תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה
סימן א
בפרי מגדים יור"ד סימן ט"ו במשבצות זהב ס"ק ג' כתב וז"ל והנך ז' ימים בעינן מעת לעת דוקא ולא אם נולד סוף יום א' אם הגיע תחילת ליל מוצאי שבח הא יצא מכלל נפל דא"כ מה פריך בשבת (דקל"ו) מימהל היכי מהלינן אלא ודאי כדאמרן עכ"ל והנה ראיה זו אינה ראי' כלל, וכבר השיגו הגאון ר' שמחה מבוברקא ז"ל בהגה' שם בפרי מגדים, והמחבר בעצמו הרגיש בזה בספרו תיבת גומא בפ' ראה, דהא אמרינן שם להדיא דבאדם שעורא לצאת מכלל נפל שלשים יום ושמונה ימים בבהמה, ושם באדם קיימינן, וכן הקשה ג"כ דו"ז בעה"ס שיבת ציון בתשו' הנדפסת בספר נודע ביהודה תנינא חיור"ד סי' ז':
והנה דו"ז שם בנו"ב ורעק"א בתשו' ובחי' ביור"ד סימן ט"ו והגאון ר' שמחה מבוברקא הנ"ל הביאו ראי' דלא בעינן מעל"ע מהא דכתבו התוס' בערכין (דף י"ח ע"ב) ד"ה שנתו כו' הקשה הר"ש למה לי' קרא להכי תיפוק לי' מסברא דאלת"ה היאך נמצא תמידים כשרים לר"ה כו' ויש מפרשים דאין אנו מתחילים מנין שנחו כי אם מיום הרצאה ואינו כן דלא אמרינן הכי אלא לענין בל תאחר אבל לענין שנים לא דהא אמרינן בפ"ב דזבחים דשעות פוסלות בקדשים פי' אם שחט כבש ביום השלמת שנתו קודם שהגיע מעל"ע דלידתו ולא הספיק לזרוק את הדם עד שעבר מעל"ע עד שעת לידתו פסול ואי אזלינן ביה אחר ההרצאה לא תמצא דין זה שהרי לעולם הוא בן שנחו עכ"ל ומטתה אי ס"ד דהנך ז' ימים מונין מעל"ע א"כ לא מוכיחים התוס' מידי דאף שמתחיל למנות שנתו משעה שראוי להרצאה ואפ"ה משכחת הך דינא שהשלים מנין שנתו בין שחיטה לזריקה כגון שנולד באמצע יום א"כ נשלמו ז' מעל"ע ג"כ באמצע היום ומאז מתחילין למנות שנתו דהא מותר לשוחטו תיכף ואינו ממועט מיום השמיני וכיון דשעות פוסלות בקדשים נשלם שנתו ג"כ באמצע יום ושחט שעה אחת קודם השלמת שנתו ולא הספיק לזרוק את הדם עד שנשלמה השנה וא"כ לא מוכיחים התוס' מידי דשפיר יכולים לומר כדעת היש אומרים, אלא ודאי ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דז' ימים להרצאה אנן נמנין מעל"ע כי אם ימים ויום הלידה נחשב ליום שלם ונגמרו הז' ימים בסוף היום וליל השמיני לאו זמן הרצאה הוא דהא ממעט מיום השמיני והלאה ואינו ראוי לשוחטו אלא עד הבוקר של יום השמיני וא"כ שפיר מוכיחים התוס' דאי מונים שנתו מיום ההרצאה א"כ מתחלת השנה בבקר וגם נשלמת בבקר ואיך יהיה במציאות שהשחיטה קודם שנשלמת השנה והזריקה אחר שנשלמת השנה ביום אחד הא תיכף בעלות הבקר כשיגיע זמן שחיטה נשלמת שנתו:
והנה היש מפרשים ע"כ ס"ל דגם ההרצאה בעי מעל"ע, דאל"כ תקשה לדידהו קושית התוס', וכמדומה שכבר ראיתי כן באחרונים, וא"כ האי דינא סלקא בפלוגתא דלהי"מ בעינן מעל"ע ולדברי התוס' לא בעינן מעל"ע וראיתי בספר לקוטי הלכות בזבח תודה בזבחים (דף כ"ה ע"ב) ד"ה שעות וז"ל ומש"כ שם היינו הרמב"ם ואם פיחתו שעה אחת פסול בודאי לא קאי אפיחתו משנה דבתוך שנה נמי כשרים ואולי דקאי על מאי שמביא לקמי' דל"א יום בשנה חשיב שנה עכ"ל ואי נימא דהרמב"ם ס"ל כהי"מ דגם להרצאה בעינן מעל"ע א"כ האי ואם פיחתו שעה אחת דפסול קאי אם פיחתו שעה אחת מז' ימים פסול, ובהא הוה סלקא כהוגן לשון הרמב"ם דז"ל בפ"א הל' י"ב מהל' מעשה הקרבנות אעפ"י שכל הקרבנות כשרין מיום הח' והלאה כו' שעות מונין לקדשים ואם הוסיפו שעה אחת או פיחתו שעה אחת פסולין וא"כ אפשר דאדלעיל קאי, אך אין זה מוכרח דאפשר דבהנך דהכשרן משתי שנים דאם עברו ל"א ימים משנה השניה כשרים קאמר דאם פיחתו שעה אחת פסול כמש"כ בעל ל"ה:
וראיתי בספר כתר המלך על הרמב"ם פ"א הל' י"א מהל' מעשה הקרבנות שכתב בשיטת רש"י ז"ל שס"ל כהיש מפרשים דמתחילים למנות מיום שנראה להרצאה, מהא דכתב בפסחים (דף ס"ב ע"ב) שעברה שנתו שנולד אשתקד קודם ר"ח ניסן והפרישו לשם פסח וכי מטי ר"ח ניסן ועברה שנתו תו לא חזיא לפסח דכתיב בן שנה וקאי לשלמים כו' עכ"ל והנה דברי רש"י קשה למה אומר שנולד קודם ר"ח ניסן שעברה שנתו הלא אם נולד קודם פסח ח' ימים והפרישו לשם פסח נעשה בפסח השני עבר שנתו ול"ל קודם ר"ח ניסן, ועל כן כתב דרש"י ס"ל כהי"מ דחשבינן מיום שנראה להרצאה וא"כ לרבי דבעי שס"ה ימים ועולה י"א יום יותר על ימות הלבנה של שנ"ד כמו שסובר בערכין (דף ל"ב) ובר"ה (דף ו') וא"כ אם מוסיף על הת' ימים אשר נראה מזה להרצאה ונפסל מזמן זה שמתחיל שנתו עוד י"א יום וא"כ יהיה קודם ר"ח ניסן, ולהכי כתב רש"י שנולד קודם ר"ח ניסן עכ"ל, ולפ"ז יסבור רש"י דההרצאה בעינן מעל"ע משעה שנולד כהי"מ דאל"כ תקשה לדידי' קושית התוס', ועוד דלפי דבריו אם נולד יום או יומים קודם ר"ח ניסן לא הוה עברה שנתו בפסח הבא לרבי אם נימא דרש"י ס"ל כהי"מ דחשבינן מיום ההרצאה, דהא ז' ימים עד שנראה להרצאה וי"א יום שיותר על שנת הלבנה הויין י"ח ימים, וזה אפשר רק כשנולד ה' ימים קודם ר"ח ניסן, ורש"י הא כללא כייל שנולד קודם ר"ת ניסן דמשמע אף יום אחד או שני ימים קודם ר"ח ניסן אלא שרש"י ז"ל ע"כ לא ס"ל כהי"מ כמו שכתב ביומא (דף ס"ו) שז"ל שם דהקדישו ביום שמיני ללידתו בעיו"כ וכי מטי יוה"כ הבא אכתי לא מליא לי' שס"ה ימים אלא שס"ד, וכתב הב"ח בהגה' וז"ל, אע"ג דבר"ה (דף ו') מבואר דגבי בכור חשבינן שנתו משעה שנראה להרצאה היינו מיום השמיני והלאה וא"כ כשיגיע יו"כ אינו רק שנה כו' אבל בסתם בהמה אע"פ שהוקדש אח"כ מ"מ חשבינן שנתו משעה שנולד עכ"ל, וא"כ חזינן שרש"י סובר דחשבינן משעה שנולד ולא משעה שנראה להרצאה, ומה שכתב בספר כתר המלך לדחות זה וז"ל אמנם נ"ל דהא בדברי רש"י יש ע"כ טעות סופר, דהא המפרשים הקשו על רש"י דהא לא הוי רק שס"ג ימים וע"כ נ"ל דצ"ל דכי מטי יוה"כ לא הוי רק שנ"ד דס"ל לרש"י, ז"ל אפכא כמו היש מפרשים דאחרי השמונה ימים משהקדיש תתחיל השגה וא"כ הוה שנ"ד ביוה"כ, כיון דשנה הוא מעל"ע משעה שנגמרו הח' ימים, ושפיר דברי רש"י שם בפסחים דחשבינן משעה שנראה להרצאה עכ"ל, ולענ"ד נראה דאי אפשר לומר כן, דהא דכתב דאחרי השמונה ימים משהקדיש תתחיל השנה אין הדבר כן, דאף להי"מ מתחלת השנה אחרי ז' ימים דיום השמיני כיון שכבר ראוי להרצאה הרי הוא נחשב כבר במנין השנה וא"כ לפ"ז כיון דבערב יו"כ חזי להרצאה והקדישו א"כ מיום זה מתחילים למנות לו שנה ונשלמו שנ"ד ימים יום אחד קודם עיו"כ לשנה הבאה וביוה"כ יהיה בן שנ"ו, ואף לפי דבריו שאחרי השמונה ימים מתתילים למנות השנה א"כ ביו"כ הרי הוא שנ"ה, וא"א לומר כמו שכתב הוא להחליף הס' בג' בדברי רש"י ולגרוס שנ"ד, ואם נחפוץ לקיים גירסת רש"י שס"ד, י"ל באופן זה, דכוות רש"י היא דבכל אופן אם ראוי להרצאה בעיו"כ א"א להיות שס"ה כ"א באופן היותר רחוק רק שס"ד, דהיינו אם ראוי הוא להרצאה בעיו"כ שאז מקדישו כמש"כ רש"י וא"א להקדיש מחוסר זמן וא"כ אם הוא בן ח' ביום ט' תשרי א"כ נולד ב' תשרי ובאופן זה אף אם נולד בלילה שקודם יום ב' תשרי, א"כ בתולין כיון שהיום הולך אחר הלילה, א"כ כיון שהוא עדיין חולין הרי נחשב ליום ב' תשרי, ולכן הוא חזי להרצאה בערב יו"כ, ואח"כ כשאנו באים לחשב לו שנה אז הוא כבר קדשים ובקדשים לילה הולך אחר היום כדאיתא בחולין (דף פ"ג ע"א), א"כ הרי נחשב שנולד ביום א' תשרי וביום אחרון של אלול לשנה הבאה נגמרים שנ"ד יום ועד יו"כ שהוא עשרה בתשרי שס"ד יום כמוש"כ רש"י, ואף דקיי"ל דשעות פוסלות בקדשים כדאיתא בזבחים (דף כ"ה) וא"כ אינו נעשה בן שס"ד ימים אלא מוצאי יו"כ מ"מ כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום הרי נחשב הלילה ליו"כ וא"כ בחלק מיו"כ הוי שס"ד יום כן יש לדחוק כדי לקיים הגירסא ברש"י ז"ל כמו שהוא:
ובדברי רש"י בפסחים אפשר לכאורה לומר דכונתו לרבי דבעי שס"ה ימים ובשנה חסרה דאינה אלא שנ"ב ימים כמבואר בערכין (דף ט' ע"ב) ואם נולד בר"ח ניסן אז הוה בערב ר"ח ניסן בשנה הבאה שנ"ב וחסרים י"ג ימים לחשבון שס"ה וביום י"ג ניסן כלתה שנתו לרבי, והא דנקט קודם ר"ח היינו לאפוקי ביום שלאחר ר"ח שאז אפשר דבערב פסח עודנו ראוי להקרבה לרבי, אלא דרש"י ז"ל כתב דכי מטי ר"ת ניסן עברה שנתו, א"כ הוי דלא כרבי, וצריכים לומר דרש"י לסימנא נקט הא דקודם ר"ח ניסן:
עוד כתב הגאון ר' שמחה הנ"ל בהג"ה לפרי מגדים וז"ל וראי' מהא דמקשה תלמודא ביומא (דף ס"ג ע"ב) טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי ה"א שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם, ואם כדברי הרב המחבר דבעינן מעל"ע איצטריך היכא דשעיר אחד יהיה כלה לו ז' מעל"ע בחצות היום וההגרלה יעשה קודם חצות ואם יפול עליו הגורל לשם ימתין עד אחר חצות וא"כ הוה לשם, ואם יפול עליו לעזאזל ישלחנו קודם חצות כתב רחמנא דגם הלעזאזל צריך שלא יהיה מח"ז עכ"ל, ולענ"ד נראה דאין זו ראי' דאיך יגריל כשהוא מחוסר זמן הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם, והשתא כשמגריל איננו ראוי לשם דדלמא יחול עליו הגורל שהוא לשם והגורל מקדשו והא אסור להקדיש מחוסר זמן כמבואר שם לעיל, ועיין בהשגות הראב"ד בפ"א מהל' פרה אדומה, ותמיהני על מרן המל"מ בפרק ג' הל' ת' מהל' איסורי מזבח שכתב וז"ל ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דכשם שאסור להקריב מחוסר זמן כך אסור להקדיש מחוסר זמן עכ"ל, הא מדכתב שם הרמב"ם בסוף הל' י' וכן המקדיש מחוסר זמן הר"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שביארנו עכ"ל משמע דעכ"פ איסורא איכא והא דאינו לוקה היינו דס"ל דבא מעשה, וכ"כ בספר החינוך מצוה רצ"ג וז"ל אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל כו' נראה מדבריו שהוא סובר שחיוב מצוה זו אף על ישראל המקדיש אותו כו' והעובר ע"ז והקריב מחוסר זמן או הקדישו לדעת הרמב"ם ז"ל בטל עשה אבל אינו לוקה לפי שהוא לאו הבא מכלל עשה עכ"ל:
וברמב"ם פ"א הל' א' מהל' פרה אדומה כתב ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנא' ויקחו אליך פרה ולא עולה וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות א"א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישים מחוסר זמן למזבח וזו קרויה חטאת כו' עכ"ל וכתב בכסף משנה שם וז"ל ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה פרה עכ"ל, ולא זכיתי להבין כונתו, דאם כונתו שאין לוקחים אותה ממעות חולין כשה א עגלה יש להבין מ"ט יהיה אסור לקנות אותה ממעות חולין לגדל אותה בכדי שתהיה פרה לכשתגדל, הא אכתי חולין היא, ואם לוקחים אותה מדמי הלשכה ואין מקדישים אותה תיכף הא אסור ליקח חולין בדמי הלשכה, ובדוחק י"ל דהיא גופה אסור ליקח אותה אף מדמי חולין אם הכונה לגדל אותה לפרה, אך הנראה בזה לתרץ קושית הראב"ד דאי משום דאין מקדישים מחו"ז א"כ רק היכא דאסור משום מחוסר זמן יהיה אסור להקדיש, אבל בגונא דאין בה דין מחוסר זמן יהיה מותר להקדיש ועיין בתמורה (דף י') בתוד"ה ואזדא שכתבו דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ואין בזה משום מחוסר זמן, א"כ השמיענו הרמב"ם דמהך דרש דויקחו אליך פרה ולא עגלה אף בכה"ג אסור ליקח אותה לפרה אף דאין בזה משום מחוסר זמן:
ובזה יהא ניחא מה שכתבו התוס' בבבא מציעא (דף ל' ע"א) בד"ה אף עובד וז"ל ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה פ"ב מ"א פרה מעוברת ר"א מכשיר וקשה וכי לית לי' עלה עליה זכר פסולה כו' והר' יצחק מסמפון פירש דלא פליגי בפרה עצמה אלא בבתה וטעמא דרבנן דפסולה כדדרשינן בספרי ויקחו אליך פרה בעינן שתהא בשעת לקיחה פרה ור"א לית לי' ההיא דרשה וה"ה דמצי פליגי בלקחו פרה קטנה עכ"ל, וקשה למה להו למפלגי במעוברת ואמאי נקטו מעוברת כלל, כיון דאין כל רבותא במעוברת יותר מבשאר פרה קטנה והו"ל למנקט פליגתייהו בפרה קטנה דליכא למטעי ומאי האי דנקטו פרה מעוברת, ולפי מה שכתבתי לעיל י"ל דבדיוק נקטו פרה מעוברת, כיון דפליגי בעוברה אבל בפרה קטנה לא פליגי כלל, משום דהוה מחוסר זמן, ובהא לא הוה פליג ר"א, אך עיקר פלוגתתם היא בפרה מעוברת דפליגי בבתה דקודם שנולדה אין בה משום מחוסר זמן כמו שכתבתי לעיל, ובהא מכשיר ר"א משום דלית לי' דרשה דויקחו אליך פרה עד שתהא פרה משעת לקיחה, ורבנן אית להו הך דרשה ג"כ, אבל לאחר שנולדה בפרה קטנה לא פליגי כלל:
והנה הדבר מפורש דלא בעינן מעל"ע בשבת (דף קל"ו ע"א) רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע איקלעו לבי ברי' דרב אידי בר אבין ועביד להו עיגלא תילתא ביממא דשבעה ואמרי לי' אי איתרחיתו ליה עד לאורתא הוה אכלינן מיניה השתא לא אכלינן מיניה, ופירש"י איתרחיתו מלשוחטו עד אורתא שהוא ליל ח' הוה אכלינן מיני' דמקצת היום ככולו כו' עכ"ל וכ"כ הר"ן ז"ל, הרי הוא מפורש דלא בעינן מעל"ע:
שוב ראיתי בספר מנחת חינוך מצוה רצ"ג שכתב ג"כ בקצת כמו שכתבתי וראיתי ג"כ בפרי מגדים לאו"ח סימן תצ"ח במשבצות זהב ס"ק ב' דהדר ביה ממה שכתב דבעינן מעל"ע, וכיון שכן נקטינן דלא בעינן מעל"ע:
ש
סימן ב
למע"כ ידידי הרב הגאון כו' מהור"ר
אלי' שליט"א אבד"ק
מאריאמפאל יצ"ו:
מה שהקשה כת"ר עלה דתירצתי דברי הרמב"ם בפ"א מהל' פרה אדומה שכתב ואין לוקחים עגלה ומגדלים אותה שנאמר ויקחו אליך פרה ולא עגלה, שהשיג הראב"ד וכתב וז"ל א"א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישים מחוסר זמן למזבח וזו קרויה חטאת עכ"ל ואמרתי דלכן נקט הרמב"ם הך טעמא דהוה ג"כ בגונא דליכא טעמא דמחוסר זמן כמוש"כ התוס' בתמורה (דף י') דקודם שנולד אין בו משום מחוסר זמן, וע"ז הקשה כת"ר דמלשון הרמב"ם משמע דאף אחר לידה אסור משום פרה ולא עגלה, אמינא לי' לכת"ר דאין ה"נ דמשמע כן מלשון הרמב"ם, אך כונתי דלכן נקט האי טעמא משום דהך טעמא שייכא בין על קודם לידה בין על לאחר לידה וטעמא דמחו"ז הוא רק לאחר לידה:
ומה שהקשה כת"ר לשיטת הראב"ד דנקטו טעמא דמחוסר זמן הא נ"מ דאם משום ויקחו פרה ולא עגלה פסולה בדיעבד משא"כ במחו"ז, לענ"ד נראה דגם מהך טעמא דפרה ולא עגלה ג"כ אינה נפסלת אח"כ, והא דכתב הר"ש בפ"ב דפרה משנה א' וז"ל ואפי' עגלה בשעת לקיחה ואח"כ הגדילה היה פוסל עכ"ל, אין כונתו דהיה פוסל בדיעבד גם אחר שהגדילה דהא מסיק שם הר"ש ותניא בספרי זוטא פרה שלא יקחו עגלה ויגדילו אמרו מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מבין הכותים והיו שומרים אותה עד שהיתה יולדת אם היה ולד נקבה כשר לפרה עכ"ל ואי נימא דאם לקח עגלה פסול בדיעבד גם בכה"ג היה פסול, אלא דלענ"ד נראה כונתו דפסול ליקח בכה"ג וכן כתב בספר מנחת חינוך מצוה שצ"ז דכשר בדיעבד אף אם לקח עגלה והגדילה:
ועלה על דעתי עוד לתרץ דברי הרמב"ם דמשו"ה צריך לטעם אחר ולא סגי לי' בטעם דמחוסר זמן עפ"י מש"כ הרמב"ן בחידושיו לחולין (דף פ' ע"ב) ד"ה ה"ג וז"ל לפיכך נ"ל דה"פ דפרכינן מעיקרא ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דרחמנא אמר ושור ושה שרוע וקלוט לנדר לא ירצה ומעוך וכחות וגו' ושור או כשב או עז כי יולד ושור או שה אותו ואת בנו והו"ל לאו זה כולל ופורט פסולין שבשור ושה וכה"ג לקי עליה כדלקי בנזיר מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג וענבים לחים ויבשים ולקי בנא ומבושל ופריק ר' זירא הנח לאו דמחוסר זמן דנתוקי עשה נינהו דכל פסולי לאוין שפרטן הכתוב כאן רובא בלא ירצה אבל פסולי עשה ששם אינם בבל ירצה ומכיון שהפסיק בפסול מחוסר זמן דז' אף מחוסר זמן באותו ואת בנו אינו בכלל והיינו ניתק לעשה דאפי' מחוסר זמן באותו ואת בנו ניתק מלאו דלא ירצה ואינו בכלל לאו אחר משום מוקדשים עכ"ל, ולפ"ז שארי מחוסרי זמן לבר מפחית משמונה ימים אינם בכלל זה בלאו דלא ירצה וכיון שביומא (דף ס"ג ע"ב) אמרי' ירצה לקרבן אשה ה' אלו אישים מנין שלא יקדשנו מחוסר זמן ת"ל קרבן, א"כ רק במחוסר זמן בפחות מח' ימים איכא איסורא להקדיש אבל בשארי מחו"ז כיון דאינם בכלל לא ירצה אין בהם איסורא להקדישם, והא דהקשה בזבחים (די"ב) א"כ פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה לא הקשה מטעם דאסור להקדיש מחוסר זמן אלא משום דהוי דיחוי כמו שמפו' שם ולא משום דאסור להקדיש וכיון דקיי"ל דאין בעלי חיים נדחים כמוש"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' מעשה הקרבנות ובפ"ד מהל' קרבן פסח הל' ט' ובעוד מקומות א"כ אפשר גם להקריב אח"כ מה שהקדיש מחוסר זמן דאינו נדחה, ומשום איסור להקדיש מחוסר זמן אין כאן כ"א במחוסר זמן שקודם ח', והא בתמורה (דף י"ט ע"ב) דס"ל לר"ש דאשם בן שתים והביאו בן שנה דכל עצמן אינם קדושים אף שס"ל דמחוסר זמן קדוש, ואי נימא דגם בכה"ג הוה מחוסר זמן אמאי מפליג בינייהו ר"ש א"ו דאין זה מחוסר זמן לענין איסור להקדיש, והא דס"ל לר"ש דבכה"ג אינם קדושים טעמא אחרינא אית בהו כמוש"כ התוס' בזבחים (דף קי"ד) יע"ש וא"כ ניחא גם ההיא דמעילה (דף י"א) דהתם בתורים שלא הגיע זמנן אין כאן איסור כלל להקדישן, ולכן כתב הרמב"ם בפ"א מהל' פרה טעמא דויקחו פרה ולא עגלה, דמטעם מחו"ז מותר להקדיש אף שקרויה חטאת, אשמעינן דאף אחר ח' ימים כל שאינה בת ג' שנים אסור לקנותה לשם פרה מהך טעמא דפרה ולא עגלה:
ובזה היה ניחא מה שהקשה המשנה למלך בפרק ג' ה"ח מהל' איסורי מזבח אהא דאמרינן בר"פ ולד חטאת במעילה (דף י"א) מתקיף לה ר"ל וליתני נמי המפריש מעות לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויים להביא שתי תורים שלא הגיע זמנן, ואי אמרת בשלמא דליכא איסור במקדיש מחוסר זמן היינו דקא מותיב ר"ל דליתני נמי המפריש מעות לפי שיכול ליקח בהם מחו"ז ורבא תירץ לו דשאני מעות דהתורה אמרה הבא שלמים שהרי מוכרת הוא להביא שלמים ממעות אלו אבל הכא מי אמרה תורה הבא מחוסר זמן, אלא אי אמרת דאסור להקדיש לא ידעתי איך דימה ר"ל שמפני שפטרנו במתני' מפני שלמים שנפטור לפי שיכול להביא מחוסרי זמן אטו לרשיעי ניחוש עכ"ל, ולפי מש"כ דרק במחוסר זמן דקודם ח' ימים איכא איסורא להקדיש ניחא דבתורים שלא הגיע זמנם ליכא איסורא להקדיש:
ונראה לענ"ד להביא ראי' דבשאר מחוסר זמן מותר להקדיש לדעת הרמב"ם, דהנה הרמב"ם פסק כר' יוחנן אליבא בן בתירא דפסח ששחטו בי"ד שחרית פסול בין לשמו בין שלא לשמו כמבואר בפרק ט"ו מהל' פסולי המוקדשין, וא"כ תקשה להרמב"ם איך מקדיש הפסח קודם חצות היום הא הוה מחו"ז והא לא תקשה אמאי בדיעבד קדוש דכבר כתבו התוס' בזבחים (דף קי"ד ע"ב) ד"ה היתר דבדיעבד קדוש כשהקדיש מחוסר זמן וכ"כ התוס' בתמורה (דף י"ט ע"ב) ד"ה אף אך לכתחילה איך אפשר להקדיש קודם חצות והא כתב הרמב"ם בפ"ד הל' ה' מהל' קרבן פסח הפריש פסחו ומת כו' בד"א כשמת אביו אחר חצות י"ד אבל קודם חצות הרי זה נדחה לפסח שני עכ"ל ופסק כרב אשי בפסחים (דף צ"ח), ומשמע מזה דיכול להקדיש פסח קודם חצות לכתחילה ואמאי הא הוי מחו"ז דהא קודם חצות הוא פסול בין לשמו בין שלא לשמו, ואין לומר כדתירץ אביי דאין מחוסר זמן לבו ביום לפי מה שכתב הלחם משנה בפרק ד' הל' ו' מהל' מחוסרי כפרה שס"ל להרמב"ם דיש מחוסר זמן לבו ביום ואין לומר נמי כמו שתירץ רב פפא דלילה אין מחוסר זמן לפי מה שכתב בספר מנחת חינוך מצוה רצ"ג שס"ל להרמב"ם שגם בלילה הוה מחוסר זמן, א"ו דלגבי מחוסר זמן כזה שאינו מחו"ז תוך ח' ימים ס"ל להרמב"ם דמותר להקדיש:
ולכאורה אפשר להביא ראי' לזה מדברי התוס' בחולין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והביא כו' וא"ת כיון דממה נפשך פסול האיך יכול להקריב כו' אי נמי כיון שהביאם ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב עכ"ל וא"כ תקשה עוד היאך מקדישם דהא ממה נפשך האחד פסול, אך אי נימא דיכול להקדיש ניחא, אך באמת אין מכאן ראי' דאפשר להקדיש על תנאי איזו שאפשר להקריב ולכן ם הקשו היאך יכול להקריב:
אלא דבאמת נראה דהרמב"ם לא ס"ל כפירוש הרמב"ן בהא דהכתוב נתקו לעשה בחולין (דף פ') דהוא מפרש דהכתוב נתקו לעשה היינו דמחוסר זמן הוא לאו הבא מכלל עשה כמו שכתב בפרק ג' הל' ח' מהל' איסורי מזבח ובספר המצות מצוה ס', ומשמע נמי בהלכה ט' שם שתורים שלא הגיע זמנם הם כמחוסר זמן שקודם ח' ימים, ומ"מ לא תקשה להרמב"ם היאך מקדיש הפסח, דכיון דאין פסולו בגופו אין דומה לשאר מחו"ז, ועי' מש"כ התוס' בזבחים (דף קי"ד ע"ב) ד"ה היתר:
והנה בספר מנחת חינוך שם כתב להקשות על מה שכתבו התוס' בתמורה (דף י') דקודם לידה לא שייך מחוסר זמן, מהך דחולין (דף ע"ה) דפליגי ר"י ור"ל בהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי דר"י סבר חלבו כחלב בהמה דחדשים גרמו ור"ל ס"ל חלבו כחלב חיה דחדשים ואוירא גרמי איתיבי' ר"ל לר"י מה חלב ושתי הכליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל בשלמא לדידי משו"ה מיעט רחמנא, אלא לדידך דחלבו כחלב בהמה אמאי מיעט רחמנא וליקרב א"ל מידי דהוה אמחוסר זמן, ולפי מה שכתבו התוס' דקודם לידה לא שייך מחוסר זמן א"כ קשה לר"י היאך הוה מחו"ז הלא במעי אמו לא שייך מחו"ז וכמו לענין הקדש לא שייך מחו"ז א"כ לענין הקרבה נמי עכ"ל ולק"מ דאין הדמיון עולה יפה דהתוס' כתבו בודאי רק דלענין הקדש ל"ש מחו"ז קודם לידה, אבל לענין הקרבה לא יעלה על הדעת כלל לומר שמותר להקריב קודם לידה:
ידידו דוש"ת חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני
סימן ג
בע"ה יום ג' ט' מרחשון תרנ"ט לפ"ק הראזאווא יצ"ו
שאלה. הנה בפה עירנו יקרה לפעמים קרובות בעגלים וגדיים. וטלאים שהאונה העליונה מצד הימין הסמוכה לגרגרת נסרכה לשומן הגרגרת ומצוי דבר זה לפעמים בעגלים הרבה עד כדי שליש ממספר כל העגלים שנשחטים בפ"ק וניכר שהסרכא הזאת איננה מהריאה, ובהריאה אין שום ריעותא רק כפי הנראה היא משומן הגרגרת ואין זו סרכא רק רירי השומן אשר מתחילה המה כמו רירים דקים ואח"כ כאשר יתפטם העגל יתעבו, ודבר זה מצוי הוא כמעט בכל מקום שמן אשר יומשכו ממנו רירים כאלה כנודע לבקיאים בזה שמתחילה יומשכו רירים כאלה ואח"כ כאשר תשמן הבהמה ויתעבו ניכר לכל ששומן הוא:
תשובה. הנה הרמ"א ביור"ד סימן ל"ט סעיף י"ג כתב דנהגו שלא למעך סירכות גדיים וטלאים ועגלים רק מטריפין אותם כי הסרכא רכה ומתנתקת במיעוך וגם. בהגבהת אצבע ישנם אחרונים שמחמירים בזה, ואמנם לענ"ד נראה לכאורה דבנ"ד גם לפי מנהגו שלא למעך בסרכות גו"ט ועגלים יש להכשיר, דהנה במרדכי בפרק אלו טרפות כתב בשם ראבי"ה וז"ל אונה העליונה הסמוכה לגרגרת ודרכו להפרד מן הגרגרת אם נסרכה לגרגרת טרפה וכן פסק בה"ג לפי שהגרגרת קשה ואינו סותמו כדאמרי' הכא האי סמפונא דאינקב לחברי' טרפה עכ"ל ומדקאמר דלכן טרפה מפני שהגרגרת קשה הוא ואינו מגין משמע דאי לא הוה קשה היה מגין שפיר וא"כ הוה סרכא בכסדרן, ולפ"ז היא טרפה רק לדעת רש"י ז"ל דס"ל דסרכא היא טרפה מטעם נקב אבל לדעת התוס' ורבים מהראשונים דס"ל דטרפות הסירכא היא מטעם שעתידה להחפרק ע"כ סרוכה לגרגרת כשרה כיון דהוה סרוכה בכסדרן ולא תתפרק ולפי זה אם סרכא כזאת עברה ע"י מיעוך, דאף דבעגלים וגו"ט אין ממעכין מכל מקום אם עברה ע"י מיעוך הוי ספק סירכא, דאף דהמיעוך אינו ראי' בבירור דהוה ריר בעלמא משום דגם אם היתה סירכא ודאית ג"כ מתוך רכוחה תעבור ע"י מיעוך, מ"מ סירכא ודאית ע"כ אינה והוי' ספק סירכא ולפ"ז הוה ספק ספקא, ספק דלמא היא ריר בעלמא ולא סירכא, ואם תמצא לומר דהוה סירכא הא היא סירכא בכסדרן ודלמא הלכתא כהתוס' ולדעתם אונה העליונה הסמוכה לגרגרת אם נסרכה לגרגרת כשרה:
ואל ישיבוני מדברי הרשב"א בחידושיו לחולין (דף מ"ו) דהקשה לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב וז"ל ועוד קשה קצת שהיינו חותכין מחתך שיטה זו דאין סירכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסחרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקובתם במשהו אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן המקומות שאין נקובתם במשהו כשרה ובבדיקה כו' ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא כל היכא דמסתרכה טרפה חוץ מכסדרן כו' עכ"ל, והנה הגאונים ז"ל ס"ל דטרפות הסירכא היא מטעם שעתידה להתפרק וא"כ מ"ט אסרו נסרכה לגרגרת הא הוה סירכא בכסדרן, לאו מלתא היא דהא אפשר דאף לגרגרת הוה שלא כסדרן כגון שנסרכה אונה אחרת לא אונה עליונה הסמוכה לגרגרת או האומה נסרכה לגרגרת דהתם חשיבה שלא כסדרן:
אלא דלפי זה הא הרמ"א פסיק ותני דאין ממעכין בכל סרכות גדיים וטלאים ועגלים ולפי הא דכתבתי שבסירכא כסדרן היכא דהוי טרפה לדעת רש"י משום דלא מגין אך לדעת החולקים כשרה בזה אפשר למעך מטעם ס"ס, וכל זה היה לו להרמ"א ז"ל להשמיענו ואדרבה הרמ"א ז"ל מסתם סתים לה בכל סירכות גו"ט ועגלים דאין ממעכין:
ונראה לענ"ד דאין זה ספק ספיקא דכיון דיש סירכא לפנינו נחשבת לטרפה ודאית כל שלא נמעכה ועברה ע"י מיעוך בודאי והמיעוך הוא בירור שאין זאת סירכא רק ריר בעלמא, אבל קודם המיעוך הזה אין אנו מסופקין בריר כלל רק דחושבין אותה לסירכא ודאית, וראי' לזה מהא דקיי"ל דריאה שנאבדה בלא בדיקה כשר בהפסד מרובה, ואם יש ריעותא בצלעות כתב הב"ח דטרפה ואמאי לא נימא דהוה ספק סירכא דאפילו אם תמצא לומר שהיתה סרוכה שמא עברה ע"י מיעוך, ואמאי לא נימא נשחטה הותרה, וכמו שכתב הרשב"א בחי' לחולין (דף מ"ו) דכיון דנחשבת לריר בעלמא לא נולד המטריף ואמרי' נשחטה הותרה א"ו דאם היתה סרוכה לא נכלל בספק דלמא ריר הוא דכיון דנסרכת וחקרח לודאי סירכא עד דברור לן שנתמעכה ואינה סירכא ובעגלים וגו"ט המיעוך אינו מורה כלום והוי' כאילו לא נתמעכה, ויעי' בסי' פ"א ובש"ך ובט"ז שם:
וראיתי בהגה' צבי לצדיק ביור"ד סימן ל"ט סעיף ג' וז"ל הפרי מגדים הקשה תיפוק לי' דנחוש שהיה סירכא שלא כסדרן ולמה קאמר בס"ק ד' דאין בקיאין בבדיקה, ונ"ל דלק"מ שהרי אנו רואין השתא שאין שום סירכא רק דחיישינן שמא נתקן עכו"ם וזה ודאי לא חיישינן שינתוק בכונה דיש כאן ס"ס שמא לא נתק ואת"ל נתק שמא היה מתמעך במשמוש עכ"ל, והנה אף דהא דאינה מתהפכת לא אכפת לן ונחשב לס"ס משום דהוה כספק על דהא מתחילה ע"כ צריכין אנו לראות אם יש שם סירכא אם לאו, אך מ"מ נראה לענ"ד דאין זה ס"ס כמו שכתבתי לעיל, דאם יש סירכא לא שייך למימר שמא תעבור ע"י משמוש, דרק אם נתמעכה אז יש לן בירור דלא היתה סירכא רק ריר בעלמא, אבל קודם שנתמעכה הסירכא לא מספקינן בהא, ולדבריו אמאי לדידן דאם נאבדה הריאה בלא בדיקה טרפה באין הפסד מרובה הא הוה ס"ס שמא לא היתה סרוכה ואת"ל שהיתה סרוכה שמא היתה עוברת ע"י מיעוך, א"ו דאין זה נחשב לס"ס וכמו שכתב הב"ח בסי' ל"ו דשלא כסדרן בחזקת איסור קיימת ויעי' בפ"מ במשבצות סי' ל"ט סק"ו. והנה נד"ד הוה סירכא בכסדרן וכמש"כ לעיל ומ"מ שמא תעבור ע"י מיעוך לא נחשב לספק כיון דבגו"ט ועגלים המיעוך אינו מברר ההיתר א"כ א"א לספק בהא כיון דאין עושה פעולתו לברר ההיתר כלל, דהא בדרכי משה כתב הטעם דלכן אין ממעכין בגו"ט ועגלים משום דהסירכא עדיין רכה ונמוחה, משמע דאין לספק כלל דלמא אינה סירכא מהא דנמוחה דגם סירכא גמורה נימוחה בודאי דבודאי רכה היא עדיין ואין כאן ספק כלל:
ועוד איך נחשב זאת לס"ס הא הוה רק משם אחד דאם נאמר שמא לא נתק א"כ לא היתה כלל סרוכה. וספק השני הוא שמא עברה ע"י מיעוך א"כ היה ריר בעלמא וג"כ לא היתה סרוכה א"כ משום אחד קאתית עלה דלא הוה סירכא. וס"ס משם אחד לא הוה ס"ס כמו שכתבו התוספות בכתובות (דף ט') גבי שם אונס חד הוא:
ובקושית הפרי, מגדים נלענ"ד לתרץ בפשיטות דכין דהריאה שלמה לפנינו ואין בה שום ריעותא מהיכי תיתי נימא דהיתה סרוכה ואף א"ת דהיתה סרוכה כיון דחזינן דנקלפה הסירכא כ"כ עד דאין ניכרת בהריאה שום ריעותא. אמרינן דקרום אתר היתה ואינה מהריאה כלל. וכמו שיצאו עתה להקל בקילוף הסירכות וכמו שכתב הט"ז גבי קרום ריגוש והרמ"א ז"ל בסוף סימן ל"ט:
והנה מדינא דגמרא בריאה הסרוכה למכה שבדופן מכשרינן משום דאי איכא מכה בדופן תלינן הסירכא בדופן. ואם יש מכה באברים אחרים כתב הראב"ד דג"כ תלינן הסירכא בהם ולא בהריאה וכ"כ הר"ן בשם הרבה מן המפרשים. אך הרמב"ן ז"ל כתב דדוקא אם יש מכה בדופן תלינן הסירכא בדופן אבל אם יש מכה בשאר אברים לא תלינן הסירכא בהם. ובטעמא דהך מילתא כתבו הר"ן והרשב"א ז"ל בחידושיו דדוקא בדופן הוא דכי אית ביה מכה תלינן בדופן וכשרה שלפי שהדופן הוא קשה אנו חולין שהריאה היא שנסרכה לדופן ולא הדופן לריאה ומחמת דופן היא וכשרה. אבל שאר מקומות רכים הם ואעפ"י שיש בהם מכה אפשר שמחמת ריאה וצמחים שלה עלתה בהם מכה וטרפה עכ"ל. אבל הרא"ש ז"ל בפרק אלו טרפות סימן כ"ה כתב וז"ל דדוקא בדופן שהוא רחב וליחתו מרובה נקלטת הריאה אליו אבל בשאר אברים לא עכ"ל. ולכאורה נראה לענ"ד דנ"מ בין שני הטעמים הוא כגון נד"ד דאם יש לתלות שהוא מן השומן דלדעת הרא"ש שפיר תלינן דכיון דהתם רק מפני שבשאר אברים אין בהם ליחות כ"כ אין מכה דידהו יכולה לקלוט את הריאה משום דרק מליחות המכה נקלטת הריאה דמהליחות נתהוים רירים שנסתרכים אל הריאה. ובשאר אברים אין בהם ליחות כ"כ דהמכה שלהם תקלוט את הריאה. אבל בשומן שלהם שפיר נקלטת הריאה דזה לא תליא בליחות כלל דמסתברא דבשומן של שאר אברים נקלטת הריאה שפיר. אבל לפי דברי הרשב"א והר"ן ז"ל דאף דחזינן דממכה נקלטת הריאה דהא בדופן תלינן דממכה שבדופן נסרכה הריאה להדופן. אך רק בדופן תלינן משום דאיפכא ל"ל דהריא' נסרכת לדופן לא הדופן לריאה משום דדופן קשה הוא להסתרך לריאה אבל אי הוה סברא לומר דאפשר לדופן להסתרך מן הריאה אז הוה אמרינן דאסור. משום דספקא הוה דלמא מהריאה נסרכת, ואף דאיכא למימר דממכה שבדופן אתי' הסירכא. ולכן בשאר אברים דרכים הם ואפשר דמריאה נסרכין אף דממכה דידהו נמי אפשר להסתרך אזלינן לחומרא ואמרינן דמריאה תלינן דכיון דאפשר דמהריאה אתי' הסירכא תלינן בה א"כ מאי מהני לן דנתלה בשומן. דאף דאפשר לומר דמשומן של שאר אברים נסתרכה הריאה הא אפשר נמי להסתרך מן הריאה ואזלינן לחומרא ואמרי' דמהריאה קאתי' הסירכא. וא"כ נד"ד לשיטת הראב"ד והרבה מן המפרשים דתלינן במכה שבשאר אברים שפיר אפשר לתלות נמי דמשומן הגרגרת אתי' כפי מה שהבקיאים בדבר אומרים דמרירי השומן נסחרכת הריאה. אך לפי מה שפסק הטור כהרמב"ן וכן הסכים נמי הרא"ש דבמכה שבשאר אברים לא תלינן. א"כ תליא האי דינא בטעמי' דהרשב"א והר"ן ז"ל לטעם הרא"ש ז"ל:
והנה הרשב"א הקשה לפי שיטת רש"י דס"ל דאין סירכא בלא נקב וז"ל ועוד ק"ק שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סירכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסחרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקובתן במשהו אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקובתם במשהו כשרה ובבדיקה כו' ולא כן דעת הגאונים כו' עכ"ל. והנה אם נימא בדעת הרשב"א שכונתו שלרש"י קיימת שיטה זאת שסרוכה לשאר אברים שאין נקובתם במשהו תלינן הסירכא בהון. כל שכן דאם יש בהם מכה או כל דכותי' דיותר נוכל לתלות הסירכא בהון. וכן כתב באמת הרשב"א בחידושיו לקמן (דף מ"ח) ד"ה ולענין בשם הר"ז הלוי דהיכא דסרוכה למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן כשרה בבדיקה. ולדברי רש"י הא סרוכה לדופן אף אם אין מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה בבדיקה. ומה שכתב הרשב"א ז"ל ואפי' לגי' רש"י ז"ל דאפי' בדליכא מכה בדופן כשרה בבדיקה אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשוי' להוציא רירין וכיון שממנה הרירין יוצאים ומתפשטים עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה עכ"ל. כלומר אבל בשאר אברים אינם מתחממים ומוציאים רירים ותלינן בריאה. כל זה לא כתב רק אליבא דגאונים אף אי סבירא להו כרש"י גבי סרוכה לדופן. אבל רש"י בעצמו כתב מפורש בחולין (דף מ"ח ע"א) ד"ה אין חוששין לה כו' ואמרינן דופן זה מכה היתה בו וכשתיתה קלטה הריאה אצלה עכ"ל ולפ"ז ליכא לחלק בין דופן לשאר אברים. דהא לא קאמר הך טעמא דהדופן דחוקה היא על גבי הריאה ומתחממת ועשויה להוציא רירים. והך טעמא דנקט אפשר לומר אף בשאר אברים דהא גם בהם אפשר לומר דמכה היתה בהם וכשחיתה קלטה הריאה אצלה. ומ"מ אף אי נימא דכונת הרשב"א הוא דלדברי רש"י היה צריך להיות כך דסרוכה לשאר אברים שאין נקובתם במשהו כשרה. אבל באמת גם אליבא דרש"י ז"ל אין הדבר כן. מ"מ זהו דוקא בסרוכה לאבר שלם דאין סברא לתלות הסירכא יותר בהאבר מבהריאה. אבל היכא דיש מכה באבר או שיש סברא אחרת לתלות בהאבר יותר מבריאה או שיש סברא לומר שאין זאת סירכא כלל רק כגון שהוא שומן. אז גם אליבא דרש"י כשרה:
דהנה לכאורה תקשה אטעמייהו דהר"ן והרשב"א ז"ל דלכן לא תלינן במכה שבשאר אברים דשאר אברים רכים הם ואעפ"י שיש בהם מכה אפשר שמחמת ריאה היא. הא כיון דחזינן דאיכא מכה בשאר אברים שראוי מהם להסחרך וכן נמי חזינן דראוי להסתרך משומן שבשאר אברים להריאה רק דכיון דשאר אברים רכים הם להסתרך ג"כ אף שהסירכא היא מהריא' משו"ה מטרפינן ואמאי לא נימא נשחטה הותרה. כיון שיש לתלות שהסירכא היא מהמכה שבשאר אברים או מרירי השומן הא חזינן דבכל מקום תלינן ואמרי' נשחטה הותרה. ויעי' בשו"ת רדב"ז ח"א סימן קמ"ג בשלמא לפי סברת הרא"ש ז"ל דמכה שבשאר אברים אין בה ליחות כ"כ להסתרך הריאה אצלה לא קשה מידי דאז ליכא למתלי כיון דאי אפשר להסתרך מהמכה וליכא לספוקי בהא כלל. אבל לפי סברת הר"ן והרשב"א קשה. דהא לדידהו גם בשאר אברים אפשר למתלי כמו בריאה ומ"מ תלינן בריאה ולא בשאר אברים והא נשתטה הותרה. וכן נמי תקשה דאי נחלק אליבא דרש"י ז"ל בין סרוכה לדופן ובין סרוכה לשאר אברים שאין נקובתם במשהו למימר דדופן קשה הוא להסתרך מריאה לכן ע"כ תלינן בדופן אבל בשאר אברים כיון דגם הם נוחים להסתרך תלינן בהריאה ואמאי לא נימא נשחטה הותרה ומהאברים היא הסירכא וקלטו אצלם הריאה. דהא הריאה ודאי נוחה הוא להסתרך כשאר אברים:
ונלענ"ד דהרשב"א ז"ל בחי' שם כתב וז"ל והרמב"ם ז"ל כך כתב יש מקומות שאם ימצאו סירכות מדולדלות מן הריאה אע"פ שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותן ודבר זה הפסד גדול כו' ואפשר לומר דאפי' בדיקה אינה צריכה ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בושט דהתם איתילידא בה ריעותא בבהמה כלומר שהוחל בה מעשה המטריף אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה כו' אבל בזו שאין כאן שום הוכתת איסור ולא התחלתו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכה עכ"ל. והנה הנך דס"ל דיש סירכא בלא נקב רק דחיישינן דתתפרק אפשר לומר אליבייהו דכיון דיש סירכא ודאית רק דאין אנו יודעים מאיזה צד תתפרק זהו נקרא הותל מעשה המטריף דהא סירכא ודאית יש רק דמספקינן אם מהאברים קאתי' ותתפרק מהם או מהריאה קאתי' ותתפרק מריאה, בהא לא אמרינן נשחטה הותרה, ואפשר לומר דהנך דס"ל דלא תלינן במכה שבשאר אברים ס"ל דיש סירכא בלא נקב, רק דתתפרק, ולכן אף דיש מכה באבר או דמסברא אפשר לתלות דמשומן האבר קאתי' מ"מ כיון דאפשר נמי לתלות בריאה ומספקא לן מאיזה צד תתפרק נקרא הוחל מעשה המטריף ואזלינן לחומרא, אבל למאן דס"ל אין סירכא בלא נקב נראה דהך הוחל בה מעשה המטריף ע"כ נצטרך לומר דכל היכי דאם נתלי לקולא נצטרך עכ"פ למימר דבהמה זאת אית בה ריעותא, אף דכשרה בריעותא זו מ"מ אם היתה ריעותא כזאת בהריאה מטרפינן לה אז תלינן לחומרא, דזה נקרא הוחל מעשה המטריף, כגון אם אין לפנינו מכה בשאר אברים וסירכא ע"כ מחמת נקב או מכה קאתי' ואם ניזל לקולא נצטרך לומר שמכה יש באברים, תלינן לחומרא דמכה זו ישנה בהריאה לא בהאברים, והטעם נראה לענ"ד דכיון דע"כ נצטרך לומר דבבהמה זאת יש שינוי מבשאר בהמות לא מוקמינן לה אחזקתה כדאמרי' ביבמות (דף פ"א) ר' יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו חולץ מפני שהוא סריס, והא רוב בני אדם אינם סריסים ואמאי לא ניזל בחר רובא אלא ע"כ הואיל ואשתני אשתני כדאמרי' בבכורות (דף מ"ב), וה"נ כיון דאשתני מרוב בהמות שאין להם סירכות אמרי' דאשתני ג"כ דלא מוקמינן לה אחזקה, רק דהיכא דאנו רואים מכה באברים אז לא נוכל לומר מאן לימא לן דהריעותא היא בהאבר דלמא בהריאה דהא לפנינו שהריעותא באבר, וכן נמי אם ניזל לקולא לא נצטרך למתלי בריעותא כגון שנוכל לומר דמחמת ליחה היא כמו בסירכא תלויה דלא נשתנית מאומה בהמה זו מגדר הרגיל בשאר בהמות דאית בהון ליחות, וכן נמי אם נוכל לתלות דמשומן קאתי' ג"כ הכי איתנייהו ברוב בהמות הבריאות והשמנות וג"כ לא שייך למימר דהותל מעשה המטריף בהא תלינן לקולא, ולפ"ז אפשר לומר דהראב"ד ז"ל דס"ל דתלינן במכה שבשאר אברים אזיל לשיטתו דס"ל דאין סירכא בלא נקב, ולפ"ז בנד"ד כשרה לכ"ע, דלהנך פוסקים דס"ל דאין סירכא בלא נקב הא תלינן במכה שבשאר אברים ודכותי' תלינן ג"כ בשומן ואמרי' דאין זאת סירכא רק רירי השומן של הגרגרת, ואפי' להנך דס"ל דלא תלינן במכה שבשאר אברים מ"מ לטעם הרא"ש ג"כ תלינן בניד"ד ברירי השומן, ואפי' לאינך טעמי מ"מ הא אינהו ע"כ ס"ל דטרפות הסירכא היא מטעם עתיד להתפרק ובנד"ד הא הוה סירכא בכסדרן ולהנך דס"ל דטרפות סירכא היא משום דעתידה להתפרק, א"כ בנד"ד כשרה דכסדרן לא תתפרק וכמו שכתבתי לעיל:
ועוד נראה לענ"ד דכיון דבמרדכי פרק אלו טרפות פסק דאם האונות העליונות הסמוכות לגרגרת דבוקות ממש לגרגרת כשר דהכי ריביתייהו, וכ"כ בסוף הגהות מרדכי בחולין בשם אנשי קנדיאה וכן פסק הרמ"א בסימן ל"ט סעיף ז' ובאור זרוע הל' טרפות סי' תי"א המובא בט"ז סי' ל"ט ס"ק י"א בבהמה שהיתה שמנה ביותר והיו ראשי האונות מובלעות בשומן והכשיר יע"ש, ודבר זה מצוי הוא מאד שהאונות דבוקות ומובלעות בשומן מרוב שומן הבהמה והכי רביתייהו ומסתמא בפעם אחת לא נדבקה כל כך אלא מעט מעט, ואם נימא דמתחילה כיון שרירי השומן מסתרכים להריאה היא טרפה, א"כ איך תחזור להכשירה, א"ו דגם מתחילה אמרי' דהכי רביתייהו וכשרה:
והנה ברא"ש פרק אלו טרפות סימן י"ד הביא דברי ר' יעקב גאון שפעמים מתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות או לאונות ולעינוניתא דורדא, וא"כ הא חזינן דאיכא כה"ג, ודכותי' נמי חזינן דמחמת שומן הגרגרת מתפשטין רירים ונדבקים להריאה ואינם סירכות אלא רירי השומן, אך קשה לי מהא דכתב בסוף הגהות מרדכי בחולין במנהגי אנשי קנדיאה וז"ל עוד רגילין בריאה הסרוכה לשומן הלב שנופחין אותה אם נתקת הסירכא מאיליה על ידי הנפיחה אז ריר הוא וכשרה ואם לאו סירכא היא וטרפה ובשומן הגרגרת מטריפין כל הסרוך אליה עכ"ל משמע מזה דרק בשומן הלב תולין אבל ברירי שומן הגרגרת אין תולין כלל, ואולי אפשר לומר כמו שכתב אא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק יור"ד סימן כ"א על דברי הרשב"א, וז"ל ואף שהרשב"א בתשובה סימן שפ"ג הטריפו ולא האמין לטבחים שכך הוא בהרבה בהמות, הרשב"א בימיו אכתי לא נודע לו מטיבו של זה הוריד עכ"ל, ומכ"ש הכא שנוכל לומר ג"כ שנשתנו עתה טבעי הבהמות דהא עכ"פ חזינן דבהרבה בהמות מוציאין רירים גם משומן הגרגרת,
ואפילו את"ל דלא הוי רק ספק אם הוא מרירי השומן מ"מ הוה ס"ס ספק אם הוא מרירי השומן ספק סירכא ואפי' את"ל שסירכא היא דלמא קיי"ל כהתוס' ושאר פוסקים דס"ל שטעם טרפות הסירכא הוא דלמא תתפרק, וכאן באונה העליונה הסמוכה לגרגרת אם סרוכה לגרגרת הוה סרכא בכסדרן וכשרה לפי שיטתם, והא אנן קיי"ל בנאבדה הריאה בלא בדיקה בגו"ט ועגלים דכשרה משום דלא מחזקינן בהון סירכות וכיון דחזינן דאדרבה מקלעי הרבה סירכות דבר זה מכריחנו לומר דאין אלה סירכות כלל אלא רירים. ובפרט לפי מה שכתב אא"ז בנודע ביהודה קמא חיור"ד סי' י"ז ובעוד כמה דוכתי וז"ל הנה המקרה לא יתמיד ולא יכיר מקומו להיות תמיד באבר מיוחד ובמקום מיוחד עכ"ל וכאן נסרך רק במקום מיוחד אשר נראה לעין שאין זאת סירכא כ"א מטבעי השומן להמשיך רירים, מכל הנך טעמי נראה לענ"ד שיש להכשיר סירכא כזאת אם עברה ע"י מיעוך עכ"פ גם בגדיים וטלאים ועגלים, כיון דמדינא בגסות אף בלא מיעוך מותרת ועי' בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ו והרבה אחרונים כתבו דהא דמחמירינן בגו"ט ועגלים מבגסות היינו דוקא היכי דההיתר היא ע"י מיעוך אז מחמירים בגו"ט ועגלים דאמרינן מתוך רכות הסירכא תתמעך אף שסירכא גמורה היא, אבל אם מדינא כשר אז ליכא נפקותא בגו"ט ועגלים מבגסות וזה פשוט, לכן לענ"ד באונה העליונה הסמוכה לגרגרת אם נסרכה לשומן הגרגרת ונראה שמרירי השומן הוא יש להכשיר אף בגו"ט ועגלים, ומה' אשא ברכה, שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה:
סימן ד
בע"ה יום ד' ט"ו כפלו תרנ"ט לפ"ק הראזאווא יצ"ו. למע"כ הרב הגאון מהור"ר
שלום דובעאר הגאבד"ק
קלעצק יצ"ו:
מה שכתב כת"ר עלה דכתבתי בתשובתי דאם סרוכה לשומן הגרגרת וניכר שזה הוא מרירי השומן שמותר גם בגו"ט ועגלים משום דהוה ס"ס, ספק שזהו מרירי השומן ולא סירכא ואת"ל דהוה סירכא הוה סירכא בכסדרן ודלמא הלכתא כהנך פוסקים דס"ל שטעם טרפות הסירכא היא שמא תתפרק והכא בכסדרן לא תתפרק, וע"ז כתב כת"ר וז"ל חדא דלמה לו לאוכוחי מדברי המרדכי דדוקא בגרגרת שהוא קשה הוא דאינו סותם אבל שומן דרך סותם הא להדיא כתב המרדכי בשם ראבי"ה העתיקו הב"י סל"ט וז"ל אם האומות או האונות סרוכות בשומן הגב היורד בין ב' הערוגות ויכול להכניס ביניהם אצבע קטנה טרפה וכ"כ רב נחשון גאון ואם דבוקה בלי הפרד כשירה שכן גידולה ומעשה בא לידינו באומה שאצל שומן הלב שהיתה דבוקה מלמטה אצל שומן הלב דרך גידולה וכו' ומ"מ היתה דבוקה יותר מכדרכה והכשרנוה מזה הטעם כו' עכ"ד. הרי דלא חילק בין אומה לאונה ובין אונה לאונה העליונה ובין גרגרת לשומן הגרגרת ובין שומן הגרגרת לשומן הלב ובכולהו פסק דאם יש קצת פילוש טרפה משום דסופה להתפרק עכ"ל, ומפני שכת"ר הוסף בדברי דברים שלא כתבתי כלל ע"כ כתב מה שכתב, דהנה מה שכתב כת"ר וז"ל דלמה לו לאוכוחי מדברי המרדכי דדוקא בגרגרת שהוא קשה הוא דאינו סותם אבל שומן דרך סותם עכ"ל כת"ר ודבר זה לא אמרתי כלל, אנכי הוכחתי רק דהוה כסדרן ולא תתפרק אבל אה"נ דלהמרדכי גם שומן דרך הוא אינו סותם התם, רק אם הגרגרת בעצמו היה רך היה סותם, וטעמא דמלתא אמינא להלן, ומה שכתב וז"ל הרי דלא חילק בין אומה לאונה כו' ובכולהו פסק דאם יש קצת פילוש טרפה משום דסופה להתפרק עכ"ל. הנה במרדכי לא נזכר כלל מזה דמשום דסופו להתפרק אסר ראבי"ה ז"ל כשיש בהם פילוש, אלא כת"ר כתב כן מדעתו ואדרבה מדהביא המרדכי הא דראבי"ה בסי' תר"ך עלה דשומן טהור סותם משמע דמדין סתימה קאתי עלה אי הוה סתימה או לא אבל לא מחשש פירוק, ועוד דהביא כן גם בשם רב נחשון גאון ז"ל והא באור זרוע הל' טרפות סימן תי"א ובתוס' חולין (דף מ"ז) כתבו דהגאונים ס"ל כרש"י דאין סירכא בלא נקב, וגם באור זרוע עצמו פסק כן ואיהו מסיק שם שכן האמת כרש"י ז"ל שאין סירכא בלא נקב, ולדידהו בודאי אין חילוק בין אונה העליונה הסרוכה לגרגרת לסרוכה למקום אחר, אך להנך פוסקים דס"ל דיש סירכא בלא נקב, אך טעמא הוה מפני שעתידה להתפרק, הכא כיון דהוה כסדרן לא תתפרק:
ומה שכתב מהא דהתוס' בחולין (דף מ"ט) כתבו דבריאה שניקבה ושומן סותמתה או שנסרכה לשומן פשיטא דטרפה דסתימתה אינה כלום דאין שומן לריאה ואין שומן זה שלה כלומר דמקרי דבוק או סרוך לאבר אחר ועתיד להתפרק בכה"ג ובכה"ג לא מקרי מקום ריביתא אע"ג שמונח ושוכן אצלם תמיד כו' עכ"ד בביאור קצת, הרי דלא מחלקי כלל בין שומן לשומן דבכ"מ שהוא דבוק או סרוך לאבר אחר לא אמרינן היינו ריביתא אע"ג דלא ס"ל כדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב ש אפ"ה טרפה משום דלאבר אחר אמרי' דסופה להתפרק ותינקב עכ"ל כת"ר, ועוד מאריך כת"ר ומסיק לחלק בין דבוקה דהוה כסדרן לנסרכה דלא הוה כסדרן, וזה אינו נראה כלל דבמקום אחד יהיה נחשב כסדרן ושלא כסדרן דבכל מקום היכי דנחשב כסדרן גם סרוכה מותר, ומה שביאר כת"ר דברי הנך פוסקים דמחלקים בין סרוכה לדבוקה משום דס"ל דסרוכה תתפרק, זה לא נמצא בדבריהם כלל, וא"א לומר כן דכיון דהוה דרך ריביתא בודאי לא תתפרק, אלא דלדידהו דבוקה הוה סתימה מעלייתא וסרוכה לא הוה סתימה מעלייתא:
ובדברי התוס' שס"ל דיש סירכא בלא נקב וטרפות הסירכא היא מטעם שעתידה להתפרק והוסיף כת"ר בדבריהם דמשו"ה אין שומן אחר סותם דאין שומן לריאה ואין שומן זה שלה כלומר דמקרי דבוק או סרוך לאבר אחר ועתיד להתפרק, אין כן כונת התוס', דאף דס"ל דיש סירכא בלא נקב, אבל כאן כונתם היא היכי דהריאה היא נקובה בודאי והשומן סותם הנקב אין זו סתימה מעלייתא ואף דבשר מאבר אחר הסמוך אם היה סותם הנקב הוה סתימה כמו בריאה שניקבה ודופן סותמתה אך שומן אינו סותם. וטעמא רבה איכא בהא והדברים מבוארים בספר בית אפרים ח"ב בקונטרס הראיות סי' ט"ז משום דשומן לא דמי לבשר דבשומן שייך לחלק ולומר דדוקא שומן שהוא גדל באותו אבר עצמו שהוא אדוק בו מאוד הוי סתימה משום דשומן כזה אף אם יוכחש מ"מ לא יסור משם לגמרי והדרא בריא, אבל בסתימת שומן מאבר אחר אע"פ שהוא גדל אצלו ממש מ"מ לפעמים יוכחש ויתמעט ולא יאדק סתימתו לאבר זה שהנקב בו משו"ה לא הוי' סתימה, משא"כ בדופן שלעולם הוא גדל עם הריאה כאחד וסמוך לו בתולדה ולעולם היא נדחקת לדופן במיצר החזה לכך שפיר מועיל סתימת הדופן אף דהוא אבר אחר עכ"ד יע"ש, ולפ"ז באונה העליונה הסמוכה לגרגרת אם הגרגרת היתה רכה היתה סתימה מעלייתא כיון שתמיד היא סמוכה לו, אך בשומן הגרגרת אין כאן סתימה מעלייתא דהוה שומן מאבר אחר ואפשר שיוכחש ויתמעט ולא תאדק סתימתו, אבל אין זה ענין כלל לסירכא דהיכי דנחשבת לסרוכה כסדרן אין חסרון ממה שסרוכה לאבר אחר דאף שסרוכה לאבר אחר אם הוא סמוך לו בתולדה הוה כסדרן, וכאן כיון שסמוכה לה בחולדה וכמבואר מהא דהמרדכי א"כ אם סרוכה שם הוה כסדרן ורק לטעמא דאין סירכא בלא נקב לא מהני הא דהוה כסדרן דאין כאן סתימה כדבעי, אבל לטעם שעתידה להתפרק מהני הא דהוה כסדרן דהכא לא תתפרק:
ובדעת ראבי"ה שבמרדכי נראה לענ"ד דא"א לומר באופן אחר, דבודאי הך סירכא היא בכסדרן דהא כתב וז"ל לפי שהגרגרת קשה ואינה סותמה כדאמרי' הכא האי סמפונא דאינקיב לחברי' טרפה ולא דמי להדורא דכנתא דאינקיב לחברי' דכשרה דהתם שאני משום דמיהדק וסותם, אך אם דבוקה לגרגרת ומהודק למעלה ולמטה כשר עכ"ל, ואי הוה סירכא שלא כסדרן ל"ל למימר דקשה ואינו סותם אף אי הוה רך נמי לא סתם, ומדמקיש לה להך דהדורא דכנתא נמי משמע דתשיב לה כסדרן, ואדרבה מדמכשיר אם דבוקה ע"כ ס"ל דהוה כסדרן דבשלא כסדרן לא נפקא מינה מידי אם דבוקה אם לאו, והחילוק שבין דבוקה לשאינה דבוקה, דמ"ט לא הכשיר גם באינה דבוקה כיון דהוה כסדרן כבר כתבתי לעיל:
והנה מדברי כת"ר במה שחילק בין סרוכה לדבוקה שסרוכה חשיב לה כת"ר לשלא כסדרן ודבוקה כסדרן משמע שמחשב שטעם היתר הדבוקות לגרגרת הוא מתוך שסמוכות לה אונות העליונות דרכם להסתרך ולהדבק יחד, אמנם ראיתי בתבואת שור שכתב שטעם היתר הדבוקה היא דאמרינן דכך נולדה וכ"כ בס' ראש אפרים ובאמת בבעל העיטור כתב על דבוקה בשדרה דכך נבראת וכ"כ באור זרוע בשם בה"ג וכ"כ בטור בשם הרשב"א, אבל אין מזה הוכחה על אונות העליונות הדבוקות בגרגרת, דבלאו הכי שאני בין דבוקות לגרגרת לשאר דוכתי גבי אם יכול להכניס אצבע יעי' בסי' ל"ט בש"ך ס"ק כ"ג, ומלשון המרדכי והגה' אשרי שכתבו דרך גידולה אין מזה ראי' דכך נבראת דאפשר לפרש כמו היינו רביתייהו דבש"ס חולין (דף מ"ו ע"ב) דפירש"י זו מגינה על זו כו' שמתוך ששוכבות זו על זו אינו מתפרק עכ"ל, והראב"ד פירש היינו רביתייהו היינו דרך גדילתן שמתוך שדוחקות זו את זו מתוך דוחק רביצתן נסרכת ועי' בב"י יור"ד סי' ל"ט גבי דיני דבוקות, ומה גם לפי מה שכתבו האחרונים דהך דינא איתא בבהמה שמינה, משמע דאח"כ נתהוה דבר זה, וע"כ הבאתי זה להסתעייא מזה בתשובתי:
שוב מצאתי בספר לבושי שרד בסימן ל"ט ס"ק פ"ז שכתב ג"כ דאונה העליונה הסמוכה לגרגרת אם סרוכה לגרגרת היא סירכא בכסדרן וטרפה רק לדעת הפוסקים דס"ל דטרפות הסירכא היא מטעם נקב:
ולכאורה יש להקשות מהך דכתב הרשב"א בחידושיו בחולין סוף (דף מ"ו) להקשות על שיטת הראב"ד דס"ל דשלא במקום רביחא ודאי מחמת נקב היא אך במקום רביחא תולין שמפני דוחק רביצת' עליו נעשית הסירכא, והקשה ע"ז הרשב"א וז"ל ועוד תרתי אוני דסמיכן בכסדרן מגב לגב כל שכן מחיתוך לגב היה לנו להתיר לפי דבריו כו' ואפי' יציאתה מחיתוך לגרגרת או לשאר המקומות מותרת כו' עכ"ל א"כ משמע מזה דדעת הרשב"א היא דמחיתוך לגרגרת אין זה נחשב מקום רביחא כיון דלדידי' אסורה, אך באמת לא קשה כלל מזה, דלכאו' יש להבין דאמאי מסיק שם הרשב"א דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה איך תתפרק כיון שתמיד היא אצלה, והא הראבי"ה לא קאמר רק דגרגרת קשה היא ואינה סותמת אבל לא דתתפרק, א"ו דכונת הרשב"א הכי היא דלהראב"ד דמפני דוחק רביצתה מוציאה ליחה לכן בכסדרן כשרה, דא"כ מ"ט מכשרינן דוקא מחיתוך לחיתוך דלפי טעמו כיון דיציאת הסירכא היא מחיתוך שבין האונות ששם יש דוחק הרביצה ותלינן שמפני כן הוציאה סירכא מ"ט לא נאמר נמי אם נסרכה סירכא זו לאחד משאר המקומות לאו דוקא לחיתוך של האונה הסמוכה לה ששם גם כן תהיה כשרה כיון שסירכא כי האי אינה מחמת נקב כ"א ליחה מחמת דוחק הרביצה, וא"כ סירכא כזאת לגבי הגרגרת הוה בודאי של"כ, ולכן מסיק הרשב"א וז"ל אלא ע"כ יתרץ רבינו ז"ל כפי מה שתרצנו אנחנו דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה ויקרע העור עכ"ל, דכיון דהך סירכא שיצתה מחיתוך שבין אונה לאונה הוה שלא כסדרן לגבי הגרגרת ודאי דחיישינן שמא תתפרק:
והנה כת"ר הקשה על דברי מהא דהביא הרא"ש הך דמר יעקב גאון שהתיר לנענע בנסרך לשומן הלב ומהרבה פוסקים משמע דרק בנסרך לשומן הלב הכשיר אבל לא לשומן הגרגרת, והאריך כת"ר בזה, הנה מסתימת הלשון שהביא הרא"ש משמע דס"ל להגאונים דאין סירכא בלא נקב, וכך כתבו התוס' בחולין (דף מ"ז) בשם תשו' הגאונים וכ"כ באו"ז הל' טריפות דהגאונים ס"ל דאין סירכא בלא נקב וא"כ לדידהו ליכא שום נפ"מ לטיבותא בין גרגרת לשאר מקום דלדידהו התם נמי לא סתים משום דקשה היא, רק היכי דידעינן בודאי שאין זאת סירכא רק ריר בזה מכשירין ומה"ט הכשיר אם נסרך שומן הלב לאונה או לאומה או לעינוניתא דורדא דהוה של"כ בודאי, אלא כיון דשם דרך הוא שמרוב שומן מוציא רירים אם כן בודאי כל שניתק מחמת נענוע כשרה כיון דהוה בודאי ריר. אבל אם נסרך לגרגרת התם ספק הוא אם הוא ריר או סירכא אף שניתק דאפשר מתוך כובד כל הריאה תנתק אף סירכא גמורה ומספיקא לא מכשרינן, אבל לדידן כיון דמספקא לן אם טעם טריפות הסירכא הוא מטעם נקב או מפני שעתיד להתפרק, ואם נאמר דהוה מפני שתתפרק סרוכה לגרגרת כשר ואפילו את"ל שאינה אלא מטעם נקב דלמא ריר הוא והוה ס"ס וכשרה לדידן:
עוד הביא כת"ר מהא דהביא הב"ח דברי מהרש"ל שכתב עלה דנענוע וז"ל וקבלתי בשם מהר"ר יעקב פאלאק שאין לנענע רק בגסה ולא בדקה, ועוד הקשה כת"ר וז"ל ומלבד זה תמוה כיון דלכ"ע שומן הגרגרת מגרע גרע לענין זה משומן הלב א"כ אם נקל בזה כש"כ דצריכין אנו להקל בשומן הלב ובשאר אברים למעך בהם א"כ בטל דין הרמ"א מכל וכל עכ"ל כת"ר. ותמיהני עליו הא כבר כתבתי דאנו מחמירים בדקות רק היכי דההיתר בגסות הוא ע"י מיעוך או ע"י נענוע אך כיון דסרוכה לגרגרת בגסה ג"כ מותר אף בלא מיעוך היכי דניכר דהם מרירי השומן דהא גם בלא מיעוך ידעינן דדרך השומן להוציא רירים, רק דהנענוע דכתב הגאון הוא מוציא מידי ספק גבי שומן הלב דהוה רירי השומן, אבל בגרגרת אין הנענוע מועיל להתיר רק דנשאר בספקו, וכיון דבנסרך לגרגרת הוה סירכא בכסדרן הוה ס"ס להתיר אף בלא נענוע ובלא מיעוך אף בגסה וא"כ ליכא נפקותא בין גסה לדקה, משא"כ בשאר אברים דהתם ההיתר הוא רק המיעוך והנענוע א"כ רק בגסות אפשר להתיר דלגבייהו נענוע ומיעוך מועיל אבל לא לגבי דקות, ושפיר כתב הרמ"א ז"ל, ובנד"ד כיון דלפי מראית עין הבקיאים בדבר אין אלה רק רירי השומן וגם רבוי הסרכות בדקות ודוקא בעגלים השמנים ביותר ומה שהן במקום אחד ומקום הוה סימן דאין זה כ"א מרירי השומן ועכ"פ מידי ספקא לא נפקא, וא"כ כיון דהוה סירכא בכסדרן הוה ס"ס להתיר ולרוחא דמלתא מצרכינא גם מיעוך, ובתנאי שיהי' ניכר להבקיאים שהם מרירי השומן:
חיים פישל עפשטיין החופ"ק הנ"ל.
סימן ה
בע"ה יום א' י"ט כסליו תרנ"ט לפ"ק הראזאווא יצ"ו. למע"כ הרב הגאון כו' מהור"ר שלום
דובער שליט"א הגאבד"ק
קלעצק יצ"ו:
מה שכתב כת"ר לדחות הראי' שהביאו האחרונים דאם פירש העגל מלינק שלשה ימים שוב אינו נקרא יונק אבל אם לא פירש שלשה ימים עדיין נקרא יונק מכתובות (דף ס') שאם תינוק פירש מלינק שלשה ימים מעל"ע אחר כ"ד חודש לא יחזירוהו וכתב כת"ר דהתם משום הרגל התינוק לינק קאתינן עלה ולהוציא מההרגל בעי שלשה ימים והביא כת"ר ראי' מהך דפ"ק דשבת (דף י"ט) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת ופירש הרא"ש שם, עדיפא הו"ל להדר"ג להביא ראי' מהך דפסחים (דף נ"ה ע"ב) אמר רב הונא לא שנו אלא תוך שלשה למורדה כו' אבל לאחר שלשה למורדה דפרח לה צימרא מינה, ואליבא דפירש"י ז"ל דפירש דאכתי לא פרח צימרא לא עבר חמימותי' ממנה והיא נוחה להחזיר עכ"ל משמע מפירושו דכיון דעברו שלשה ימים וכבר הורגלה שלא לישב עבר חמימותי' ממנה ולא תחזור לישב עוד, אך בכסף משנה בהל' יומ"ט פרק ח' הל' כ"א כתב וז"ל א"נ י"ל שרבינו מפרש אבל אחר ג' פרח צימרא מינה פרח לו החום ואפילו אם תחזור ותשב על אותם ביצים שוב לא תועיל משמע שמפרש שפרח החום מהביצים ואין כאן שינוי מההרגל כ"א שינוי בטבע הדבר, וכ"כ בשלטי גבורים פרק מקום שנהגו שלאחר ג' ימים לבריחתה אין תקנה בחזירתה, משמע שמפרש ג"כ כמו שכתב הכ"מ אליבא דהרמב"ם ז"ל, והנה הט"ז באו"ח סימן תקל"ו ס"ק ב' כתב וז"ל בתוך ג' ימים לבריתה דאז אכתי לא פרח החמימות מהבצים עכ"ל, ולדבריהם חזינן מזה דכל היכי דצריכים להשתנות בטבע הדבר צריכים לזה זמן שלשה ימים ובפחות משלשה ימים לא נשתנה, ולפ"ז ה"נ גבי עגל כל שנחשב ליונק ואבריו רכים צריכים זמן ג' ימים שלא לינק כדי שישתנה טבעו ויתקשו אבריו:
וכן נמי מהא דחולין (דף נ"א) הוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה וכן מהא דיבמות (דף ק"כ ע"א) אין מעידין אלא עד שלשה ימים מכל זה משמע דלאחר ג' ימים משתנה, וכן נמי גבי מילה אמרי' בשבת (דף פ"ו ע"א) שמרחיצין את המילה ביום השלישי, וגבי חיה אמרינן שם (בדף קכ"ט ע"א) דעד שלשה ימים בין אמרה צריכה אני בין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת, משמע נמי דכל היכי דנשתנה מכפי מה שהיה מקודם צריך לזה זמן שלשה ימים כדי שישוב לקדמותו ואכמ"ל, ומשו"ה נמי גבי תינוק שפירש מלינק כיון שמשתנה מהרגלו ע"י שינוי וסת הוה חולה וצריך לזה שלשה ימים להשבת נפשו, וה"נ גבי עגל צריך שלא לינק שלשה ימים כדי שישתנה טבעו ויתקשו אבריו:
ונראה לענ"ד עוד דהך דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת התם נמי מתוך שלא הורגלו בזה ע"י שינוי וסת הוו חולים ומשו"ה אין נפשם חוזרת עליהם אלא לאחר ג' ימים וכך מורה לשון השלטי גבורים שם בשבת וז"ל מיי' פרק ל' מהל' שבת כתב דהא דאין מפליגין בספינה תוך ג' ימים לשבת היינו דוקא בימים שמעוררים הקיא וגופו או אדם משתבר ואין רוחו חוזרת עד אחר שלשה ימים עכ"ל, והא התם בכתובות דקאמר דבמכירה כופה ומניקתו ז"ל הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"א הל' ט"ז אבל אם הכירה ואפי' הוא סומא אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הולד עכ"ל, הרי דהתם כשמכירה ע"כ הוא רק הרגל אצלה ואעפ"כ אם נשיב אותו מהרגלו הוי' סכנה:
והנה כת"ר כתב דלחלוחית החלב נשאר בהעגל רק יום אחד ולכן אם לא ינק יום אחד יש למעך הסירכא והביא ראי' מהא דאיתא בפרה פ"ט מ"ה ומייתי לה בפסחים (דף י"ח) פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעל"ע ר"י אומר בטלו במעיה ופירש"י ז"ל כששחטה בתוך מעל"ע בשרה טמא דעדיין לא נתעכלו אבל לאחר מעל"ע כבר נתעכלו ופרחה לה טומאה דבטלו במעיה לכו"ע, ולפ"ז לאחר מעל"ע נתעכל וכלה ליחלחותו ושמנונית הבא מן החלב לגמרי וממילא דכלה נמי רכות איבריו הבא ע"י זה ושרי למעך עכ"ד, ותמיה לענ"ד דאטו אמרינן דלכן אין ממעכין בעגלים משום דהסירכא היא מלחלוחית החלב, אנן הכי קאמרינן דכל זמן שהוא יונק סירכותיו רכות וגם סירכא גמורה היא רכה ומתנתקת במיעוך, וז"ל הדרכי משה והטעם דבגדיים וטלאים הסירכא עדיין רכה, ונמוחה ע"י משמוש ואמרו לי שמטעם זה נוהגין שלא למעך בעגלים עכ"ל, והא המקור להך דבעינן שיהא יונק הוא בחולין (דף קכ"ג) ושם אמרי' דכל זמן שיונק גם עורו רך, וזה בודאי אין סברא לומר שמלחלוחית החלב העור רך, דבשלמא התם גבי פרה ששתתה מי חטאת שייך למימר שבפנים הבהמה עוד יש לחלוחית, וכן נמי אפשר לדחוק גבי סירכות, אבל גבי עור בודאי לא תלי בלחלוחית החלב אלא דטבע החלב שמרכך האברים כל זמן שניזון ממנו, וא"כ מאי מהני שלא ינק יום אחד אטו ביום אחד ישתנה טבעו ויתקשו האברים, דכל זמן שלא נקרא פירש מלינק ע"כ פעולת החלב לא נשתנתה בו, ועוד הא ביום אחד לא יתרגל לאכול מאכלים אחרים וא"כ מאי מהני שלא ינק, דאדרבה כשלא ינק ג"כ הרי הוא נחלש יותר ולא שייך לומר שיתחזקו האברים והסירכות, ועוד הא אנן קיי"ל דאין סירכא פחותה מג' ימים ומאי מהני לן שלא ינק העגל יום אחד ואח"כ תמצא בו סירכא איך נתלה שהסירכא ההיא היא מהיום דאינו יונק עוד הא אין סירכא פחותה מג' ימים וע"כ מקודם בעוד שהיה יונק נתהוה הסירכא, ולומר שכיון שפירש מלינק גם הסירכא תתקשה תיכף זהו דוחק, והנה הב"י הביא בשם הר"י הלבן דלכן מכשרינן במיעוך משום דאמרינן דכיון דעברה במיעוך סירכא בת יומא היא וכאן אינה ראי' די"ל דבאמת היא סירכא גמורה ואינה בת יומא אך מקודם ג' ימים ככל סירכות היא, ומשו"ה נמי מתמעכת שכיון שאז ינק א"כ גם סירכא גמורה מתמעכת:
ומה שהקשה כת"ר מהך דפרה פ"ט מ"ה פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעל"ע והא בברכות סוף פרק אלו דברים (דף נ"נ) משמע דשיעור עיכול הוה מקודם מעל"ע, ותירץ כת"ר דבאמת נתעכל זמן רב קודם מעל"ע אך עד מעל"ע עדיין נמשך ליחות בהבהמה מהמשקה והוה משקה טופח דמטמא ובהכי ניחא לי' לכת"ר הך דאהלות פרק י"א מ"ו כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל"ע ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף דר"ש, ריב"ב אומר בעופות ובדגים מעל"ע, דהוה כהך דפרה דר"ש סבר דאזלינן בחר זמן עיכול וריב"ב סבר דאחר שנתעכל המאכל חשוב כפירשא בעלמא מ"מ כל שנמשך לו עוד ליחות ושמנונית מאותו המאכל אכתי לא בטלה טומאה עכ"ל כת"ר, ולענ"ד קשה להבין את דבריו, דבשלמא גבי פרה ששתתה מי חטאת כיון דהוה משקה טופח מטמא אבל הך דהכלב שאכל בשר המת דמטמא עד ג' ימים וכן בעופות ובדגים דמטמאו עד מעל"ע ולדברי כת"ר כבר נתעכל רק שעוד יש ליחות איך מטמא דהא דאמרינן בנזיר (דף מ"ט) דנצל מבשר המת מטמא היינו דבשר המת עצמו שנמוח ונעשה מוהל, אבל כאן שבשר המת עצמו כבר נתעכל וכלה ואולי הליחות שנשארו אינם מהבשר ואת"ל דבודאי הליחות הן מהבשר עצמו וא"כ הוי נצל דמטמא הא בפרק ב' משנה ג' מזבים איתא הכלב שאכל בשר המת ג' ימים מעת לעת הרי הוא כברייתו, והרמב"ם בפי' המשניות כתב וז"ל כי כל ג' ימים נחשוב אותם בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי איננו מתעכל עכ"ל, ומכ"ש לפי גרסת הר"ש והרא"ש והוא שיהיה כברייתו וכתבו וז"ל והוא שיהי' כברייתו שלא ישתנה, אם נשאר רק ליחות לא מטמא שהרי נשתנה ולדידהו מיירי שעדיין הבשר בעין ולא נתעכל:
ונראה לענ"ד לומר בקושית הדר"ג דהנה הרמב"ם בפי' המשניות ברכות סוף פרק אלו דברים ז"ל פירוש יחעכל יהיה נטחן המאכל ולכאורה יש להבין מ"ט לא פי' כמו שמפרשים בכל מקום נתעכל דהיינו שכלה לגמרי כמו נתעכלו המעות בקידושין (דף נ"ט) ובבכורות (דף מ"ט), וכמו שכתב הרמב"ם בפרק י"א הל' י"ח מהל' בכורים ואם אמר לו לאתר ל' יום בנו פדוי אעפ"י שאין המעות קיימין כו' עכ"ל, והיינו פי' נתעכלו המעות בגמרא, אלא הנלענ"ד דתרי גוונא עיכול יש בתחילה נטחן המאכל ונשתנה צורתו מכפי מה שהיה מקודם אך עכ"פ מונח הוא בתוך האצטומכא יום שלם ובכלב ג' ימים, ויעיין במגן אברהם סימן קפ"ד ס"ק ט', ובהכי ניחא כל הני שמעתתות דגבי ברכת המזון זמנו עיכול ראשון שאז מתחיל להיות רעב כשנשתנה המאכל, וגבי פרה ששתתה מי חטאת נמי ש שעד מעל"ע אינם כלים במעיה מטמאין וכמו שפי' רש"י ז"ל בפסחים (דף י"ז ע"ב) ד"ה ששתתה מי חטאת ושחטוה בעודן במעיה, והא הרמב"ם מפו' כתב בפי' המשניות פרה פרק ט' דגם קודם מעל"ע נשתנו דז"ל כי דינה משפט החטאת ואפי' נשתנה בחלל הפרה עכ"ל, וכן נמי גבי כלב שאכל בשר המת כיון דעודו במעיו אף שנטחן מטמא, והא דנקטי הר"ש והרא"ש בלשונם והוא שיהיה כברייתו שלא ישתנה, היינו שלא יתעכל לגמרי אך אם יצאו ממנו אז אינו מטמא דחשיבי כמעוכלים כמו גבי זאבים שבלעו תינוקות וכמבואר במנחות (דף ס"ט) ויע"ש בתוס' וברמב"ם הל' טומאת מת פרק י"ח:
והא דהביא ראי' מתמורה (דף ל') דמשמע דרק מעל"ע יכולה לחיות מאכילה אחת הנה ראי' זאת כבר הביאה בס' הר הכרמל, וראיתי בספר שו"ת שם ארי' חיור"ד סי' ח' שכתב שבספרו ערוגת הבושם השיג על ס' הר הכרמל, אך איננו לפני לעיין בו, ולענ"ד נראה בזה דהתם כיון שהאוכל שוהה בהאצטומכא מעל"ע א"כ כל עוד שהאוכל במעיה אינה נחלשת וכמו דאמרי' בנדרים (דף מ"ט ע"ב) אלו אין יוצאים מבני מעים כל עיקר כו' כ"ש שנסמוך עליהם למחר, ופי' הר"ן שמתוך שאין מתעכלין במעים וכל זמן שעומדים שם זנין את הגוף עכ"ל, ולאחר שיצא המאכל מן הגוף אז אינו זן אותו עוד אבל מ"מ עושה פעולתו עפ"י רוב עד ג' ימים וכדמשמע ברא"ש בע"ז פרק אין מעמידין סי' כ"ז שכתב שאם התענה ג' ימים התירו פת עכו"ם מפני חיי נפש, ובאמת מצינו שהמאכל עושה פעולה בגוף לזמן יותר מרובה בברכות (דף מ' ע"ב) הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, ושם, הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו, ובנדרים (דף מ"ט ע"ב) אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחי וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת ופירש"י וקושר אני צידעי פדחתי משום מיחוש ראשי מפני ד' כוסות ששתיתו שאני חושש מהן מפסח עד עצרת עכ"ל הרי דהמאכל עושה פעולה בגוף אוכלו זמן רב, והא הרמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה פרק ב' הל' ג', כתב וז"ל וכן למראה ולהרהור תולין בהם מעל"ע, אבל למאכל ולמשתה ולקפיצה ולמשא תולין בהן כל זמן שמצטער עכ"ל, והיינו אף יותר ממעל"ע, הרי דלא אמרינן דהמאכל עושה פעולה רק מעל"ע:
חיים פישל החופ"ק הנ"ל,
סימן ו
בע"ה יום א' כ"ז ניסן תרס"ט לפ"ק סייני יצאו. להרב הגדול מוהר"ר יהושע
מילאשעווסקי הרב דהארעסק מה שכתב כת"ר בהא דחקרו האחרונים אי אסמיק רוב הדקין אם מחזיקין דם בהמיעוט שלא אסמיק ואא"ז בצל"ח העלה דלדעת רש"י והרמב"ם לא אמרי' רובו ככולו בדבר התלוי בטבע, והקשה כת"ר וז"ל למה לו להביא ממרחק הלא מוסכם מכל הפוסקים דכל אבר שנקיבתו לחלל או מפולש אם נשאר מעט שלא ניקב כשר ולא אמרינן רובו ככולו עכ"ל, במחילה מכת"ר דלא נחית להא דאינו ענין כלל להא דבניקב רובו לא אמרינן רובו ככולו, דבניקב רק רובו ונשאר מיעוט שלא ניקב איך שייך כלל לחקור אם נימא זיל בתר רובא דהא קמן דמיעוט יש דאינו מנוקב ואנן בעינן שיהא כולו מנוקב דאטו הרוב מכריחנו לומר דהמיעוט הוא כמי שאינו היכא דעינינו רואות שישנו, ואנן בעינן שיהא כולו נקוב, אבל בהא דחקרו באסמיק, התם לא לקותא היא כלל, רק דאמרינן דטבע הבני מעיים' מסתמא אין בהם דם, ולכך אין מחזיקין דם בבני מעיים, והר"ן כתב בשם הרמב"ן וז"ל ודקדק הרמב"ן ז"ל מדאמרי' אין מחזיקין דם בבני מעיים ולא אמרינן אין דם בבני מעיים דדוקא מסתמא הוא דלא מחזיקין הא איסמק חיישינן ובעי מליחה עכ"ל וזהו המקור לדברי המחבר בסי' ע"ה סעיף א', והאי אסמיק אין זה לקותא וקלקולא בהבני מעיים, רק דחזינן דהאדימו מחמת הדם שיש בהם, וטבען נשתנה שיש בהם דם:, וע"כ שפיר יש לחקור כיון דחזינן דאסמיק רוב הבני מעיים חזינן דטבען שיש בהם דם א"כ נימא נמי דבהמיעוט אף דלא אסמיק ג"כ נחזיק דם, כיון דטבע של בני מעיים אלה נשתנו שיש בהם דם, אפשר דאף בהחלק דלא אסמיק ג"כ יש דם, או דלמא כיון דהמיעוט לא אסמיק הדר לכללא דאין מחזיקין בהם דם:
והנה כת"ר כתב לפרש בהא דנחלקו בביצה (דף ז' ע"א) רב הונא אמר רב לחד לישנא ור' יוחנן, שרב הונא אמר רב ס"ל דביצה עם יציאת כולה נגמרה אבל רובה לא ור' יוחנן ס"ל דביצה עם יציאת רובה נגמרה, וכתב כת"ר דטעם מחלקותם וז"ל לפי דברי הצל"ח ז"ל דלדעת רש"י והרמב"ם ז"ל לא אמרינן רובו ככולו בדבר התלוי בטבע ה"מ בדבר שאין הכרח שיהי' המיעוט עתיד להלקות הרוב משא"כ בדבר שעתיד לפסק בזה אמרי' רובו ככולו, ולפ"ז ר' יוחנן ס"ל כיון דסוף המיעוט לצאת הוה כמאן דיצתה כולה ורב ס"ל דהוה ככל דבר התלוי בטבע דלא אמרי' בי' רובו ככולו עכ"ד, והנה אם מפני שסוף מיעוט הביצה לצאת, הא היכי דאסרינן מפני שעתיד להפסק אז אף שעדיין לא שלטה הלקותא ברובה כל היכי דידעינן שעתיד להפסק אסרינן ולא אכפת לן כלל אם עוד לא לקתה ברובה, וא"כ אמאי קאמר דביצה עם יציאת רובה נגמרה דאי נימא דהוה מטעם שעתידה לצאת הא אף כשיצתה מיעוטא ידעינן שעתידה לצאת כולה, ומיהו יכול כת"ר לדחוק ולומר דכל זמן שלא יצאה רובה אין הדבר ברור שתצא כולה דשמא תחזור, אך כשיצאה רובה יותר מסתבר לומר שתצא כולה אך הא אפשר שתצא ביו"ט לא בערב יו"ט, ואדרבה בדבר שעתיד לפסק אסרינן לא מטעם רובו ככולו כ"א מפני שזהו כולו ממש דכולו עתיד להפסק, אבל אילו הוה ידעינן שב ראי לא יפסק אזי לא היינו אוסרים ולא הוה אמרינן רובו ככולו וכאן הא חזינן שבודאי לא יצאה מיעוט הביצה בערב יו"ט ואיך שייך בזה לומר רובו ככולו:
ולכאורה יש לומר בטעם מחלקותם עפ"י מה שכתב הרא"ש בחולין פ"ג סי' כ"ה בשם בעל העיטור דאם נסרכו יחד האונה והאומה בסירכא אחת בדופן אם רוב הסירכא מן האונה ומיעוט מן האומה תלינן דעיקר הנקב היה באונה כו' ואע"ג דלא דמי כולי האי דבכל מקום הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הלכך שבקינן מיעוטא ואזלי בתר רובא, אבל הכא אפשר להיות שניהם האונה והאומה והמשקה יוצא משניהם נסתבך יחד כו' מ"מ כתב שעשה מעשה והלך אחר הרוב והכשיר עכ"ל, ועפ"ז נראה לענ"ד לכאורה לומר דהכ"נ אטו רוב הנולד מכחיש המיעוט שלא נולד הא אפשר להיות שניהם אמת שהרוב הוא נולד והמיעוט אינו נולד, ולכן ר"ה אמר רב ס"ל דבכה"ג לא אזלינן בתר רובא ור"י ס"ל כמסקנא דבעל העיטור דגם בכה"ג אזלינן בתר רובא, דהנה בטעמו של בעל העיטור כתב הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' כ"ח וז"ל ולא מסתבר כלל דברי האוסרים דבסירכא אחת אין לומר חציה באה מן המכה וחציה מן הריאה עכ"ל וה"נ אין סברא לומר בביצה אחת שתהי' חציה נחשבת כנולד וחציה כלא ולד אלא דבאמת לא דמי' להתם דהתם כשאנו אומרים שאפשר להיות שאין הרוב והמיעוט מכחישים זא"ז היינו שאפשר שהסירכא באה בין מהרוב בין מהמיעוט, אבל אין זה בודאי שהיא באה משניהם יחד ועל כן אי אמרינן דאין סברא דסירכא אחת חציה באה מן המכה וחציה מן הריאה ואזלינן בתר רובא ואמרינן דמן המכה באה הסירכא א"כ מן הריאה בודאי לא באה, אבל הכא הא חזינן בודאי דהוה כן דהמיעוט אינו נולד ואיך נימא דאין סברא לומר בביצה אחת שתהיה חציה נחשבת לנולד וחציה לשאינה נולד הא קמן שהמיעוט סו"ס לא נולד:
ע"כ הנראה לענ"ד בטעם מחלקותם דהנה בחולין (דף ל"ב ע"א) בעי רב הונא ברי' דרב נתן שהה במיעוט סימנים מהו תיקו, ולפירש"י קבעי אם שהה במיעוט בתרא, אך להרמב"ם והרשב"א והתוס' אין שהיה במיעוט בתרא פוסלת, וטעם הדבר אי שהיה במיעוט בתרא פוסלת או לא ידוע ומבואר בהא דאמרי' ששחיטת הרוב מועיל יש לחקור בהא דהנה זה ברור שענין השחיטה שייך בכל הסימנים, אך אם שחט רוב הסימנים מועיל משום דרובו ככולו, אך צריכין להבין בפירושא דרובו ככולו היכי דשחט רובו אם המקצת שלא נשחט דינו כאילו הוא נשחט ג"כ, או דלא הוי כאילו הוא נשחט אלא דהוה עוד כלא נשחט המיעוט. אך דינא הכי דאם נשחט הרוב לבד ג"כ מועיל, והספק הוא כן בכל מקום אם הפעולה שנעשתה בהרוב מקרי כמו שנעשתה הפעולה ההיא גם בהמיעוט, או דבהמיעוט עוד לא נעשתה הפעולה רק דמצד הדין אין בהכרח שתעשה הפעולה גם בהמיעוט כי מה שנעשה רק בהרוב לבד זהו מועיל, והנה אלה הסוברים ששהיה במיעוט בתרא אינה פוסלת טעמם הוא מפני שכל רובו ככולו היינו שהפעולה שנעשתה בהרוב דינא הוא כמו שנעשתה גם בהמיעוט וא"כ אם שחט הרוב הוה המיעוט ג"כ כאילו הוא כבר נשחט, וכיון שכן אין שום שהיה פוסלת עוד בהמיעוט, אך לרש"י ז"ל מספקינן בהא דדלמא פירושא דרובו ככולו הוה דאם נשחט רובו מועיל ג"כ כמו שנשחט כולו אך מ"מ אין דין המיעוט כאילו נשחט ג"כ דאף דהוה כאילו לא נשחט עוד מ"מ אין מיעוט שלא נשחט מעכב בהכשר השחיטה ומ"מ כיון דהוה כאילו לא נשחט עוד המיעוט אם עשה בו דבר הפוסל בשחיטה מעכב, דהדין הוא דאף דאין עושין בהמיעוט דבר המכשיר בשחיטה מ"מ מועיל מה שנעשה רק בהרוב כיון דלא נעשה בו גם דבר המתנגד להכשר השחיטה, אך אם נעשה בהמיעוט פעולה שפוסלת בשחיטה מגרע גרע, והיינו טעמי' דרב הונא ברי' דרב נתן אליבא דפירש"י, דבעי אי שהיה במיעוט בתרא פוסלת, דאי נימא דהוה כמו דפעולת השחיטה לא נעשתה עוד בהמיעוט אז פוסלת השהיה בו אך אי נימא דהוה כמו שפעולת השחיטה נעשתה גם בהמיעוט שוב אין פוסלת בו השהיה דהא הוה כבר כמו שנשחט ולאחר שחיטה שוב אין דבר שפוסל בו:
ועפ"ז נראה לענ"ד לומר בטעם מחלקותם דלהך לישנא דסבר רב ביצה עם יציאת כולה נגמרה משום דהא דרובו ככולו היינו דדינא הכי דאם נעשתה הפעולה רק בהרוב גם זו מועלת, אבל בהמיעוט הוה כמי שלא נעשתה הפעולה כלל ומשו"ה אם יצתה רובה ומיעוטה לא יצתה עוד הרי נחשב דבהמיעוט לא נעשתה עוד פעולת היציאה ועל כן לא נגמרה עוד היציאה דאם נעשתה פעולה מעכבת בהמיעוט עוד יכולה היא לבטל פעולת הרוב ומשחזרה הרי נעשתה פעולה המבטלת את פעולת הרוב, אבל ר' יוחנן וגם רב לאידך לישנא ס"ל דעם יציאת רובה נגמרה משום דהפעולה שנעשתה בהרוב נחשבת כאילו נעשתה גם בהמיעוט ומשיצתה רובה הוה כאילו שגם מיעוטה יצתה, ומשו"ה לאין פעולה מעכבת בהמיעוט יכולה לבטל פעולת הרוב ואף אם חזרה אין מעכבת:
ונראה לענ"ד בזה דאזדי לטעמייהו דהנה בחולין (דף ס"ח) פליגי רב ור' יוחנן אם אבר שיצא תי מהניא לי' חזרה דרב סבר דאבר עצמו אסור ור"י ס"ל דאבר עצמו מותר ובמערבא מתנו הכי רב אמר יש לידה לאברים ור"י אמר אין לידה לאברים מאי בינייהו איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ופירש"י דלר"י אף להך דמתנו במערבא מהניא לי' חזרה לאבר והאיכא בינייהו הוא לרב להנך תרי לישני ללישנא קמא לא נאסר מיעוט אבר שלא יצא ולהך דמתנו במערבא נאסר אף המיעוט אבר שלא יצא, ונ"ל בזה דלישנא קמא הוא להך לישנא דביצה דס"ל לרב דעם יציאת כולה נגמרה וא"כ אין הפעולה שנעשתה בהרוב נחשבת כאילו נעשתה גם בהמיעוט וא"כ אף דיליף מקרא דהיוצא אסור מ"מ מיעוט שבפנים מותר כיון דלא נחשבה כאילו נעשתה הפעולה גם בה, ולהך דמתנו במערבא לרב מיעוט שבפנים אסור היינו להך לישנא דביצה עם יציאת רובה נגמרה א"כ נחשבת הפעולה שנעשתה בהרוב כאילו נעשתה גם בהמיעוט ומכיון דיליף דהיוצא אסור שוב שדינן המיעוט אחר הרוב דנחשב כאילו גם המיעוט יצא ולר' יוחנן הא ס"ל דגם היוצא מותר:
ולפי מה שהקשו בעל המאור והרא"ש על רש"י ומפרשי כהרי"ף דלהך דמתנו במערבא גם לר' יותנן אבר עצמו אסור, מ"מ מיעוט מה שבפנים מותר, משום דלר' יוחנן האבר אסור לא משום דהוה האבר כנולד רק משום דהוה כבשר שיצא חוץ למחיצתו וא"כ אין כאן חשובות לידה משום אבר, רק הך דיצא אסור והוה כבשר שיצא שאסור והמיעוט שנשאר אינו נגרר בתר האבר שיצא, אך לרב אסור משום לידה ולכן גם המיעוט הנשאר נגרר אחר רוב האבר שיצא שכיון שיש לו חשיבות משום אבר אף מיעוט דלא יצא הוה חלק מהאבר ואסור דנחשב לנולד:
וכל זה הוא לפלפולא, אך בפשוטו נראה בזה, דהא לא קאמר ביצה עם יציאת רובה נולדה אלא קאמר עם יציאת רובה נגמרה, היינו שנגמרת בטבע הבריאה וכמו דאיתא בירושלמי פ"א דביצה אינו דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ, ועי' מש"כ בפירש"י (דף ו' ע"ב) ד"ה עם יציאתה נגמרה כשיצאה נגמרה ברייתה, אבל מקמי הכי לא חשיבא ביצה גמורה עכ"ל, ולכן רב לחד לישנא ס"ל דהיוצא להאויר נגמרה והמיעוט שלא יצאה יש לה עוד הטעם כבפנים והמיעוט עוד לא נגמר, ור' יותנן ס"ל דמשיצאה רובה יציאה זו עשתה פעולה שכולה יש לה כבר טעם אכילתה כמבחוץ וכולה נגמרה, וכ"כ גם אא"ז בצל"ח בביצה שם, וגם עפ"ז ליתא למש"כ כת"ר לדמות להא שעתיד להפסק, דמאי מהני מה שעתידה לצאת, הא מ"מ כל עוד שלא יצאה כולה לא נגמרה ברייתה עתה וע"ש בצל"ח:
חיים פישל עפשטיין החופ"ק הנ"ל
סימן ז
לחרב החו"ב מהור"ר פסח ווויצמאן נ"י.
מה שהקשה עלה דכתב המרדכי בחולין פרק הזרוע סי' תשל"ז ונראה לראבי"ה דהקונה הראש והלחיים מן העכו"ם אע"ג דהראש וגם הזרוע של ישראל פטור כיון דניהוג הוא שאם תמצא טרפה שמניתו. לעכו"ם אימת מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ברירה דתיהוי דידי' יע"ש, וע"ז כתב הרמ"א ביור"ד סי' ס"א סעיף כ"ה במקום שנוהגים לשחוט אצל העכו"ם אם נמצאה טרפה נשארת לעכו"ם ואם נמצאה כשרה לוקחה הישראל פטור מן המתנות, והקשה כ"ת דע"כ הכא מיירי דהישראל כבר עשה קנין בהבהמה דאלת"ה הוה כשוחט לעכו"ם ואח"כ קנה ממנו הישראל בשר דפשיטא דפטור וההכרח שעשה הישראל קנין בתנאי בהבהמה שאם תמצא טרפה תשאר לעכו"ם כמתחילה ויתבטל את הקנין וא"כ אין זה בגדר ברירה כלל דכל היכא דאתינן לברירה היינו היכא שנעשה ונתחדש איזה דבר אנו דנין אם למפרע היה עומד לכך למה שנתחדש ויש ברירה או לא, אבל דבר הנשאר כמו שהיה מקודם אלא שהיה אפשר שיארע דבר לבטלו ולא אירע דבר לבטלו זה אינו שייך לברירה והכא הא עתה ברור דגם מקודם היתה הבהמה כשרה ולא נתבטל הקנין מעיקרא עכ"ד והנה הסברא ההיא היא נכונה דבכל היכי דתנאי יכול לבטל המעשה משלא בטלו אין זה שייך לדיני ברירה וכן כתב מהרש"ל ז"ל בים של שלמה בפ"ה דב"ק בדיני ברירה, אך עצם הקושי' כבר הקשה בספר עמודי אור סי' מ"א. והנה מה שכתב דע"כ עשה הישראל קנין בהבהמה הנה הפרי חדש בק"א עלה דכתב הבית הילל שעכשיו אין נוהגין בא"י במתנות כתב שאין הדבר כן, אך בא"י הבהמות של עכו"ם ושוחט הישראל לצורך הנכרי ובכה"ג פטורים ממתנות וכמש"כ הרמ"א בהגה' סעיף כ"ה עכ"ד, ועי' בספר לתם הפנים, מדבריו למדנו שהרמ"א מיירי דלא. עשה הישראל קנין בהבהמה, וכן משמע ממה שכתב בכרתי סי' ס"א ס"ק ל"ב, אלא דא"כ מה קמ"ל הרמ"א ז"ל דהא הוי כשוחט לעכו"ם ואח"כ קונה הישראל בשר דפשיטא דפטור וכמש"כ גם בספר עמודי אור הנ"ל, ועוד הא המקור לדינו של הרמ"א הוא המרדכי הנ"ל ושם הא מפורש קאמר הקונה הראש והלחיים מן העכו"ם, ועוד קאמר שם דהראש וגם הזרוע של ישראל אלא שאם תמצא טרפה מניחו לעכו"ם משמע שאח"כ יתבטל הקנין אם תמצא טרפה אבל עכשיו הוא של הישראל בקנין: