תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן ז
הנה מה שהמציאו תיבה שיש לה דפנות חלולים ומלאים נקבים ובהחלל שבין הדפנות מונח קרח שאינו נמס ומשימים התיבה על גוף המת ועל ידי זה אינו מסריח ואינו מתבזה בין החיים אם אפשר להביא התיבה ההיא להבית שהמת מונח בו בשבת ע"י נכרים:
הנה בעצם הדין להניח על המת התיבה מבואר בשבת (דף קנ"א ע"א) מביאין כלי מיקר, אלא דיש לעיין הא אם יאמר לנכרי להביא התיבה, הא יש כאן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים וכן הוצאה מרה"ר לרה"י ואמירה לנכרי באיסור דאורייתא אסור:
ובאו"ח סימן שי"א סעיף ב' מבואר דיש מי שמתיר להוציא המת אף לרשות הרבים ע"י תינוק, והמגן אברהם בס"ק י"ג כתב דמשמע מדברי המרדכי דברשות הרבים אסור אפילו ע"י נכרי, ואפילו למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מ"מ עיקרה דאורייתא עכ"ל. ואם כן כיון דהנכרים יביאו התיבה מרה"י לרה"ר לפ"ז אין כאן היתר להביא התיבה בשבת אף ע"י נכרים:
ועל זה יש לדון דהא במרדכי פרק כירה סימן שי"ב כתב דר' אליעזר ממיץ התיר על ידי עכו"ם להביא המת מן הספינה לבית קרוביו ומשמע שם דלאו דוקא להוציאו לכרמלית התיר. וכן כתב הב"י בשם שבלי הלקט בפירוש דאם היה המת מוטל ברה"ר שמותר להוליכו על ידי נכרים ואם היה בכרמלית אפילו על ידי ישראל מפני כבוד הבריות, ומצאתי שכבר העיר מזה בהגה' שיורי לקט לבעל סדרי טהרה. וכן כתב בתשו' הרד"ך בית י"ח חדר ז' דר"א ממיץ מתיר אף באיסור דאורייתא על ידי נכרים, וכן כתב בספר אלי' רבה בסימן שי"א ס"ק י"ב לצרף דעת הרמב"ן שמתיר גם על ידי ישראל להוציאו לרשות הרבים משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וכש"כ ברה"ר שלנו דיש להקל:
אלא דזה הוא רק לענין הוצאת המת גופי' דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל הוצאת התיבה אפ"ל דהוי מלאכה הצריכה לגופה, וגם בעירות גדולות כעירנו יש לחוש דהוי ר"ה גמור, א"כ לכאו' אין להתיר אף על ידי יש אמירה לנכרי:
והנראה לענ"ד דיש בזה לצרף דעת הרמב"ן בשבת (דף צ"ז) והרשב"א בח' שם והריטב"א בעירובין (דף ל"ג ע"א) ד"ה ובמאי דבמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור רק דיש בזה איסור דרבנן דלמא נייח ברשות הרבים. וכן הוא בחי' המאירי שם בשבת וכן משמע מדברי המרדכי בשבת פרק הזורק סי' שע"ד, אלא שהתוס' בעירובין (דף ל"ג ע"א) ד"ה והא כתבו דבמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים דחייב, וכן ס"ל לבעל שלטי הגבורים בשבת פרק הזורק, והרשב"א בשבת שם הביא דברי התוס' וכתב ע"ז ואין זה מחוור לי כלל. ואף לדעת התוס' י"ל דאמירה לעכו"ם הוא מדרבנן. ויש לסמוך אהנך פוסקים דהוי שבות בדדרבנן כשאומר לנכרי לקחת התיבה מרשות היחיד ולהביאו ברה"י דרך רה"ר. ואף אם הנכרי עומד לפוש ברה"ר והוי הנחה ברה"ר זה הוא עביד אדעתא דנפשי', דהישראל אינו אומר לו לפוש, גם אם מביא התיבה בהמכונה אפשר גם כן לומר דאדעתא דנפשי' קעביד, דאף שהישראל אומר לו שיביא התיבה הלא אפשר לו להביאה על כתיפו, אלא שבעיקר דין זה דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש לחוש לדעת הרמב"ם בפרק י"ג מהל' שבת ועוד ראשונים שמחלקים בין מעביר לרוחב רשות הרבים לאורך רשות הרבים:
והנה הראשונים הקשו על בה"ג שכתב דהא דאיתא בעירובין (דף ס"ח) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' אמר להו רבא לייתו לי' מגו ביתאי דהיינו דרך רשות הרבים, ודחו דבריו הרי"ף בשבת סוף פרק ר' אליעזר דמילה והתוס' בגיטין (דף ח' ע"ב) ובב"ק (דף פ' ע"ב) ד"ה אומר והרא"ש בשבת פרק י"ט סימן ב' וב"ק פרק ז' סימן ט"ו, וס"ל דהוי איסורא דאורייתא ואסור לומר לנכרי להביא דרך רה"ר, ולכאו' אפשר לומר דבה"ג ס"ל גם כן בשיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דמרה"י לרה"י דרך רה"ר אינו אסור מדאורייתא, והכא אמר נייתו מגו ביתאי להבית שבו התינוק דרך ר"ה ולכן מותר לומר לעכו"ם. אלא דבאמת ל"ל הכי לשיטת בה"ג דהא הוא מביא מזה ראי' לאיזמל דאיפגום דשרי למימר לגוי לצבותי' דהוה מלאכה דאורייתא. ואם כן ע"כ ס"ל דהך לייתי מגו ביתאי דרך ר"ה הוי דאור', ולפ"ז בה"ג והראשונים שחלקו עליו ס"ל דבכה"ג הוי איסורא דאורייתא, וקשה לסמוך אהאי התירא לומר דהוי רק איסור דרבנן והוי שבות דשבות:
שוב ראיתי בספר שערי ציון שהגאון ר' יוסף דוב ז"ל מבריסק התיר לשלוח בשבת נכרי להביא אוכל ומשקה לצורך שבת, משום דמרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור מה"ת והוי אמירה לעכו"ם במלאכה דרבנן:
והנה יש לצרף לפי מה שמצדד בספר חות יאיר סימן נ"ג להקל על ידי שיאמר לנכרי שהוא יאמר לנכרי אחר, וראיתי מקשים על החו"י דאם כן למה הוצרכו להתיר בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד כמבואר בשבת (דף קכ"א ע"א) והלא ישנה עצה שיאמר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם שני שיכבה. ולענ"ד נראה דלא קשה דר' אמי משמיענו דכשאומר כל המכבה אינו מפסיד היינו דיבין הנכרי דאם מכבה יקבל שכרו, ואם כן אם יאמר לנכרי שיאמר כל המכבה אינו מפסיד לא ישמעו לו אם אינו קוצץ להם שכרם, ואם יאמר לנכרי שיאמר להם בפירוש שיקבלו שכרם הוי כאומר לו שכור לי פועלים דאסור דאז עושה מעשה השכירות כמו שחילק שם בחות יאיר, אך כשהבעל הבית אומר להם כל המכבה אינו מפסיד ישמעו לו ואין זו שכירות פועלים דהנכרי אדעתא דנפשי' קעביד:
ועוד מה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד זה הוא אם אין שם רק נכרי אחד, וממילא אף כשישנם נכרים הרבה גם כן מותר לומר כך, כהך ירושלמי שהביאו התוס' כאן:
ולפ"ז לא תקשה נמי מהך דגיטין (דף ח') דהקונה שדה בארץ ישראל דאומר לנכרי ועושה, דאי כהחו"י דמותר לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיעשה היה להם לומר שיאמר לנכרי אחר שיכתוב השטר, דלא תקשה דאפשר דהיכי דאין שם נכרי אחר התירו שהוא בעצמו יאמר לנכרי שיכתוב, וממילא מותר אף כשישנם נכרים רבים משום לא פלוג. ועוד הא עיקר הטעם הוא שמא יתחרט הנכרי ותתבטל המכירה, עיין מה שכתב בהגה' הגאון ר' צבי חיות בב"ק (דף פ'), ואם כן אם יחזור אחר נכרי אחר שהוא יאמר להנכרי הכותב, שמא בתוך כך יתחרט מלמכור:
והנה בהגה' הגאון מהר"י עמדן בגיטין (דף ח' ע"ב) כתב וז"ל נ"ל היינו משום דסופר עכו"ם הכותב שליחותי' דעכו"ם המוכר קעביד, והמוכר המצוה לכתוב והסופר תרווייהו אדעתא דנפשייהו קעבדי ולא שלוחי דישראל נינהו, ומ"מ אי לא משום מצוה היה אסור משום שבות, משום דישראל נהנה מן המלאכה עכ"ל ולכאו' זה הוא שלא כהחו"י, דלדידי' אם הישראל אומר להמוכר והוא אומר להסופר היה מותר בכל מקום גם בלא מצות ישוב ארץ ישראל, אלא דמלבד דמלשון הגמרא דאומר לעכו"ם ועושה משמע דהישראל אומר לאותו עכו"ם העושה, ועוד הא דקאמר כדאמר רבא אומר לעכו"ם ועושה, והיינו מהא דשבת (דף קכ"ט ע"א) דבר שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה והתם היינו שאומר לאותו עכו"ם ולא לאחר, ועוד אטו מי לא מיירי דהעכו"ם המוכר כותב, הא בירושלמי מועד קטן פרק ב' הלכה ד' כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והעכו"ם חותם, והיינו המוכר בעצמו שהוא צריך לחתום, והגאון מהר"י עמדין בעצמו בספרו שו"ת שאילת יעבץ חלק ב' סימן קל"ט רצה להתיר בישראל ששלח לגוי לחתום משום הפסד מרובה, ולמד זה מהך הקונה בית שכותבים עליו אונו אפילו בשבת, והיינו שאמר לאותו גוי עצמו:
ובשו"ת חתם סופר חלק חו"מ סימן קפ"ה הסכים להגאון חות יאיר בהפסד מרובה להקל, אך כתב דהיינו דוקא היכא שהנכרי השני אינו יודע שעושה על דעת הישראל, ובחלק או"ח סימן ס' התיר כדעת החות יאיר לומר בחול לנכרי שני להעמיד לו פועלים מאשר תמצא ידו, אך לא שיאמר לו שישכור אדם ידוע, ובשו"ת תורת אמת למהר"א ששון ז"ל סימן קנ"ו הביאו המשנה למלך בפרק ו' הל' ט' מהלכות שבת כתב גם כן לחלק בין אומר להנכרי בשבת בין אומר לו קודם השבת. ובחי' מאירי בשבת (דף ק"ל) כתב דבשבות דשבות אף שלא במקום מצוה יש מקילין, ובתשו' זרע אמת להגאון ר' ישמעאל ממודינא ז"ל סימן ל"ב התיר גם כן במקום פסידא אם נכרי אחר אומר להנכרי שיעשה, ואם כן יש להתיר באופן כזה שיאמר לנכרי קודם השבת שיאמר לנכרי שאינו ידוע להביא התיבה אם יצטרכו לזה והנכרי השני לא ידע שעושה בשביל הישראל אך חוששני לח"ה כי לא הכל ידעו שנעשה באופן הזה, וגם שהמתעסקים בזה אינם מדקדקים כ"כ. ע"כ מסתפינא להקל. מ"מ המקיל בזה יש לו על מה לסמוך: