תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן ח
בהקובץ קול תורה היו"ל בעה"ק ירושלים ת"ו סימן ע"א כתב הרב ר' אליעזר יהודה רבינוביץ נ"י ממעמעל, עלה דכתבתי בספרי תשובה שלמה בתשובה להרה"ג ר' אברהם קיים הלוי קאצינעלבויגען שליט"א [ז"ל] חתן ש"ב הגאון ר' אלי' ברוך קאמיי ז"ל, דמה שכתוב בתפלה זכה הריני מקבל עלי קדושת יוה"כ דאין זה נדר משום דכשאומר כן הוי התפסה בדבר האסור ואין כאן נדר. והקשה הרב הנ"ל וז"ל ר' יהודה ס"ל בהתפסה בעי כ' הדמיון בנדרים (דף י"ג), ור"מ ור"י הלכה כר"י, ולא מיבעיא לשיטת התוס' ד"ה כולה דבשם דבר בעי כ' הדמיון בודאי חסר כאן באומר איסור נבלה כ' הדמיון להתפסה. אלא גם לשיטת הר"ן שם ד"ה טהור, דהיכי דהשם מורה על איסור לא בעי כ' הדמיון, מ"מ אימתי שייך לבאר כונת המדיר שרצונו להתפיס, במתפיס דבר אחד מהשני באמרו זה כזה. אבל לומר שמתפיס מדבר זה גופא כלומר שמתפיס איסור נבלה על חתיכה זו מחדש מאיסור נבלה הקודם עליה, דבר זה הוא, בלתי אם יאמר כך להדיא, ובפרט בשעה שנוכל לבאר דבריו בב' אופנים אם כונתו היתה להתפיס אין הנדר תל, כיון שהתפיס בדבר האסור, ואם לא היתה בהתפסה אלא קבלה בעלמא אז נדרו חל, הו"ל סתם נדרים להחמיר ולומר דלא התכוין להתפיס בדבר האסור כמ"ש בר"ן עכ"ל הרב הנ"ל, ואין בדבריו כדי התפסה פלי, דהא אף אם סתם נדרים להחמיר, הא פירושן להקל, ואם לפי רוב אנשי המקום צריכין להקל אז מקילין כמבואר בנדרים (דף י"ח) וברמב"ם פרק ב' הל' י"א מהל' נדרים, והא פשוט שאין כונת רוב האומרים זה לקבל עליהם בנדר שיאסרו לאכול מדין נדר וע"כ פירושן להקל:
ומה שכתב דר' יהודה ור' מאיר הלכה כר' יהודה, לא עיין בלחם משנה פרק א' הל' ז' מהלכות נדרים, שכתב שהרמב"ם פסק בהא כר' מאיר, משום דסתם לן תנא כר"מ. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם פ"א דנדרים ובפי' הרע"ב שם ובב"ח בטור יור"ד סימן ר"ד:
אלא דגם בעיקר דבריו שכתב דלר' יהודה דבעי כ' הדמיון והכא לא אמר בכ' הדמיון אין זה התפסה עכ"ל, לא דק בזה, חדא, דכל היכא דהוה התפסה בדבר הנדור בודאי גם לר' יהודה הוה התפסה אף בלא כ' הדמיון, ובהא לכ"ע בעינן רק שידעו בבירור שמורה להתפסה בדבר הנדור, וכ' הדמיון בעי לר' יהודה רק באופן שבלא כ' הדמיון אינו מורה להתפסה בדבר הנדור, וכ"כ הר"ן בנדרים (דף י"א) והתוס' שכתבו דבעי כ' כשמתפיס בשם דבר. אבל לשון פעולה מודה ר' יהודה דלא בעי כ'. לכאורה דבריהם צריכים הבנה, מאי נפקותא איכא בין שם דבר ללשון פעולה, דהא העיקר הוא אם לשונו מורה להתפסה בדבר הנדור. והנראה בכונתם דשם דבר אינו מורה שהוא דבר הנדור דשם עולה או מנחה הוא בעצם קדוש מפני שהתורה אמרה שהן קדושות, רק כשמקדיש הבהמה לעולה אז קדושת הבהמה היא מטעם שהוא הקדישה והוה דבר הנדור, ולכן צריך כ' כעולה ואז מורה כקדושת הבהמה לעולה שהקדישוה לכך. אבל בלא כ' הדמיון מורה רק לשם דבר של קדושת העולה שאמרה תורה שעולה קדושה, ואין זה דבר הנדור. אבל בלשון פעולה, היינו שהאדם פועל ומקדיש בזה מורה לדבר הנדור אף בלא כ' הדמיון. והנראה שזו היא גם כונת הר"ן, ולפ"ז לכ"ע העיקר הוא אי מורה בודאי שמתפיסו בדבר הנדור ואז לא בעי כ' הדמיון, ורק כשאינו מורה בודאי שמתפיסו בדבר הנדור, אז צריך כ' הדמיון לר' יהודה כדי שיהי' מורה בודאי שמתפיסו בדבר הנדור:
ועוד הא דבעי ר' יהודה כ' הדמיון, היינו בהתפסה בדבר הנדור כדי לאסור. אבל אם מתפיס בדבר האסור שמותר בזה אם אמר בלא כ' הדמיון ג"כ אינו נדר, דבהדיא קאמר (בדף י' ע"ב) ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום, משום דאין זה מורה שמתפיס בדבר הנדור, ואם כן כשמתפיס בפי' בדבר האסור לית דין ולית דיין דלא אמר כלום, והכא נמי אם אמר הריני מקבל עלי קדושת יום הכפורים, אינו יכול להתפיס עליו הקדושה ההיא מטעם נדר בשום אופן, דכשם שאי אפשר לקבל עליו הקדושה ההיא ביום ג' תשרי, דא"א שיהיה יום זה יום הכפורים וכמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהל' נדרים דא"א שדבר שאינו אסור מהתורה יהי' אסור, וה"נ אינו יכול לקבל עליו קדושת יום הכפורים מטעם נדר אף ביוה"כ עצמו, דקדושת יוה"כ היא קדושה מפני שאמרה התורה, ואינה קדושה שיכול אדם לקבל על עצמו מלבד מה שאמרה תורה, דאין זה דבר הנדור, ומשו"ה אין כאן נדר כלל, ובטור יור"ד סי' ר"ה כ' א"א הרא"ש בתשו' האומר ייני יין נסך כו' לא נאסר כיון שלא התפיסו בדבר הנדור, וכן הוא בתשו' הרשב"א ח"ג סי' שי"ד וברבינו ירוחם נתיב י"ד חלק ד':
עוד כתב על מה שכתבתי ראי' מפי' הרא"ש נדרים (דף ח') שכתב אהא דאמר רב גידל האומר אשכים כו' גדול כו' וכתב הרא"ש ת"ל ואע"ג דתנן לקמן בפ"ב שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר אסור כו' אבל נדר כי האי כו' א"נ הא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו בטול מצוה כגון דאמר קונם ישיבת סוכה עלי, אבל אם אסר נבילה עליו בקונם אינו חל דאין איסור חל על איסור עכ"ל הרא"ש, ואם כן חזינן דלתירוץ קמא דלא מסיק אדעתי' למימר דלא תל וסבר דחייל כדעת הראשונים שהביא הר"ן שהנדרים חלין על כל המצות בין לבטל בין לקיים, ואעפ"כ כתב דצריך להתפיס בדבר הנדור והיכא דלא התפיסו בדבר הנדור גם לדידהו לא הוה נדר גמור אף דהתפיס בהאי חיובא גופא שמחויב מה"ת אין זאת התפסה לאסור, אלה דברי שם בספרי, ועל זה כתב בזה"ל דכונת הרא"ש לחילוקו של הר"ן דגדרו של נדר אינו אלא בשב ואל תעשה, כיון דנדר איסור חפצא הוא ובעי שיתפוס בד"א, ומ"ש הרא"ש אסור היינו הך, דהרבה דולגין על היוד וכותבים אסור במקום איסור. אבל קום ועשה כהכא באומר אשכים ואשנה כו' הוא רק גדרה של שבועה ואין שבועה קלה על איסורין עכ"ל. כמדומה שכתב בלא עיון, דמלבד שאין הלשון מורה כפירושו, ערבב הדברים בתירוצו הראשון של הרא"ש, דבתירוץ השני כתב א"נ הא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו בטול מצוה, משמע דבתירוצו הראשון הוא אף אי נימא דנדרים חלין על קיום מצוה, ואין כונתו בתירוץ הראשון כדברי הר"ן דהיינו שבועה ולא נדר, רק כונתו היא כדברי הר"א בתוס' שם ד"ה האומר דהוי נדר כמו נדר בצדקה, וכ"כ בקרבן נתנאל על הרא"ש בפ"א דנדרים סימן ו' ס"ק נ':
ומה שכתב עלה דכתב הרא"ש בנדר גמור מתפיס בדבר אסור, שכונתו בדבר איסור, מלבד שאין הלשון מורה כן הנה בהגה' הרש"ש מגיה היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר הנדור, וכונתו ברורה בדברי הרא"ש כדברי, דאין כאן התפסה בדבר הנדור, וכ"כ הרא"ש מפורש בד"ה נדר גדול כו' לאו היינו נדר ממש דלא איקר נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור, אלא מחשבינן לי' כאלו נדר צדקה כו' עכ"ל ומפורש כדברינו:
ומה שכתב על תירוצי לקושית הפמ"ג בפתיחה להל' פסח שהקשה על הש"ך ביור"ד סימן רל"ח ס"ק כו', שכתב דאין צריכין להתיר לחולה שבועתו שנשבע שלא לאכול נבלות, דאין השבועה חלה, והקשה הפמ"ג דהא דאין אחע"א היינו לחייבו שתים, אבל מ"מ תרי איסורין רביעין עלי', וביבמות (דף ל"ג) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. ותירצתי דזהו רק בשאר איסורין, אבל בשבועה כיון דלא קל מיד לא חייל גם לענין לקוברו כו' דבנדר או שבועה כיון שבטל מקצתו בטל כולו, וטעמא דהא מילתא משום דמי שנדר או שנשבע כונתו היתה דיחול כל הנדר, ולא נשבע אדעתא דהכי שיחול מקצת ואם כן אם לא תחול השבועה רק לענין לקוברו כו' הרי אינו חל רק על מקצת מן השבועה, וזה לא אמרינן דכיון דאינו יכול לחול על כולו גם על מקצתו לא חל, וכתב על זה דכבר הקדימני בזה בספר אבני מלואים בשו"ת שבסוף הספר סימן י"ב הנה עיינתי שם וראיתי שגם בזה לא כיון יפה, כי באבני מלואים תירץ דבשבועה לא אמרינן דאינו חל מטעם דאין אחע"א רק מטעם דאמרינן והא מושבע ועומד מהר סיני ומטעם זה אין שבועה חלה כלל אף לענין לקוברו בין רשעים גמורים. ומפני זה כתב דבנדר דהוה איסור חפצא חייל עלי' ומתלי תלי וקאי אם אמר אכילת נבלה עלי וכי פקע איסור נבלה מפני הסכנה קאי איסור הנדר וצריך התרה. ולפי מה שכתבתי גם בנדר לא אמרינן מתלי תלי, כיון דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכיון דלא חל בשעה שנדר לא חל גם כן לענין מתלי תלי דאדעתא דיחול עתה קבל עליו. אבל אם עתה לא יחול רק שיהא מתלי תלי אדעתא דהכי לא נדר ועי' בכתובות (דף נ"ט ע"א) ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמי' קדיש. והנה פריך אף דאמרה לכי מגרשה דהוה דבר שלא בא לעולם. אבל היכא דל"א לכי מגרשה גם בלא דשלב"ע אינו חל כיון דהשתא לא חל הוה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דאדעתא דליחול לקמי' לא נדר. והר"ן בנדרים (דף פ"ה ע"ב) כתב בטעמי' דת"ק דס"ל דאינו צריך להפר ואף שיגרשנה אינו חל משום דנדר גופי' כיון דהשתא לא חייל לקמי' נמי לא חייל, ואף דקיי"ל כריב"נ דיפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו, משמע שהנדר קל לכשיגרשנה אף שעתה לא חל, היינו דהתם גם עתה חל מן הדין דהקדש וקונם מפקיעין מידי שיעבוד, רק דרבנן אלמוה לשיעבודא דבעל, וכ"כ הר"ן בנדרים (דף פ"ו ע"ב) ד"ה ועוד. והנה בשיטה מקובצת כתובות (דף נ"ט ע"ב) כתב גם כן בטעם הת"ק כיון דהשתא לא חייל לקמי' נמי לא חייל, ואף דכתב בשם הרמב"ן בטעמי' דריב"ן דיפר שמא יגרשנה דמתלא תלי וקאי וכי משכח דוכתא חייל, היינו נמי דבדין הוא דתיחול מהשתא וכמ"ש שם מפורש, ועי' בט"ז יור"ד סימן רל"ד ס"ק ס"ג:
והנה שם באבני מלואים הביא ראי' לדבריו דבנדר אמרי' דחייל ומתלי תלי אף דאין איסור חל על איסור לעונשין מהא דיבמות (דף קי"א) הנודרת בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה, והיכי חייל נדרה בחיי בעלה דאיכא איסור אשת אח והתם ליכא כולל, אע"כ דהנדר חל מהשתא, אלא דאין אחע"א לעונשין ומתלי תלי וקאי וכי פקע איסור אשת אח חייל איסור נדר עכ"ל. הנה מלבד מה שהשיג, עליו המגיה שם, דא"כ היאך אמרינן דהיכא דלא נתכונה דכופין, הא בכה"ג ודאי נתכונה לאסור עצמה עליו ואין כופין רק מבקשין עכ"ד, ומלבד זה הא הראב"ד שהביאוהו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחי' ליבמות (דף קי"ב) דמפרש שנדרה הנאה, היינו שאר הנאות ומתשמיש לא נדרה כלל, ומה שכופין אותו לחלוץ. היינו כיון שאסרתו עליה בפירוש מפני שאר הנאות ואף על פי שהיא מותרת לו בתשמיש אין אדם דר עם נחש בכפיפה ולפיכך כופין אותו לחלוץ שאין זווגן עולה יפה. אף לשיטת שאר המפרשים שפי' שנדרה הנאה גם מתשמיש, היינו שנדרה גם משאר הנאות וחייל עלה בכולל:
ומה שהביא מבעל חמדת שלמה שאמרו לו הרופאים שלא יתענה ביוה"כ, ואסר עצמו מקודם בשבועה שלא יאכל ולא יחול עליו איסור יוה"כ, דאין זה מוסיף מה שיאסר אח"כ לאחרים, כיון דאין האיסור נתוסף על החפצא אלא על הזמן, וכולל לא הוי, כיון דאסור מקודם בכל החתיכות וגם מצד מלאכה לא הוי כולל דישבע שיהא לו כיוה"כ גמור. וע"י זה יהא מותר בחצי שיעור לדעת הר"ן דבשבועה מותר חצי שיעור. הנה אין כונתו שיאסור עצמו בלשון זה שיהא לו כיוה"כ גמור, דאז אין כאן שבועה כלל, דהוה התפסה בדבר האסור, אלא כונתו שיאסור עצמו על אכילה ומלאכה וכל האסור ביוה"כ יאסור עצמו בפירוש ע"ז. וראיתי בספר ארץ צבי סימן ו' שהביא כזה בשם הגאון ר"י מסלאנט ז"ל: