תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן ב
הנה הרב הגאון ר' אליעזר מאיר פרייל כתב בהפרדס ח"א חוברת י"ב סימן קט"ז לתמוה עלי על שכתבתי בתשובה שנדפסה בהפרדס דהאידנא בכל המנויים הוה לעולם, וכתב ע"ז שזהו רק במקומות אחרים, אבל במדינה זו אין המנהג כן. הנה אנכי כתבתי רק באופן שמממנים סתמא בלא קביעת זמן ומי יוכל לברר שבמדינה זו אין הדבר כן אם ממנים בלא זמן קבוע, כן הדבר שברוב פעמים במדינה זו מתמנים לזמן קבוע, אבל אם מנו שוחט בלא קביעת זמן כי אם סתמא, בזה כתבתי שהוא לעולם:
ולכאורה יש להקשות על זה מדברי המחבר באו"ח סימן נ"ג סעיף כ"ו קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי צבור לזמן כו' אפילו לא קבעו להם זמן סתמא כפירושן מאחר שנהגו כך עכ"ל ולפ"ז כיון שנהגו לקבל על זמן קבוע, בסתמא נאמר כפירושו לזמן ויכול לסלקו, דלא קשה כלל. דמלבד מה דהך דינא הביא הב"י בשם הרשב"א, ולפ"ז יהיה הרשב"א סותר דברי עצמו דהא הוא ס"ל דהמתחייב עצמו בסתמא הוא לעולם והא גם בכל המתחייבים נהגו שהוא לזמן קצוב, ואעפ"כ אם התחייב סתמא הוא לעולם, ואיך אמר הכא דאם מנוהו בסתם דסתמא כפירושן דהוה לזמן קצוב. ועוד איזה זמן קצוב תתן לו בסתמא, דהא המתמנים לזמן קצוב אין מתמנים לזמן אחד ידוע, רק כל אחד לזמנו הקצוב לו אם שנה או שנתים או שלש שנים ואיך תאמר סתמא כפירושו אם פירושו של הזמן קצוב אינו שוה, רק כל אחד לזמנו הקצוב לו ביחוד. ועוד מאי האי שכתבו הרשב"א והמחבר ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם עכ"ל, דמאי נפקותא איכא אם יכנסו אחרים תחתיהם או הם עצמם יכנסו לזמן שני הקצוב להם:
אשר על כן האמת יורה דרכו שלא בכל אופן אמר כן הרשב"א רק באופן שנהגו בזמנו למנות לזמן קצוב שוה לכל המנויים, ונהגו שאחר הזמן הזה יכנסו דוקא אחרים ולא אותם שמינו בזמן הקודם, כדי לזכות גם לאחרים, וכמו דאמרי' ביומא (דף כ"ו) חדשים לקטורת ומעולם לא שנה בה אדם. וכן מורה לשון הרשב"א שכתב וז"ל ואם מפני החשד, כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד שכשרים שבדורת נושאים במשא העם ובצרכי הצבור ואח"כ מסתלקים ובאים אחרים תחתיהם עכ"ל. ואם כן שכל המנויים נתמנו אז לזמן קצוב למשך שנה או שנתים שוה לכולם ואח"כ נסתלקו וממנים דוקא אחרים סתמן ג"כ כפירושן למשך הזמן ההוא הקצוב לכולם בשוה. אבל במדינה זו שאף שממנים לזמן היינו כל אחד לפי זמנו, יש שממנים לשנה ויש לשלש שנים, וגם ככלות זמן הקצוב יש שממנים אותו האיש ולא רק אחרים, בזה בודאי לא אמרי' דסתמן כפירושן, דאיזה פירושן תתן לו כיון דאין פירושן שוה. וע"ז כתבתי דסתמא הוה לעולם אף לשיטת הרא"ש, שוב ראיתי שכבר העיר מזה בחתם סופר:
ומלבד זה מה שכתב שבמדינה זו אין המנהג כן כי אם ממנים השוחט למשך זמן ידוע, הרי הרבה מהאחרונים שכתבו שאף שנתמנה לזמן שש שנים וכדומה, מ"מ אחר כלות הזמן אין לסלקו, ואם יאמרו שהמנהג במדינה זאת הוא לסלקו מאן יימר שמנהג ותיקין הוא ואפשר שאין רוח חכמים נוחה מזה והרבה הפקרות יש במנהגיהם שלא ברצון חכמים, רק דיכול לומר דהא טעמא דאין מסלקים הוא מפני שיחשדוהו שסלקוהו מפני שהוציא טריפה מתחת ידו כמש"כ הרשב"א הובא בב"י או"ח סימן נ"ג, והכא כיון שידוע שמסלקים אותו ככלות הזמן בלי שום טעם, שוב ליכא חשדא שיחשדוהו שבשביל שהוציא טרפה מתחת ידו סלקוהו:
ועל מה שכתבתי דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקנן ואם קבלו לשוחט בודאי הוא באופן הראוי וכיון דאם לא קבלו לעולם איכא איסורא משום שירא השחוט פן יסלקו ולא יגלה אם יקרה שינבל בשחיטה ויגרום לו הפסד ע"ז כ' דיש להסתפק אם עלינו להחזיק את בעלי המטבחים לצדיקים וחסידים כאלו כו' והכ"נ ידעינן כי במדינה זו סתמן של הסוחרי עופות ובעלי בתי המטבחים אינם ותיקים וחרדים כל כך ומסתמא אינם חוששים פן ואולי יש לחשוד את השוחט כמו בהא דיו"ד הנ"ל עכ"ל ואמינא אנא דלפ"ז החשד הוא יותר גדול, כיון דאינם חרדים ואין חוששים להאכיל נבלות וטריפות, וא"כ איכא חשש גדול שהשוחט יפחד לגלות אם ינבל:
אלא איך לא עלה על דעתו דאין הדבר תלוי בבעלי בתי המטבחים בלבד, כי אם גם בהשוחט, ואת השוחט הלא בודאי אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן, והם הלא אינם רשאים להתמנות באופן כזה שמורא יעלה על ראשיהם שבכל רגע יכול בעל בית המטבחים לסלקם, ועל כרחך הם מתמנים באופן הכשר לפי הדין, ולפ"ז גם בעל בית המטבחים מוכרח הוא להתרצות לקבל באופן האפשר עפ"י דין, כיון שבאופן אחר אי אפשר לו לקבל שוחט בשום פנים, דהא כל שוחט אינו רשאי להתמנות באופן שיכול לסלקו בכל זמן שירצה בעל בית המטבחים, ובעל כרחו בסתמא גם הוא מתרצה דהמינוי יהיה לעולם:
וראיה לזה, דהנה התוס' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא כתבו וז"ל ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, כיון דתלוי נמי בדעת המקדש כו' עכ"ל ולכאו' איכא למידק הא בקידושין בעינן ריצוי שניהם ואם היא אינה מתרצה גם כן אינן קדושין ומה זה שכתבו דתלוי נמי בדעת המקדש, זה הוא רק לקיום הדבר אבל בביטול הדבר תלוי בכל אחד לבדו ואם אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אם כן אין כאן ריצוי דידה והקדושין בטלין, וכן נמי בבבא קמא (דף ק"י ע"ב) ד"ה דאדעתא דהכי שכתבו וז"ל וא"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לא בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה לי' אדעתא דהכי עכ"ל דתקשה הא במקח בענין ג"כ ריצוי שניהם וכיון דהלוקח אדעתא דהכי לא קנה, אם כן אין כאן ריצוי דידיה והמקח בטל, ומאי האי שתירצו דהתם לא בלוקח לחודי' תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה לי' אדעתא דהכי דודאי תלוי בדעת לוקח לחודי' לבטל המקח, כיון דאין כאן ריצוי דידי':
ולפי מה שכתבתי זה ניחא, דכיון דברור הוא דהבעל לא יתרצה בשום אופן לקדשה באופן כזה דאם יעשה בעל מום דיתבטלו הקידושין וכן המוכר ג"כ לא יתרצה לבטל המקח אם יתקלקל, ע"כ גם האשה הלוקח מתרצים להתקדש ולקנות המקח גם באופן זה, כיון דבשום אופן אי"א לה להתקדש אדעתא דהכי, ע"כ היא מתרצית אדעתא דידי' וכן גבי מקח כיון דבשום אופן לא יתרצה המוכר ע"כ מתרצה הלקח, וכן מורין דברי הרא"ש בשיטה מקובצת בכתובות (דף מ"ז) וז"ל ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דאותו תנאי ודאי היה מעכב, ומשו"ה כיון שהוא היה מעכב, ע"כ התקדשה לו באפן זה, ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, והכי נמי לו יהא דבעלי בתי המטבחים לא אכפת להו בחשדא דהשוחט, אך כיון דהשוחט אינו רשאי להתקבל באופן זה, גם הוא מוכרח להתרצות שיתקבל באופן הראוי עפ"י דין, ואם קבלו בסתמא לא אמרינן דיכול לסלקו בכל עת רק דהקבלה היא לעולם:
שוב ראיתי בהפרדס חלק ב' חוברת ב' סימן י"ט כתב הרה"ג ר' יהודה קאפשטיין שליט"א שהבין בדעתי שיש רק חשש בעלמא והוא הוסיף שיש גם מכשול אכילת איסור ומשו"ה כתב דאין ראי' מהך דיר"ד סימן י"ח דהתם רק חיישינן לחשדא, ואיני יודע אנה מצא בדברי שרק חשדא בעלמא איכא, היינו דחיישינן לחשד ולעז הרי אני כתבתי דחיישינן דלא יגלה אם ינבל בשחיטה. א"כ איכא מכשול של אכילת איסור, ואין כונתי שיש חשד דהיינו לעז, רק שבאמת אנן חשדינן ליה שיכשיל משום שירא שלא יסלקנו ממקומו, וגם בהך דיור"ד סימן י"ח שכתב דהתם רק חיישינן לחשדא, פלא הוא שלא שם עינו ברמ"א שם שכתב שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות, הרי דהתם ג"כ איכא מכשול והחשד הוא דאנן חשדינן ליה שיכשיל באכילת אסור:
ומה שהביא מהך דיור"ד סימן קי"ד דאומן לא מרע נפשיה, הנה אף דהר'"ן בע"ז פ"ב כתב דתגר לא מרע נפשיה ואע"ג דליכא למיקם עלי'. וראי' לדבר מדאמרינן בפרק התכלת (דף מ"ג) הלוקח טלית מצוייצת מן השוק כו' מן התגר כשרה כו' וטעמא דמלתא משום דתגר לא מרע נפשיה ואע"ג דליכא למיקם עלה דמלתא דתכלת אין לה בדיקה וכדאמרינן התם עכ"ל הר"ן, דלכאו' איכא למידק אי ליכא למיקם עליה מאי מרע נפשיה איכא בהא. אלא הנראה דכונתו היא אף דתיכף ליכא למיקם עלה דמלתא, אך אפשר אח"כ לדעת אם משקר, כהך דכתב הר"ן גבי יין רימונים דעיקרן לרפואה, יראו שהוא משקר כשלא תועיל הרפואה. וכן הכא במנחות גבי ציצית יתודע הדבר שלא לקח מישראל, וכן נראה מדברי רש"י שם ומדברי הנמוקי יוסף בהלכות ציצית. ועל כן לא מרע נפשי' דיהיה מוחזק לשקרן ושוב לא יאמינו לו. וכן נמי בחולין (דף צ"ז) דסמכינן אקפילא ארמאה, משום דאפשר להתודע ע"י הטעם. אבל היכי דאי אפשר להתודע לא אמרינן אומן לא מרע נפשיה דמאי מרע נפשי' איכא אם אי אפשר שיתודע הדבר. ועיין מה שכתב במגן אברהם באו"ח סימן כ' ס"ק א', וא"כ הכא אם שהה או הרגיש שיש פגימה בסכינו א"א להתודע, וכמו שכתב הרמב"ן בדיני גרמי וז"ל ואי קשיא טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמה ועיקר היזק ניכר הוא, אלא שהיה ודרסה הא לא ידיעה כו' עכ"ל וא"כ היכא דאי אפשר לדעת בזה לא אמרינן אומן לא מרע אומנתו, וכן הוא בהש"ך יור"ד סימן ש"ב ס"ק ה' עי"ש, ומפורש הוא בע"ז (דף כ"ז ע"ב) סבר שיולי משאל לו כי היכי דמשאיל לו משאיל לאינש אחרינא ואתא ההוא גברא, לאורועי נפשיה, הרי מפורש דחשש דאתא לאורעי נפשי' היא לכשיתודע ששקורי משקר:
ועוד בעיקרא דמלתא דאמרינן אומן לא מרע אומנתו, היינו שלא יעשה לכתחילה דבר שיביא הפסד לאומנתו. אבל אם במקרה יארע לו מכשול בדאי לא יגלה כדי שלא יהיה לו הפסד באומנתו, ואיך יעלה על הדעת לומר דיגלה משום דלא מרע אומנתו, היינו מספק שיהיה לו הפסד באומנתו אם לא יגלה, הלא אם יגלה יהיה לו הפסד בודאי שיעבירוהו ממקומו ויפסיד פרנסתו:
ובהאי ענינא יש להעיר בהך דע"ז (דף ס"ה ע"ב) בההוא כדי דחיטי דנפל עלי' חביתא דיין נסך כו' הדר שרא למטחינהו ולמנפיהו ולזביננהו לעכו"ם שלא בפני ישראל, וכתב הב"י בטור יור"ד סימן קל"ד דבכל מקום אסור למכור לפלטר שפת פלטר נהגו בו היתר. לכאורה יש להקשות הא אומן לא מרע נפשי' ומ"ט אסור למכור לפלטר. אלא דלפי מה שכתב המגן אברהם באו"ח סי' כ' דרק היכא דאיכא קפידא לזיוף גם גבי נכרי בזה אמרינן אומן לא מרע נפשי', וא"כ כאן ליתא אלא איסורא לגבי ישראל לא שייך כאן למימר אומן לא מרע נפשי', ועוד נראה לענ"ד דאומן לא מרעי' אומנתו שייך רק במה שנוגע לאומנתו ממש, שלא יזייף ויפסוד אומנתו, אבל במה שלא שייך לאומנתו אפשר שירמה לאחרים דבהא לא מרע אומנתו, ובהא דיאפה הלחם מן החיטים שנפל עליהם היין נסך אין זה מגרע הפת ולא שייך למימר שמרע אומנתו:
ובזה יש לתרץ הא דאיתא בבא מציעא (דף נ"ב) פחות מכאן כו' הרי זה לא ימכרנה לא לתגר כו' מפני שמרמים בה אחרים, דלכאורה תקשה הא תגר לא מרע נפשי' ולא ירמה בה אחרים, וכבר הקשו כן בספרים, ולפי מש"כ לא קשה כלל, כיון דאין בזה מרע אומנתו רק שמרמה במטבע שאין זה שייך לעיקר אומנתו אין זה בכלל מרע נפשי' כיון דאין כאן זיוף בעיקר אומנתו, ואטו אין התגרים מרמים והא כתוב כנען בידו מאזני מרמה ובפסחים (דף נ') וב"ב (דף ע"ה) אין כנען אלא תגרים, ושם בב"ב (דף פ"ט) קאמר ר' יוחנן בן זכאי שמא ילמדו הרמאים ולא אמרי' בהא תגר לא מרע נפשיה:
והנה אהך דגיטין (דף נ"ג) המטמא והמדמע והמנסך אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומה טעם אמרו שוגג פטור כדי שיודיעו, הרי דחיישינן שמפני הפסד ממון חשוד להאכיל איסור, וכתב על זה הרה"ג הנ"ל דהתם הוא באינש דעלמא שאין פרנסתו מזה, חיישינן שאם יצטרך לשלם מה שהזיק והפסיד לא יגלה, משא"כ באיש שפרנסתו מזה לא ליכא למיחש עכ"ל. מלבד שזה הא דבר שאין הדעת סובלתו, דיותר יש לחוש באיש שפרנסתו מזה שלא יגלה בכדי שלא יאבד פרנסתו. הנה שם בגיטין הקשו עלה דחזקיה מהך דהכהנים שפגלו במקדש ואוקי דשוגגין פטורין מפני תיקון העולם, והיינו כדי שיודיעו והכהנים הא אינם אינשי בעלמא במעשה הקרבנות. וגם מהך דכתבו התוס' שם בד"ה שלא וא"ת בטיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו לפטור לחזקיה כדי שיודיעו וי"ל דאין רגילות שיחזור מהוראתו אלא על ידי אחרים הילכך לא חיישינן עכ"ל. ונראה שזו היא גם כן כונת התוספות בסנהדרין (דף ל"ג ע"ב) שכתבו סתמא דגבי חכם בעל הוראה אין לפטור מטעם כדי שיודיעו דכי נמי מחייבת לי' מודע ליה עכ"ל. והיינו מפני הוא סבור שכדין הורה וחוזר מהוראתו רק על ידי אחרים, והא חכם אינו אינש דעלמא, מ"מ לולי דיחזור מהוראתו רק על ידי אחרים היה לו לפטור אליבא דחזקיה כדי שיודיעו, וגם בהך דהמטמא והמדמע והמנסך גופא כתב הגאון בעל הנתיבות בספרו תורת גיטין בחי' לגיטין (דף נ"ג) דמיירי שהא פועל על היין ואם כן פרנסתו תלויה בזה, ואעפ"כ ס"ל לחזקיה דשוגג פטור כדי שיודיעו ולא יכשילו באיסור ועי' מש"כ הר"ן בחי' לגיטין (דף נ"ד ע"ב):
ומה שכתב להביא ראי' מהך דב"ב (דף כ"א) מקרי ינוקא כו' וטבחא לדעת הט"ז ביור"ד סי' י"ח ס"ק ח' דבספק טרפה אינו מחויב לשלם ואוקמי דמיירי שרגילות אצלו לעשות ספק טרפה, הנה כל הפוסקים כתבו דמיירי כשנבל בודאי, ועל ספק טרפה שפטור מלשלם אינו צריך לראי' דכבר אפסקא כן בחו"מ סימן ל"ו סעיף ה' ולית מאן דפליג בהא:
ומה שהקשה בזה האיך מסלקין אותו, כיון שיש רשות לסלקו שוב לא יהא נאמן במלאכתו שיש לחשדו שמפני אבידת פרנסתו לא יגלה, לק"מ דהא קיי"ל דעד שיהיו מוחזקים או שיתרו בהם לא מסלקינן להו:
ועל מה שכתב לתרץ אהא דלכאורה תקשה, אהא דכתבתי מהך דכתבו האחרונים בשו"ב שבא בגבול רעהו דאסור משום עני המהפך בחררה, הא אסור משום גזל ממש וכתבתי דלא קשה דהם כתבו רק באופן שהשו"ב השני אין מסלק ממקומו רק ששוחט גם כן ליחידים או להישובים הסמוכים לעיר באופן זה כתבו דהוה רק משום עני המהפך בחררה, וע"ז הקשה מה לי אם מסלקו לגמרי או במקצת ועל כיו"ב יונח מליצת חז"ל מה לי' קטלי' כולה מה לי קטלי' פלגא עכ"ל. במחילה מכת"ר שלא ירד לעומק של דברים דבשלמא את המקום שמנהו עליו קנה זה בקנין גמור כדין פועל והמסלקו מזה במשך הזמן שקנה המקום הזה, הרי הוא גוזל ממש, אבל את הזכות לשחוט בעד יחידים לא קנה, כי היחידים לא קבלוהו עליהם שיהי' להם כפועל, רק ממילא נותנים לו לשחוט בכל פעם שיזדמן להם, ולכן אין כאן רק משום עני המהפך בחררה:
גם מה שכתב דמהא דכתבו האחרונים שאין מסלקין שו"ב משום חשדא שיאמרו שהוציא טריפה מתחת ידו, וכתב דמזה איכא ראי' שמחשש אבידת פרנסתו ליכא חשדא שהרי הוצרכו לבקש טעם שאין מסלקין לשו"ב של צבור מפני חשד שיאמרו שהוציא טריפה ולא הסתפקו בטעם חשד שאם יכולים לסלקו אם יכשיל לפעמים לא יגלה, א"ו דלזה לא חיישינן וליכא חשדא עכ"ל. אין זו צריכה לפנים, דאין מזה ראי' כלל, חדא דהא כתבו דאין מסלקין משום חשדא בשו"ב שקבלוהו לזמן מוגבל וגם ככלות הזמן אין מסלקין משום חשדא ואנן קאמרי' בשו"ב שנתקבל סתם בלא זמן מוגבל, שאם נתקבל לזמן קבוע לית מאן דיאמר שלא יסלקוהו ככלות הזמן, לולי מטעם חשדא כמש"כ האחרונים, עוד הא התם בשו"ב שקבלוהו הצבור מיירי, והם לא יסלקוהו אם יקרה שנבל בשחיטתו ויגלה מזה שהחשש הוא דוקא על יחיד שמקבל שו"ב שהוא יסלקו אם הפסידו אם תהיה היכולת בידו לסלקו בכל עת שירצה:
ומה שכתב שלא ראינו שיצא מכשל מזה על כגון דא אמרינן לא ראינו אינה ראיה, ישאל נא להשובי"ם המובהקים וי"א ויגלו את אזנו שלא רק פעם אחת קרה שמסלקין שו"ב בשביל כך, והרבה מכשולים כבר יצאו בשביל כך. והלואי שרבני ישראל לא יעלימו עין מהמכשולים הרבים אשר השובי"ם היראים והנאמנים לדבר ה' פוגשים על דרכם: