תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים
סימן א
בע"ה יום ב' אדר"ח מרחשון תרס"ד לפ"ק. למע"כ הרב הגאון כו' כש"ת מוחר"ר חיים הלוי שליט"א אבד"ק יאנאווא בעהמ"ח ספר אורח לחיים:
מה שחקר כת"ר אם מותר לשנות תפילין של ראש לשל יד אם כבר לבש אדם אחר, וכתב כת"ר שאסור לשנות מפני שכבר לבש אדם, ואף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הא מבואר בסי' י"ד שרשאי ליקח תפילין של חברו בלא רשותו משום דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני', והביא ראיה מהך דע"ז (דף נ"ג ע"ב) דלהכי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון אע"ג דארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דכי פלחו לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו, הרי דנאסר בע"ז בגילוי דעת דניחא כו' וכאן דאמרינן ניחא ליה לאינש כו' הוי כגילוי דעת עכ"ל, גם אנכי ת"ל כוונתי לדעתו בזה, ובעניי הוספתי להביא ראי' מהך דקידושין (דף נ"ב) וב"מ (דף כ"ב) כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' ואם לא תרומתו תרומה כיצד כו', והרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות לא מוקי לה בדשויא שליח, והא התורם שאינו שלו שלא ברשות אין תרומתו תרומה ומ"מ אם גלי אדעתי' דניחא לי' תרומתו תרומה ודומיא דהכי נמי דניחא לי' נתקדש השל ראש, רק דשם גבי תרומה מסתמא אמרי' דלא ניחא לי' ולכך צריך גילוי דעת וכאן מסתמא ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ולכן אין צריך גילוי דעת:
איברא דבירושלמי תרומות פרק א' הלכה א' איתא דמכאן ולהבא תרומתו תרומה ולא למפרע, ועי' בשיטה מקובצת ב"מ (דף כ"ב) כתב בשם הריטב"א ז"ל ואע"ג דהא אוקימנא לעיל שאני התם דשויה שליח ה"מ לדון על תרומה דלמפרע אבל להבא אפי' בדלא שויה שליח סגי עכ"ל ולפ"ז אפשר לומר דאין התורם עושה התרומה משום ניחותא דידי', אלא הוא עצמו עושה התרומה בגילוי דעת דידי', וכמו דאמרי' בעירובין (דף ל"ז ע"ב) דאם היו לפניו שתי רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה דמהני ואף דבשעת הורדת הגשמים אינו מפריש כלל, אלא דבגילוי דעת דידי' הוה תרומה, דתרומה נטלת במחשבה וכיון שהוא מתרצה א"כ בריצוי דידי' הוה תרומה ולא משום הפרשתו של זה ומשום ניחותא דבעה"ב:
אלא דלפ"ז אף אם עושה שליח לעכו"ם ולקטן להפריש א"כ משום ריצוי דידי' היה צריך להיות תרומה דהא מצוה להם שיפרשו והוא מתרצה בהפרשתם ותרומה נטלת במחשבה וכיון דיש ריצוי דידי', מ"ט גמרי' מינה דמה אתם בני ברית ובר דעת אף שלוחכם בני ברית ובר דעת, והא בתרומה צריך להיות תרומה אף בקטן ועכו"ם כשעושה אותם שלית להפריש משום ריצוי דידי', ועיין במעילה (דף כ"א ע"א):
אמנם אין כאן התחלת תמוה, דנהי דתרומה נטלת במחשבה אך זהו כשמחשב שהפירות הללו יהיו תרומה ומיחד הפירות לתרומה, אבל אם עשה הקטן לשליח נהי דמתרצה שיפריש ותהיה תרומה אך הוא לא יחד הפירות האלה לשם תרומה ורק הקטן הוא שיחדם לתרומה והוא אינו בר דעת להפריש וליחד, אלא היכא דאם היה בא לאחר הפרשת הקטן והוה ידעינן שהתרצה דהפירות הללו יהיו תרומה בודאי היה מועיל, ומצאתי בנתיבות המשפט בסי' קפ"ב ס"ק ב' שכתב ג"כ כזה, אך זהו הכלל בכל דברים שבלב שאין צריכים לסתור מה שבפה, אך אם דברים שבלב סותרים מה שבפה אינם דברים כמבואר בדוכתי טובא, ואף אי ידעינן בודאי שמחשב בלבו היפך מה שמוציא בפיו אינם כלום כמש"כ המל"מ בפרק ד' הל' ו' מהל' שקלים, ולפ"ז כשבא הבעה"ב ואמר כלך אצל יפות אף אם נאמר כשבא וראה הפירות שהפריש הוא ויחדם לתרומה התרצה שתהיה תרומה, הא הוא קאמר כלך אצל יפות, א"כ מפרש בפיו שרוצה שהיפות תהיינה תרומה ואם כן סותר הוא זה שמתרצה בלבו שאותן פירות שהפריש יהיו תרומה אף אם בודאי מתרצה. ולפ"ז א"א לומר דהבע"ב הוא שעושה התרומה, אלא האי דמפריש דכיון דהבע"ב מגלה דעתו שניחא לי' במה שמפריש תרומה מתבואה דידי', א"כ בניחותא דידי' הוא שלוחו והפרשתו הויא הפרשה מעליא. וטעם הירו' נלענ"ד משום דהתם מסתמא לא ניחא לי' וצריך גילוי דעת דניחא לי' ולכן הויא תרומה משעה שגלה דעתי', והנה בכסף משנה בפ"ד מהל' תרומות כתב דלמפרע הויא תרומה ולטעמו נ"ל דכיון דגלה דעתו דהוא ניחא לי' שיתרמו מתבואה דידי' א"כ מסתמא היה ניחא לי' גם אז כשתרם, ולפ"ז בודאי התורם עושה התרומה אם ניחא לי' לבעה"ב:
אלא דכת"ר כתב דיש לדחות משום דרבא ס"ל דבהזמנה לא מתסר יליף משמשין ממשמשין והך דאשיריהם תשרפון היינו ע"ז עצמה עכ"ד כת"ר, והא כתב הר"ן בהלכות בסוכה פרק לולב הגזול בשם הראב"ד דהתם באשירה משמשין עסקינן ודומיא דהתם דבאשירה של כותי דמיירי במשמשין אשירה דמשה נמי מיירי במשמשין. רק דגם הע"ז היא של ישראל ולכן אינה בטילה. והרשב"א בחי' לסוכה (דף כ"ט) כתב מפורש דהך דאשירה של משה איירי במשמשין יעו"ש, ועוד הא דמסיק כת"ר כיון דתפילין הוי גוף הקדושה כמבואר במג"א סק"ו א"כ ליכא למילף מע"ז, לענ"ד איני מבין דאף אי לא נליף מע"ז אי נתסר בהזמנה, מ"מ הא חזינן דניחא דידי' מהני דאחר יכול לאסור, ואטו בע"ז לבד הדין כך דניחותא דידי' מהני, דאין לימוד לזה בע"ז יותר מבכל התורה, וא"כ כיון דחזינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו אם הבעלים ניחא להו מ"ט לא נימא הכי בכל התורה דניחותא מהני:
שוב כתב כת"ר דיש לחלק ג"כ בין ע"ז דהוה גילוי דעת בהדיא להכא דלא הוה רק ניחא לי' דהוה רק אומדנא בעלמא, לענ"ד איני מבין חילוק זה, דהא אנן סהדי דניחא לי' והך גילוי דעת בהדיא דע"ז איני יודע דאטו בני ישראל גלו דעתייהו בפירוש דניחא להו דהעכו"ם יעבדו ע"ז ויאסרו האשרות הא אמרי' רק גלו דעתייהו דניחא להו בעכו"ם, היינו שלדעתם אז היה עכו"ם מצוה, ולא קאמר גלו דעתייהו דניחא להו דהכנענים יפלחו לעכו"ם, רק ממילא אמרי' כיון דניחא להו בעכו"ם מסתמא ניחא להו דגם הכנענים יעבדו עכו"ם כיון דלדידי' הוה מצוה ניחא להו דגם הכנענים יעשו מצוה זו, ודומיא דהכי בהך ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דאטו גלי דעתי' דהעכו"ם ישתחוה, הוא העמיד הלבנה להשתחות בעצמו וכיון דגלי דעתי' דניחא בעכו"ם מסתמא ניחא לי' דגם העכו"ם יעבוד עכו"ם ולכן נאסרת, , ומאי גילוי דעת שייך בזה יותר מבנידון דידן:
תו כתב כת"ר דאפשר להסתפק עוד בזה דלא שייך הך סברא כ"א כשבעל התפילין ידע מזה בשעה שהניתן. אבל אם הניח התפילין בלא ידיעת חבירו כלל נהי דאמרי' דניחא לי', מ"מ הוי כמו יאוש שלא מדעת דאפי' בדבר שאין בו סימן דידעינן בודאי שמתיאש, מ"מ השתא לא ידע דנפל מיני' ולענ"ד נראה דאין זה ענין ליאוש שלא מדעת, דאל"כ תקשה אהך דע"ז, הא אנן קיי"ל דלא הוי יאוש וא"כ איך נאסרו האשירות הא ישראל לא ידעו אז דהעכו"ם עובדים להם, ואף אם נדחוק לומר שבודאי ידעו אז שהעכו"ם הם עובדי ע"ז, מ"מ לא ידעו שיש שם אשירות ושעובדים דוקא להם, א"ו דאין זה ענין ליאוש, דהכא רק המעשה אוסרת דהיינו מה שהעכו"ם השתחוה, ורק כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לכן צריך דהבעלים יהא ניחא להו, אף דאין יודעים, מ"מ הא נעשתה המעשה האוסרת, ודומיא דהכי בתפילין כיון שלבש הרי עשה מעשה האוסרת, אבל התם גבי יאוש רק הידיעה עיקר ולכן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, כיון שלא ידע אז, דהא דמסתמא ניחא לי' היינו כמו שאין רצונו מתנגד לזה, אבל מ"מ אין זה ברור שרצונו הוא כך, וא"כ כל היכי דהרצון עושה הפעולה א"כ אין זה רצונו בודאי, אבל היכי דהמעשה עושה הפעולה וצריכין רק שלא יהא נגד רצונו, א"כ כיון דמסתמא ניחא לי' א"כ אין זה נגד רצונו:
ומדברי הרמב"ן בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף ל'), אין סתירה למה שכתבתי, דכתב גבי פרה דאם לא ידע בשעת עליות הזכר אע"ג דודאי ניחא לי', מ"מ אינה נאסרת ומדמי לה להך דיאוש שלא מדעת, דאיהו קאמר דבעינן דומיא דעבד דבשעת מעשה תהי' מחשבתו לכך, ולכך מביא מהך דיאוש דהתם נמי עיקר היא המחשבה ולכן בעינן שכבר מיאש עצמו, וכל זמן שלא יאש בודאי אין זה מועיל, אבל הכא העיקר אם לא מקפיד וכל שלא מקפיד לא איכפת לן אף שאינו יודע:
אולם לענ"ד היה נראה דכאן לא שייך ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני', כיון דאית לי' פסידא דאין יכול לשנותה, לכן בכה"ג לא ניחא לי' שילבשם אדם אחר. ומה שכתב כת"ר דאם נימא דאינו נאסר ודאי דניחא לי' וכמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"ב) ד"ה עולה דאע"ג דודאי לא ניחא לי' להפסיד פרה דדמי' יקרים, מ"מ נאסרת דא"ח דאינה נאסרת א"כ ניחא לי' וה"נ כן הוא עכ"ל כת"ר. ולענ"ד נראה דלא דמי, דבשלמא גבי פרה דדין התורה הוא דבעינן ניחותא דידי', וא"כ זהו נמי נחשב ניחא לי', כיון דאילו לא היתה נאסרת היה ניחא לי' חשבינן כאילו ניחא לי' עחה ונאסרת, דזהו נמי נחשב לניחא לי' מדין התורה, וכעין זה כתבו התוס' בבבא מציעא (דף נ"ד ע"א) ד"ה הקדש דאף דהקדש אינו מתחלל על הקרקע, מ"מ הא דאמרי' בונין בחול ואח"כ מקדישין אין זה נחשב למחובר אף למ"ד תלוש ולבסוף חברו חשוב כמחובר מ"מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי חלוש עכ"ל, והיינו דבאופן זה מקרי תלוש מדין התורה, כיון דאילו אם לא היה קדוש היה תלוש, וא"כ השתא נמי מקרי תלוש מדין התורה אף דבאמת ישאר מחובר, אבל כאן האיך יקח זה תפילין של חבירו כיון שסוף סוף לא ניחא לי' עתה, ואף דאם לא יאסור יהי' ניחא לי'. כיון שאם יאסרם לא ניחא לי' נמצא הוא משתמש בשל חבירו שלא ברצונו, כיון שעתה סוף סוף איננו חפץ שישחמשו בשלו, וראי' לזה מהך דבכורות (דף י"ת ע"ב) דמוקי רבא מתניתן דשני זכרים שיצאו ראשיהם כאחת בחצר בעה"ב ורועה כהן ר' טרפון סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליתעבד מצוה בממוני' והוה לי' כשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק ור"ע סבר כיון דאית לי' פסידא לא מקני לי' מדעם והוה לי' כאחד שהפקיד אצל בעה"ב שהמוציא מתבירו עליו הראי'. ואנן קיי"ל כר"ע כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' בכורות, וא"כ ג"כ תקשה הא אם נימא דאין לו פסידא שוב חפץ למיעבד מצוה בממוני' ולהקנות לו מקום בחצירו, ולמה לא יקנה, א"ו דהכא שאני דאף אם לית לי' פסידא שוב חפץ למיעבד מצוה בממוני', מ"מ כיון שעתה אינו חפץ אינו מקנה להכהן, ולו יהא נמי דאי לא היה לו פסידא היה מקנה לו כיון שעתה סוף סוף אינו חפץ אין הכהן קונה כלל, וה"נ אם נימא דאוסר א"כ כשאית לי' פסידא אינו חפץ שישתמש בשלו ואיך ישתמש נגד רצונו, ואף שעתה שוב חפץ וניחא לי', היינו דניחא לי' שישתמש אך לא בגוונא שיאסור והוה כדקיי"ל דאם התנה עליהם מתחילה יכול לשנותן א"כ הכא סתמא כפירושו הוה כהתנה, דניחא לי' רק שישתמש בגוונא דאין לו פסידא והיינו דיכול לשנותו, אבל כשיהי' לו פסידא בכה"ג לא ניחא לי' והוה כהתנה דיכול לשנותו:
ועוד ראי' לזה נלענ"ד לכאו' מהא דבבא מציעא (דף כ"ב) גבי תורם שלא מדעת אף דמוקי לה דשויא שלית א"כ בודאי ניחא לי' ומסתמא נמי מצינן למימר דניחא לאינש למיעבד מצוה מן היפות מ"מ היכא דשתק, ולא גלי אדעתי' דניחא לי' מן היפות כתב בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן דלא הוי תרומתו תרומה משום דלא ניחא לי' והיינו כמו שכתבתי דכיון דאית לי' פסידא לא שייך לומר ניחא לי', ואף דלא דמי לנד"ד דהתם כיון דאית לי' פסידא לא ניחא לי' כלל ובטלה השליחות ולא הוה תרומה כלל, והכא אם לא ניחא לי' כשאית לי' פסידא ולכן נימא דאינו אוסרן הא שוב ניחה לי' שישתמש בהתפילין ובע"כ יאסרן, הא כבר כתבתי דניחא לי' רק אם אינו אוסרן והוה כהתנה דלא יאסרן:,
ומה שיצא כת"ר לידון בדבר החדש דלא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כ"א בשנאסר לדבר דהוא עומד מקודם אבל במה שאוסר לשנות התפילין מכמו שהם עכשיו זה לא מקרי אוסר דבר של חברו. לענ"ד איני יודע שום חילוק לזה דאם אין בכחו של אדם לאסור של חבירו לשנות מכמו שהוא עתה מנין לנו לומר שזהו בכחו לאסור הך איסורא דישאר בכמו שהוא עכשיו, דהכל טעמא בעי, והראי' שהביא כת"ר מהך דכתבו התוס' בב"ק (דף צ"ח) ד"ה הא כו' דהקשו בהא דהעושה מלאכה בפרת חטאת איך נאסרת הא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא לי' ותירצו דלא בעי' אלא דעת העושה, ויקשה דעדיין נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' אלא ע"כ דשאני התם שאינו אוסרה לגמרי רק שלא תתקדש ותשאר כמו שהיתה מקודם עכ"ד כת"ר, ולפ"ז לא היה לו לפסול הפרה רק קודם שנתקדשה, אבל לאחר שנתקדשה אינו יכול לאוסרה משום דא"א אוסר דבר שאינו שלו. כדפריך בזבחים (דף קי"ד ע"א) בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והא קיי"ל דהמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר כמבואר בפרק ד' דפרה, ובחולין (דף ל"ב) שחט בהמה אחרת עמה פסולה מטעם מלאכה, והא פרה של הקדש היא ואינה שלו והאיך יכול לאוסרה, והא דמשמע מתוס' ב"ק שם דהך ברייתא דהעושה מלאכה בפרת חטאת מיירי קודם שנתקדשה היינו משום דאקשינן מזה אהך דהצורם אוזן פרתו של חבירו דמיירי קודם שנתקרשה דמשו"ה קאמר וכולהו שורים לאו לגבי מזבח קיימי וכמש"כ התוס' שם בד"ה הצורם, וכ"כ הרשב"א בחי' שם אבל זהו בודאי דמפסלה גם לאחר שנתקדשה, ובחי' הרשב"א בב"ק (דף נ"ו) מפרש דמיירי אף לאתר שנתקדשה ויל"ע אלא מחורתא כמוש"כ הר"ש דבפרה הוא גזירת הכתוב:
ולולי ד"ק של הר"ש היה נראה לענ"ד לומר כהיש מחלקים שהביא הר"ש שם בכלאים פרק ז' משנה ד' דמחלקים בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים ומה שהקשה הר"ש דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כו' אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה י"ל לדעתם דמבואר בחולין (דף מ') ובע"ז (דף נ"ד) דבעשה בה מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואף דבע"ז המעשה בלא מחשבה אינה אוסרת, התם המחשבה מועלת רק שתהי' המעשה באופן כזו דאוסרת, דבלא המחשבה אין זו מעשה האוסרת, דלא נקרא מעשה של ע"ז כ"ז שאינו חושב שהמעשה הוא של ע"ז, וא"כ המחשבה הוא שעושה המעשה למעשה כזו שאוסרת, והאיסור עושה המעשה לא המחשבה, וכן נמי גבי עושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת עיקר האיסור עושה המעשה הא דעושה בהם מלאכה, אך המלאכה הפוסלת צריכה שתהי' עמה גם מחשבה היינו דניחא לי' להעושה, התם נמי המחשבה פועלת על המעשה שתהי' נחשבת למעשה גמורה האוסרת אבל אין המחשבה אוסרת רק היא עושה המעשה לעיקר והמעשה היא האוסרת, מה שאין כן בירק בכרם דהתם עיקר האיסור עושה המחשבה ובזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
ועוד דבעיקר דברי כת"ר מבואר להיפך בע"ז (דף נ"ד ע"ב) תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, והא כל עיקרה אינו אלא לגבוה ואמאי של חבירו מותר לגבוה הא אינו אוסרו איסור חדש לשנותו מכפי מה שהוא עתה רק שישאר חולין כמו מקודם, א"ו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אף שלא לשנותו ושישאר כמו מקודם:
ומהא דמבואר בתוספתא ריש פ"ד דתמורה דנעבד בין משלו בין משל חבירו אסור, וכ"כ הרמב"ם בפרק ד' הל' ו' מהל' איסורי מזבח, וכן מבואר בירושלמי פ"ג דע"ז הל' ה' דבדבר שיש בו רוח חיים בין שלו בין של חבירו אסור, אין לומר כדברי כת"ר דמשו"ה אוסר של חבירו משום דאוסרו רק שישאר כמו שהיה מקודם, דהא מבואר שם בתוספחא ובדברי הרמב"ם דבין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור עכ"ל וא"כ לאחר הקדש האיך יכול לאסור דבר שאינו שלו הא נאסר אף למה שהיה עומד מקודם, אלא דזהו משום חומרא דע"ז דאוסר אף שאינו שלו לגבוה:
ועלה על דעתי לומר דלא שייך כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהיכי דהבעל הבית הזמין להכי אפשר דגם אחר יכול לאסור בכה"ג, דזהו רק הסכמה למעשה שהזמין בעה"ב, ואין זה בכלל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דאין הוא אוסרו, רק הבעה"ב שהזמינו לכך, וכאן נמי כיון דהבעה"ב הזמינו לשל ראש אף כשאחר הניחו אסור לשנותו, דהא גם מדעת הבעה"ב היה עומד לכך מקודם:
ועפ"ז יבואר הך דע"ז (דף מ"ו ע"א) כגון שזקף ביצה להשתחות לה ולא השתחוה ובא עכו"ם והשתחוה לה כי הא דא"ר יהודה אמר שמואל ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסורה וקא מיבעיא לי' לבינה הוא דמנכרה זקיפתה אבל ביצה לא או דילמא ל"ש תיקו, דלכאו' יש להבין מאי האי דלבינה מנכרה זקיפתה אם נימא דאם ניחא לי' בעכו"ם מהני לזה דאם העכו"ם השתחוה לה דתאסר מאי נפקא מינה אם לא מנכרה זקיפתה, ורש"י פי' וז"ל וקמיבעיא לי' לחזקיה דוקא לבינה דמינכרה זקיפתה שרחבה יותר על עובי' וכשהיא זקופה נראית גבוה ואיכא גלויי דעתא אבל ביצה לא כו' עכ"ל וגם לפי זה יש להבין דהא כשזקף לבינה להשתחות לה ע"כ אמר דדעתו להשתחוות לה, וכן נמי כשזקף ביצה דאל"כ מנא ידעינן שזקף להשתחות לה, וא"כ אמאי לא חשיב גילוי דעת הא דחפץ להשחחות לה ואמאי בעינן נמי שיזקיף הלבינה ואמאי זקיפת הביצה לא הוי גילוי דעת הא קאמר מפורש דחפץ להשתחות לה וא"כ ניחא לי' בודאי שהעכו"ם ישתחוה לה ובודאי צריך לאוסרה, ומאי קמיבעיא לי', וברמב"ם פ"ח הל' ג' מהל' עכו"ם כתב וז"ל ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה עכ"ל יש להבין ג"כ לאיזה צורך הוסיף הך שזקיפתה מעשה:
ולפי מה שכתבתי כ"ז ניחא, דאם הישראל אומר שישתחוה להלבינה והשתחוה לה עכו"ם אינו יכול לאוסרה מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואף דגלי דעתי' דניחא לי' בעכו"ם אך הא צריך בתחילה להיות עכו"ם ואח"כ לעובדה, דעכו"ם של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד, וכל זמן שלא עשאה הישראל לעכו"ם אף אם ישתחוה לה העכו"ם אינה נאסרת ואם זקף הלבינה הרי הקצה אותה לעכו"ם, ומוקצה לא הוי אלא ע"י מעשה כמבואר בתמורה (דף כ"ט) וברמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ד וכל זמן שלא עבדוה אינה נאסרת להדיוט כמבואר בתמורה (דף ל') וברמב"ם פ"ח מהל' עכו"ם. אך הא דהקצה אותה לעכו"ם מועיל דאם ישתחוה לה עכו"ם דנאסרת דלא אמרי' בכה"ג אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דהבעלים יחדוה לכך והוא גומר מעשה הבעלים ושליחותא דידהו קעביד ולכן שפיר מיבעיא לי' גבי ביצה דלא מינכרה זקיפתה אם נחשב למעשה דתהי' נחשבת למוקצה ע"י כך, ומשו"ה נמי הוסיף הרמב"ם גבי לבינה שזקיפתה מעשה להורות דמשו"ה נעשה למוקצה לעכו"ם ע"י ישראל בהך זקופה ולכן יכול העכו"ם לאוסרה אם השתחוה לה אח"כ:
ומעתה יש להבין הא דקאמר שם בע"ז (דף נ"ג ע"ב) מנלן דאסרה א"ר אלעזר כתחילתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש כו' אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי כו' דלכאורה תקשה דהא כתב הרמב"ם בפ"ח הל' ג' מהל' עכו"ם אילן שנטעו מתחילה שיהי' נעבד אסור בהנאה וזו היא אשרה האמורה בתורה עכ"ל. ופסק כרבנן דס"ל בע"ז (דף מ"ה) דאילן שנטעו ואח"כ עבדו אינו נאסר, א"כ לא נאסרה אשרה רק אותה שנטעו באותו יום שעשו העגל, וא"כ מאי פריך שם אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי הא היה לו למיפרך דאף הנך דהוו בהדי עגל אך לא נטעום באותו יום נישתרי, ולפי מה שכתבתי לא קשה דבאמת העכו"ם מקודם נטעום לשם, אשרה וכמש"כ הרמב"ם. והיו מחזיקים אותם לאליל, אך לא היו יכולים לאסור דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אך מדפלחו ישראל לעגל ואוו לאלוהות הרבה. א"כ התרצו שיחשב לאלוהו כל מה שמחזיקין העכו"ם לאליל ומשו"ה נעשה מוקצה לעכו"ם, כיון דמעיקרא היה בה חפיסת יד אדם ובהא אפי' רבנן מודו, ואח"כ כי אתו עכו"ם ופלחו לה אסרה. דכיון דישראל ניחא להו דתחשב לעכו"ם כל מה דמחשבים העכו"ם לאליל הוה מוקצה בהכי במעשה שעשו בה העכו"ם כשנטעוהו לשם עכו"ם דהך מעשה דתחשב מוקצה אין צריכין שיעשו הבעלים עצמם כמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ד מהל' איסורי מזבח דמשעשו בהן הכומרים מעשה הוה מוקצה ובכה"ג היו יכולים לאסור, דהא כיון דישראל התרצו שיהי' עכו"ם ועשו איתם מוקצה ואח"כ כשהשתחוו העכו"ם אסרום דאין כאן שוב משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דכיון דישראל עשו אותם מוקצה לעכו"ם שוב העכו"ם הם רק גומרים מה שהסכימו ישראל שהם הבעלים ובכה"ג אדם אוסר דבר שאינו שלו:
ובר"ה (דף י"ג) אהא דבעי שם עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי וכתבו שם התוס' ד"ה ולא קציר נכרי ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ יש לו במה שזרע, ומ"מ דייק התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים עכ"ל. והקשה בספר טורי אבן וז"ל וא"י מאי קאמרי אדרבה אשרות שמדורות הראשונים קודם שניתן לאברהם היו יכולים לאסור ולק"ל החם אלא בכל אשרות שלאחר שניתן הארץ לאברהם ואי יש לו חלק במה שזרע ונטע לק"מ הא ודאי יכול לאוסרו כיון שיש לו חלק בו ול"ל דק"ל מדאמרה תורה ואשריהם תשרפון באש הכל במשמע ואפי' אילן העולה מאליו וזה אין לנכרי חלק בו כיון דלא טרח לנטעו, הא ליתא דהעולה מאליו לכ"ע אינו אסור משום אשרה הואיל ואין בו תפיסת ידי אדם כדאיתא בפ"ג דע"ג (דף מ"ו) עכ"ל, ובקונטרס אחרון תירץ שכוונת התוס' היא מאותן אשרות שניתן לאברהם והע"ג עבדום אחר שניתן לאברהם, ושפיר הוכיח הש"ס הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אע"כ בתר דפלחו לעגל עבדו שליחותייהו וכן נראה מפירש"י להדיא, ולכאורה דבריו תמוהים דאם מיירי מאותן אשרות שניתן לאברהם ואח"כ עבדום הא קיי"ל דאשרה היא שנטע מתחילה לכך, ובכה"ג לא היו יכולים לאוסרם אם לא נטעום מתחילה לכך, ומצאתי שהקשה כן בהג"ה מצפה איתן, ואפשר שהתוס' כאן אזלי אליבא דשיטת רש"י והר"ן ז"ל דס"ל דרק כשנטעו גרעין אין כאן תפיסת ידי אדם אבל כשנטעו יחור נחשב תלוש ויכול לאסור ועי' בב"י סי' קמ"ה
אלא דהתוס' לשיטתם שכתבו בע"ז (דף מ"ה ע"ב) ד"ה והכא באילן שגם בנטעו יחור ס"ל לרבנן דהשרשת הקרקע מבטלת תפיסת ידי אדם. וגם בנטעו יחור הוה אשרה רק אם נטעו מתחילה לכך אז הוה אשרה ולפ"ז ליכא לשנויי הכיף
אך לפי מה שכתבתי לעיל כ"ז ניחא, דהנה בטורי אבן שם בקונטרס אחרון כתב וז"ל ואין לומר דאסרה התורה בשביל אותן האשרות שעבדו העו"ג וניתנו לאברהם דה"ל ע"ג של ישראל דלא מהני להו ביטול דע"כ לא ניחא לי' לאברהם דלקני איסורא ולא זכה בהם כלל עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא קאמרי' שם בע"ז ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, דאף דזכה בהו אברהם הא ע"ז של נכרי שזכה בהם ישראל דלא מהני ביטול הוא מדרבנן כמ"ש הסמ"ג גזירה משום אליל ישראל עצמו. והכא בדאורייתא קיימינן דאית להו ביטול, ומכש"כ לפי מש"כ הט"ז ביור"ד סי' קמ"ו ס"ק ג' דאף דזכה בה ישראל אם לא באה עוד לידו יכול לבטלה אף לדידן א"כ אשרות שעבדו קודם אברהם אבינו אף שזכה בהם מ"מ כיון שלא באו עוד ליד ישראל מהני בהו ביטול, אלא דבזה י"ל דהא כשיבואו לארץ שוב נקרא בא לידן ומדרבנן א"א לבטל, אך אנן מדאורייתא קאמרינן דמהני ביטול בכל אופן, וכיון דשייך בהו ביטול שוב לא שייך למימר איסורא לא ניחא לי' למקני:
ע"כ נראה בזה דכונת התוס' היא מאותן אשרות שנטעו לע"ז קודם אברהם שנאסרו משום עכו"ם שעדיין היו שלהם אך מהני בהו ביטול כדין עכו"ם של נפקי, וכשעבדו את העגל וניחא להו בעכו"ם התרצו ישראל שישארו האשרות בתור עכו"ם ואף שאין זה מעכב שלא יהני בהו ביטול שעדיין אין עכו"ם שעבדום ישראל, אך כיון שבניחותא דידהו הם עכו"ם שוב אף אחרים יכולים לאוסרן הך איסור שהם עצמם חפצים בו מקודם, כיון שנעבדו אחר שהם ברשות ישראל ובניחותא דידהו שוב לא מהני להו ביטול מן התורה:
ולפי דברינו יש לדחות נמי מה שהקשה בפני יהושע בבא קמא (דף ע"א) שכתב בד"ה תוספות ד"ה בשלמא עכו"ם וכו' הך סוגי' אתי' כמ"ד בהשוחט אדם אוסר שאינו שלו עכ"ל משמע דאף אם נאמר דאיירי שהמשלח צוה להשליח לשחטו לעכו"ם אפ"ה קרינן בי' דבר שאינו שלו כיון דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה וקשיא לי דבמס' עכו"ם (דף נ"ג) אמרי' ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דכיון דגלי דעתי' דניחא לי' בההיא עכו"ם עובד כוכבים שליחותי' דידי' קעביד א"כ מכ"ש הכא שעשאו שליח בפי' שיכול לאסור עכ"ל, ולפי משכ"ל יש לתרץ קושיתו, דהתם בע"ז הא איהו הוא דזקף הלבינה והקצה אותה בזה לעכו"ם, וא"כ הלבינה כבר מוקצה לעכו"ם מכתו ולכן יכול העכו"ם לאסור כשהשתחוה דהא גם מקודם כבר היה עכו"ם ע"י הבעלים ורק דהיה חסר גמר המעשה לאסור, וזה יכול גם אחר לעשות גמר המעשה ולאסור בכה"ג אף שאינו שלו, אבל בהך דב"ק אף שהגנב עשה שליח בפי' לשחוט לעכו"ם, מ"מ הא איהו לא קעביד מידי בהבהמה ואיננה עוד תקרובת על פיו וא"כ כל העיקר עושה השליח ובזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
ועפ"ז יש לדחות מה שכתב בספר עונג יו"ט סי' פ"ב להביא ראי' דגבי איסור יכול לאסור אף שאינו ברשותו כל שהוא שלו וכתב וז"ל ונ"ל להביא ראי' לזה מהא דאיתא בע"ז (דף נ"ג) ישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא כותי כו' מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם ושליחותייהו קא עבדי ואי נימא דאיסור דמי ממש להקדש ואין אדם יכול לאסור דבר אא"כ הוא שלו וברשותו כמו גבי הקדש, א"כ מאי מהני הא דגלו אדעתייהו דניחא להו כיון דאינהו גופייהו אי הוו פלחו להו לא הוו מצי אסרו דהא לא ברשותייהו קאי כו' א"ו דבאיסור אדם יכול לאסור אף דבר שאינו ברשותו עכ"ל, ולפי מה שכתבתי אין כאן הוכחה דנהי דאין אדם יכיל לאסור דבר שאינו ברשותו, וא"כ תקשה מאי מהני הא דגלו אדעתייהו דניחא להו כיון דאינהו גופייהו אי הוו פלחו להו לא מצי אסרי דהא לאו ברשותייהו הוי קאי, דזה היה קשה אם ניחותא דידהו היה שיעבדו העכו"ם לאשרות והיה ניחותא דידהו עושה האיסור וא"כ אם הם בעצמם אינם יכולים לאסור בודאי גם ע"י ניחותא דידהו לא היו יכולים העכו"ם לאסור, אך לפי מה שכתבתי ניחותא דידהו היה רק שיהי' שם עכו"ם על האשרות וכיון שבניחותא דידהו הוה שם עכו"ם על האשרות גם אחר יכול לאסור, שאין כאן משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שהוא רק הסכם למה שעשו הבעלים, וא"כ אף שלא היה ביכלתם לאסור מ"מ הנכרים יכלו לאסור כיון דלא משום לתא דישראל הוה האיסור כ"א הנכרים עשו האיסור:
והא דכתב המג"א באו"ח סי' מ"ב ס"ק ד' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכיס של תפילין היינו היכא דהבעה"ב לא אזמני' למיצר בי' תפילין, אך הוא לקח כיס של אחר ומעצמו אזמני' וצר בי' תפילין, אך אם הבעה"ב אזמני' למיצר בי' תפילין ואחר צר בי' תפילין אין כאן משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כיון שמקודם גם הבעה"ב אזמני' ויחדו לכך:
וזה הוא דלא כמו שכתב בספר בכורי יעקב הל' סוכה סי' תרל"ח שהביא כת"ר, דאם אחד עשה סוכה ובא חבירו וישב בה לא נאסרו העצים משום דאיסור הנאה של סוכה ילפינן מחגיגה והוי כמו קדשים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולפי מה שכתבתי זה אינו דכיון דהבעלים עשו הסוכה לשם סוכה ואחר ישב בה נאסרו העצים משום דאין זה בגדר אין אדם אוסר שאינו שלו דזהו רק הסכם וגמר למה שעשו הבעלים:
והנה הרה"ג מהור"ר ישראל חיים דייכעש נ"י דייק מלשון המחבר שכתב דאם התנה עליהם מתחילה אפי' לבשן אדם יכול לשנותן אפי' משל ראש לשל יד, דהיינו דוקא אם לבשן אדם אחר אבל אם הוא לבשן בעצמו אינו יכול לשנותן, ומינה דאם לא התנה אפי' לבשן אדם אחר א"י לשנותן, הנה לא עיין ברבינו ירוחם נתיב י"ט חלק ד' שהם המקור לדברי המחבר אלה, שכתב וז"ל תפילין של יד יכול לשנותן לשל ראש כו' אבל בחדשים שלא הניחן מעולם אפי' של ראש יכול לעשותן של יד כו' אבל לדידן דקיי"ל דהזמנה לאו מלתא הוא אינו צריך להתנות כיון שהם חדשים, ואפי' בישנים אם התנה יכול לעשות מראש של יד, ולפיכך מי שיש לו שני תפילין של ראש תולה על אחד מהן כדי שיראה כמו בית אחד ומניחו בשל יד עכ"ל, מזה מבואר שדעתו שאפי' כשלבש בעצמו מהני תנאי, והא דהקשה הרב הנ"ל מהך דיומא (דף י"ב) דא"כ מאי כריך החם אבגדי כה"ג שלא ישתמש בהן כהן הדיוט בגדים שנשתמשו בהם קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה, ואי נימא דהיכי שהתנה מעיקרא מהני א"כ מאי פריך הא י"ל דלב ב"ד מתנה עליהן מעיקרא שלאחר יוה"כ ישמש בהן כהן הדיוט, כבר הקשה קושי' זו בספר משכנות יעקב חלק אי"ח סי' נ"ה ובאור זרוע הלכות תפילין סי' תקע"א באמת הוכיח מזה דרק למ"ד הזמנה מלתא היא מהני תנאה, אך אם לבש באמת תו לא מהני תנאה, ולענ"ד נראה לתרץ דהנה בתשמישי קדושה קיי"ל דיכול להתנות ואף אם כבר נשתמש בהם יכול לשנותן כמבואר בירושלמי פ"ג דמגילה, והנה הא דשל ראש קדושתו חמורה משל יד, ע"כ אין זה שגוף השל ראש קדושתו חמורה בקדושת הגוף דא"כ אמאי יכול לשנותן אם לא לבשן אליבא דכ"ט, הא מוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה, דאי נימא דשל ראש קדושתו החמורה היא קדושת הגוף, ע"כ צריך לכתוב לשם קדושת של ראש ולא סתם לשם קדושת תפילין ואמאי לכ"ע יכול לשנותן כל זמן שלא לבשן, אלא דהא דיש בהם קדושה חמורה היינו כמו שכתב רש"י ז"ל במנחות (דף ל"ד) משום שרובו של שם בשל ראש הוא וא"כ קדושתו החמורה היא קדושת תשמיש, דקדושת הגוף של ראש ושל יד שוים רק דשל ראש עוד חמור שיש בו עוד קדושת תשמיש לרובו של שם. ואף שבהר"ן במגילה פרק בני העיר חולק על רש"י בזה, מ"מ הא המחבר בסי' מ"ב סעיף א' כתב כדברי רש"י בזה, וגם ברבינו ירוחם משמע שתופס דברי רש"י לעיקר. ועל קדושה זו של תשמיש קאמר דאין מורידין לקדושה קלה, אבל אם התנה שרי דעל קדושת תשמיש מהני תנאי אף אם נשתמש בהם, אבל בגדי כהונה דהם קדושת הגוף כדין קדושת כלי שרת כמש"כ התוס' בקידושין (דף נ"ד ע"א), ומבואר בירושלמי יומא פ"ג הל' ה', וכ"כ הרמב"ן על התורה בפ' תצוה דבגדי כהונה צריך לעשותן לשמה ומכש"כ הבגדים שעובד בהם ביום הכיפורים דאף הבגדים שעובד בהם כל השנה כהן הגדול בעצמו אינו יכול לעבוד בהם ביוה"כ כמש"כ במשנה למלך פרק ח' הל' ג' מהל' כלי המקדש שכתב שצריכים להיות מיוחדים ליוה"כ, וא"כ קדושתם החמורה הוא קדושת הגוף ולכן אי אפשר להתנוחת ובזה לא תקשה מה שהקשה בספר משכנות יעקב שם מהא דתניא ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה כו' ולא אמר שאם התנה מותר, ומשמע דבכל גונא אסור לעשות מזוזה עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא קשה דהא ס"ת ותפילין קדושתם החמורה ממזוזה היא קדושת הגוף ולכן א"א להתנות:
ידידו דו"ש חיים פישל עפשטיין.
סימן ב
לחרב הגדול מוהר"ר שבתי בהרמ"ץ שליט"א
מו"צ בשצוצין: מה ששאל אם מותר לשנות ארון הקודש כשאינו ראוי עוד להעמיד בתוכו ספרים, לכאורה דבר זה מבואר בשערי תשובה או"ח סי' קנ"ד ס"ק י"א שכתב בשם רבינו יהודה בן הרא"ש בספר חוקת התורה שלו שנשאל מי שהיה לו ס"ת מונח א בארון ועשה ארון אחר והושם בו אם יכול להשתמש בארון לשום בו גמרות ופירושים ושאר ספרים, וכתב חכם אחד שמותר וראי' מפ"ק דשבת גבי שלא להצניע תרומה אצל ספרים משום פסידא הא לא"ה שרי משום דהאי קדש והאי קדש, ואין זו ראי' דהתם ס"ת במקומה עומדת ובקדושתה קיימה, ועוד דשמא קדושת תרומה כקדושת ס"ת, אבל הכא שאין הס"ת שם אסור להניח שם גמרות ופירושים שהרי מורידין הארון מקדושתו כדאמרינן גבי תיבותא דארפיט דאסור למעבד מיני' כורסיא עכ"ל, והנה מה שמשיב שאין זו ראי' דהתם ס"ת במקומה עומדת ובקדושתה קיימה, לכאורה לא זכיתי להבין דהא אדרבה מבואר ברש"י ברכות (דף כ"ג ע"ב) דהא דתניא צורר אדם תפיליו עם מעותיו לא עם המעות ממש אלא שני קשרים זה אצל זה עכ"ל, וכ"כ בנמוקי יוסף בסנהדרין פרק נגמר הדין דאף היכי דלא אזמני' דשרי למיצר בי' פשיטי אבל בעוד שהתפילין עליהם אסור. עכ"ל וכ"כ תר"י בברכות (דף כ"ד) וז"ל אלא הנכון כמ"ש רה"ג ז"ל כו' ובודאי אינו ר"ל ביחד אלא זה בפ"ע וזה בפ"ע עכ"ל הרי אדרבה דאם הס"ת במקומה עומדת יותר היה ראוי שלא להניח אצלה שום דבר אחר, אלא דיש לתרץ. דהתם מצד המקום אין חשש דהמקום אין בו קדושה דבהזמנה לא מתסר, רק דגנאי לתפילין להניח אצלם דבר אחר לכן בעוד שהתפילין עליהם אסור אבל אם אין שם התפילין מותר, אבל הכא אין זה משום דגנאי לס"ת להניח אצלו תרומה רק משום דאסור להשתמש בהמקום שהוא תשמיש לס"ת וא"כ כל זמן שהס"ת במקומו עומד הוה אותו מקום תשמיש לו ואין מורידו מקדושתו במה שמניח אצלו קדושה קלה לפי שעה, אבל אם אין הס"ת עומד במקומו ולא הוה המקום בפועל תשמיש לו. ורק דעדיין יש על המקום קדושת תשמיש לס"ת מצד שכבר נקבע לתשמיש ס"ת, א"כ כשמניח שם קדושה קלה נעשה לו תשמיש כיון דמשתמש בו בקביעות הקדושה קלה ומורידו מקדושתו. אלא דאפשר לומר דהוא אמר רק היכי דראוי עוד להעמיד בתוכו ס"ת, אבל היכי דאינו ראוי עוד להעמיד בתוכו ס"ת אפשר דמודה לסברת הט"ז שכתב בסי' קנ"ד סוף ס"ק ז' וז"ל ולולי דמסתפינא אמינא מלתא חדתא דהא דאמרי' בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה חמורה קדושה קלה היינו כל זמן שראוי לקדושה גדולה. אבל אם אינה ראוי' לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהי' פנוי' ותגנז כו' עכ"ל:
והנה בספר פרי מגדים ובספר בכור שור בחידושיו למסכת מגילה (דף כ"ו ע"ב) חלקו עליו, דהאי דינא דאמר רבא האי תיבותא דארפט כו' כורסיא אסור משמע אפי' שאין ראוי כלל לתיבה אסור לעשות כסא, ולענ"ד נראה לומר בזה. דהנה לכאו' איכא למידק, מאי קא משמע לן רבא דשרי למיעבד תיבה קטנה מתיבה גדולה אם נשברה ואינו ראוי שוב להיות תיבה גדולה, כיון דחד קדושה היא ואינו מוריד מקדושה חמורה לקלה, אלא נראה דהאי חיבותא דארפט היינו כמו שפי' רש"י שנתקלקל ונפרד מחבירו, היינו שהנסרים שמהם נעשה התיבה נפרדו איש מאחיו ואם שוב יחברם אפשר להיות תיבה גדולה כמקדם ומשו"ה קמ"ל רבא רבותא דאף בכה"ג כיון דסוף סוף צריך תיקון יכול לעשות תיבה קטנה דהוה חדא קדושה, אף שיחתוך חתיכות מהנסרים שלא ישתמשו עוד להקדושה, אבל לעשות כסא אסור כיון דעדיין ראוי לקדושתו החמורה, ועוד אפשר לומר דקמ"ל דבכה"ג דאפשר לעשות תיבותא קטנה אסור למיעבד כורסיא, וא"כ הא דקאמר מיעבדי תיבה זוטרתא שרי אין כונתו להשמיענו הך התירא דשרי לעשות תיבה קטנה, אלא כונתו להשמיענו מאי דמסיק דבכה"ג אסור לעשות כסא, אבל אם אי אפשר לעשות תיבה קטנה אפשר דשרי למיעבד כסא כדעת הט"ז ז"ל:
עוד הקשה בספר בכור שור מהא דאיתא ביומא (דף י"ב ע"ב) דאמרי' התם ר' דוסא אומר להביא בגדי כה"ג ביוה"כ שהם כשרים לכהן הדיוט, ר' אומר שתי תשובות בדבר כו' ועוד בגדים שנשתמשה בהן קדושה חמורה תשתמש בהן קדושה קלה, והשתא מאי פריך לר' דוסא הא ר' דוסא ס"ל דאינו ראוי עוד ליו"כ אחר מקרא דוהניחם שם כמ"ש שם אח"כ כו' וא"כ כיון דלא חזי תו למלתייהו וע"כ יגנזו, עדיף טפי מלהשתמש בהם קדושה קלה ומה זו תשובה לר' דוסא, אלא דלא כט"ז וגניזה עדיף מלהשתמש קדושה קלה עכ"ל, והנה לכאורה תקשה אר' דוסא באמת הא הם בגדים שנשתמשו בהן קדושה חמורה ואיך ישתמשו בהן קדושה קלה דהא אהך סברא לא פליג וצ"ל דס"ל כסברת הט"ז דהכא כיון דאין ראוי כלל יותר טוב להשתמש קדושה קלה מלגנוז, אלא דא"כ רבי פליג אהא ואנן קיי"ל כרבי וזהו דלא כהט"ז:
והנראה לענ"ד דלא תקשה מהא על הט"ז, דהנה הא דרבי מקשה לר' דוסא בגדים שנשתמשה בהן קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה, יש להבין מאי ניהו קדושה חמורה דקאמר, דאי נימא דהך קדושה חמורה הוא שנשתמשו בהם ביוה"כ וקדושה קלה היינו שמשתמשין בהן בעבודות כל השנה דתקשה במאי הוה קדושה קלה עבודת כל השנה יותר מעבודת יוה"כ, ואם נאמר דקדושה חמורה היינו. שנשתמש בהן לפני ולפנים והא משתמש בהם ביוה"כ גם בחוץ כל עבודת יוה"כ, ותקשה איך עובד בהם קדושה קלה. ואי נימא דשאני התם דהתורה רבתה כל מלאכת יו"כ, והא אמרי' נמי ביומא (דף ס"ח ע"ב) אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא ותקשה כיון דאין חיוב דוקא לקרות בבגדי בוץ, איך יקרא בהם הא בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה איך ישתמש בהם קדושה קלה, אלא ע"כ דזה אינה נחשבת לקדושה חמורה כיון דכולהו עבודות הקדש נינהו וקדושה חמורה דקאמר רבי ע"כ פי' שלבש אותם כהן הגדול שהוא מקודש יותר, וקאמר ר' דוסא שכשרין לכהן הדיוט, והקשה לו רבי כיון דבגדים אלה השתמש בהם כה"ג איך ישתמש בהם עתה כהן הדיוט שהוא קדושה קלה מכה"ג, ושוב לא תקשה, לסברת הט"ז, דהא באמת אף שאינם ראויים עוד ליוה"כ אחר הא ראוים עוד לכה"ג דהיינו קדושה חמורה ויכול להשתמש בהם כל השנה, ואמאי קאמר ר' דוסא דכשרין לכהן הדיוט, והנה באמת האבנט של יוה"כ שהוא של בוץ אינו יכול הכה"ג ללובשו כל השנה דאבנט של כה"ג הוא של כלאים, אלא דעכשיו אכתי לא מקשה מהא דזהו נכלל ג"כ בקושי' שניה שהקשה ועוד אבנטו של כה"ג כו' ועוד הא עכ"פ יתר הבגדים יכול הכה"ג ללובשם ואהא תקשה בגדים שנשתמשו בהם קדושה תמורה דגם עתה ראויים לזה דהכה"ג יכול ללובשם ואעפ"כ אמרת שכשרין לכהן הדיוט:
שוב ראיתי בירושלמי יומא פ"ז הלכה ג' דאיתא שם, תנא ר' דוסא אומר כשרים הם לכהן הדיוט, רבי אומר שתי תשובות בדבר, אחת בבגדי כהן גדול ואחת בבגדי כהן הדיוט, ופי' בקרבן עדה תשובה אחת מבגדי כהן גדול שהן קדושה חמורה איך יעשו בגדי כהן הדיוט, הא מעלין בקדש ואין מורידין, וכן פי' שם בפני משה בפי' שני, וזהו ממש כמו שכתבתי. ופי' ראשון שבפני משה מלבד מה שקשה עליו כל מה שהקשיתי לעיל, דחוק הוא מאוד, דקאמר ואחת בבגדי כהן הדיוט והוצרך לדחוק לבגדי כהן הדיוט שאין תשמישו של כהן הדיוט אלא בקדושה קלה ואיך ישתמש בבגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה לפני ולפנים, דהא זהו לא בבגדי כהן הדיוט תליא ורק באופן עבודתו, ומה שדחק לבגדי כהן הדיוט הוא דחוק מאוד, והנכון כפירושו השני, וכמו שפירש בקרבן העדה:
עוד הקשה בספר בכור שור מהא דע"ז (דף נ"ב ע"ב) דאמרי' גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון וגנזום בית חשמונאי, דאמרי' היכי נעביד נתברינהו פי' לבטלו מע"ז ואח"כ נעשה בהם מזבח אבנים שלמות אמר רחמנא כו' ופריך נתברינהו ונשקלינהו לנפשייהו דהא חול הוה ומשני כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא להשתמושי בהו הדיוטא ואי איתא אכתי קשה כיון דמשמע דברצונם היה לעשות ממנו מזבח משום דכבר נשתמש למזבח, א"כ השתא דא"א למזבח משום דכתיב אבנים שלמות, אכתי הוה להו לעשות מהם קדושה אחרת קלה ממזבח כו' מ"מ היה להכניס האבנים לקדושה קלה בלשכות הבנויות בהר הבית, וכן בחיל דמ"מ יש בהם קדושה קלה כמ"ש ריש מסכת כלים כו' ולמה גנזום אלא דעדיף טפי לגונזם מלהורידן לקדושה קלה כו' עכ"ל, ובפשיטות י"ל דלאותה שעה לא הוצרכו לתקן מאומה בהר הבית, והא א"א להוסיף על העזרות, ולסתור ואח"כ לתקן הא אסור לסתור אם לא חזו תיוהא, ודלמא לא חזו תיוהא אז, ועוד י"ל דאין הכי נמי דגנזו אותם בכותל הלשכה בבנין וכמו דאמרי' בשבת (דף קט"ו) והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו בבנין תחת הנדבך, אף הוא צוה עליו וגנזו ר' יוסי בר' יהודה אומר עריבה של טיט כפו עליו, וה"נ גנזו את האבנים בבנין היינו שבנו את הלשכה ואלה האבנים הניחו בכותל, והלשכה ההיא היתה חול כיון דאין מוסיפין על העזרות אלא במלך ונביא כו' כמבואר בשבועות (דף י"ח) ולכן כיון שבני חשמונאי בנו אז בשביל לגנוז האבנים ולא קדשוה היתה של חול:
ועוד י"ל דכיון דמשני כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא, א"כ א"א ג"כ לבנות אותם בהר הבית, מדכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק א' הל' ט"ו אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להם פדיון אלא נגנזים ועל אבני הר הבית לא כתב כן ש"מ דאבני הר הבית נפדים, וא"כ יכול להיות שישתמש בהו הדיוטא כשיפדו וזהו א"א כיון דאשתמיש בהו לגבוה לכן גנזום דאז לא ישתמש בהן הדיוט בשום פנים ולפי שיטתו היה לו להקשות מה דאבני מזבח ואבני היכל ועזרות שנפגמו דנגנזים הא יכול להשתמש בהם קדושה קלה לבנות אותם בהר הבית ולמה שכתבתי ניחא:
ועוד י"ל מדמבואר בזבחים (דף קט"ז) ובמנחות (דף כ"ב) מה מזבח דלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט, ופסק הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ' א' הל' כ' אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה כו' אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבית הכנסת אין בונין אותם להר הבית עכ"ל, ומהאי טעמא כתב המחבר באו"ח סי' קנ"ג סעיף כ"א אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה וכ"כ הרמ"א שם סימן קמ"ז סעיף א', א"כ כיון דקאמר דבאו פריצים וחללוה א"כ כיון דנשתמשו בהו הדיוטא א"כ א"א שוב לקובען בבנין בהר הבית:
אך קשה לענ"ד מהא דאמרי' בשבת (דף ע"ט ע"ב) ובמנחות (דף ל"ב) תפילין שבלו וס"ת שבלה אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ובשלמא ס"ת שבלה ופרשת מזוזה נשארה שלמה שפיר עוד חזי לקדושה תמורה הך פרשה כיון דס"ת כשר שלא כסדרן, אבל בתפילין שפסולין שלא כסדרן, וא"כ אם בלו התפילין והפרשיות שראויות למזוזה נשארו הא הנך פרשיות הן האחרונות וא"כ שוב אינן ראויות לתפילין דהראשונות הא בלו, ומ"ט לא נעשה מהם קדושה קלה דהיינו מזוזה דזהו יותר טוב לשיטת הט"ז:
תו ראיתי מה שכתב אא"ז בספר נודע ביהודה מהדורא תנינא יור"ד סי' קע"ד וז"ל ראי' שלישית ממה שאמרו במנחות (דף ל"ב ע"א) ס"ת שבלה כו' וא"כ היה מקום לומר כיון דבלא"ה לגניזה עומדת יהי' מותר ליקח ממנה פרשה למזוזה וכמו שעלה על דעת הט"ז באו"ת סי' קנ"ד ס"ק ז' דלא אמרו שאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה אלא בעודו ראוי לקדושתו הראשונה אבל אם אינו ראוי מוטב לעשות ממנו קדושה קלה ממה שיגנז לגמרי יע"ש קמ"ל ס"ת שבלה שדינה יגנז ואפ"ה אין עושין ממנה מזוזה עכ"ל, דלכאו' אין לזה מובן במה שדוחה את דברי הט"ז מס"ת שבלה שאין עושין ממנה מזוזה דהא הך פרשה עוד ראויה לקדושה חמורה כיון דס"ת כשר שלא כסדרן, אבל אחר העיון נראה דזה ניחא, ואדרבה אתפילין לא קשה דבתפילין אדרבה אפשר לומר דאכתי חזי לתפילין אם ימצא שתי פרשיות שנכתבו קודם אלה וכמו שפסק בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ו שמותר לצרף אבל בס"ת שבלה סתמא קתני דאין עושין מזוזה, והא אפשר שבלה ולא נשתייר כל היריעה רק פרשיות מזוזה ואז הנך פרשיות אינן ראויות לס"ת מפני שאין עושין יריעה עמוד אחד ועי' בחי' רעק"א ביור"ד סי' ר"פ סעיף ב' ס"ק ו', וא"כ שוב א"א להשתמש קדושה חמורה ומ"ט לא ישתמש קדושה קלה, ועוד קשה מהך דכתב הרמב"ם בהל' סנהדרין בפרק י"ז דהקשה בבכור שור, דכתב שם, אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשרותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין ולדברי הט"ז הא מוטב שישתמש בקדושה קלה משלא ישתמש כלל אח"ז ראיתי בפרי מגדים במשבצות זהב באו"ת סוף סי' מ"ב דהוכיח מהך דשבת (ע"ט ע"ב) דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה אף באין ראויין עוד לקדושה חמורה ולא זכר מדברי הט"ז ז"ל:
והנלענ"ד בדעת הט"ז דהנה יש להבין דאף אם אינו ראוי לקדושתו החמורה איך רשאי להורידו לקדושה קלה וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, והא קדושה בכדי לא פקעה. אלא נראה לענ"ד דבאמת בקדושת הגוף לא אמר רבינו הט"ז דבר זה מעולם דקדושת הגוף אם דאינו ראוי עוד לקדושתו מ"מ קדושה בכדי לא פקעה ויותר טוב לגנוז. אך בקדושת תשמיש דמצד עצמה אין בה שום קדושה רק עיקר הקדושה היא מה שמשתמשים בה לקדושה א"כ כל עוד שמשתמשין בה הוה קדושה, אבל כשלא משתמשין בה אין בה קדושה. וזהו כמש"כ אא"ז בנודע ביהודה מהדורא קמא יור"ד סי' ע"ו דאותיות הנטפלים להשם כל זמן שהם נטפלים להשם קדושת השם עליהם וכשקולפן לעצמן שוב פסק המעלה שלהם שהרי שוב אינן נטפלים להשם וזה פשוט עכ"ל, ועי' מש"כ בנו"ב תנינא יור"ד סי' קע"ד רק דתשמישי קדושה נגנזין משום דגנאי הוא להקדושה אם אח"כ ישתמשו בהם דבר חול ולא יהיו נגנזין, א"כ מצד הסברא ניחא דברי הט"ז דבתשמישי קדושה יותר טוב להשתמש בהם קדושה אחרת אף שהיא קלה משיהיו נגנזין כיון דעיקר קדושתן היא מה דמשמשין בהו קדושה א"כ ישתמשו בהם קדושה קלה ויהי' בהם עכ"פ קדושת תשמיש לקדושה קלה, ולפי זה ל קשה מכל הנך דהויין קדושת הגוף. דבקדושת הגוף גם הט"ז מודה דאין לעשות קדושה קלה רק בתשמישי קדושה מיירי:
מה שכתבתי לעיל דכיון דהשתמש בהם הדיוטא א"כ א"א שוב לקובען בבנין. הנה אף למה שכתב המגן אברהם בסי' קמ"ז ס"ק ה' דאם שינה צורתן ועושה מהן כלי אחר שרי. מ"מ הא הנך אבנים היו אסורים משום עכו"ם וצריכים שבירה כדי לבטלן מעכו"ם כדקאמר שם נתברינהו. וא"כ ע"כ הא דישברו האבנים כדי לבטלן ע"כ ישברום להשתמש בהו הדיוטא דלא שייך למימר דישברום כדי לאשתמושי בהו לגבוה. וא"כ כיון דבחחילה נשברו להדיוטא א"א שוב להשתמש לגבוה דהוי כאבנים שחצבום מתחילה להדיוט. ועוד באבנים לא שייך לומר שינה צורתן ועשה כלי אחר. דכיון דתחילת חציבתן להדיוטא שוב לית להו תקנתא לאשתמושי בהו להקדשא:
וכיון דתריצנא את דברי הט"ז מהקושיות שהקשו עליו ומסתבר טעמי', א"כ ראוי לסמוך עליו. אם א"א בענין אחר, אך אם עודנו ראוי לשום בתוכו ס"ת אלא מאיזה טעם אין חפצים עוד לשום בתוכו ס"ת. בזה לא אמר הט"ז מעולם שיהי' רשאים לתת בתוכו ספרים אחרים:
ידידו הדו"ש חיים פישל עפשטיין.
סימן ג
כתב רבינו יונה בברכות ר"פ שלשה שאכלו דשלשה אנשים מודרים הנאה זה מזה שאכלו אין חייבים בזימון. דאע"ג דיכולים לשאול על נדרם. השתא מיהא לא איתשל. והביא ראיה לזה מהא דערכין (דף ד') הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני לא צריכא דכהנים אכלי תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין. סד"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל [וכו' קמ"ל] כהן בהדי זר מצי אכיל והקושיא מפורסמת דהאיך הביא ראי' לסברתו דלא אמרינן הואיל ואיבעי מתשיל מהא דתרומה. דבתרומה הא לא מהני ליה כלל שאלה אחר שהגיע ליד כהן ולעולם היכא דמהני שאלה שפיר י"ל דמצטרפין וכתב בספר בית הלוי ח"א סימן כ"ח לתרץ דתר"י ס"ל דגם ביד כהן מהני ליה שאלה להפקיע האיסור, וזה לא ניתן להאמר דהא גם התוס' והרא"ש והרשב"א כתבו ג"כ כתר"י ולדידהו הא ס"ל דבתרומה ביד כהן לא מהני ליה שאלה כמבואר בהרא"ש בפירושו לנדרים (דף נ"ט) ובחוס' עירובין (ד' ל' ע"ב) ד"ה תרומה ובתשו' הרשב"א סי' תתמ"ז וסי' תרנ"ו ולדידהו תקשה ג"כ האיך הבינו מהך דערכין דאף דאפשר בשאלה לא אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל הא התם בתרומה לא מהני שאלה. עוד כתב לתרץ דמדקדק מדקאמר הגמ' קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין מצטרפין ואמאי לא קאמר קמ"ל כיון דמצי שאיל על התרומה וכגון בכהן שאוכל תרומה של עצמו שהפריש מפירות שלו והוי אשמעינן רבותא דאפילו באופן דלא מצי הכהן לאכול ממה שהישראל אוכל ממנו וכגון שהכהן מודר הנאה מישראל. ומדקדק מזה דהא דמצי לשאול עליו לא מהני לענין צירוף עכ"ל ולענ"ד נראה דאם נוקמי דהכהן היה מודר הנאה מישראל לא נצטרך לומר דהתרומה היא של הכהן. דאף אם קבל הכהן את התרומה מישראל ולא מצי מתשיל עליה, מ"מ בל"ז נוכל למידק דהא דמצי שאיל לא מהני לענין צירוף דהא יכול לשאול על נדרו ממה שהוא מודר הנאה. א"ו דהא דמצי שאיל לא מהני. אלא דא"כ אמאי קאמר כהנים לוים כו' הול"ל המודר הנאה אף דמצי למתשל על נדרו לא מהני לענין צירוף:
והנה לדברי תר"י ע"כ צריכים באמת לומר דמיירי בתרומה של הכהן עצמו שתרם מפירותיו. דאל"כ לו יהא נמי דאפשר למתשל מ"מ הא הכהן לא מצי למתשל דהוא לא עשאם תרומה וכמש"כ הרא"ש בנדרים (דף נ"ט) בשם הר"ר אליעזר ממיץ יע"ש וזהו דוחק לאוקמי דהתרומה היא של הזר שאוכל עם הכהן ונראה לפענ"ד דהכי דייק רבינו יונה דהא דקאמר בש"ס קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל, דמנין לו לומר דאף בחד דרגא. היינו שאחד יכול לאכול עם חבירו אף שהשני לא מצי לאכול עמו מצטרפין כיון דגם הישראל לא מצי למיכל עם הכהן מנין לו דמצטרפין דילמא בכה"ג אין מצטרפין וקמ"ל היכא דהתרומה היא של הכהן דמצי שאיל משו"ה מצטרפין כיון דגם הישראל מצי למיכל עם הכהן אי שאיל והיא גופא קמ"ל דהא דמצי שאיל מהני לענין צירוף א"ו דהא דמצי שאיל לא מהני לענין צירוף. וזה יש לכוין בדברי הבית יוסף או"ח סי' קצ"ו ד"ה והטעם:
והנה בספר ברכי יוסף או"ח סי' קצ"ו כתב וז"ל אלא דלכל הדברות ולכל האמירות אכתי יש להכריח האי דינא מסוגיית ערכין הנזכרת דאי אמרת דגם לגבי צירוף לזימון אמרינן הואיל כדקיי"ל בעלמא וג' מודרי הנאה מצטרפין הואיל דמצו מתשילי א"כ גם בהני כהני אוכלין בתרומתן בלא טעמא דמצו למיכל חולין נימא דמצטרפי הואיל ואם יזדמן להם לחם חולין אחר מצו כולהו למיכל ולפ"ז אי השתא זר אכיל לחם של עכו"ם והני כהני הוו זהירין בפת של עכו"ם דהשתא ישראל לא אכיל תרומה וכהני לא אכלי פת של עכו"ם מצטרפי הואיל ואי מקלע להו לחם ישראל חולין מצו כולהו למיכל השתא נמי מצטרפי ודמי להואיל אי מקלעי אורחי דשכיח אלא מדלא אשמעינן הש"ס הכי ש"מ דבזימון לא אמרי' הואיל כו' עכ"ל. ובאמת טעמא בעי דהא קיי"ל דאמרי' הואיל ומאי טעמא לא נימא ג"כ הכא הואיל ולכאו' אפשר לומר דהנה הפוסקים כתבו דעיקר זימון הוא מה שאוכלים כולם מככר אחד. אלא דאף כשאינם אוכלים מככר אחד אמרי' הואיל דאי בעי הוו אכלין מככר אחד מש"ה מצטרפי והנה בפסחים (דף ל"ח) איתא דתרי הואיל לא אמרינן וא"כ הכא הוה כמו תרי הואיל דנצטרך לומר הואיל ואי בעי מתשיל ואח"כ עוד הואיל תנינא, הואיל ואי בעי היו אכלין מככר אחד וכל כה"ג לא אמרי' דהוו תרי הואיל. ולשיטת התוס' בפסחים (דף מ"ו) דאף היכי שבידו לא אמרי' תרי הואיל ועי' בשער המלך פ"ו הל' ה' מהל' חמץ ומצה:
אלא דיש להבין בהא דאמרי' בברכות (דף מ"ז ע"א) רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל א"ל רב מה דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא לן א"ל שמואל אילו מייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. א"כ הוה נמי כמו תרי הואיל דהא אילו מייתי קאמר דהוה כמו הואיל ועוד הואיל דאי בעו הוו אכלי מככר אחד ומ"ט מצטרף לזימון:
ונראה דמזה לא תקשה דזה הוה רק כמו חד הואיל דהתם הא הפת שאכל רב שימי בר חייא מונח לפניהם ואילו הוה להו ארדיליא וגוזליא הוה אכלי בודאי מאותו פת גופא שאוכל רב שימי בר חייא והוה חד הואיל דאילו מייתי להו הוה אכלי בודאי מאותו פת גופא. והא דקאמר אילו הוה מייתי ארדיליא כו היינו דבשביל זה היה אוכל הפת והוה כמו דאי בעי היה אוכל מככרו. ואף אם כשהביאו להם ארדיליא לא היו אוכלים עוד פת רק היו אוכלים הארדיליא לחוד אין זה מעכב דאז הוה כמו בכל סעודה דאמרי' אילו הוה בעי היה אוכל מככרו:
ובזה יש ליישב מה שהקשה הט"ז בסי' קצ"ו סק"ב אהא דדחה הב"י דברי האגור שכתב שמצטרפין כיון שאם יזדמן להם בסעודתם פת חולין של ישראל יכולים לאכול יחד. והקשה הט"ז מהך דאמר שמואל אילו מייתי לו ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא הוה אכיל וכתב הרי"ף אלמא דאי מייתי כהו מידי דמצי למיכל מיני' מצטרף בהדייהו עכ"ל. וא"כ ק"ו דמה התם שלא נתחייבו כלל בזימון אפ"ה כיון דאפשר לומר דאי מייתי להו מידי היו אוכלים מהני סברא זו לחיוב זימון ק"ו הכא דכולהו אכלי אלא דאם אינו יכול לאכול עם חבירו פשיטא דמהני הך סברא דאי מתרמי להו לתם ישראל דהוה מצי לאכול אחד עם חבירו ויצטרפו לזימון עכ"ל הט"ז. ולפי מה שכתבתי אין כאן קו' דהתם בעובדא דרב ושמואל הרי היה הפת מונח על השולחן ואמרינן רק אילו הוו מייתי ארדיליא היו אוכלים בשביל זה גם הפת א"כ הוה חד הואיל. אבל כשאין הפת תולין כלל על השלחן א"כ הוה כמו תרי הואיל חד אילו היו מביאין הפת ואח"כ נמי נימא אילו הוה בעו הוו אכלין מחד ככר ובכה"ג לא אמרי'. וראיתי בספר מאמר מרדכי שכתב ג"כ דהכוונה היא דהיו אוכלין הארדילאי וגוזליא עם הפת. ובכך מתרץ ג"כ קושית הט"ז קצת באופן אחר. וכתב הוכתה לזה דע"כ מיירי שיאכלו הארדיליא וגוזליא עם פת דבלא פת מה מועיל שהיו אוכלים ממנו הרי אין זימון אלא בפת ואפי' בשנים שאכלו פת ושלישי אוכל ירק נחלקו הפוסקים אבל בב' לכ"ע אין זימון כו' עכ"ל:
אלא שמדברי הרמב"ם בפרק ה' הל' ט' מהל' ברכות שכתב שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי ואכל אם יכולים לאכול עמו כל שהוא ואפי' משאר אוכלין מצטרף עמהם עכ"ל משמע שרק בשביל השאר אוכלין שיאכלו מצטרפי, אף שבבירור לא יאכלו פת עם השאר אוכלין. ולפ"ז ליתא למה דכתיבנא דהכוונה הוא דעם הארדיליא יאכל פת וא"כ הדרא [קי'] לדוכתא הא הוה כתרי הואיל וגם קושית הט"ז במקומה עומדת:
והנלענ"ד דבפשוטו ניחא דהנה צירוף הזימון אפשר רק כשנמשכת סעודתם יחד ואז ממילא אמרי' דאי בעי הוו אוכלין מככר אחד ולכן מצטרפין לזימון אבל אם גמרה סעודת השנים שוב אין מצטרפין לזימון עם השלישי, וכן אם גמר סעודתו אחד אין מצטרף עם השנים שישבו אח"כ לאכול. אלא דצריכין לדעת היכן נקרא גמר הסעודה וקאמר רב דגמרו סעודתם נקרא אם אינם אוכלים עוד. וקאמר שמואל דעדיין לא נקרא גמר הסעודה כיון דעדיין היו אוכלים אם הביאו להם ארדיליא וגוזליא א"כ נמצא שעדיין נמשכה סעודתם, וממילא כיון דאי בעו הוו אכלין מככרו לכן מצטרפין ואין זה ענין לתרי הואיל על אכילת הככר האחר. דהכא ממילא נקרא באופן זה שנמשכת עוד הסעודה אם אפשר להם לאכול אף שאינם אוכלין דכל זמן שלא הסיחו דעתם מסעודתם עדיין לא גמרה סעודתם וכיון שהם עדיין בתוך סעודתם הא אפשר להם לאכול מככרו. אבל היכי דמודרין הנאה כ"א זה מזה אין זה ענין לסעודתם דאף דהם באמצע סעודתם. מ"מ עכשיו א"א להם לאכול מככרו וקאתית עליהם רק מכת תרי הואיל. הואיל ואפשר בשאלה והואיל אי בעו הוו אכלי אח"כ מככרו. וכן נמי בקושית הט"ז הא התם אף הם בתוך סעודתם כיון דא"א להם לאכול מככר אחד אלא בתרי הואיל. חד הואיל ואי הוו מייתי להו פת חולין ואידך הואיל דהוו אכלי כולהו מאותו ככר ובכה"ג לא אמרי' תרי הואיל:
ומה שכתב במאמר מרדכי דע"כ מיירי שיאכלו פת דהרי אין זימון אלא בפת, אמינא אין ה"נ דאין זימון אלא בפת, אבל כיון דעדיין נמשכת סעודתם והוה כאילו אכלי יחד ומקודם הא אכלו פת ומשו"ה מצטרפין ויש זימון על הפת יו"ט ברכות פרק שאכלו מקודם:
ועדיין צריך בירור מה שהקשה במעדני ז' הל' ב' וז"ל וקשיא לי מאי שנא מדמאי דאמרינן טעמא דאי בעי מפקיר לנכסיה, ומה שתירץ וז"ל ונ"ל דשאני הפקר דמצי מפקיר בעצמו משא"כ שאלה שצריך לחכם או לג' הדיוטות עכ"ל הא אמרי' בשבת דף מ"ו ע"ב דבשלשה הדיוטו' לא אמרי' מי יימר דמזדקקי ליה וא"כ אף דבעי ג' הדיוטות נימא הואיל דאיתא בשאלה:
והנה דיני הואיל רחבים ועמוקים. והנני רושם בקיצור מה שנראה לומר בזה בטעמא דפסקינן כר"א בפסחים (דף מ"ו) דלא תקרא לה שם עד שתאפה דהואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוני' הוא. וכן נמי פסקינן דהמבשל ביו"ט אינו לוקה הואיל ואי מקלעי אורחים ומ"ט כאן לא אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל כדכתיבנא לעיל. דהנה כל היכי דאמרינן הואיל עושה פעולה למפרע דגם עכשיו היה כמו לאחר אותו מעשה אז אמרי' הואיל, למשל בחמץ שעל שלו הוא עובר וכיון שאם ישאל על החלה אז למפרע הוה שלו ואגלאי מילתא דגם עכשיו עבר על בל יראה. לכן אמרי' הואיל. ואמרינן שיעשה באופן דלא יבא לידי עבירת בל יראה וחשבינן גם עכשיו כאילו הוא שלו כיון שאפשר שישאל עלה ויהיה שלו ואנן מתירין רק באופן שלא יבא לידי כך שיהי' שלו למפרע. גם בהואיל אי מקלעי אורחים אם עבר ובישל מיו"ט לחול א"א לחייבו. דאנן מחייבינן רק בגוונא דהחיוב הוא ברור וכאן אין החיוב ברור דהא אפשר שיקלעו אורחים ואז מה שבישל היה בהיתר למפרע. דאם יקלעו אורחים לאתר כמה שעות הרי מותר לו מעכשיו לבשל בשביל זה. וא"כ אמרי' עכשיו הואיל ומקלעי אורחים ומה שבישל הוא היתר למפרע. אבל הכא אף אי נימא הואיל ואי בעי מתשיל ומותרים לאכול זה מזה. הא סו"ס עכשיו אינם יכולים לאכול זה מזה. דהיכי אמרי' דעושה פעולה למפרע אדינא, דהדין ישתנה למפרע וא"כ דבר התלוי בדינא אמרינן הואיל. כיון דהדין משתנה למפרע כמו במבשל או באפיית חלה שתלוי רק בהדין. אבל דבר שתלוי במעשה כהך דהכא דצריך שיכולים לאכול עכשיו זה מזה מאי מהני שהדין ישתנה. הא המעשה דעכשיו לא ישתנה. דאף דאח"כ אגלאי למפרע דהיו יכולים לאכול זמ"ז הא בשעת מעשה אינם יודעים מזה ואי אפשר להם לאכול זה מזה וכיון דאינם ראויים אז לאכול זה מזה לא שייך למימר בכה"ג הואיל ואי בעי מתשיל, וע' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) בתוד"ה הואיל ואי בעי מתשיל ורש"י (בדף מ"ח ע"א) ד"ה אבל הכא:
ומעתה לא תקשה מהך דאי בעי מפקר נכסיה. דהתם מצד האכילה אין כאן חסרון דהא אוכל הדמאי בפועל אלא דנשאר עלה שם איסור ובאכילת איסור ליכא צירוף אף שאוכלים יחד מככר אחד. הך איסורא ליתא כיון דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי לי' א"כ אין כאן איסורא מחמת האכילה אלא מחמת האדם, דהא האכילה היא מותרת לעני ובכה"ג מצטרפין לזימון:
והנה התוס' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל כתבו וצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה הואיל ולא קרא לה שם עכ"ל. ולענ"ד היה נראה דהך הואיל דכל שעה אינו ענין להואיל (דדף מ"ו) דהך הואיל פירושו כיון דאפשר לעשות אח"כ דבר שיפעול פעולתו למפרע והך הואיל דכל שעה הוא כבר לשעבר דהואיל והוה כך אין משתנה דינו להבא:
ולפי האמור י"ל בדברי התוס' שם בפסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה רבה שכתבו וז"ל וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה עכ"ל ולפי מה שכתבתי י"ל דבשבת א"א לומר הואיל דהא אף דשבת נתנה לדחות אצל פק"נ מ"מ מותר לחלל שבת רק כשכבר הוא סכ"נ. אבל לחלל קודם שהיא סכ"נ אסור, אף דאח"כ תהיה לו תועלת מזה לפק"נ. דהא בעת שחילל שבת לא היה פק"נ וזה פשוט משא"כ ביו"ט דאם יצטרך האוכל לאכול ביו"ט אף אם יצטרך לאתר כמה שעות הרי מותר לעשות ביו"ט אפילו שיצטרך. ולכן אמרי' הואיל דהך הואיל עושה פעולתו שיהיה בהיתר למפרע, משא"כ בשבת דמה שעשה באיסור אין מועיל מה שאח"כ תצא מזה תועלת לפק"נ. דהא סו"ס מה שחילל שבת נשאר באיסורו. ועי' מש"כ הר"ן פ"ב דבינה לענין ריבוי בשיעורא, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה משא"כ אוכל נפש ביו"ט הותרה היא משום דאפי' אפשר מעיו"ט שרי ע"ש והנה אפי' למ"ד שבת הותרה אצל פק"נ מ"מ כמה תנאים ס"ל דהותרה ואפ"ה מכשירין שאפשר לעשות מע"ש אינן דוחין שבת לדידהו ועיין יומא (דף ו') משום דאף דהותרה היינו דוקא בשעה שיש פק"נ אבל לא מקודם. ואפי' אם תאמר דהיכי דא"א בענין אתר. כגון שאח"כ יהיה מזה תועלת לפק"נ שבאופן אחר א"א היה לעשות דהיינו שתומ"י למשל יהיה חולה שיהיה צריך להמלאכה ואם לא יעשה עכשיו שוב לא יהיה באפשרות לעשות א"כ נימא הואיל בכה"ג. וכעין שכתב אא"ז בצל"ח כאן, דמשום חולה שיש בו סכנה הא ודאי שכל המלאכות מותרים אפי' בשבת סמוך לחשיכה להקדים הדבר להחולה אף שהוא צורך חול. גם זה אינו דזה ודאי דאם יודע בבירור שעושה בשביל פקו"נ שיהיה אח"כ הוא מותר לעשות אך אם בשעה שעובר אינו יודע שעושה בשביל פק"נ הרי עובר בשאט נפש על איסור שבת וא"א למפטריה משום הואיל. דהא גם אם הוצרך לעבור בשביל פק"נ ואומר שאף שלא היה מזה תועלת לפק"נ ג"כ עבר הרי באופן זה הוא חייב גם אם עושה בשביל פק"נ כמש"כ הכסף משנה בפרק ה' מהל' יסודי התורה דאף אם נאנס לעבוד ע"ז מ"מ אם הוא מרוצה נהרג. ועי' מש"כ בספר הפלאה כתיבות (דף ג') ד"ה וסברה דאניס:
והנה אף דבמבשל ביו"ט דאמרי' הואיל איכא לכאורה ג"כ למידק דהא מתחילה כשבישל הרי עבר וחילל יו"ט ואף שאח"כ נעשה היתר הא מתחילה נתכוין לבשל ביו"ט ללא צורך נלענ"ד דלא דמי דהנה אם יתכוין לחלל שבת במלאכת היתר למשל אם יזרוק שתי אמות ויתכוין לחלל שבת בזה אינו חייב אף שמתכוין לחלל. אבל על כונה אינו חייב וחיוב על מלאכה אין כאן. וא"כ ביו"ט שצרכי אוכל נפש הותר ואם יתכוין לחלל יו"ט בבישולו שמבשל לצורך היום אין כאן כלום. ואף אם יאמר שהיה מבשל אף שלא לצורך כלל אינו כלום שסוף סוף לא עשה מלאכת איסור שהבישול ביו"ט הוא היתר גמור, אלא שאם מבשל שלא לצורך. ה"ז מה שהוא שלא לצור עושה אותה למלאכת איסור, וכיון שיבואו אורחים ולמפרע נודע שהיתה הבישול לצורך א"כ אף שהיה מתכוין לחלל יו"ט בזה הלא אין כאן שוב מלאכת איסור ונשארה רק הכונה ועל הכונה אינו חייב. אבל בשבת בפק"נ אף למ"ד ששבח הותרה אצל פק"נ. לא שעצם המלאכה הותרה אלא שפק"נ היא מתירתה והיינו כשמתכוין שהיא לפק"נ אז הותרה. אבל כשמתכוין המלאכה אף בלא פק"נ הרי עשה מלאכת איסור. ופשוט הוא. דהא במבשל ביו"ט סתם אף בלא כונה שאכלו היום ואח"כ אכלו היום פשיטא שמותר. והעושה מלאכה בשבת סתם אף שאח"כ היה מזה תועלת לפק"נ הוא חייב דכאן מלבד כונתו לחלל שבת עושה גם מלאכת איסור.
ולכאורה תקשה מהא דכתב הרשב"א בחי' לשבת סוף פרק האורג (דף ק"ז) וז"ל ובירושלמי נראה שהתירו לנעול לכתחילה ביתו לשמור ביתו וצבי בתוכו דכיון דהוא צורך ביתו אעפ"י שע"י כך ניצוד ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי בפרקין דהכא ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' חונא היה צבי רץ בתוכו ונתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נמלה מותר ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. ולפי זה הא דאמרי' נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד קאמר אלא אם נתכוון לנעול בעדו אף בעדו קאמר ולומר שאלו צריך לנעול בעדו מותר אעפ"י שמתכוין שיהא הצבי ניצוד בתוכו עכ"ל. א"כ זהו היפך למה שכתבתי דהעושה לצורך פק"נ ואומר שגם בלא פק"נ היה עושה המלאכה שהוא חייב דהא כאן אף שנחכוין לחלל שבת מ"מ כיון שיש כאן ג"כ מלאכת היתר הר"ז מותר וא"כ אם עושה מלאכה שיש בה צורך לפק"נ אף שמתכוון שגם בלא הפק"נ ג"כ היה עושה צריך להיות פטור:
והנה הר"ן בהלכות הקשה על הרשב"א וכתב וז"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרי' בכולה מכלתין דמודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אעפ"י שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר. כלומר שאינו מחויב שיפתח את ביתו עכ"ל הר"ן. נמצא שדבר זה במחלוקת שנויה בין הרשב"א והר"ן ז"ל:
שוב ראיתי בספר עונג יו"ט סי' כ"ב שכתב ליישב דברי הרשב"א מקושית הר"ן וז"ל ונראה לי דדעת הרשב"א ז"ל דפ"ר אינו אסור אלא משום דהמעשה שהוא עושה עכשיו א"א בלי מלאכה שאסרה תורה לעשות בשבת כמו הפוסק ראש העוף א"א לפסוק ראש בלי מלאכת נטילת נשמה או הגורר מטה כסא וספסל גדול א"א לעשות גרירה בלתי אם יהא באפשרו לעשות חריץ שהיא מלאכה אסורה, אבל הכא גבי נעילת בית וצבי בתוכו נעילת בית שהוא עושה אין בה סרך מלאכה רק מחמת שנכנס הצבי בתוכו נעשה בנעילה מלאכת צידה להכי כיון שהוא מכוין לנעילה לצורכו לא אכפת לן במה שמכוין גם לצוד דכיון דנעילה אין בו מלאכה והוא מכוין לנעילה לא אכפת לן בכוונתו לצוד דהוה כוונה לצוד בלי מעשה צידה דמעשה נעילתו שהוא עושה רמינן ליה אנעילת בית ולא על צידת הצבי ולהכי שרי אף במתכוין לצוד אם מתכוין לנעול ביתו ג"כ עכ"ל ולפי דבריו לא תקשה נמי מדברי הרשב"א עלה דכתבתי דהכא עיקר המלאכה יש בה כדי חילול שבת ולכן כשמתכוין לחילול חייב:
והנה אף כי דבר גדול אמר אך דברים אלה קשים להולמם אליבא דהרשב"א, דהא הרשב"א הביא הירושלמי ג"כ בראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו דמותר וכן היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. והא התם המלאכה בעצמותה היא אסורה וכיון דמתכוין לאיסור מ"ט יהא מותר, והנה שם בעונג יו"ט הרגיש בעצמו בזה וכתב וז"ל וגבי תינוק מבעבע ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים שרי כמ"ש הר"ן שהתירו לו חכמים לכוין גם למלאכתו כדי שיהא זריז לפ"נ עכ"ל אך זה אינו מובן לדעת הרשב"א דמדבריו משמע דהכל משום טעם אחד, והר"ן כתב כן לשיטתו שיהיה זריז לפק"נ התירו לו חכמים לכוין גם למלאכתו אבל לא כן לשיטת הרשב"א:
ומה שנראה לומר בדעת הרשב"א הוא דהנה בפסיק רישי' לא פתיך במלאכת האיסור גם היתר. למשל הגורר מטה כסא וספסל בהפסיק רישי' דהוא עשיית החריץ אין בה שום דרך היתר ומעשה ההיתר דידי' היא הגרירה ועשיית החריץ היא איסור גמור בלי שום תערובות מלאכת היתר זהו אסור משום פסיק רישי'. אך היכי דעושה מלאכה והוא עושה אותה בהתירא רק דמתכוין גם כוונת איסור בהמלאכה ההיא גופא אך מתכוין הוא להאיסור רק באופן שעושה גם בהתירא. אבל אם לא היה עושה בהתירא לא היה עושה גם המלאכת איסור בכה"ג אין כאן חיובא. דהא עשיית המלאכה היא בהתירא ואף שפתוך בה גם כוונת איסור. הא על כוונה גרידא לא מחייב כמוש"כ לעיל. והנה בנועל הבית לצורכו או במפקח הגל או מתכוין להעלות התינוק דהמלאכה היא בהיתר גמור, אך באותה מלאכה עצמה כשעושה אותה בהיתר מתכוין הוא גם לאיסור לצוד הצבי ולהעלות הנחילה של דגים, ע"ז א"א לחייבו דמלאכת איסור בפני עצמה אין כאן, אך היא מלאכה אחת שעושה אותה בהיתר ואף שמתכוין גם לאיסורא הרי על כונה לחוד אינו חייב. דלולי שהיה צריך לנעול הבית לצורכו לא היה נועלו בשביל צידת הצבי או לולי שהיה צריך לפקח הגל בשביל פק"נ לא היה מפקחו כלל בשביל הזהובים. א"כ הרי עיקר המלאכה היא בהיתר ולולי ההיתר לא היתה מלאכה כלל אבל אם לא היתה כאן מלאכת היתר היה עושה המלאכה באיסור אז כשמכוון גם לאיסור בודאי חייב דהרי אין כאן כוונה לחוד דהא ישנה כאן גם מלאכת כת איסור דא"א לומר דהמלאכה עשה הוא בהיתר דהא גם באיסור היה עושה אותה ומאי חזית לומר דשדינן עיקר המלאכה בתר כוונת ההיתר שדי אותה בתר כוונת האיסור, ולפ"ז ניחא הא דכתיבנא דאיך נפטרהו משום הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה דהא כיון שמכוין לאיסור ובלא הצורך להיתר הוא עושה גם בשביל האיסור גרידא אין לפטור אותו בשביל שיהיה ראוי לחולה. ונראה שזו היא כוונת בעל שלטי הגבורים בפרק האורג לתרץ דברי הרשב"א מקושית הר"ן ז"ל:
וממילא לא תקשה מה שהקשה שם בעונג יו"ט על הרשב"א מהא דשבת (דף קל"ג) דפריך ל"ל קרא למשרי מילה בצרעת הא הוה דבר שאינו מתכוין. ואביי סובר דר"ש ס"ל דאפי' פסיק רישי' שרי ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרתו מתכוין ולדעת הרשב"א ז"ל אכתי קשה ל"ל קרא דאף אם אומר שמכוין לקוץ בהרת בנו מ"מ שרי למול כיון דהוא צריך למול ומצוה למולו ומשכחת לה מילה בלי צרעת מה אכפת לי' מה שיש צרעת על המילה ורשאי למולו ולכוין לקוץ בהרת בנו דכמו דרשאי לנעול ביתו ולכוין לצוד הצבי שבתוכו ה"נ רשאי למול ולכוין לקוץ בהרת בנו לדעת הרשב"א עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא תקשה דהתם הכוונה אף שאם לא היה צריך למולו היה ג"כ חפץ לקוץ הבהרת ובכה"ג גם לפי דעת הרשב"א אסור:
עוד הקשה שם בעונג יו"ט על הרשב"א מהא דאמרי' בשבת (דף קל"ט היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת והא הכא נמי צריך ללבוש הבגד רק שתלויין עליו ציצית שאינם בטלים לו והויין משאוי ובעינן למימר דרשאי ללבוש הבגד אף אם מכוין להוציא גם הציצית התלויין בהם עכ"ל. ולא דמי כלל דהתם הוא עושה פעולה אחת בנעילת הבית וכיון דהפעולה ההיא היא ביחד לצורכו ולצורך צידת הצבי אמרי' כיון שהיא לצורכו מותר. אבל כאן הרי עושה שתי פעולות שנושא הטלית וגם נושא הציצית ואיך נאמר דכיון דרשאי לצאת עם הטלית יצא גם עם הציצית שזהו פעולה אחריתי. ואטו נאמר דכיון דיוצא במלבוש היתר יהיה רשאי לצאת גם בדבר איסור. והא מבואר בשבת (דף י"א) היוצא במחט התחובה בבגדו דחייב לשיטת הריף והרמב"ם בנקובה ולשיטת רש"י, והרא"ש באינה נקובה. והא גם התם מותר לשאת הבגד ומ"מ על המחט חייב והיינו משום דנושא הבגד ונושא גם המחט:
והנה לכאו' הא דכתיבנא דהעושה מלאכה לצורך פק"נ ואומר שעשה אותה מצד עצמה בעבורה וגם בלא פק"נ אז הוא חייב. הא מפורש אפכא במנחות (דף ס"ד ע"א) שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב. להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ואנן קיי"ל כרבה כמבואר ברמב"ם בפ"ב מהל' שבת ובפ"ב מהל' שגגות דזיל בתר מעשיו. וה"נ הא עשה המלאכה לצורך פק"נ, ואי ניזל בתר מעשיו אין כאן פעולת איסור. אמנם אחר העיון נראה דלא תקשה מזה עלה דכתבתי. דהנה במעלה התינוק אין כאן כלל מלאכת איסור ולא יצוייר כלל לומר דאינו מתכוין לפק"נ דהא עיקר המעשה היא לפק"נ דהוא מציל את התינוק ממש וא"כ הא דמעלה ג"כ הדגים אין זה עושה מלאכת איסור דהעלאת הדגים טפלה לגבי העלאת התינוק ואף דנתכוין להעלות הדגים מזה נשארה רק מחשבתו ועל מחשבה פטור ואף אי לא שמע שטבע התינוק אמדינן דעתי' דאילו שמע שטבע התינוק היה חפץ בודאי להעלותו. וא"כ עיקר העלאה אין בה מלאכת איסור כלל דאין כונתו שמתכוין לצורך העלאת התינוק עושה אותה למלאכת היתר אלא הפעולה מצד עצמה גם מבלי כונה היא פעולה להצלת נפש ממש. מה שאינו כן בשוחט בשבת. או בשאר מלאכה אף שהיא לצורך חולה שיש בו סכנה. הא עיקר המלאכה הוא מלאכת איסור ורק כשמכוין שעושה המלאכה לצורך פק"נ אז היא מותרת ובלא כונה. כגון בשוחט סתם אף שאח"כ נתנו הבשר לחולה שיש בו סכנה והיתה שחיטתו תועלת לפק"נ מ"מ פשיטא דחייב דהא איהו קעבד מלאכת איסור. וא"כ אף כשיודע שתהיה במלאכתו תועלת לפק"נ. כיון שאין המלאכה בעצם לפק"נ רק שהמלאכה בפני עצמה היא מלאכת איסור ורק גורמת לפק"נ. א"כ כשהוא אומר שהוא עושה המלאכה גם בלא הך פק"נ בודאי הוא חייב דיש כאן גם מחשבה גם מלאכת איסור:
ובזה דקדקתי בחידושי על הרמב"ם בפ"ב הל' ט"ו מהל' שגגות שכתב כן וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע כו' הר"ז פטור מחטאת אע"פ שלא היתה כונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג עכ"ל. דהא דסיים מפני שהיה שוגג אין בו מובן לכאורה. אך לפי מה דכתיבנא כונתו ברורה מפני שהיה שוגג אפשר לומר דעיקר העלאה הוא בשביל התינוק והעלאת הדגים טפלה. אך אם הוא מזיד בהעלאת הדגים איך נאמר שזו טפלה להעלאת התינוק הא הוא מתכוין במזיד להעלאת הדגים ולכן במזיד חייב וזו ראי' ברורה למה שכתבתי:
ובדעת התוס' נלענ"ד לומר באופן זה. דהנה דברי התו' בתירוצם צריכים הבנה שכתבו וז"ל וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל עכ"ל. דלכאורה יש להבין אטו חולה שיש בו סכנה הוא יותר לא שכיח מאי בעי איתשיל דאמרי' בי' הואיל, אלא הנראה בדעתם דס"ל כשיטת רבינו מאיר שהביא הרא"ש ביומא פ"ת סי' י"ד שכתב שהותרה שבת אצל פק"נ דכמו דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוה לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול והכי נמי כיון דהתורה התירה פקו"נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול עכ"ד. מ"מ לא דמי להדדי דהא ביו"ט אפשר לו להביא אורחים אח"כ דהא בידו הוא ובכה"ג אינו עובר דהוה בישל לצורך. אבל בשבת א"א לו להביא חולה שיש בו סכנה ושיהי' צריך דוקא לעשות האיסור בשבילו בשעה שעשה וא"כ בשבת כשעושה באיסור א"א לומר הואיל דהא הדבר לא יתוקן. וזהו מה שכתבו התוס' דלא שכיח כלל היינו דאי אפשר לו להביא אח"כ חולה שיש בו סכנה שהיו צריכים דוקא לחלל שבת בעבורו באותו זמן שחילל הוא ושאי אפשר היה לחכות עם החילול לאחר זמן דזהו לא בידו הוא ואינו שכיח כלל, ועיין מש"כ בתו"י יומא (ס"ב):
ומן האמור אינם מובנים לי דברי הלח"מ שכתב בפרק ד' הל' ה' מהל' חמץ ומצה עלה דכתב הרמב"ם ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו חמץ מותר לאתר הפסח והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח עכ"ל. וכתב הרב המגיד וז"ל וסובר רבינו דבעינן הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אעפ"י כשעבר הפסח ולא פדאו אגלאי מילתא דלמפרע של אינו ישראל היה כיון דבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרי' הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור עכ"ל. וכתב הלח"מ שם דכיון דאינו ישראל מישראל אינו קונה משכון ואין לו קנין בחמץ ההלואה אמרי' הואיל ובעי לפדותה. אבל אם היה קונה משכון ודאי דלא הוה אהני לן הך טעמא דהואיל ובידו לפדותו עכ"ל. ודבריו אינם מובנים לי דאף אם היה קונה משכון מ"מ אם הישראל פודה אותו הרי הוא שלו למפרע ולפ"ז אפשר לומר הואיל ובידו לפדותו. דהא דבעל חוב קונה משכון היינו דאם אח"כ אינו פודהו הוא שלו משעה ראשונה למפרע דיש לו קנין בו בתנאי אם לא יפדהו הלוה. אבל א"א לומר דאם יפדהו הלוה הרי הוא קונהו קנין חדש מעכשיו דכיון דבע"ח קונה משכון שוב אינו של הלוה עד שיפדוהו. זה לא נתן להאמר דהא הלוה אינו צריך לעשות קנין חדש בהמשכון כשפודהו וכמש"כ התוס' בב"ק (דף מ"ט ע"ב) ד"ה משכונו כו' ואפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ואפי' למ"ד ב"ח קונה משכון דע"כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהיה יכול לפדותו הישראל ולסלק בדמים עכ"ל. א"ו דאף אם היה קונה משכון אהני טעמא דהואיל ובידו לפדותו דבעינן הגעת הזמן קודם פסח. אלא דאם היה קונה משכון לא בעינן מעכשיו דגם בלא מעכשיו היה מהני.
ובזה יתישב נמי הא דהקשה בספר תפארת ישראל בחידושים פ"ג דפסחים אהא דמהני הפקר וביטול גבי חמץ והא בידו לחזור ולזכות בו ומ"ט לא אמרי' הואיל. ולפי מש"כ לק"מ דהא אף דיזכה מן ההפקר הרי זה קנין חדש ולא למפרע ובכה"ג לא אמרי' הואיל והרי זה כקונה מן העכו"ם דכתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו):
והנה לכאורה כל מה דכתיבנא נסתר מסוגיא דפסחים (דף ס"ב) דאיתא התם אלא אמר רב אשי רבה ורב חסדא בהאי קרא קמפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חבירו רבה סבר חבירו דומיא דידי' מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר כפרה לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא ורב חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשי' והא התם האי הואיל דאי בעי מתקן נפשי' אינו עושה שום פעולה למפרע למימר דאף עתה אינו כערל. דהא סו"ס בהאי שעתא הוא ערל. אלא אם יתקן נפשי' מאותה שעה ולהבא אינו עוד ערל ומאי שייך למימר בכה"ג הואיל לפי מה שכתבתי: