרצאה:
ועוד נראה לתרץ דברי רש"י ז"ל לפי גרסתנו באופן יותר מורות דהנה עלה דסבירא להו לרש"י ותוס' והרמב"ם דתם ונעשה בעל מום מונין משעת הרצאה, יש להבין מנא להו הך מילתא הא בגמרא ר"ה (דף ו' ע"ב) קאמרינן ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום משמע דרק בין תם לבעל מום איכא נפקותא למימני משנולד או מהרצאה ומנ"ל דבבעל מום גופיה איכא נפקותא בין נולד במומו או בנעשה אח"כ בעל מום. והתוס' כתבו דתם ונעשה בעל מום כיון דלא חזי לאכילה מונים לו משעת הרצאה וכבר הקשו ע"ז הא כיון דחי לאחר ח' אם כן כשנעשה אח"כ בעל מום איגלאי מילתא דהיה ראוי לאכילה, ויש לדייק עוד בהא דמשמע מזה דצריך שיהיה ראוי לאכילה כל השנה ואם בתוך זמן מה מהשנה איננו ראוי לאכול אי אפשר למנות אותו זמן להשנה. ומנא לן הא, דהא דכתיב תאכלנו שנה בשנה, היינו דצריך לאוכלו בתוך השנה, אבל אין זה במשמע דצריך להיות ראוי לאכילה כל ימות השנה. ולפי דברי הריטב"א בחידושיו לר"ה (דף ו') שאם הומם בתוך ח' משמע שנולד מנינן ליה והא אף אם נודע שכלו חדשיו הא לא מצי אכיל ליה באותן הימים קודם שנעשה בעל מום דהא תם הוא וראוי להקרבה וקודם שעת הרצאה אין בו דין אכילה, ומ"מ כשהומם קודם ח' כתב דמנינן משעה שנולד אף שהיו ימים דלא מצי אכיל ליה, א"ו דאין זה העיקר מה דלא אתי לאכילה באיזה ימים:
ויש להביא ראי' מירו' ראש השנה פרק א' הל' א' דאיתא שם ניחא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים, תמן אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח, כמה דאת אמר תמן הראוי למקצת שנה ראוי לכולה ואומר אף הכא הראוי למקצת הפסח ראוי לכולו, ופי' בקרבן העדה דפריך ע"ז גבי בכור שמשעת לידתו את מונה לו שנתו כדלקמן בסוגיין, אע"ג דאינו ראוי להרצאה עד יום השמיני, אפילו הכי נמנה בכלל שנתו הואיל ומקצתו ראוי אם כן ה"נ נאמר דכיון דעבר עליו מקצת פסח ראוי להקריב דע"כ כשנולד קודם פסח איירי אם כן ביום שביעי של פסח ראוי להקריב וה"ל רגלים בלא שנה עכ"ל. מזה נראה ברור דאין צריך שיהיה ראוי לאכילה כל שנתו, ומה שקאמר בגמרא בעל מום מי מצי אכיל ליה, היינו שעלה על דעת המקשן דכיון דכתיב בבכור שבעת ימים יהיה עם אמו א"כ בכור דקדוש מרחם וגם בעל מום יש עליו קדושה דאסור בגיזה ועבודה. אם כן לא מצי אכיל ליה מהאי טעמא, ומתרץ דהאיסור לאוכלו תוך ח' הוא משום דלא קים לן דכלו חדשיו. אבל משום הא דשבעת ימים יהיה עם אמו, זה דוקא בתם, וכה"ג כתב הגאון ר' יוסף מווילנא בהגה' לר"ה שם:
ולפי זה צ"ל דגם כונת התוס' היא במה שכתבו דלא חזי לאכילה היינו דכיון דבשעה שנולד היה תם ואינו חזי לאכילה רק ראוי להקרבה ולכן מונין ליה משעת הרצאה. וכן כתב הריטב"א בחידושיו לר"ה (דף ו') בדעת רש"י. וז"ל ונראה טעם דבריו דכיון שהתחלנו למנות לו משעה שנראה להרצאה אין משנין מנינם ואפילו הומם תוך ח' מ"מ לא התחלנו למנות לו משנולד עכ"ל וזה הוא בזמן שמקריבים בכור תם. אבל בזמן הזה דגם בכור תם אינו ראוי להקרבה, מסתברא דאין מונים משעת הרצאה כ"א משעה שנולד דכיון דאגלאי מילתא דלאו נפל הוא אם כן אם הומם וראוי לאכילה מונין לו שנה משעה שנולד. והנה בבכורות (דף כ"ח ע"א) מיירי בבכור בזמן הזה. ולכן כתב רש"י עד שיהו לו שנים עשר חדש משנולד:
שוב ראיתי בספר ברכי יוסף ביו"ד סימן ש"ו שתירץ כן דברי הטור מקושית הש"ך באופן זה שכתבתי לשיטת רש"י, דמה שכתב הטור כל י"ב חדש ללידתו, היינו בזמן הזה דמעולם לא חזי להקרבה מנינן מלידה:
ולולי דמסתפינא מרבותינו שלא פירשו כן. היה נראה לענ"ד דהא דאיבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה, היינו לענין מה שכתוב תאכלנו שנה בשנה, שמצוה לאוכלו תוך שנתו, איזה זמן היא התחלת השנה לאכילתו וזה מדויק בלשון מאימתי, וכמו שכתב בספר אמרי נועם בברכות (דף ב' ע"א) בשם הגר"א ז"ל מווילנא וז"ל הא דלא קתני אימתי, כי אימתי משמע שקאי על כל הזמן מרישיה עד סופיה, וא"כ הוה משמע דר' אליעזר קאי על כל המתני' גם על משעה כו' ורישא וסיפא הכל חד תנא הוא והכל מדר' אליעזר, ולכן קתני מאימתי וקאי רק על התחלת הזמן מאימתי התחלת זמן ק"ש עכ"ל. וכאן נמי דקאמר בכור מאימתי מונין לו שנה, היינו מאימתי התחלת השנה. אבל אין זה מוכרח לחשוב סוף השנה מאותו יום, דהיינו שאם מונין משעת הרצאה שיהיה סוף השנה עד שמונה ימים לאחר שנה מיום הלידה, דסוף השנה לעולם מונין מיום הלידה, והתוס' בערכין (דף י"ח ע"ב) ד"ה שנתו כתבו גם כן דהך איבעיא היא לענין בל תאחר אבל לא לענין מנין שנה:
וראי' לזה מהא דערכין (דף ל"א ע"ב) נולדו לו שני טלאים אחד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד באחד באדר השני זה שנולד באחד באדר השני כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה כו' ולא קאמר דחשבינן מיום הרצאה, ועי' בפירש"י דמיירי לענין בכורות:
והא הרמב"ם שכתב ג"כ כרש"י ותוס' בפרק א' הל' ח' מהלכות בכורות, הבכור נאכל בתוך שנתו כו' ומאימתי מונה לו אם תם הוא מונה לו מיום שמיני שהוא ראוי להקרבה ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד, ובהלכה י"ב כתב נולדו לו שני טלאים אחד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד בראש חדש אדר שני, זה שנולד בראש חדש אדר שני, כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה עכ"ד והיינו דלענין סוף שנתו מונין מלידה:
ולפי זה מה שכתב רש"י בבכורות (דף כ"ח ע"ב) עד שיהו לו שנים עשר חדש משנולד, היינו דסוף השנה מונין מיום הלידה, ואין כל סתירה במה שכתב בראש השנה דרק כשנולד במומו מונין משנולד, דזה הוא רק לענין התחלת השנה לענין מצות אכילתו בתוך שנתו, אבל לא לענין גמר השנה דזה בין לתם בין לבעל מום מונין משנולד:
ובזה יש לתרץ קושית הש"ך ביור"ד סימן ש"ו ס"ק י"ד שהקשה על דברי הטור שכתב נולד במומו אי קים לו בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד ואם לא קים לן ביה שכלו לו חדשיו מונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים, ואח"כ כתב נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול הוא להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו, דמתחלה כתב דאם לא קים לן שכלו חדשיו מונין לו השנה מיום ח' היינו תחילת השנה למצות אכילתו, לכן מדייק וכתב השנה בה' הידיעה, כלומר השנה שכתוב תאכלנו שנה בשנה ואח"כ כתב יכול להשהותו עד מלאת לו שנה לידתו, היינו סוף שנתו, שזה מונין לעולם מיום הלידה:
וכן הוא ברבנו ירוחם נתיב עשרים חלק שני שכתב ת"ל מ"מ מצוה היא לאכלו תוך שנה אחר לידתו, וכן כתב באור זרוע סימן ת"ק הבכור נאכל שנה בשנה כו' כלומר בתוך שנים עשר חדש משנולד, וכן מסיק שם להלכה נולד בו מום בתוך שנתו חייב לטפל בו י"ב חדש מיום שנולד עד שימצא כהן לא מצא כהן שוחטו ומולחו וכי אתא כהן יהיב ליה עכ"ל והיינו כשיטת רש"י ז"ל:
ומפורש בירושלמי ראש השנה פרק א' הל' א' ובשקלים פרק ג' הל' א' אמר ר' חייא זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן עולה לו לתוך שנתו, אמר ר' מנא אמר ר' יונה אבא שמע לה מן הדא כל הבכור אשר יולד הזכר תקדיש הא כיצד משעת לידתו את מונה לו שנה. והנה המפרשים כתוב דהך פליגי עלה דבבלי ר"ה (דף ו') דמיום הרצאה מונין לו שנה, עיין בשירי קרבן ומראה הפנים בשקלים פרק ג' הל' ג'. ולפי מה שכתבתי אפשר לומר דלא פליגי דבראש השנה מיירי מתי מתחלת זמן מצות אכילתו בהא דכתיב תאכלנו שנה בשנה, אבל לא לענין סוף שנתו:
ומדברי התוס' בר"ה (דף ו' ע"ב) שנה שכתבו וז"ל ובירושלמי מפרש תיפתר כגון דאקדישה כשהיה מחוסר זמן בפסח, ולקמן אין משמע כן דאמרינן אין מונין שנה לבכור אלא משעה שראוי להרצאה עכ"ל לא תקשה למה שכתבתי, שהתוס' כתבו כן לפי שיטתם בערכין (דף י"ח) שהבאתי לעיל דהא דאמרינן בר"ה דמונין שנה לבכור משעת הרצאה, היינו לענין בל תאחר, אבל לענין מנין שנתו מונין מלידתו. והנה שם בירושלמי דחי זה דכיון דראוי למקצת ראוי לכולו:
שוב ראיתי בספר יוסף דעת להגאון ר' יוסף שאול ז"ל ביור"ד סימן ש"ו סעיף י"א וז"ל זה שנולד בר"ח אדר השני שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה כו' וצ"ע דהא בתם לא עלתה לו שנה עד יום שמיני ללידה וכל שלא נולד בעל מום מונה לו מיום השמיני אף שנודע שכלו לו חדשיו כו' וצ"ל דבאמת מונים לו מיום השמיני ועיקר חידושו של הש"ס דלראשון מונה לו מיום ט"ו אף שהוא קדים עכ"ל. והנה לא אשכחן בראשונים שיאמרו דחשבינן זה מיום הרצאה. ולפי מה שכתבתי אין בזה כל תמיה, דהך דר"ה היא רק מאימתי היא התחלת השנה. אבל סוף השנה חשבינן מיום הלידה, והא קיי"ל דשעות פוסלות בקדשים כמבואר בזבחים (כ"ה ע"ב) ופסק כן הרמב"ם בפרק א' הל' י"ג מהל' מעשה הקרבנות, ועי' בתוס' ערכין (דף י"ח ע"ב) ד"ה שנתו שהבאתי לעיל שכתבו כן מפורש: