תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן ה
ט"ז מנ"א תרע"ד סייני למע"כ ידידי הרב כו' מהור"ר יעקב שליט"א
מה שהקשה בהא דאמרינן בשבת (דף ה' ע"ב) ת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר, בשלמא בן עזאי מהלך כעומד דמי כו' וכתבו בתוספות ישנים שם דמרשות היחיד לרשות הרבים נמי ס"ל לבן עזאי דמהלך כעומד דמי ואם הוציא דרך הילוכו מרשות היחיד לרשות הרבים כיון שנכנס לרשות הרבים חייב דמהלך כעומד דמי, והקשה כת"ר הא בדף (צ"ז ע"ב) איתא דלר' יהודה דאמר מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר למאי דבעי למימר דלר"י מחייב שתים אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. ואם כן כיון דהוא מהלך אף אי מהלך כעומד דמי מ"מ הא לא קבעי להניחו שם, ואם כן אמאי חייב כשמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך הילוכו:
והנה לכאורה אפשר לומר דאף אם תיכף כשהכניסו לרשות הרבים לא קבעי להניחו שם מ"מ אם מניחו אח"כ למקום דקבעי הוה הנחה ויהיה כהוצאה אריכא, כמו שכתב רש"י ז"ל שם (דף צ"ז ע"ב) ד"ה ולמה דסלק אדעתא אלא דזה לא ניתן להאמר, דהא אם מהלך כשעומד דמי אם כן חיובו הוא תיכף כשנכנס ברשות הרבים כמש"כ בת"י, ואם כן אף שלא הניח כלל אח"כ ברה"ר גם כן חייב בכה"ג, ואם כן חיובו הוא מתחילת הילוכו ברשות הרבים והא להכא לא קבעי לה:
והנראה לענ"ד דלא קשה, מכיון שהוא עומד ועביד בזה הנחה, אם כן הוה מלאכת מחשבת בזה, דהא יודע הוא דעמידתו היא הנחה וכשהוא מהלך ומחשב להעמיד רגלו ובזה היא הנחה ואם כן איכא בזה מלאכת מחשבת, אף שאפשר שקבעי לעשות הנחה במקום אחר. מכל מקום הא במחשבתו הוא גם כן להעמיד רגלו כשהולך ובפעולתו זאת עושה הנחה. אם כן הוה מלאכת מחשבת. וכן משמע מהא דאמרי' בדבר שאין מתכוין אם הוה פסיק רישא מודה ר' שמעון דחייב עיין בשבת (ק"ג ע"א) ובכמה דוכתי והא גבי שבת מצרכינן דתהוי מלאכת מחשבת, ומשום כן כתב הרא"ש בשבת פרק י"ד סימן ט' דהא דס'"ל לבעל הערוך דלר' שמעון לא אסור פ"ר אלא היכא דניחא ליה, דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת, וכן כתבו התוס' בשבת (דף מ"ח ע"ב) ד"ה מיחם ובעוד כמה דוכתי דהיכא דהוה פסיק רישי' דניחא ליה הוה מלאכת מחשבת, אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה וא"כ להחולקים על הערוך וס"ל דאף דלא ניחא ליה גם כן הוה פסיק רשי' וחייב לר' שמעון הא אינו מתכוין ואיך נאמר דהוה מלאכת מחשבת, א"ו דאף שאינו מתכוין כיון דעושה הפעולה ויודע שתעשה המלאכה הוה מלאכת מחשבת כל זמן שאינה נגד רצונו דאז הוה פ"ר דלא ניחא לי' לכו"ע אבל התם גבי זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברה"ר ואתה רוצה לחייבו ג"כ על העברת ד' אמות ברה"ר, א"כ צריך הוא עקירה והנחה מתחילת ארבע לסוף ארבע אמות, פריך שפיר אי להכא קבעי לה שרוצה שתנוח בתחילת ד' להכא לא קבעי לה היינו לסוף ד' ולא הוה הנחה, אם כן אין כאן מלאכת מחשבת על הנחה. והתם הא מיירי כזורק אם כן פעולת ההנחה לא עביד רק אי קבעי לה שתנוח בתחילת ד' אז היתה שם נחשבת להנחה דאיתעבידא מחשבתו, ואם כן מה דנפל לסוף ד' לא איתעבידא מחשבתו דהא להתם לא קבעי לה, וכן נמי אפכא:
ואין להקשות נמי אהא דשבת (דף ד' ודף צ"ז) דר' עקיבא ס"ל הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ורבי ס"ל נמי מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה, ואיך יחייב משום הכנסה והוצאה הא תקשה נמי אי להכא קבעי להתם לא קבעי לה, דלא קשה כלל דהא על עיקר הוצאה והכנסה הא קחשיב, אם כן עצם הדבר הוה מלאכת מחשבת, רק בפרטי הדינים של הוצאה והכנסה צריך להיות עקירה והנחה וכיון דסבר קלוטה כמה שהונחה, אם כן הוה גם הנחה מצד הדין ויש גם עקירה מצד הדין וליכא תו למידק על זה אי להכא קבעי להתם לא קבעי, דהא הוא קבעי להכא וגם להתם, דמחשבתו היא להוציא ולהכניס ובמה שזורק והדין הוא דקלוטה כמו שהונחה, אם כן בזה הוא עושה גם עקירה והנחה כמו שחושב:
ובזה מדויק מה שאמר שם ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דמחייב היה ר'"י שתים אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה, ואמאי לא קאמר נמי אמאי דסליק אדעתין מעיקרא דרבי ס"ל דמחייב שתים אי להכא קבעי לה כו', דלרבי לא קשה הא דלהכא קבעי לה להכא לא קבעי, משום דמחשבתו היתה מעיקרא על הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד ועל הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וכמו שכתבתי לעיל:
ולכאו' יש לדייק בזה דאם כן מאי קאמר אי להכא קבעי לה, היינו תיכף כשמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, להתם לא קבעי לה היינו לסוף ד' לא קבעי לה, והא הוא מחשב להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אם כן עיקר המלאכה הוא קבעי וכיון שס"ל קלוטה כמי שהונחה, א"כ מצד הדין הרי היא כמו שהונחה ואח"כ כשמעביר ארבע אמות ולסוף נח ותחילת זריקתו היתה שתצא מרשות היחיד וגם שתעבור ארבע אמות ברשות הרבים והוא קבעי לה התם אם כן הוה נמי הנחה לסוף ד':
והנראה בזה דמסתברא דאף דאמרינן קלוטה כמו שהונחה, היינו אם הונחה ממש היה מועיל מצד הדין באופן זה אמרינן דגם קלוטה מהני והוה כמו שהונחה, אבל אם הונחה ממש לא מהני אז בודאי קלוטה לא מהני ולא אמרינן בזה קלוטה כמי שהונחה, ואם כן אי להכא קבעי לה דהיינו לסוף ד', אם כן אינו חפץ שתנוח תיכף ביציאה מרשות היחיד ואם כן ליכא למימר בזה קלוטה כמי שהונחה בתחילת ארבע, וחייב רק על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והוה הוצאה אריכתא. אבל אינו חייב שתים גם על העברת ד' אמות ברשות הרבים, דאין כאן הנחה בתחילת ד' אמות. אבל לרבי כשזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד ואם כן מחשבתו היא גם על הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד והכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים, אם כן אם היה מונח ברשות היחיד היה מחויב על הוצאה, דהא איתעבידא מחשבתו על ההוצאה, אם כן אמרינן קלוטה כמי שהונחה דהיה מחויב על ההנחה ברשות היחיד, ואם לא עברה שוב מרה"י לרשות הרבים לא היה מחויב על הכנסה רק על הוצאה גרידא דבזה איתעבידא מחשבתו:
אחרי זמן רב ראיתי במאסף הפרדס חלק ח' חוברת ו' הביא דברי מו"ר הגאון ר' חיים הלוי ז"ל מבריסק שכתב גם כן שדין מלאכת מחשבת דכל המלאכה ידועה לו שמוכרחת להעשות מיקרי שנעשית המלאכה בדעתו, והוה בכלל מלאכת מחשבת: