תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן לט
בע"ה. אור ליום ד' ד' טבת תרנ"ה לפ"ק "טאווראג" יצ"ו. לכבוד הרב הגאון מוהר"ר חיים הלוי אבד"ק יאנאווא יצ"ו:
הנה מה שכתב כת"ר להביא ראי' דמצות כתיבת ספר תורה אין יוצאין בשותפות מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"א) אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו כו' איתיבי' אביי וכתב ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא. ואי נימא דמצות כתיבת ס"ת יוצאין בשל שותפות. א"כ אפשר דגבי הדיוט סגי בשל שותפות, אבל גבי מלך בעי לכתוב ס"ת לעצמו דכתיב וכתב לו שתהא מיוחדת למלך לבדו. א"ו דגם כל אדם אינו יוצא בשל שותפות ושפיר פריך מלך אין הדיוט לא. ובספר שאגת ארי' סימן ל"ד הקשה כה"ג לפי שיטת הרמב"ם דעיקר כתיבת ס"ת היא שירת האזינו רק שמחויב לכתוב כל התורה משום שאין כותבים פרשיות פרשיות. וחקר אם הניחו לו אבותיו ס"ת כתובה עד פרשת השירה וגמר הוא השירה אם יוצא. ופשיט להא מהך דסנהדרין דאם כן הול"ל דנפקא מינה אם הניחו לו אבותיו ס"ת כתובה כולה עד פרשת האזינו והבן גומרה דבהדיוט יוצא ידי חובתו. אבל מלך בעי לכתוב כולה:
ובאמת בלא זה יש להקשות כן דהא אמרינן במנחות (דף ל' ע"א) וא"ר יהושע ב"ר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק. כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. א"ר ששת אם הגיה אפילו אות אחת מעלה כאילו כתבו. ובתוס' שם ד"ה אם הגיה בו אפילו אות אחת פי' בס"ת שלקח מן השוק לא נחשב עוד כחוטף מצוה. שהי' אצל חבירו בעבירה. שהיה משהה ספר שאינו מוגה ומעלינן על זה כאילו כתבו מ"ר עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בהל' ס"ת פרק א' ובש"ע יו"ד סימן ע"ר בהג"ה. וא"כ תקשה דהו"ל למימר שם דנ"מ בין מלך להדיוט דהדיוט הקונה ס"ת או שהורישוהו לו אבותיו ס"ת והוא הגיה בו אות אחת דיצא ידי מצוה זו. ומלך צריך לכתוב את כולה:
ועוד לפי מה שכתב הט"ז ביו"ד סימן ע"ר אליבא דרש"י דהקונה ס"ת ג"כ יצא ידי מצוה זאת. ודלא כהטור והגר"א ז"ל פסק כדברי רש"י אלה דבקנה יצא ידי מצוה זאת אם כן תקשה נמי דהול"ל דנפקא מינה דגבי הדיוט אם קנה מאחר נמי יצא ידי מצוה זאת. אבל מלך צריך לכתוב בעצמו ואם קנה מאתר אינו יוצא. דכתיב וכתב לו דמשמע אבל לא מה שהי' נכתב לאחר דאם קנה הוא דלא יצא:
וכת"ר כתב לתרץ וז"ל, אמנם נראה דמשם מוכח להיפך. דהנה יש לדקדק בהא דקאמר איתיביה אביי וכותב ס"ת שלא יתנאה בשל אחרים כו'. למה הוצרך להקדים הא דמפורש בברייתא שלא יתנאה בשל אחרים, הוה לי' למפרך בפשיטות מן המשנה דקתני וכותב לו ס"ת מלך אין הדיוט לא ואפשר לתרץ דמצינן לפרש הא דאמר וכותב ס"ת לשמו. היינו שהסופר יכתוב לשם מלך כמו בגט דכתיב וכתב לה ודרשינן לה לשמה. ה"נ הכא דכתיב וכתב לו לשמו ממש. וא"כ שפיר יש נפ"מ בין מלך להדיוט. לזה מביא הא דמפרש בברייתא דלשמו היינו שלא יתנאה בשל אחרים ושפיר פריך מלך אין הדיוט לא. ובזה מיושב הא דקאמר בתוספתא תנא ובלבד שלא יתנאה כו'. דלשון ובלבד אינו מובן דמשמע שבא לשלול איזה דבר. אבל לפמש"כ א"ש דאתי לומר דלא בעינן לשמו ממש רק שלא יתנאה בשל אחרים. ולפי זה א"ש בפשיטות דבאמת איכא בינייהו טובא לענין שותפות או לענין גמר שירת האזינו כנ"ל. רק דפריך מן הברייתא דמפרש ובלבד שלא יתנאה בשל אחרים דמשמע דוקא מלך לא יתנאה בשל אחרים אבל הדיוט שרי ושפיר הוצרך להקדים הא דתניא שלא יתנאה כו' דאל"ה לא הוה מותיב מידי כנ"ל עכ"ל כת"ר. אלא דדבריו מופרכים ממה דאיתא בתוספתא פ"ד דסנהדרין בהדיא וכתב לו שתהא כתובה לשמו. ומדאצטריך למכתב לשמו א"כ ל"ל כדברי כת"ר:
אלא הנראה לענ"ד לומר דבאמת אף דאיכא נפקותא רבה בין מלך להדיוט. אלא היינו דוקא בס"ת שכותב לשם מלכות אז איכא נפקותא. אבל בס"ת שכותב ככל אדם מישראל אז ליכא נפקותא בזה. דקראי כתיבי גבי ס"ת שכותב לשם מלכות. והנה כיון דרבא ס"ל דמלך צריך לכתוב שני ס"ת אליבא דאמת. וא"כ כשאיתיביה אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים. וע"כ אצטריך רבא לשנויי לי' לא צריכא לשתי תורות. דכיון דכתיב וכתב לו את משנה התורה ומינה ילפינן לשתי תורות. ורק בהך דמלכות איכא נפקותא אבל בהאחרת דינו ממש ככל ההדיוטים. ואי לא הוה משני לי' הכי אלא הוה משני לי' לא צריכא דהדיוט יכול לכתוב בשותפות עם הדיוט אתר. אבל מלך צריך לכתוב בעצמו משום דכתיב וכתב לו. הא לגבה כתיב את משנה התורה דהיינו רק התורה השניה שכותב לשם מלכות כתיב וכתב לו דאינו כותבה בשותפות. או דאינו יוצא אם יגיה בה אות אחת. או דאינו יכול לקנותה רק צריך לכותבה. ואיך ישנה לו דנ"מ לשותפות או בהגיה בו אות אחת או נ"מ לקנה. ולא הוה משני לי' נ"מ לשתי תורות הא בקרא רק לבתר דאשמעינן דצריך שתי תורות אז ידעינן כל הני נפקותות. אבל בהספר האחד דינו ככל ההדיוטים. ולכן משני לי' רבא לפום קושטא דמלתא דלא צריכא אלא לשתי תורות. ובאחת ליכא נפקותא בין מלך להדיוט. ובהשני' דעלה קאי הך וכתב לו את משנה התורה באמת איכא נפקותא. ולפי זה שפיר הוכיח לכאורה בספר תורת חיים בסנהדרין שם דגם הדיוט אם נאבדה הס"ת צריך לכתוב אחרת והוכיח כן מדברי הרמב"ם פרק ג' מהלכות מלכים שכתב וז"ל, ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת עכ"ל. ותפס עליו כת"ר דהא שאני מלך. ולפמש"כ ניחא דהא אף דשאני מלך. היינו דוקא בס"ת השניה שכותב לשם מלכות. אבל בס"ת שכותב ככל ההדיוטים דינו שוה לכל אדם. והרמב"ם הא קמיירי בספר תורה הראשונה שכותב ככל ההדיוטים. ולפי זה שפיר הוכיח בתורת חיים:
ומה שמדייק כת"ר בהא דקאמר איתיביה אביי וכותב ס"ת שלא יתנאה בשל אחרים כו'. למה הוצרך להקדים הא דמפירש בברייתא שלא יתנאה בשל אחרים. הוה לי' למפרך בפשיטות מן המשנה דקתני וכותב לו ס"ת מלך אין הדיוט לא. לענ"ד נראה בפשיטות דהנה רבא חידש לן האי דינא דאין המצוה שיהי' לו ס"ת. רק דעיקר המצוה היא שיכתוב הוא ס"ת לעצמו. ואף שיש לו ס"ת אינו יוצא ידי מצוה זו כל זמן שלא כתב בעצמו. וא"כ ממתניתין לא תקשה דאפשר לומר דהא דקאמר וכותב לו ס"ת לשמו היינו בכדי שיהי' לו ספר תורה. וחידושא הוא דהס"ת צריך שיהי' אצלו בכל זמן כמו שמסיק שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. משא"כ הדיוט דאינו צריך שיהי' אצלו בכל עת. אבל מלשון הברייתא פריך שפיר דקאמר ובלבד שלא יתנאה בשל אחרים. א"כ עיקר חידושא דחידש לן קרא גבי מלך הוא שצריך לכתוב בעצמו. אם כן תקשה מלך אין הדיוט לא:
אכן נראה לענ"ד להוכיח דהמוכר ס"ת לא בטל מצות עשה זו. מדאמרינן (מגילה דף כ"ז ע"א) איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש. מדקאמר ליקח בו חדש ולא קאמר לכתוב בדמיו חדש. נשמע מזה דמוכר ס"ת לא בטל מצוה זו. דאל"כ תקשה להנך דסוברים דאם קנה ס"ת אינו יוצא דא"כ אף אם אח"כ יקנה בזה לא יצא אם בטל מצוה זו במכירתו. ואיך ימכרנה לקנות אחרת וכולה סוגיא לא מחלק בין יש לו עוד ס"ת לאין לו עוד. ואולי י"ל דמה שכתבו ליקח חדש היינו לכתוב כדינא ואז יהי' יוצא ידי מצוה זו בכתיבת החדש. אלא שאין לשון הגמרא מורה כן. ועוד יש להביא ראי' לכאורה מהא דאמרינן שם אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכתבו הפוסקים דהיינו אף אם כבר קיים מצות פו"ר. יעיין בהג"ה אשר"י מגילה פרק ד' סימן ה'. ואם כן איך יבטל המ"ע בשביל זה. ויעיין במג"א סימן קנ"ג ס"ק ט' ובאהע"ז בב"ש סימן א' ס"ק ב' דאפילו להשיא יתומות מוכרין אף דליכא גבייהו אלא שבת. ואיך יבטל הוא מ"ע בשביל דתקיים היא שבת. וזה לא מצינו דיהי' נ"מ בין יש לו הרבה ספרים לאין לו רק ס"ת אחת. א"ו דאם כבר יש לו ס"ת וקיים המצוה לא נתבטלה אף אם מכר הס"ת:
ועפ"ז יש לדחות מה שכתב בספר חיי אדם דאם אין לו ספרי גמרא ופוסקים ואין ידו משגת ויבוא עי"ז לידי ביטול תורה. י"ל דלכ"ע הם קודמין לס"ת שהרי מוכרין ס"ת ללמוד תורה עכ"ל. ולפי מה שכתבתי דהמוכר ס"ת לא בטל מצוה זו. אם כן יותר טוב לכתוב ס"ת ויקיים מצוה זו ואחר כך ימכרנה ויקנה בדמיה ספרים אחרים ויוצא ידי שניהם:
וראיתי בספר באר יצחק שכתב ג"כ הך ראי' דסנהדרין. וכתב עוד דמהא דמוכרין ס"ת לישא אשה לא תקשה משום דהוה מצוה רבה שפיר מוכרין ס"ת. עפ"מ שכתבו התוס' בבבא בתרא (דף י"ג) גבי שחרור עבד דכופין רבו ועושהו ב"ח משום מצוה רבה דפ"ו. והנה התוס' בשבת (דף ד' ע"א) ד"ה וכי כתבו דשאני פו"ר דמצוה רבה היא וכ"כ בתי' הרשב"א שם. אבל היכא דקיים פו"ר אולי משום שבת דהיא מדברי קבלה אפשר דאינו דוחה. ויעיין במחצית השקל או"ת סימן קנ"ג ס"ק ט'. אלא דהתוס' בפסחים (דף פ"ח) כתבו דמשום שבת הוה מצוה רבה. אלא דמה שכתב שם בשם השאלתות דס"ל דמוכרין ס"ת אף לשאר מצות. וכמש"כ בשמו התוס' בע"ז (דף י"ג) ד"ה ללמוד תורה. בפשוטו י"ל דכונת השאלתות היא דהא דמטמא בבית הפרס דרבנן הוא אף לשאר מצות עיין שם:
ועוד כתב וז"ל, ולפי זה יש לדון דשפיר יוצאים ידי מצות עשה הנ"ל בכתיבת ס"ת בשותפות כמו באתרוג כו' א"כ הוא הדין בנידון דידן דג"כ שייך לומר דאנן סהדי דמקנה כל אחד לחבירו כדי לצאת מצות כתיבת ס"ת. והא דכתבו האחרונים לדחות זה משום דבעינן שתהיה הס"ת שלו בכל עת ובכל שעה. ז"א לפמש"כ להוכיח דאף במכרה אחר שכותבה דג"כ יוצא בזה כו'. וידוע שיטת רש"י במנחות (דף ל') דלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה ומצוה עביד. וכן הכריע הגר"א זצ"ל. לכן שפיר מהני לצאת אף בשותפות עכ"ל. ולפענ"ד נראה להוכיח דיוצא בס"ת של שותפות אף להנהו דסברי דאינו יוצא אם קנה. דהנה בספר שאגת אריה סימן ל"ד חקר אם הניח האב ס"ת כתובה עד פרשת האזינו והבן גמרה אם יצא מצות עשה זאת יע"ש. ולכאורה קשה דהא קיי"ל דאם הגיה בו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבה ובודאי יצא. ובתוס' מנחות (דף ל') כתבו אם הגיה אות אלוקח קאי כו' שעתה לא חסר חבירו מצוה. דאדרבה עבירה היתה בידו כו' עכ"ל. וא"כ הנ"מ הא אביו ג"כ לא יצא בזה דהא היתה עוד חסרה. והנה בנמוקי יוסף כתב הקונה ס"ת כחוטף מצוה שאין לו שכר גדול כ"כ כמו שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא עליו בלא טורח לא הי' עושה אותה כו' אפילו אות אחת. שהי' טעות בו ותקנו. כאילו כתבו. שיש מדת רחמים לומר כמו שתיקן זה כך אם היה מוצא טעות רבות היה מתקן אותם עכ"ל. ולפי זה ניחא. דתינח אצל כל אדם חזינן דטרח בשביל מצוה זו יש לבעל הדין לומר דאף הרבה היה טרח. וכן נמי קנה לפירש"י דיצא ידי מצוה זו דהא עכ"פ טרח. אבל ביורש הא לא טרח ולא כלום. ואף אחר כך כשהגיה הא גם מזה לא מוכח דרוצה לטרוח בשביל מצוה זאת. דהא ע"כ מוכרח הוא להגיה ולתקן. דאל"כ שוב יעבור הוא משום אל תשכן באהלך עולה ומשו"ה גומרה ולכן אינו יוצא. וא"כ שפיר חקה בספר שאגת אריה. אבל הנך שכותבים בשותפות הא קחזינן דטורחין כל מה שאפשר להם. יש באמת לומר שאף הרבה היו טורחים אם היה אפשר להם. ועל כן יוצאים בשותפות:
ועפ"ז נ"ל לתרץ מה שהקשה הבית יוסף בסימן ע"ר אהא דכתב הטור וכתב א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בה. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבהכ"נ לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה כו'. וכתב הבית יוסף וז"ל, ויש לתמוה האיך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ס"ת כו' וא"כ הול"ל שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וללמוד בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים כו'. לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות כו'. אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מ"ע כו' עכ"ל. וכ"כ במעדני יו"ט בהלכות קטנות הלכות ס"ת סימן א'. ופירושם דחוק בדברי הרא"ש לענ"ד. ועוד דאם כן למאי זה כתב הרא"ש ז"ל אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותה בבהכ"נ לקרות ברבים. דמשמע דאם לא הניחו בבהכ"נ אז לא היה מצוה לכתוב תורה ומשנה. ואמאי תליא הא בהך. ונראה לענ"ד דהכי מתפרשים דברי הרא"ש ז"ל. דכיון דקיי"ל דיוצאין ידי מ"ע זו בשל שותפות. א"כ האידנא שכותבים ס"ת ומניחין אותה בבהכ"נ לקרות בהם ברבים. ובודאי הכל לקחו חלק בכתיבתם. א"כ מצות כתיבת ס"ת כבר יצאו בשותפות. על כן מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב תורה ומשנה:
ובעיקר קושית כת"ר בסנהדרין (דף כ"א) נראה לענ"ד לתרץ עוד. דע"כ ל"ל דשותפות איכא בין מלך להדיוט דמלך אינו יכול לכתוב בשותפות. והדיוט יכול לכתוב בשותפות. דהא לא צריך לאשמעינן דבלא זה ידעינן שפיר דמלך אינו יכול לכתוב בשותפות. דהא קיימא לן אין משתמשים באחד מכלי תשמישיו. וכמבואר ברמב"ם הל' מלכים פרק ג'. ועוד הא וקרא בו כל ימי חייו כתיב ותמיד צריך שיהי' אצלו. והא מפורש איתא בתוספתא פרק ד' דסנהדרין הביאה הלח"מ פרק ג' מהל' מלכים, וכתב לו שתהא כתובה לשמו ואין רשות להדיוט לקרות בו שנאמר וקרא בו הוא ולא הדיוט עד כאן. ואם כן איך ישתתף אחר עמו הא אי אפשר להשני לקרות בה בשום פעם. ולא צריכא למימר דאינו יכול לכתוב בשותפות:
ונראה לענ"ד להוכיח דיוצאין מצות כתיבת ס"ת בשותפות מהא דאמרינן בבבא בתרא (דף י"ג ע"ב) א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דתנן וכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד. אבל בשני כריכות חולקין. ואי ס"ד לית דינא דגוד או אגוד מאי איריא בכרך אחד אפילו בשני כריכות נמי. ופירש"י בשני כריכות כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד עכ"ל ואי נימא דבשותפות אינו יוצא מצוה זו. הא סתמא קתני שם בגמרא דמשמע דאף באין לו ס"ת אחרת מיירי. ואם כן מאי קאמר אי לית דגוד או אגוד מאי איריא בכרך אחד אפילו בשני כריכות נמי. הא אמרינן לעיל גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. דאף דהתם לית דינא דגוד או אגוד. מ"מ מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. והכא נמי אף אי לית דינא דגוד או אגוד. מ"מ כדי שיקיים אחד מהם מצות כתיבת ס"ת בע"כ יחלוקו אף אי לית דינא דגוד או אגוד. ואף להנך דס"ל דבקנה ס"ת אינו יוצא ידי מ"ע זו מ"מ הכא אפשר דבכתבו שניהם יחד דאז מצד הסברא אם יקנה אחד חלק חבירו יוצא ידי מ"ע זו. כיון דבתחילה גם הוא כתבו. אך אם יוצאים בשותפות שפיר אמרינן אי אית דגוד או אגוד דחולקין. דאף דאם יחלוקו אז אחד מהם לא יהי' יוצא מצוה זאת להנך פוסקים דסברי דאינו יוצא כשמכר מ"מ הא קאמר לי' גוד או אגוד. ואם רוצה אתה לצאת קחנה לך אתה ואני אקנה לי אחרת או אפכא. אבל אי אינן יוצאין בשותפות קשיא כנ"ל. ועכ"פ הול"ל דאין ראי' דשמואל ס"ל דאית דינא דגוד או אגוד:
אלא דיש לדחות. דהתם גבי עבד אינו יכול לקיים המ"ע בשום פנים. ולכן מפני תיקון העולם כופין אותו לשחררו אף אי לית דינא דגוד או אגוד. אבל הכא נהי דאין יוצאין בשותפות מצוה זו, מ"מ יכול לומר לו כתוב לך ס"ת אחרת. דהא אפשר לקיים מצוה זו מלבד ס"ת ההיא:
איברא דבספר תורת חיים בסנהדרין שם משמע דאינו יוצא בשל שותפות. דכתב דמי שכתב ס"ת ונתנו לבהכ"נ דאינו יוצא מצוה זו דהוה כמכרו ואיהו ס"ל דאם מכרו בטל מצוה זו. והא אף אם נתנו לבהכ"נ. מ"מ הא יש לו חלק בה ויוצא בשותפות. א"ו דס"ל דאינו יוצא בשל שותפות ובאמת הראי' מב"ב איננה מוכרחת. חדא דהא הטור ביו"ד סימן ע"ר ס"ל דאם קנה ס"ת אינו יוצא ידי מצוה זאת. וכן פסק הרמ"א בש"ע שם. א"כ הא אם היו שותפין לא הי' כל הס"ת שלו ואח"כ כשקנה ממנו החצי השני הא אם קנה לא יצא. אמנם כבר כתבתי די"ל דזה לא הוה כקנה דהא מתחילה כתבו שניהם. וא"כ כשקנה חלק חבירו שפיר י"ל דיוצא. אלא דהא נקט שם בגמרא כתבי הקדש סתמא. ואפשר דמיירי בשני נביאים חלוקים אבל לא בתורה. אך לדעת רש"י דנקט מלתא בתורה ונביאים ולפי מה שכתב הט"ז בסימן ע"ר דאיהו ס"ל נמי דאם קנה יצא ידי מצוה זו. ע"כ איהו ס"ל דיוצאים בשל שותפות. דאל"כ תקשה אליבי' כנ"ל:
ועוד נלענ"ד ראי' דיוצאין בשל שותפות. מהא דכתב אא"ז בנו"ב קמא חיו"ד סימן ע"א גבי שבועת הגבעונים שלא היה לבני ישראל אז רק ספר אחד והשביעום בלא ספר. דהספר הא' הי' מונח בארון ואלעזר לא ידע משבועתם ע"כ גם הס"ת לא לקחו. ואפילו לפי מה דאיתא בפסיקתא בפרשת אתם נצבים הובא באור זרוע הגדול הלכות מוצאי שבת סימן פ"ט. ובמדרש רבה פרשה וילך ובמדרש תהלים מזמור צ' ובהקדמת הרמב"ם לסדר זרעים. וכן הוא במרדכי פרק ערבי פסחים דמשה כתב י"ג ספרים. ספר א' לכל שבט ושבט וא' להניח בארון. מ"מ איך יצאו כל ישראל ידי מצוה זו. אלא ודאי דיצאו בשותפות:
והנה אם יוצאים בשותפות אפשר להוכיח דאם מכר אח"כ לא בטל מצוה זו. מהא דאיתא בנדרים (דף מ"ח ע"א) ואסורים בדבר של אותה העיר כו' ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים כו' ר' יהודה אומר אין אנשי גליל צריכין לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהם יע"ש. והא פשוט דבגליל היו כאלה שלא היתה ידם משגת לכתוב להם ס"ת מלבד הך דהיה להם בשותפות עם כל בני העיר. וא"כ איך כתבו חלקם לנשיא אי נימא דהמוכר ס"ת בטל מצוה זו. א"כ בזה שכתבו חלקם לנשיא בטלו המצוה. א"ו דהמוכר ס"ת ג"כ לא בטל מצוה זו ומשו"ה אף דכתבו חלקם לנשיא מ"מ לא בטלו המצוה:
ושמעתי ראי' מהך דב"ב (דף נ"ב) וב"ק (דף פ"ז ע"ב) בקבל מן הקטן יעשה לו סגולה, מאי סגולה אמר רב חסדא ס"ת. ורבה בר"ה אמר דיקלא דאכל מיני' תמרא וכתב הרשב"ם דבס"ת הקרן קיים והפירות ללמוד. ולכאורה איכא למידק דהא ס"ת אפשר להיות נגנב או נאבד ומאי קרן קיים איכא ואינו דומה לדיקלא שהארץ לעולם עומדת. אבל אי נימא דאם נאבד הס"ת לא בטל מצוה זו ניחא. דהמצוה לעולם קיימת ואינה בטלה אף אם נאבד הס"ת עכ"ד. ואין בדברים אלה ממש. דהא בקטן סו"ס אין בו חיוב מצוה. ואף אם יכתבו לו ס"ת בעת קטנותו פשוט הוא דאינו יוצא ידי מצוה זו. ועוד הא גם בדקל אפשר שיקצץ או שיבש. אלא דכונת הגמרא היא דבס"ת ודקלא אינו מחסר הקרן. דאף דאית לי' פירות מ"מ אין הקרן מתחסר בזה. ולגנבה ולאבדה לא חיישינן:
חיים פישל עפשטיין