תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן יא
מידידי הרב הגדול בתורה אבן יקרה ביסוד קהלתנו מהור"ר יעקב הלוי גראדצקי שליט"א
ר"ה ו' ע"ב בגמרא איבעי' להו בכור מאימתי מונין לו שנה. והנה קשה לי מדוע לא בעי הש"ס אותה איבעי' גופא אף על שאר קרבנות כמו על כבשי תמידין שצריכין להיות בני שנה. ועל אותן שצריכין להיות בני שתי שנים מאימתי מונין להן שנותיהן:
והנה מצאתי שהתוס' במסכת עירכין (דף י"ח ע"ב) בד"ה שנתו שלו ולא שנתו של עולם. מביאים אמנם התם בשם יש מפרשים שהם סוברים דגם בשאר קרבנות מתחילין למנות שנותיהן מיום הרצאה, ומביאים גם ראיה לזה מבכור דהכא. ואולם סותרין שם התוס' את דברי הי"מ, ואומרים דאינו כן משום דלא אמרינן דין זה כ"א לענין בל תאחר, אבל לענין מנין שניו לא, ומביאים הם ראיה לדבריהם מהא דאמרינן בזבחים (דף כ"ה ע"ב) דשעות פוסלות בקדשים דאם איתא דאזלינן בזה אחר הרצאה לא תמצא דין זה שהרי לעולם הוא בן שנתו אלא ש"מ דאזלינן אחר הלידה ממש עכ"ל:
והנה לענ"ד, הנה לבד מה שדברי התוס' בהאי דמסקי התם בערכין דמה שמונין בבכור משעה שנראה להרצאה הוא רק לענין ב"ת, סותרים הם דברי עצמם דהרי הכא בר"ה בתוס' ד"ה הא בבעל מום אומרים הם שם בדבריהם. וז"ל:
ואין לדקדק מכאן שיהיה שייך בל תאחר בנתינה לכהן, דהכא לענין להאכילו בתוך שנתו דצריך כדאיתא פרק עד כמה (בכורות ד' כו:) עכ"ל הרי דהם מפרשים בדבריהם בהדיא דהאיבעי' דהכא, הוא רק לענין להאכילו בתוך שנתן לאו לענין ב"ת כלל. והנה אף כי שלכאורה היה נ"ל לומר דדברי התוס' דהתם נכונים הם יותר, דהרי לדברי התוס' דהכא דהאיבעי' של הש"ס אינה לענין בל תאחר כלל אלא לענין אכילתו, הרי תיקשה לן אם כן מה מקום יש לה להאיבעי' זו שדנה בענין זר לגמרי לסוגיתנו דהכא ומקומה הנכון היא רק במסכת בכורות, אולם י"ל גם לאידך גיסא, דלפי דברי התוס' דהכא הרי מתיישבת לנו קושיתנו דלעיל, מפני דאם האיבעי' היא לענין אכילתו בתוך שנתו הרי אז אין שאילה זו תתכון רק בבכור ולא בשאר קרבנות, אבל לפי דברי התוס' דהתם יכולים אנו לומר עוד יותר שאפי' מהתו' דהכא אפשר ג"כ לדייק, מדהם מדייקים בלשונם לומר ואין לדקדק מכאן, ואינם אומרים מכאן אין להוכיח כלל משמע שגם הם נוטים יותר לפרש שהאיבעי' היא לענין בל תאחר רק שאומרים דאם נבוא להוכיח מזה בל תאחר בנתינה לכהן בהחלט אז אפשר לנו לדחות ולומר דהאיבעי' דהכא היא רק לענין להאכילו לכהן והנה אם כן הרי הדרא הקושיא לדוכתיה מדוע נקט הש"ס בהאיבעי' דיליה לבכור ולא לשאר קרבנות:
והנה אולי יש ליישב ולומר דהש"ס רצה להשמענו חידוש זה שיש לחלק בין בכור תם לבכור בעל מום, שהוא דבר שאי אפשר וגם לא שייך כלל בשאר קרבנות. אבל ודאי הוא שלבתר דמיפשט פשיט ליה להש"ס בבכור תם שדינו הוא משעה שנראה להרצאה, שדינם גם של הקרבנות לענין בל תאחר הוא משעה שנראה להרצאה:
ותו באותו ענין, בהא דמסיק הש"ס דאביי ורב אחא בר יעקב לא פליגי, אלא הא בתם והא בבעל מום. הנה איתא שם בתוס' וז"ל:
בעל מום מעיקרו, דתם ונעשה בעל מום כיון דלא חזי לאכילה מונים לו משעת הרצאה ע"כ. והנה באמת הרי גם מתוך פרש"י ז"ל שכתב שם וז"ל בעל סמו שנולד במומו ועומד לישחט בחוץ מיום שנולד הוא ראוי לכך ומונין לו משנולד עכ"ל. הנה נראה בהדיא שהוא גם כן ס"ל כדעת התוס' שצריך שיהיה בו המום משנולד, ולכן מהתימא הוא לי על הלח"מ במה שהעיר על דברי הרמב"ם בהלכות בכורות (פרק א' הלכה ח') שכתב שם וז"ל:
נראה דעתו כדעת התוס' ז"ל שכתבו בפ"ק דר"ה הא בבעל מום מעיקרו דתם ונעשה בעל מום מונים לו משעת הרצאה עכ"ל, והנה א"כ מדוע לא הזכיר ולא הביא הלח"מ שגם רש"י סובר כן:
והנה לכאורה הייתי רוצה לומר, דהנה באמת קשה לי מאוד, שהרי לפי שיטת רש"י ותוס' הנה משמע דדוקא כשנולד במומו הוא דאמרינן כשקים לן שכלו לו חדשיו שמונין לו משעה שנולד, אבל בתם שנעשה בעל מום אפילו כשקים לן שכלו לו חדשיו אין מונין לו אלא מיום ח' ללידתו. והנה בבכורות (דף כ"ח ע"ב) על הא דאיתא שם במתניתין דאם נולד לו מומו בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש, כתב שם רש"י ז"ל (בדף כ"ח ע"א) וז"ל:
כל י"ב חודש עד שיהיה לו שנים עשר קודש משנולד עיי"ש. הרי שדברי רש"י ז"ל אלה סותרים סתירה גמורה למה שכתב בעצמו במסכת ר"ה, דהכא הרי מיירי שנעשה המום בתוך שנתו ואפ"ה סובר בזה דמונין לו מיום שנולד. ובשלמא על התוס' לא קשה מידי דנוכל לומר דאה"נ דהם מפרשים כל י"ב דמתניתין שהוא מיום ח' ללידתו. אבל לרש"י ז"ל הרי קשה אם לא שנדחק את עצמנו לומר דרש"י ז"ל באמת הדר ביה ממה שפירש במסכת ר"ה, והוא סובר השתא דהוא הדין כשנולד לו המום בתוך שנתו שמונין לו נמי מיום שנולד. ואם כן הרי אפשר לומר שמטעם זה לא הביא גם הלח"מ את דעת רש"י ופירושו שפירש בר"ה, אחרי שרש"י ז"ל בעצמו חזר מזה במסכת בכורות:
והנה לפי דברינו אלה הנה נראה לנו גם כדבר פשוט וברור שמה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכה ט' שאחר זה. וז"ל:
נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש, שסתם כאן את דבריו דלא ביאר אם מיום לידתו או מיום ח' ללידתו שדעתו וכונתו הוא בודאי שמונין לו מיום ח' ללידתו וכדעת התוס' שבמסכת ר"ה:
ואולם תמוהים מאד הם בענין זה דברי הטור ז"ל אשר כתב שם בהלכות בכור בהמה סימן ש"ו, דהנה בתחילת דבריו כתב שם וז"ל ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו, כיצד נולד במומו, אי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד, ואם לא קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מוניין השנה משהיה לו ח' ימים. והנה מיד אח"ז הרי הוא מסיים ואומר:
אם נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו, יכול הוא להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו, עכ"ל והנה הרי יש בדבריו אלה משום סתירה גמורה מניה וביה, דממ"נ אם סבירא ליה כדעת התוס' וכמו שכתב בתחילת דבריו דדוקא כשנולד במומו מונין לו משעה שנולד. הנה הרי אז באם כשנולד בו מום אח"כ דינו הוא שמונין לו שנתו מיום ח'. ואף דברי הב"י ז"ל שהעיר ע"ז וז"ל ומה שכתב עד מלאת לו שנה ללידתו, הוא עפ"י מה שנתבאר בסמוך דאי קים לו בגויה שכלו לו חדשיו וכו' אינם מעלים ארוכה כלל בכדי ליישב בזה דברי הטור שהרי לפי דעת זו הנה אפילו כשקים לן בהאי גם אז מונין לו מיום ח', ואם ס"ל כדעת רש"י ז"ל מלאחר שחזר מדבריו כמו שהוכחנו לעיל הרי לעולם מונין לו מיום שנולד ולא היה לו אם כן לכתוב בתחילת דבריו את המלים שנולד במומו. ותו קשיא לי, שאם ס"ל להטור שאין כל חלוק ביניהם, ובין שנולד במומו ובין שנעשה בו אח"כ, מונין לו משנולד, אם כן למה חלקם זה מזה, ולא כללם ביחד ובחדא מחתא:
והנה בכתבי את דברי אלה, לא היה לי ת"י החלק השני מהיו"ד בכדי שאוכל לעיין בדבריו ובנושאי כליו, ולא היה לפני רק הטור לבד. ואולם כשעיינתי בו אח"כ ובמפרשיו, מצאתי שת"ל כוונתי ברוב דברי הנוגעים אל הטור, לדעתו הגדול של רבינו הגדול הש"ך ז"ל, ושמחתי ע"ז שמחה גדולה מאד, רק מפני שאני רוצה להוסיף ולהעיר עוד בזה הוא לאשר שראיתי אח"ז שהרש"ש ז"ל בהגהותיו (בדף כ"ח) למסכת בכורות בהציון כל י"ב חודש שעל רש"י שהוא העיר שם וז"ל, כל י"ב חודש משנולד. וכן פי' הרע"ב. מבואר להדיא כדעת הב"י בהיו"ד סימן ש"ו ודלא כהש"ך שם סקי"ד, ותימא עליו שהעלים עינו מפירש"י שלפנינו עכ"ל. והנה לענ"ד אני תמה על תמיהתו שהרי במחכ"ת גם הוא בעצמו העלים עיניו מפרש"י במסכת ר"ה ומהסתירה הגדולה משם לפירושו שבמסכת בכורות אשר משום זה היינו מוכרחים לומר כאשר כתבנו לעיל שרש"י ז"ל כנראה הדר ביה מפירושו שפירש במסכת ר"ה וסבירא ליה השתא שאין צריך כלל שיהיה לו המום משנולד אלא אפילו כשנעשה לו המום אח"כ מונין לו גם אז משעת לידתו. אבל דברי הש"ך ז"ל הנה סובבים על דברי הטור שבתחילת דבריו הוא אומר שם שצריך שיהיה לו המום משנולד והנה תיכף וסמוך לזה הוא חוזר ואומר שאם נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול הוא להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו שזהו תרתי דסתרי מניה וביה ולכן נכונים וצודקים הם דברי הש"ך ז"ל בזה: