תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן י
בע"ה ג' גצו"י תרס"ט אפ"ק סייני להר"ר שמואל באסאוו נ"י בוואלאזין
מה שהקשה אהא דכתבו התוס' בפסחים (דף ג') ד"ה מאלי' דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, אם כן אמאי פסח דותה שבת הא אמרינן בשבת (דף קל"א) דעשה דמזוזה וציצית אינו דוחה שבת הואיל ובידו להפקירן, וה"נ גבי פסח אף אם יש לו קרקע הא יכול להפקיר ופטור מפסח ואמאי דחי שבת עכ"ל. הנה קשיא זאת כבר נשמעה בין החיים בחתם סופר חלק או"ח קכ"ד ובחלק יור"ד סימן שט"ז בשם ספר אהל דוד. והנה בחתם סופר כתב שזו לא קשה כלל דהא התורה אמרה פסח ידחה שבת, אך הקושיא להיפך נילף ציצית ומזוזה מפסח דאף על פי דיכול להפקירו אפילו הכי דוחה שבת, ועל זה תירץ דהא לר"א קיימינן ואיהו אית ליה בערכין (דף כ"ח) דאין להחרים כל נכסיו כו' אבל להפקיר כל קרקעותיו מבלי השאיר לו שריד אסור ואם כן ע"כ מחויב לעלות לרגל וחייב בפסח עכ"ל ולענ"ד יש לעיין בזה דאף דמלשון הגמרא שם בעירכין ומלשון הרמב"ם בפרק ו' הל' ב' מהלכות ערכין וחרמין דאף אם שייר מטלטלין לא יחרים כל קרקעותיו. מ"מ ממה שכתב הרמב"ם שם פרק ח' הלכה י"ג משמע דדוקא כל נכסיו, וזיל בתר טעמא שכתב שם שאין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואם מפקיר רק קרקעותיו ומשייר מטלטלין אין זה מאבד כל ממונו, ולפי זה אפשר שמפקיר כל קרקעותיו ומשייר מטלטלין ופטור מפסח, ולאידך גיסא נמי במזוזה היכא דאין לו רק הבית לבד ואיך יוכל להפקידו אם זוהי כל נכסיו:
והנה בחרמים יליף שם בערכין מקרא מכל אשר לו ולא כל אשר לו. אבל להפקיר כל נכסיו ס"ל לר' אלעזר בן עזרי' משום דצריך אדם להיות חס על ממונו, וגם על הקדש יהיב הרמב"ם טעמא שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואם על חרמים איכא קרא דלא יחרים כל שדותיו אף ששייר מטלטלין. אבל להפקיר הוא רק מפני שצריך להיות חס על ממנו. אם כן אפשר להפקיר כל קרקעותיו וישאיר לו מטלטלין ולא יצטרך לבריות, וגם אם החרים כל נכסיו הרי אלו מוחרמים כדפסק הרמב"ם שם בפרק ו' הל' ב':
אלא דאפשר לומר כיון דלכתחילה אין אדם רשאי להפקיר נכסיו כמו שכתב הרמב"ם בפרק ה' הלכה י"ב מהלכות דעות וגם אינו רשאי למכור שדה לקנות בית ולא למכור בית ולקנות מטלטלין כמבואר שם. א"כ ליכא למימר בזה הואיל ואי מפקיר קרקעותיו, ואף דביבמות (דף ס"ג ע"א) איתא דהפוכי בעיסקא טב מינך, היינו למכור הקרקע ולהפוכי בעסקא בהמעות. אבל להפקיר קרקעותיו אינו רשאי, ועיין מה שכ' התוס' שם ד"ה שאין ובמהרש"א בחי' אגדות. אך שם בחתם סופר כתב דלר' אליעזר אפילו בדיעבד אינו מוחרם ומופקר רק אם שייר לעצמו דבר מועט ולר' אלעזר בן עזרי' בדיעבד אם הפקיר מהני דאם לא כן בטלת הואיל דאי בעי מפקיר נכסי' דכולי תלמודא יע"ש, ולא צריך לזה דהא לר' אליעזר עצמו אמרינן בגיטין (דף י"א) ובבא מציעא (דף ט' ע"ב) מגו דאי בעי מפקיר מפקיר נכסיה והוי עני:
ומה שנראה בזה, דהנה במה דאמרינן בברכות (דף מ"ז ע"א) כיון דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני ואתי ליה ובעירובין (דף ל"א) מסיק השתא נמי חזי ליה, איך אפשר לומר השתא נמי חזי ליה כל זמן שלא הפקיר, וכבר עמד בזה בפני יהושע בברכות שם, ועיין בתוס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) ד"ה יוצאין. והנראה בזה דהנה בדמאי רוב ע"ה מעשרים הם. ומ"מ רבנן גזרו על דמאי, והנה הך איסורא אינו על הפירות רק על האדם, דאי הוי קאי על הדמאי גם עני היה אסור לאכול, וכיון דגם על האדם אינו איסור מוחלט, דהא באותו אדם בעצמו יש אפשרות שיהיה מותר גם לו, ואם כן קליש הך איסורא טובא, ולכן אומר דהשתא נמי חזי ליה, אף כשלא הפקיר באמת, דאינו צריך להפקיר בפועל, רק במה דיש אפשרות להפקיר משו"ה חזי ליה:
אלא הנראה לענ"ד דלא דמי להדדי, דהנה ציצית ומזוזה אינן חובת גברא, כי אם מי שיש לו טלית מחויב בציצית ומי שיש לו בית מחויב במזוזה ואם אין לו אין עליו חיובא. ולפי זה מי שיש לו בית ולא עשה מזוזה עד שבת וכשבא השבת ועובר על העשה, הלא אף היום אפשר לו שלא לעבור הואיל ובידו להפקיר הבית או הטלית שלא הטיל בו ציצית, מה שאין כן פסח שהוא חובת גברא, והא דמי שאין לו קרקע פטור מן הפסח זה הוא תנאי בחיוב, ואי אפשר למפטרי' הואיל ובידו להפקיר הקרקע, כיון דעיקר חיובא חייל עליו רק בשבת וקודם שבת א"א לקיים מצוה זאת בשום אופן איך נאמר שבידו לסלק את החובה מעליו, דאלו מי שיש לו רק שה אחת לפסח נפטרהו הואיל ובידו להפקירה, דזה נמי דכותי' הוא. ועוד הא בפסח מחויב הוא להשתדל לקיים העושה דחובת גברא הוא, מש"א בציצית ומזוזה דאינו מחויב להשתדל שיהי' לו בית למזוזה ובגד בן ארבע כנפות לציצית, ומשום הכי יכול גם להפקיר, ועיין מנחות (דף מ"א) תוד"ה ענשיתו אעשה, ואף להרמב"ם דס"ל בפרק ג' הלכה י"א מהלכות ציצית דאף דציצית חובת מנא מחויב להשתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית, הא כתב שם שזהו דוקא לחסיד ולת"ח, אך אין זה כמו כל מצות עשה שב"ד מכין כדי שיקיים ועי' הגמ' שם:
ועוד נראה לענ"ד דהנה מזוזה או ציצית בכל שעה שיפקר הבית או הטלית נפטר מן המזוזה והציצית, אך בפסח אף אם יפקיר הקרקע אחר חצות. כיון דבשעת חצות חל עליו חיובא דפסח אי אפשר למפטרי' עוד אף אם יפקיר הקרקע כמו דאמרי' בזבחים (דף ק' ע"א) אביי אמר כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות, קודם חצות דלא איחזי לפסח חיילא עליה אנינות, אחר חצות דאיחזי לפסח לא חיילא עליה אנינות, והרי התם נמי אונן רחמנא דחייה משחיטת הפסח, מכל מקום כיון דכבר חיילא עליה חיובא דפסח א"א לפוטרו משום אנינות, והכי נמי כיון דכבר חיילא עליה בשעת חצות אי אפשר לפוטרו תו אף אם יפקיר קרקעותיו:
ועוד בעצם הדבר הא דאמרינן הואיל ובידו להפקירן יש להבין איך יפטר עתה כל זמן שלא הפקיר, וכבר הארכתי בזה בתשובה בענין הואיל (עיין בספרי תשובה שלמה חלק א' או"ח סימן ג'), אלא העיקר נראה בזה דהכונה היא דאף שילבש הבגד או ידור בהבית יכול הוא להפקירן ושוב אינן שלו ואינו עובר על מצות ציצית ומזוזה ולא יצטרך לחלל שבת לצייץ בגדו ולעשות מזוזה לפתחו. ועיין בחידושי הרמב"ן בשבת (דף קל"א ע"ב) ובחידושי הריטב"א שם:
ונראה עוד בזה, דהנה דבר זה שכתבו התוס' דמי שאין לו קרקע פטור מפסח לכאורה תמוה דהא מבואר בש"ס דעבד מחויב בפסח בפסחים (דף פ"ת) ואם כן תקשה הא עבד בודאי אין לו קרקע ומכל מקום חזינן דמחויב בפסח, ואם כן לא חלי חיובא דפסח באם יש לו קרקע, ועיין במשנה למלך בפרק א' מהלכות קרבן פסח מה שכתב על דברי התוס', אלא מה שנראה בדברי התוס' דלעולם מי שהוא בירושלים בשעת חיובא דפסח אף שאין לו קרקע חייב לעשות הפסח ולא תלי זה באם יש לו קרקע או לא, רק כיון דמי שאין לו קרקע ואינו מחויב לעלות לרגל ממילא הוא פטור מפסח, כיון שהוא בדרך רחוקה וכדאיתא בפסחים (דף ע׳ ע"ב) תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום ופירש"י וישב לו בדרום רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסק ובחגיגה כו' עכ"ל. אחר כן נזכרתי שאא"ז בצל"ח בפסחים (דף ג') כתב כן בפי' התוס', ולפי זה אין כאן קושיא כלל, דאם הוא בירושלים מחויב להקריב הפסח אף אם אין לו קרקע:
וראיתי בגליון הש"ס בירושלמי חגיגה (פרק א' הלכה א') שכתב דהירושלמי פליג על הש"ס וס"ל דאף מי שאין לו קרקע חייב בראיה. מהא דקאמר התם דלא ירשו קרקע וירשו מטלטלין דלר' יוחנן מחויבים להביא עולתה והא כאן לא היה קרקע ואפילו הכי חייב יע"ש. והנה הא מפורש בירושלמי פאה (פרק ג' הלכה ז') דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה. שוב שמעתי כן בשם הגאון ר' שלמה הכהן ז"ל מווילנא שכבר הקשה כן על גליון הש"ס, ובעצם הדבר אינני רואה בזה הוכחה מהירושלמי דמי שאין לו קרקע חייב בראיה, דהא אף שלא ירשו מאמם קרקע ואם כן לא נתחייבו הנכסים, הא אפשר דיש להם קרקע שירשו מאביהם, ואם מחויבים קרבן אביהם ולא ירשו ממנו קרקע, אפשר שירשו אבי אמם ויש להם קרקע: