אור ברסלב

תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן ט

סימן ח

בספרי תשובה שלמה חלק או"ח סימן כ' כתבתי עלה דהקשה הפרי מגדים על הש"ך שכתב ביו"ד סימן רל"ח ס"ק כ"ו דאין צריכין להתיר לחולה שבועתו שנשבע שלא לאכול נבלות והקשה הפמ"ג באו"ח בפתיחה להל' פסח, דהא דאין אחע"א היינו לחייבו שתים. אבל מ"מ תרי איסורין רביעין עלי', וביבמות (דף ל"ג) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, ותירצתי דזהו רק בשאר איסורין, אבל בשבועה כיון דלא חל מיד לא חייל גם לענין לקוברו בין רשעים גמורים דבנדר או שבועה כיון שבטל מקצתו בטל כולו ואם לא תחול השבועה רק לענין לקוברו בין רשעים גמורים, הרי אינה חלה על כולה גם על מקצתה לא חייל, ובקובץ תורת ארץ ישראל כתב הרב א"י ראבינאוויץ, ממעמעל להקשות על זה הרי בקנינים מצינו פלוגתא בסברא זו בב"ב (דף קמ"ג ע"א) קני את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה ורב המנונא אמר לא קנה כלל ורב ששת אמר קנה הכל ומ"ש דבנדרים ליכא פלוגתא וכו"ע מודים שנדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל. והנה בהא שטפא דלישנא נקט דגם בנדרים, איכא פלוגתא דב"ש אליבא דרבה ס"ל דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אף במשנה דבריו, אבל דיכול לומר דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, אלא דכתב עוד דבקנינים קיי"ל כר"נ דקנה מחצה ובנדר הלכה פסוקה שבטל כולו עד כאן לשונו. והנה מה ענין קנינים לנדרים, דבנדרים קיי"ל כשמואל בשבועות (דף כ"ו ע"ב) דצריך שיהא פיו ולבו שוין, ולפיכך אזלינן בתר אומדן דעתו שאדעתא שיחול עליו כל הנדר נדר ולא אדעתא דיחול מקצתו, אבל בקנינים קיי"ל דדברים שבלב אינן דברים, עי' בחו"מ סימן ר"ז סעיף ד':

איברא דבאמת גם בקנינים אמרינן קנין שבטל מקצתו בטל כולו עי' בבית יוסף חו"מ סימן רל"ב הביא דברי הר"ן שכתב אהא דתנן מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר, ואע"ג דכל דבר שבמדה חוזר, שאני הכא דכיון דאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר, הא לאו הכי כל שאי אפשר להשלים בטל מקח לגמרי כו' וכ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מכירה ומתני' דתנן אפילו בקרקעות ינכה ויחזיר, היינו טעמא משום דאמר לו מדה בחבל כדכתיבנא, ולפי זה המוכר שדה לחברו ונמצא שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו, מכיון שבטל מקצתו בטל כולו עכ"ל. וכן הביא הרב המגיד בפרק ל' מהל' מכירה דעת הרשב"א שכתב וז"ל ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו דשלו הן הפירות לגמרי. אבל במכר גוף ופירות, אפילו אמר לוקח הניחו לי ואוכל פירות כל ימי חיי הבעל אין שומעין לו שהבעל לא מכר לו אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל, ואפילו פירות אינו אוכל עכ"ל. והנה במשנה למלך פרק י"ב מהל' זכיה ומתנה הקשה דברי הרשב"א אהדדי שסותר למה שהביא הר"ן בשמו בפרק ב' דקדושין והב"י בסימן רל"ב שכתב דמי שמכר קרקע לחברו ונמצאת מקצתה גזולה המקח קיים בשאר ע"ש:

והנראה בזה דהנה הא דאמרינן מקח שבטל מקצתו בטל כולו, היינו דעצם הקנין נתבטל דהקנין נעשה על כולו ולא על מקצתו, אבל אם הקנין קיים ולא נתבטל, אף שאחר כך יש טענה על המקצת ויצאת מתחת ידו, כיון דהקנין קיים גם על המקצת רק דמשום דבר אחר יוצא מתחת ידו בזה לא אמרינן מקח שבטל מקצתו בטל כולו, כיון דמצד הקנין אין שום ביטול. והנה אם מכר קרקע גזולה ואחר כך הנגזל טורפה מהלוקח, הקנין לא נתבטל כמפורש בב"מ (דף י"ד) דאפילו באחריות אומר לו אחוי טרפך ואשלם לך, אם כן עצם הקנין קיים לגבי המוכר, ועי' במשנה למלך פרק ט' הלכה ז' מהלכות גזלה ואבדה דאם המוכר רוצה לחזור מהמקח אינו יכול משום דלגבי דידי' הוה קנין עד דאתי נגזל ושקיל לי', והרשב"א בקי' בכתובות (דף צ"ג) כתב דהא דעד שלא החזיק יכול לחזור, פירש"י קודם שיתן דמים ונ"ל כל זמן שלא טרפו ממנו עסקינן, אבל כבר טרפו היינו דרב זביד דאמר (ב"ב דף מ"ב) דנמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו עכ"ד. והיינו משום דלגביה מוכר הקנין קיים, ומפני זה כתב הרשב"א בתי' בקדושין (דף מ"ב) שאם מקצת קרקע גזולה אין כאן ביטול מקח לכל הקרקע, כיון דגם על המקצת שגזולה גם כן הקנין קיים לגבי המוכר, וליכא למימר קנין שבטל מקצתו בטל כולו. אבל היכא דיש חסרון בעצם הקנין אף במקצתו גם הרשב"א סובר דמכיון שבטל מקצתו בטל כולו:

והר"ן שכתב דאם נמצאת מקצת השדה גזולה נתבטל המקח בכולה, היינו דאיהו ס"ל דיש בקרקע דין ביטול מקח עיין בדבריו בפ"ב דקדושין, ואם כן כיון שמקצתה גזולה ויש באותה מקצת שעור בטול מקח לכל הקניה, לכן המקח נתבטל בכולה, ולא מפני שהקנין נתבטל במקצת, ורק דהוה דין בטול מקח בכל הקניה, אבל אי לא היה דין בטול מקח בכל הקניה רק דאתינן עלה מדין בטול הקנין במקצתו בטל בכולו, גם הר"ן היה מודה להרשב"א דכאן בעצם הקנין אין כאן ביטול במקצת כמו שכתבתי לעיל, דהא הקנין נתקיים בכולו, רק מפני שהמקח יוצא מתחת ידו, הרי כל הקנין לא היה שוה מה שנתן לו בעדו ויש כאן דין ביטול מקח מפני שנתאנה בכל המקח, אבל היכא דיש ביטול הקנין במקצת מעיקרא אז אמרינן קנין שבטל מקצתו בטל כולו, ועי' מה שכתב במחנה אפרים הל' מכירה סי' כ"ג ובט"ז חו"מ סי' רט"ז סעי' ה'. שוב מצאתי בנתיבות המשפט סימן קפ"ב ס"ק ח' דבנמצאת שגזלה אין כאן בטול הקנין:

ולפ"ז אין זה ענין להך דזכי את וחמור דקנה מחצה דהתם הוי שני קנינים כמש"כ המפרשים, וגם בנדרים אם אמר באופן זה דהוו שני נדרים גם כן אם הותר האחד לא הותר השני וכ"כ הרשב"א בחידושיו לנדרים (דף כ"ז) ועי' בש"ך יור"ד סי' רכ"ט ס"ק ו' ובמשנה למלך הל' נדרים פ"ד הל' י"א:

ועלה דכתבתי דמשו"ה נדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דרצון הנודר שיחול דוקא כל הנדר ולא מקצתו וכ"כ הרא"ש בנדרים (דף כ"ו ודף ס"ו), והנה בירושלמי נדרים פרק א' הל' א' איתא מה מקיים ר' עקיבא ככל היוצא מפיו יעשה מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ולכאורה יש להבין למה כתב הרא"ש טעמא אחרינא דלא כמפורש בירושלמי, וראיתי בספר ידות נדרים סימן רכ"ט ביד שאול ס"ק א' שכתב דנ"מ בין שני הטעמים הוא אם גם בניתר ע"י חרטה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דאי נימא דהטעם הוא דמעיקרא לא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולו, אם כן כל שמתחרט שוב עכ"פ מתחרט והוא לא רצה לידור אלא ע"ד שיתקיים כולו וכאן עכ"פ הוא מתחרט והותר כולו. אבל לטעם הר"ן דבעינן דוקא כשכולו קיים אם כן בשלמא ע"י פתח משוה לי' כנדר טעות ולא ככל היוצא מפיו, אבל כשמתחרט אין עושה נדר טעות דהוי ככל היוצא מפיו, שהרי לא עשה נדרו טעות, רק שמתחרט על מה שנדר, ועל מה שלא מתחרט הוי ככל היוצא מפיו עד כאן לשונו. והכל טעמא בעי איך כתב הרא"ש טעם אחר ולתלות בזה דאף מה שפותחין בחרטה במקצתו בטל כולו. מה שאין כן לפי טעם הירושלמי:

והנה לכאורה יש להבין למאי איצטריך קרא גבי נדרים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, הא גם גבי מקח אמרינן מקח שבטל מקצתו בטל כולו מצד הסברא דחפץ הוא בכל המקח ולא במקצת, ומ"ט זה צריכין בנדרים ללמוד זה מקרא ולא אמרינן דמצד הסברא הוא דרצון הנודר הוא שיחול כולו ולא מקצתו. ועוד יש להבין בהא דאמר בנדרים (דף כ"ז ודף ס"ו) עד שבא ר' עקיבא ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, הא גם מקודם שבא ר' עקיבא ולימד ס"ל לב"ה (בדף כ"ה ע"ב) אלו ואלו מותרין משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו:

ונראה שזאת היא כונת הירושלמי בנדרים פרק ג' הל' ב' ר"ש בן לקיש בעא קומי ר' בא ר' עקיבא להוסיף על דברי בית הלל כיי דתנינן תמן עד שבא ר' עקיבא ולימד שנדר שהותר מכללו הותר כולו, א"ל מה אם תמן נדר שהוא צריך חקירת חכם אתה אומר נדר שבטל מקצתו בטל כולו, כאן שאין צריך חקירת חכם לא כל שכן. ר' יוסי בשם ר' הילא משום נדר טעות, שאילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר. והנה בפני משה פי' דאמר לי' דע"כ טעמייהו דב"ה לאו משו"ה הוא דא"כ קשיא מאי קמ"ל מה אם התם שנדר שצריך חקירת חכם הוא אמרינן ביה גדר שהותר מקצתו הותר כולו הכא דנדר שגגות הוא שהרי לא ידע שהיו אביו ואחיו עמהן ומארבעה נדרים שאין צריך חקירת חכם לא כ"ש אלא דטעמייהו דב"ה כר' יוסי בשם ר' הילא דמשום נדר טעות הוא כגון שאמר אילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר כלל ור' עקיבא התם אשמעינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל. ודבריו אינם מובנים דעל בית הלל ליכא למיפרך מאי קמ"ל מה אם התם שנדר שצריך חקירת חכם, שזה הוא לפי דברי ר' עקיבא והא ב"ה היו לפני ר"ע זמן רב וליכא למיפרך עלייהו מאי קמ"ל:

על כן נראה כמו שפי' בקרבן העדה דאמר לי' דודאי ר' עקיבא הוסיף דאפילו בנדר שצריך חקירת חכם נמי אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו, דמבית הלל לא שמעינן אלא בנדר שבטל מעיקרא עכ"ל. רק מה שפי' משום טעות התירו ב"ה שאילו היה יודע שאביו ואחיו שם לא היה נודר ולא משום נדר שהותר מקצתו עכ"ל. זה אינו מובן, דאם כן הטעות הוא רק באביו ואחיו והם לבד צריכים להיות מותרים והא ב"ה אומרים אילו ואילו מותרים:

אשר על כן נראה לענ"ד דהפי' בירושלמי הוא כך. דריש לקיש בעא מה הוסיף ר' עקיבא על דברי ב"ה שגם הם אומרים שנדר שבטל מקצתו בטל כולו, ואמאי קאמר עד שבא ר' עקיבא ולימד שנדר שבטל מקצתו בטל כולו, וע"ז קאמר דר' עקיבא הוסיף דאף בנדר שצריך חקירת חכם גם כן אמרינן אם הותר מקצתו הותר כולו, דבית הלל אומרים דרק היכא דאין צריך חקירת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וע"ז קאמר ר' יוסי בשם ר' הילא דטעמייהו דב"ה הוא משום נדר טעות, וזהו מטעם שמצד הסברא הוא, כיון דהוה טעות במקצת בשעת חלות הנדר הותר כולו, כמו דגם במקח אי הוה טעות במקצת המקח דבטל כולו, ור' יוסי לא לאפלוגי על ר' בא קאתי, רק לפירושי טעמא דב"ה:

ועל פי זה כתב הרא"ש דהטעם הוא לב"ה שהנודר הוא דעתו על כל הנדר, ואף שגם בדף ס"ו כתב הרא"ש גם כן הך טעמא ושם הוא באופן שצריך חקירת חכם. אפשר לומר דהרא"ש כתב עיקר הטעם של נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובזה מדויק גם כן מה שהר"ן (בדף כ"ה ע"ב) כתב בטעם דבית הלל דאלו ואלו מותרין וז"ל וטעמא מלתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו עמהן היה מוציאן מן הכלל ה"ז מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל עכ"ל. (דף ס"ו ע"ב) בדברי ר' עקיבא כתב שכל נדר שהותר מכללו הותר כולו, ילפינן לה בירושלמי מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא כשכולו קיים עכ"ל, והיינו דמשום דבדברי ב"ה דמקצת הנדר בטל מעיקרו ולא חל כלל זה ידעינן מסברא דבטל כולו, אבל בדברי ר' עקיבא שהנדר חל מעיקרא רק דאח"כ ע"י פתח נתבטל מקצתו זה ילפינן מקרא דבטל כולו:

ובזה ניחא מה שהקשו התוספות בנדרים (דף כ"ה ע"ב) ד"ה עד שבא ר"ע כו' וא"ת ות"ק כב"ש וי"ל דאית לי' דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה עכ"ל וכן כתב הרא"ש שם בפירושו בד"ה ושאר כל הימים, וכן הוא בש"מ בנדרים (דף כ"ו ע"א) ד"ה ורבא אמר, ולפי מה שכתבתי י"ל דת"ק ס"ל ג"כ כב"ה דהיכא דמעיקרא לא חל הנדר על מקצתו בלא חקירת חכם אז בטל כולו. אבל היכא דצריך פתח וחקירת חכם להתירו סבר הת"ק דלא אמרי' נדר שבטל מקצתו בטל כולו:

שוב ראיתי בספר בית דוד סימן י"ג שכתב במקצת מזה כמו שכתבתי:

והנה הרב הנ"ל העיר עלה דכתבתי מדברי הרשב"א בחידושיו לנדרים (דף כ"ז) שכתב ויש מי שפסק הלכה כרבה כו' ולזה לעולם אמרינן הותר מקצתו הותר כולו אלא במהפך דבריו בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל, אבל במעמיד לשונו אפילו לר"ע לא הותר אלא אותן שהותר בפירוש, והלכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל לי' מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין כו' עכ"ל הרשב"א. ולפ"ז הו"ל דבטל כולו אפילו אזל המדיר לעלמא וחסר לן גלוי דעתו, כיון דאומדנא מוחלטת היא כדרכו של אדם שחפץ בקיום כל הנדר ולא במקצתו כו' עכ"ל. הנה שם הוא הטעם מפני שאביו לא היה נכלל מעולם בכלל הנדר ואין זה נדר שהותר מקצתו כדבעינן למימר לקמן, והרב הנ"ל בעצמו עמד על זה, אך כתב לדחות וז"ל הרי הר"ן שם ד"ה לרבא רישא כו' דחה סברא זו מהרמב"ן שכתב בהלכותיו אפילו נכללו כולם בנדרו ונשאל על אחד מהם דוקא במשנה אמרינן נדר שהותר הותר כולו ולא במעמיד, ואם כן בהותר הנדר על ידי פתח אמאי אינו בטל כל הנדר במעמיד, הרי אומדנא מוחלטת שהוא אינו חפץ בקיום מקצת הנדר עכ"ל. הנה לא ירד לעומק הדברים. דלא את זה דבמעמיד לא היה אביו נכלל מעולם דחה הר"ן מדברי הרמב"ן, דהא הר"ן גופי' (בדף כ"ה ע"ב) ד"ה אמר רבה כתב בפשיטות כן דמעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו הלשון ממש שאמר בתחילה אף על פי שמוצא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר כו' עכ"ל הר"ן. ואדרבה בהא דמעמיד ע"כ ס"ל להרמב"ן ג"כ דאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר, דלדידי' גם כן במעמיד לא אמרינן דהותר כולו משום דמבעמיד לא היה בכלל הנדר, ולכן אף דפותחין, מ"מ אם מעמיד דבריו הראשונים, מזה נראה דגם מקודם לא היה הך דהותר נכלל בכלל אלה שנאסרין:

וטעם מחלוקתם יש להבין הא דבמעמיד לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ובמחליף אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דהנה הטעם שכתבו המפרשים דמחליף איכא טעות גמור לגבי האב וטעות בלשון לגבי האחרים ולכן אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, יש להבין דאם הטעות בלשון הוא הגורם שיתבטל הנדר לגבי האחרים, אם כן אין כאן נדר שהותר מקצתו אלא הוה נדר שהותר כולו. וראיתי בש"מ שהעיר מזה וכתב דכיון דאפילו ללשון זה קיימי' לאיסורא לגבייהו כו' לאו הותר כולו הוא, אלא דאף דמחליף עתה לשונו, הא אם נדר ואמר כולכם אסורים ולא היה אביו ביניהם ואח"כ היה מתחרט על איזה מהם ומחליף ואומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים, בודאי שבלא היתר חכם מצד חרטה או בפתח שהיו אסורים אף שמחליף עתה דבריו ומתחרט על שאמר הדבור שמקודם, מכל מקום כיון שאין כאן מקצת שבטל, אז כל הנדר קיים, אם כן הלא מה שמחליף אין בזה לבד כדי לבטל הנדר, ומה מהניא מה שמחליף דבריו:

והנראה לענ"ד בזה, דהנה אם בשעה שנדר היה גם אביו בכלל הנדר, אם כן כשהותר אביו הרי הותר מקצת הנדר ואז אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אבל אם אביו לא היה בכלל נדרו מעיקרא, אז אף שהותר אביו אין זה הותר מקצת הנדר, דהא הוא לא היה כלל בתוך הנדר, ואם כן א"א לומר הותר מקצתו ועל כן לא הותר כולו, דהא כולו נשאר באיסורו כמקודם, דהא מקצתו לא הותר, ואם כן פירוש הדברים הוא כך, אם אינו משנה עתה דבורו ואומר כמו שאמר מקודם אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר גם כן הלשון שמקודם, אם כן במשמעות הלשון דאביו גם מקודם לא היה במשמעות הנדר, ומה שאמר עתה חוץ מאבא, היינו כדי שלא נטעה שאביו היה בכלל הנדר, אבל במחליף דבורו ואומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים, מזה משמע שמקודם גם אביו היה בכלל הנדר, ולכן הוצרך להחליף דבורו עתה ולהוציא את אביו מכלל הנדר, ולכן אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו והותר כולו. ולרבא גם כן כשמחליף הרי ניכר דבדבורו הראשון היה אביו בכלל הנדר ולכן הוצרך להחליף והוי נדר שהותר מקצתו, אבל כשמעמיד דבריו הראשונים ואומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר עתה גם כן כולכם אסורים חוץ מאבא, ולב"ש אמרינן תפוס לשון ראשון וא"כ אינו משנה ממה שאמר מקודם, וא"כ במשמעו שאין אביו בכלל הנדר גם מקודם ואין כאן נדר שהותר מקצתו, אבל לב"ה דס"ל כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס, ואם כן אף שלא שינה ממה שאמר מקודם, אבל ממה שהוסיף עתה בגמר דבריו חוץ מאבא, מזה משמע דמה שאמר מקודם כולכם אסורים דגם אביו היה בכלל הנדר מדהוכרח עתה לברר דבריו חוץ מאבא, ואם כן מקודם היה אביו בכלל הנדר והוה נדר שהותר מקצתו והותר כולו. ואם כן אדרבה מזה ראי' דכל היכא דהוה בכלל הנדר מקודם אם הותר מקצתו הותר כולו:

ומה שהביא מהא דכתב הרא"ש בנדרים פרק ג' סימן ח' ז"ל וצ"ע לרבה אדם שנדר משני דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם בין בשעת הנדר ובין כשבא לפני חכם ומצא חרטה על אחד מהם, מי אמרינן הכא מודה דהותר כולו. כיון דלא שייך כאן החלפה, דדוקא במידי דשייך כולכם וגם זה וזה, בהא קאמר רבה דבעי החלפה, או דלמא לא אמרינן הותר כולו אלא היכא שמחליף ואין חילוק כו' ואם כן בכה"ג אמאי לא בטל הנדר בכולו, כיון שהחכם עוקר מקצת הנדר מעיקרא ונמצא שהחלות היתה למפרע אלא על מחצית הנדר, ממילא יתבטל בכולו עכ"ל. והנה לפי דבריו יהי' הרא"ש סותר דברי עצמו דהרי הרא"ש בעצמו כתב הטעם דהנודר דעתו שיחול כל הנדר, כמו שכתבתי לעיל, וגם איני יודע למה הקשה רק מהרא"ש, הלא רבים מהראשונים ס"ל דבחרטה לא אמרינן דנתבטל בכולו על אותם שלא נתחרט, אלא דזה פשוט דעל אלה שלא נתחרט הלא חפץ הוא שישאר הנדר בהא, ואם לא היה חפץ בכל הנדר מפני שמתחרט במקצתו הלא בידו להתחרט בכולו וממילא לא בטל כל הנדר דבזה ליכא חרטה. וכ"כ מפורש בשיטה מקובצת (בנדרים דף כ"ז), ומה שכתב הרב הנ"ל ממה שלא שאל על שני הדברים ביחד אצל החכם אינה ראי' דחפץ בקיום מקצת הנדר, דזהו מפני שלא מצא פתח חרטה על אחד עכ"ל בזה ערבב הדברים במתיר בפתח למתיר בחרטה, דעל חרטה לא שייך פתח, דהא די שמתחרט בלא שום פתח, רק בחרטה גרידא ואם מתחרט גם על על השני אינו צריך שום פתח וסבה לחרטתו, ואיך שייך לומר שלא מצא פתח לחרטתו על השני, דאם אינו חפץ בקיום הנדר על השני יכול הוא להתחרט כמו על הראשון ולשאול לחכם על חרטתו ומדלא התחרט על השני, ש"מ שקפץ בקיום הנדר על השני:

אגב הנני להעיר שעל מה שכתב הרא"ש אם נדר משני דברים בשר ויין שלא היה לפניו כתב בקרבן נתנאל ס"ק ו' וז"ל כך העתיק הב"י בסימן רכ"ט גם בר' ירוחם נתיב י"ד ח"ז, ותמיהני על שני מאורות הגדולים איך העתיקו טעות גדולה כזו. חדא למה כתב רבינו דוקא כשלא היה לפניו, הלא אפילו כשמונחים לפניו פשיטא היה מקום לשאלתו, ועוד אם כשלא היה לפניו נדר בסתם בשר ויין, הלא בזה להדיא קתני במתניתן פותחין בשבתות ויו"ט, אפילו לא נדר אלא מבשר ויין כמו שהביא ב"י שם בשם רבינו בפירושו, ע"כ נראה להגיה וצ"ל כשהיו לפניו, עכ"ל, והנה בב"י זה אין בסימן רכ"ט כ"א בסימן רל"ב. ולענ"ד נראה דאלה המאורות הגדולים לא טעו דמה שהקשה דגם כשמונחים לפניו היה מקום לשאלתו, אינו מובן, דהרא"ש חקר היכא דלא שייך החלפה אם הותר כולו, ואם נימא כמו שהגיה הוא כשהיו לפניו, הא אם הם מונחים לפניו שייך בהו החלפה, דיכול הוא לומר דכל המונח פה נאסר וגם יכול הוא להחליף ולומר דכל מין ומין נאסר, כמו דאמרינן גבי נודר מן הכלכלה, ורק אם אינם לפניו אז צריך הוא לפרט המינים ואין שם החלפה, דא"א לומר סתם כולם אסורים אם אינם לפניו, וקושיתו השני' שהקשה אם נדר בסתם בשר ויין הלא בזה להדיא קתני במתני' פותחין בשבתות ויו"ט, זה גם כן לא קשה, דלא מיירי הרא"ש דנדר בסתם בשר ויין, רק דנדר על זמן ידוע או על שיעור ידוע וכשאינם לפניו דאז לא שייך החלפה:

שוב מצאתי בספר מחנה אפרים הלכות שבועות סימן ח' שהבין כן בדברי הרא"ש כמו שכתבתי, ועי' גם כן בתשובות מהרי"ט חלק א' סימן ס"ח:

והנה מה שהעיר מהא דהביא בשער המלך הלכות נדרים פרק י"ב הל' א' מה שחקר בספר קול יעקב על מי שהיו לפניו ב' בהמות ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה, מי אמרינן כיון דעל אותה הבהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דהוה נדר שהותר מקצתו הותר כולו או דילמא עד כאן לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח, אמנם אי מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן בי' בכל היוצא מפיו יעשה, ולפ"ז גם בנ"ד אם לכתחילה חל הנדר אלא לענין לקוברו בין רשעים גמורים או על להבא ולא מיד ל"ש לבטל משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל. הנה מלבד מה שהריטב"א שהביאו בשעה"מ שם ס"ל בפי' דבכה"ג אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו לא שבקינן מאי דפשיטא לי' להריטב"א משום ספיקא של בעל קול יעקב. ומה שהקשה בשער המלך שם וז"ל אך קשה טובא מההיא דגרסינן בפרק מציאת האשה (דף ס"ו) כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק ת"ק סבר לבעלה הוי, והשתא קשה דמנ"ל לר"י דלת"ק העדפה שעל ידי הדחק הוי לבעלה, נימא דבהא לא פליג אר"ע, אלא דת"ק ס"ל דכיון דלא קדשי אשאר מלאכות לא קדשי אהעדפה נמי אף על פי שהיא שלה, ור"ע ס"ל דאף על גב דלא קדיש אשאר מלאכות קדיש אהעדפה, כיון דמדינא חייל וכדס"ל לריב"ן לענין חלות אחר גירושין כו' וצ"ע עכ"ל ולענ"ד נראה דל"ל הכי, דאם כן אי גם תנא קמא ס"ל כר' עקיבא דהעדפה שעל ידי הדחק הוה לעצמה, אם כן זה הוא דלא כהלכתא, דהא קיי"ל דהעדפה שלא על ידי הדחק הוא לבעלה, ועל כן הוא מוכרח לומר דלת"ק הוה לבעלה והוה כהלכתא:

גם מה שכתב בשער המלך שם וז"ל ואולם מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפרק י"א מנדרים (דף פ"ו) ד"ה מתקיף לה לישב קושית התוספות והריטב"א ז"ל י"ל דריב"ן דאמר יפר לאו משום שהאשה חייבת לבעלה תחת מזונות קאמר, דאי משום הכי בלחוד ליכא למימר תהא אסורה לחזור שהרי אפשר לבעל ליזהר בכך, אלא הכא באוסרת כל הנאות שלה על בעלה עסקינן אפילו אותן ז' מלאכות דהיינו טוחנת ואופה וכו' והיינו דקאמר ותהא אסורה לחזור לו שאינה יכולה לשמשו במלאכות הללו, מהני מלאכות לא כל הימנה להפקיע עצמה כו' יע"ש, נראה שחולק על סברת הריטב"א ז"ל וס"ל דאף על גב דלא חל אשאר מלאכות דהיינו טוחנת ואופה חייל מעשה ידיה והיכי קאמר ריב"ן יפר ולמה זה הוצרך לומר דמעיקר מעשה ידיה אפשר לבעל ליזהר ממנה דהן לו יהא דנימא דאי אפשר לבעל ליזהר אפי"ה מיתבא מילתא שפיר עכ"ל. והנה איך אפשר לומר דהר"ן פליג אסברת הריטב"א הא הר"ן כתב (בדף כ"ה ע"ב) ד"ה וב"ה אומרים דכל שיש טעות בעיקר הנדר אף שהטעות הוא במקצת מן הנדר הותר כולו, ושם לא חל מקצת הנדר מעיקרא:

וגם מהא דהביא מדברי הר"ן (בדף פ"ו) נראה לענ"ד דאינה ראי' דהר"ן לא ס"ל כריטב"א, דעל כרחך הוצרך הר"ן לומר דמעיקר מעשה ידיה אפשר לבעל ליזהר ממנה, דהנה שם בעי לאשכוחי לריב"ן דאמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו אף דהוה דבר שלא בא לעולם, ומוקי לה דאמרה לכי מגרשה ומתקיף לה רב שישא ברי' דר"א אשה בידה להתגרש, ואם כן כיון דאין בידה עכשיו לאסור גם לכי מגרשה אינה יכולה לאסור ומקשו התוספות והריטב"א הא גם אשה בידה היא שיחול נדרה אעיקר מעשה ידיה שתאמר איני ניזונית ואינה עושה ומתרץ הר"ן דמשום עיקר מעשה ידיה לא היה בעל צריך להפר, דהא אפשר לבעל ליזהר מזה, וע"כ מיירי באוסרת כל הנאה שלה על בעלה דאין הבעל יכול ליזהר מזה, ועל כן קאמר ריב"ן דיפר, ואי נימא דגם על עיקר מעשה ידיה אינו יכול ליזהר, מאי דוחקא לומר דאוסרת כל הנאה טוחנת ואופה כו' ועל זה אינה יכולה עתה לאסור לכי מגרשה ממילא גם עיקר מעשה ידיה אינה יכולה עתה לאסור עכשיו ביחד עם כל הנאה שלה מדהא לא חייל הא נמי לא חייל, הא מצית לאוקמי לריב"ן דאסרה לכי מגרשה רק עיקר מעשה ידיה לחוד, וזה בידה היא שיחול נדרה עתה, כקושית התוספות והריטב"א, וגם על זה אינו יכול ליזהר ולכך יפר, א"ו דמוכרח לומר דע"ז יכול ליזהר, ולכן על עיקר מעשה ידיה לא קאמר ריב"ן דיפר רק על כל הנאה, ועל זה הקשה שפיר אשה בידה להתגרש:

והנה מהרי"ט בתשו' חלק חו"מ סימן נ"ב שכתב ולענין שבועות כי אמר שבועה שאוכל נבלות ושחוטות, מי אמרינן מתוך שלא חל שבועתו אנבלות לא יחול על השחוטות, הא ליתא אלא אשחוטות מיהא חיילה כדמוכח בדברי התוס' בפרק שבועות שתים עכ"ל הנה לכאורה המהרי"ט סותר דברי עצמו שכתב בח"א סימן ה' וז"ל אע"כ משמע דכשאמרה הנאת תשמיש עליך הנדר מעיקרו לא חל שאין בידה לאסור הנאתו עליו, וכי היכי דלעיקר הנאה לא חל להעדפה נמי חייל כו' עכ"ל:

וגם מהא דכ' הריטב"א בחי' לשבועות (כ"ח ע"א) ד"ה נשבע לבטל את המצוה דאם נשבע לפרוע רבית של תורה אינה חלה שבועה על הריבית כלל ואפילו בכולל וא"צ התרה כלל על ריבית ונשארה שבועתו על הקרן קיימת דבהא דממילא לא אמרינן שבועה שהותרה מקצתה הותרה כולה עכ"ל והביאו בשעה"מ שם, ולכאורה הריטב"א סותר עצמו דכתב בכתובות ר"פ המדיר דלא יחול הקדש אחר גירושין במעשה ידיה דכיון דאמרה יקדשו ידי' לעושיהן, כיון דלא קדשי אשאר מלאכות דמשועבדת לו לא קדשי נמי אמעשי ידיה וכמו שהקשה בשער המלך שם:

והנראה בזה דכיון שהיא נתבטלה ממילא א"כ לא נכללה מעולם בשבועה עם הקרן, והוה כמו שאין האב נכלל בשבועה דלא אמרינן שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה דהנה בכל מקום דאמרינן אם בטלו מקצת מן הדבר בטל כולו, צריך שיהי' הדבר בשום פעם דבר אחד, אבל אם בשום פעם אין זה דבר אחד ולא תלוי זה בזה כלל אז לא שייך לומר שבטל מקצת מן הדבר, כיון שזה שבטל לא היתה לו התיחסות כלל בשום פעם עם החלק שלא נתבטל, וכמו שכתבו התוספות במכות (דף ו' ע"א) ד"ה אמר רבא גבי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דגבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול חשיב כחד עדות כשהעידו לאחר כדי דבור משום שהם אומרים אמת ואם כן עדותן התחילה מראי' שלהם וראי' שלהם היתה בבת אחת עם העדים, אבל בעדים זוממין שאינם אומרים אמת, אם כן לא בא עדותן, אלא כשיעידו בבית דין וכיון דלא העידו בבת אחת רק לאחר כדי דבור לא חשבינן כחד עדות עד כאן לשונם, ועי' מה שכתב בחי' הריטב"א שם, והכי נמי גבי שבועה אם בשעה שנשבע כלל הכל בשבועה אחת אז אמרינן אם בטל מקצת בטל כולה, אף דנתבטלה ממילא אך אם בתחילה כשנשבע לא נכללו בכלל שבועה אחת, כגון שאמר לזה ולזה שפסק הרמב"ם בפרק ד' הל' י"א מהל' נדרים שצריך פתח לכל אחד ואחד, אך אם נשבע גם באופן זה וחלה עליו שבועה ונאסר, כגון שאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, שמצד דבורו הן שתי שבועות, אך כשחלו עליו ואכלן אינו חייב אלא אחת ועי' בתשובות הריב"ש סימן רצ"א, כיון שהן פעולה אחת, וכן מסיק במשנה למלך פרק ד' הל' י"א מהל' נדרים דגם בזה אמרינן בהותרו תאנים הותר גם בענבים, והיינו דהפעולה מחברתן להיות שבועה אחת:

ולפ"ז לא תק' דברי הריטב"א אהדדי, דבכתובות כשאמרה יקדשו ידי' לעושיהן הרי כללה בדבורה כל הנאות בנדר אחד ומדלא חייל אשאר הנאות לא חייל גם אמעשה ידיה, אף דלא חיילי כלל ממילא. מ"מ דבורה עושה אותן לנדר אחד ומדבטל מקצת אף דבטל ממילא, בטל כל דבורה. אבל כשנשבע לפרוע קרן והריבית, ע"כ פרט בשבועתו את הקרן ואת הריבית ואם כן לשון הנדר הוו שתי שבועות אליבא דהרמב"ם, ואפשר דהריטב"א ס"ל כהרמב"ם, וכיון דלא חייל ממילא על הריבית לא נתבטלה השבועה על הקרן דהוו ב' שבועות בדבורו, והפעולה אינה מצרפן דנתבטלה ממילא ולא חייל כלל על הריבית, ואין כאן פעולה כלל לצרפן:

וכן נמי דלא יסתרו דברי מהרי"ט, דכשאומר שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות הוו ב' שבועות ובלשון השבועה לא נכללו מעולם לשבועה אחת, ואם כן אף שלא חלה השבועה על הנבילות מעיקרא, לא שייך לומר דכיון דמקצתה נתבטלה נתבטלה כולה ואף על השחוטות לא חלה, דאין כאן נתבטלה מקצתה דמעולם לא היו שחוטות בהשבועה של נבלות, אבל כשאמרה הנאת תשמישי הרי היא שבועה אחת, ומכיון דלעיקר הנאה לא חלה להעדפה נמי לא חיילה. אבל אם נשבע שלא לאכול נבלה ונתבטלה השבועה ממילא, בזה א"א לומר דהך דנתבטלה לא היתה מעולם בכלל השבועה וישאר עליו לקוברו בין רשעים גמורים. ומכיון שנתבטל איסור השבועה מן הנבלה דלא חלה על זה, אם כן גם חלק איסור זה לקוברו בין רשעים גמורים גם כן נתבטל, דודאי היה נכלל בזה, ומכיון שנתבטל חלק מהשבועה נתבטלה כולה:

ומכש"כ לפי מה שכתב בשעה"מ שם לישב דברי המהרי"ט בח"א סי' ה', שכתב דכיון דמדינא לא חלה אחיוב עונה לא חל נמי אהעדפה, דע"כ לא אמר הרב ז"ל אלא דוקא גבי העדפת תשמיש דכיון דאין מקום לחול אלא אחר חיוב עונה ועקרו לא חל, ה"נ לא חל אהעדפה דגריר אבתרי' עכ"ל. ה"נ איך יחול על עונש האיסור אם האיסור עצמו לא חל, והא העונש גריר אחר האיסור ומדהאיסור לא חל גם העונש לא חל:

והנה הרב הנ"ל כתב דהא דהביא בטור יור"ד סימן רט"ו לשון הרשב"א הרי שאמר אכילת נבלה עלי אין הנדר חל עליו, וע"ז קאי שם הי"א וסוברים דחל והרשב"א דפליג עלה הוא מטעמא אחרינא משום דנדרים אינם חלין על איסורים. אבל אלמלא זה כו"ע מודים אם אמר אכילת נבלה עלי דאסור מפאת נדרו עכ"ל. הנה עי' בפרישה שם ס"ק י"א שכתב וז"ל נדר מדברים האסורים כגון נבלות כו' פי' שתלה הנבלה בדבר הנדור עכ"ל. והנה גם הרב הנ"ל העיר מהא דכתב בהפרישה, אך דחה בקש שהפרישה סובר דעיקר הנדר הוה התפסה, ולא ראה דברי הפרישה בסימן ר"ד ס"ק א' דפשיטא הוא אם אמר דבר זה עלי קונם זהו פשוט טפי ממה שאומר דבר זה עלי כקונם כהקדש יע"ש, משמע מדבריו דלא ס"ל דעיקר הנדר הוה התפסה, ואשר כתב דלפי דברי הפרישה אם המאמר משמעו התפסה בדבר האסור דאז אשר מסיים כקרבן לא מהני מפאת לשנא דסתרי אהדדי, בזה יש לעיין בדברי האחרונים, דאם אמר הרי את אסורה עלי כאמי, מהרלב"ח בתשו' סימן כ"ז ובמחנה אפרים ובמשנה למלך ועוד הרבה אחרונים, ולא תקשה על הפרישה בזה:

אלא דמלבד זה לא קשה, דאף אי נימא דאם אמר אכילת נבלה עלי דהוה נדר, היינו בכה"ג דהוה נדר בלא התפסה, ויכול הוא לאסור עליו משום נדר להנך דס"ל דחל בכה"ג, אבל אם אמר הרי אני מקבל עלי איסור נבלה, זה אינו יכול, משום דאיסור נבלה אינו דבר הנדור, רק דבר האסור מאליו, וכמו כן באומר הרי אני מקבל עלי קדושת יוה"כ אינו יכול לקבל עליו משום נדר, מפני דלא הוי דבר הנדור:

תוכן העניינים

תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה