תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן לג
למע"כ הרב הגאון כו' מוהר"ר אלי' מרדכי ראבינאווייץ [ז"ל] אבד"ק
סאפאטקין.
ע"ד מה שכתב כת"ר במה דאיתא בפסחים (דף נ"ז ע"א) ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה לערב היו מחלקים אותן לאנשי בית אב והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע כו' עמדו בעלים והקדישום לשמים ופירש"י עמדו בעלים כל כהני משמרות יחד. והמהרש"א כתב דיש לפרש בעלים ממש דקודם הקרבה לא זכו הכהנים בעורות. ובאיי הים שם כתב שלא נראו לו דברי המהרש"א. דנהי דכהנים לא זכו בהן עד אחר הקרבה. בכ"ז מיד שהקדישו הבעלים לקרבן יצא מרשות בעלים ואין לבעלים רשות בהעורות לעשות כרצונם דפקע שם הבעלים. וכת"ר כתב שכדברי המהרש"א מפורש בזבחים (דף ק"ג ע"א) ת"ר עולת איש פרט לעולת הקדש כו' מאי פרט לעולת הקדש כו' א"ר ינאי פרט למתפיס עולה לבדק הבית. לא מיבעיא למ"ד קדשי בדה"ב תפסי מדאורייתא. אלא אפילו למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס. ופירש"י הנ"מ דמדאורייתא לא תפיס בשר דשל מזבח הוא ואין קדושה תלה על דבר שאינו שלו. אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו בי' תפיס עכ"ל. הרי שמפורש בפשיטות כדברי המהרש"א דקודם הקרבה לא זכו הכהנים בעור ויכולים הבעלים להקדיש העור לבדה"ב עכ"ל כת"ר. ולענ"ד נראה דע"כ צריכים לומר כדברי רש"י דהבעלים הם כל כהני המשמרות. דאי נימא כמש"כ המהרש"א דהיינו בעלים ממש. א"כ הא תינח קרבנות יחיד הקדישו בעלים את העורות. אך הלא גם עורות קרבנות צבור לכהנים כמבואר שם בזבחים ופסק כן הרמב"ם בפרק ה' הל' י"ט מהלכות מעשה הקרבנות. וע"ז לא שייך עמדו בעלים אי נימא דבעלים ממש. ועוד לשון עמדו בעלים משמע שפעם אחת עמדו והקדישו ותו לא הי' להם עסק ע"ז. ואי נימא דבעלים היינו בעל הקרבן. אם כן צריכים לומר דכל פעם שהקריב אחד אז הקדיש העור. ועל זה לא שייך לשון עמדו בעלים והקדישו:
ועוד דהא מבואר בירושלמי ברכות פרק ג' ובנזיר פרק ו' ובמד"ר קהלת ז' דהמקדיש עולתו לבדה"ב מעל משהכהנים מתעכבים בשחיטה. והיינו משום דהא דנתכפר בהקרבן נחשב למעילה אם הקרבן הוא מדמי בדה"ב כמבואר במעילה (דף י"ט) וברמב"ם הלכות מעילה פרק ו' הל' י"א. והנה בזבחים (דף ו') איבעיא לן אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה. ובשבת (דף ע"ב) תוד"ה כי אתא כתבו דעולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה. וכיון דכן הא כל זמן שהעולה חיה היא מכפרת לו. וכל זמן שהיא חיה אין לחלק בין העור להבשר דהכל קרוי קרבן. והא מבואר בזבחים (דף ק"ד) דהעור בעי זריקה להתירו בהנאה. א"כ מקודם זריקה גם העור בכלל הקרבן. והא נמי אי הי' נפשט העור מהבהמה היתה נטרפת דהו"ל גלודה ופסולה לקרבן. אם כן קמתהני מהעור. ואם כן כשמקדיש העור לבדה"ב הוא מעל בו דהא מתהניא בי' מה שמועיל לו הקרבן בעודו בחיים שמתכפר כ"ז שהקרבן חי. שוב ראיתי בספר עמודי אור סימן קכ"א שכתב ג"כ כעין זה. ולפ"ז איך יקדישו בעלים עורות הקרבנות קודם הקרבה הא ימעלו בזה. אלא ע"כ דבעלים דקאמר הם כל כהני המשמרות:
ואף לפי מה שכתבו הרשב"א והר"ן בנדרים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה אמר דבככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה אם נטלה לאכלה לא מעל. דכיון דמקמי הקדש שלו היתה ולאחר הקדש ג"כ ברשותו עומדת הו"ל כגזבר של הקדש דאמרינן בסוף פ"ק דחגיגה (דף י"א) דאם נטל דבר של הקדש לזכות בו לא מעל. משום דמעיקרא נמי ברשותי' קאי והשתא נמי ברשותי' ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש לרשות אחר עכ"ל. דהכא כיון דמקדיש להעור לבדק הבית הוי ברשות הגזבר וכשנהנה אח"כ ממנו הרי הוא כמוציאו מרשות הקדש ויעוין מעילה (דף י"ט). ועוד הא אית בי' איסור מעילה בכל אופן:
ועוד לפי מה שכתב בספר נחל יצחק בענין תפיסה בדררא דממונא סימן א' בהג"ה שהקשה רב עלה דכתבו התוס' בחולין (דף קי"ז ע"א) ד"ה הוא שכתבו וז"ל וא"ת בסוף תמורה גבי מקדיש עולה לבדה"ב קאמר אי מדרבנן אימא סיפא כו' וי"ל דהתם שיש מעילה דאורייתא משום עולה אין ראוי לחכמים לתקן שם מעילה כו' ובעור דליכא מעילה דאורייתא לא בדילי מיני' ותקינו רבנן מעילה עכ"ל התוס'. והקשה דהא מפורש בזבחים (דף ק"ג ע"א) ת"ר עולת איש פרט לעולת הקדש כו' ר' אייבו אמר ר' ינאי פרט למתפיס עולה לבדה"ב לא מבעיא למ"ד קדשי בדה"ב תפסי מדאורייתא. אלא אפילו למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס. ופירש"י לא מיבעיא כו' אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו בי' תופס עכ"ל. הרי דתפיס קדושת בדה"ב בעור מן התורה. ואיך קאמרי התוס' דמועלין רק מדרבנן בשביל העור ותירץ הגאון המחבר דעור העולה הוי כאינו ברשות הבעלים כיון שאין להם שום זכות היתר בו ולכן א"י להקדיש לבדה"ב. ובזבחים דקאי הש"ס אליבא דר' יהודה י"ל, ס"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כמו שמשמע מהתוס' ב"ק (דף ע' ע"א) ד"ה כסתם ולכן קדוש מה"ת עכ"ד. ולפי זה כל עיקר הא שהעור קדוש אם בעל הקרבן מקדיש אותו היינו מדרבנן. אבל מדאורייתא לא הי' קדוש משום שאין להם עוד זכות היתר בו ואנן הא קיי"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אם כן א"א למיקרי להו בעלים. ומדקאמר דעמדו בעלים והקדישום לשמים שמע מינה דכהני המשמרות הם. דהוו בעלים גמורים על העורות:
ועל פי זה אזדא לה הא דכתב ליישב הא דתמהו המפרשים על הרמב"ם דפסק בפרק ה' הלכה כ"א מהל' מעשה הקרבנות המתפיס עולתו לבדק הבית וכן המקדיש נכסיו והי' בהן זכרים שדינם שיקרבו עולות אין עורותיהם לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש וזהו כר' יהודה בזבחים (דף ק"ג) והא בתוספתא שם פרק י"א פליגי שם רבנן על ר"י וסברי דגם בזה עורה לכהנים. ואם כן למה פסק הרמב"ם כיחידאה. וכתב לתרץ דכיון דבסתמא דברייתא דפסחים הנ"ל מפורש שהבעלים יכולים להקדיש העור לבדק הבית וכדברי המהרש"א דסתם לשון בעלים משמע בעלי הקרבן וזהו כדברי ר"י כו' ע"כ פסק הרמב"ם כן עכ"ל. ולפי מה שכתבתי א"א לומר כן. דהא הרמב"ם פסק דגם בקרבנות צבור העורות לכהנים. א"כ איך נאמר דבעלים הם בעלים ממש. וע"כ כמ"ש רש"י ז"ל דהם כהני המשמרות:
והנכון בדברי הרמב"ם. דכיון דחזינן בירושלמי שם דר' ינאי משיב לר' יוחנן דהמקדיש עולתו לבדק הבית מעל והיינו משום העור וא"כ הא דמתרץ ר' ינאי אליבא דר' יהודה בזבחים (דף ק"ג) ש"מ דהכי ס"ל. משו"ה פסק כן הרמב"ם דהמקדיש עולתו לבדה"ב כו' דאין העורות לכהנים:
ועל פי הדברים האלה לא תקשה נמי הא דהקשה בהך דמנחות (דף כ"א) דתנינן התם על המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותין בהם אמר שמואל לא שנו אלא לקרבנם אבל לאכילה לא. קס"ד מאי לקרבנם למלוח קרבנם לאכול אכילת קדשים. השתא למלוח עורות קדשים יהבינן לאכילת קדשים לא יהבינן. דתניא נמצאת אתה אומר בשלשה מקומות המלח נתונה כו' בלשכת המלח ששם מולחין עורות קדשים והקשה כת"ר דנימא דהא דמלחו העורות היינו עורות של הקדש היכי דאינם לכהנים. ומאי פריך. אך לפמש"כ לא תקשה דא"א לומר דיתקנו מקום להניח המלח בשביל עירות של הקדש. דהא במקדיש עולתו דהעור קדוש לבה"ב הא מעל ובודאי לא היו מקדישים כך דלא לימעלו. וא"כ מסתמא לא אירע הרבה שיעשו כן כדי שלא ימעלו וא"א לתקן מקום למלח כדי למלוח עורות אלה. ובכלל לא שייך שיתקינו מקום להניח מלח כדי למלוח עורות של הקדש דהוו באקראי. דע"פ רוב היו העורות של הכהנים:
וראיתי בחידושי הרשב"א במנחות שם שכתב וז"ל וקשיא מאי ס"ד דר"ל למלוח קרבנם וכי בעבור שהם כהנים גריעי משאר אינשי שמולחין קרבנם. וי"ל דהשתא ס"ד דישראל מביאין מלח מתוך ביתם ומכהנים קאמר דמולחין במלח של צבור אי נמי דעדיפא מיני' פריך דאפילו עורות של צבור מולחין ממנה עכ"ל. משמע מדבריו דהקושיא היא אף אי נימא דהעורות שמולחין אינם של הכהנים. מ"מ אם מולחין העורות שהם רק קדושת בדה"ב. א"כ פשיטא דיהבינן לאכילת הקרבן שזהו צורך הקרבן. דבאכילת כהנים בעלים מתכפרים:
איברא דיש לעיין בהא דאמרינן דהמקדיש נכסיו והיו בהם בהמות זכרים ימכרו לעולות ודמיהן יפלו לבדה"ב כדפסק הרמב"ם בפרק ה' הל"ז מהלכות ערכין והאיך ימכרו לעולות. כיון דהעור הוא של בדק הבית כדפסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מעשה הקרבנות. א"כ הרי ימעול הקונה את העולה:
אלא דיש לומר דנהי דהיכי דהוא מקדיש עולתו לבדה"ב מעל משום העור דכיון דמקדיש העור לבדק הבית וקמתהני מני' מה שהוא מגין על הקרבן והוא מתכפר בו. אך היכי דמוכרים לצרכי עולות בהמות של בדה"ב אף שהעור נשאר לבדה"ב. מ"מ אין בו מעילה משם דכשהגזבר מוכר לצרכי עולות בודאי הוא מקנה ג"כ בהעור לצורך העולה וא"א לומר דלמעול דמתהני מבה"ב. כיון דהגזבר מקני לי' להכי אם כן לא מעל. דהך הנאה דהעור הקנה לו הגזבר דהא הגזבר יש לו רשות למכור הבהמה לכך דלצורך זה נתקדשה. וממילא כשמוכר לצורך עולה מסתמא מוכר ככל הצורך כדי שלא ימעול. וממילא מקנה לו גם בהעור כדי צורך הקרבן. אך היכי דמקדיש עור העולה לבדק הבית אי אפשר לומר דכונתו נמי דהקדיש העור לבר מהך הגנה דמגין על העולה. דהא מבואר בב"ב (דף ע"א) א"ר הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה אילנות בתוך של חבירו הר"ז לא קנה קרקע. מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כו'. תנן ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה. ותני עלה א"ר שמעון מה טעם הואיל ויונקים משדה הקדש ואס"ד שיורי שיירי כי קא ינקי מדנפשי' קא ינקי. ובתורי"ד שם הקשה הא אף אם נאמר דלא שייר קרקע לפניו. מ"מ הא שייר עכ"פ שעבוד השדה ליניקתם גם בלוקח ב' אילנות כו' א"כ אכתי תקשה הא מדנפשי' קא ינקי. ותירץ דאם אמרינן דלא שייר מקום מטע אילנות אלא שעבוד יניקה ניחא. דלגבי הקדש לא מהני. דאפילו אם התנה עם הגזבר שיהיו אילנותיו יונקים משדה הקדש לא מהני דמאן מחול גבי'. נמצא שהוא נהנה מהקדש. אבל אם נאמר דשייר לעצמו מקום האילנות. א"כ נמצא דבשלו ק נטועין וכל שהן נטועין בשלו אין אנו חוששין ליניקתן עכ"ל, וכן מבואר בתשובות הרשב"א סימן תקס"ג דצריך לשייר בפירוש מקום היניקה. אבל אם שייר שיעבוד היניקה לבד לא מהני וא"כ אם מקדיש העור לבדה"ב אף אם נימא דמסתמא שייר זכות ההגנה מן העור להקרבן. הא כל זמן שלא שייר בפירוש מקום העור עצמו דמגין על הקרבן לא מהני אף אם שייר זכות ההגנה וכנ"ל. ולשייר בפירוש מקום העור ג"כ אי אפשר דהא הוא מקדיש כל העור. ואם ישייר מקום בהעור א"כ אותו מקום יהי' שייך אחר כך לכהנים:
והנה כת"ר הקשה על דברי התורי"ד וז"ל, ומבואר מדבריו דרק כששייר מקום מסויים מהני. אבל אם שייר רק היניקה לא מהני ונמצא שנהנה מן ההקדש. וצע"ג הא להדיא אמרינן בחולין (דף קל"ה ע"א) הכא במקדיש בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזותיה כו' א"ה קדשי מזבח נמי ומשני כחשי ופריך קדשי בדק הבית נמי כחשי דאמר חוץ מגיזה וכחישה. קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה. אפילו הכי פשטה קדושה בכולה כו'. מבואר דבקדשי בדה"ב כיון דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה יכול שפיר לשייר כחש גיזה אף שהקדיש כל בהמתו. וא"כ ה"נ למה לא יוכל לשייר היניקה של האילנות עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דגבי יניקת האילנות כיון דנהנה מזה אם כן לו יהא נמי דמסתמא שייר לעצמו שעבוד היניקה. מ"מ כיון שאין ניכר חלקו הוה כמו שהוא והקדש שותפין בזה ואין כל אחד יכול לברר חלקו וכמו שכתבו התוס' בערכין (דף כ"א ע"א) ד"ה הכי קאמר. ומשו"ה אין לו ליהנות משל הקדש. אבל התם בחולין הא דכחשי היינו דלאחר שגוזזין אותה אז כחשה והוא לא נהנה מזה. רק דממילא כחשה ויש היזק להקדש. וא"כ כיון דאמר חוץ מכחשה מהני. דאין לומר דכיון דאינו מבורר חלק הקדש הרי הן כמו שותפין ונהנה משל הקדש. דהא הוא לא נהנה מידי במאי דמכחשה דאחר הגיזה הוא דמכחשה. דהתם נהי דאם אמר חוץ מיניקתה הי' מהני ואין היניקה הקדש ואין להקדש שום היזק כשיונק. אך כיון שאין חלקו מבורר הרי הוא נהנה משל הקדש והאיסור הוא משום הנאה דידי' אף להקדש היזק. אבל התם בחולין כיון דאין לו הנאה וגם היזק להקדש אין כאן דהא אמר חוץ מכחשה משום הכי מהני:
ומה שהקשה כת"ר על תורי"ד ממעילה (דף י"ג ע"א) דתנן ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת ואחרים מתנדבים ופירש"י ותוס' דיש מתנדבים ומתנים קודם הכנסתן לדיר להתעשר ע"מ שתניק בנה שהוא חולין. הרי מבואר שאם התנה ושייר יניקה כזו מהני עכ"ל. הנה לא רחוקה היא לומר דתורי"ד והרשב"א יפרשו כהרמב"ם והתוס' שם ד"ה הפועלין דמפרשי ואחרים מתנדבים שנדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן ולדות מן בהמות שלהן שהן חולין. ועוד אפשר לומר אף לפי שיטת רש"י דהנה כבר הקשו התוס' לשיטת רש"י דהכא כיון דמחויב להקדיש היוצא עשירי איך יכול להתנות. ועוד הא במעשר כל הבהמה היא קדושה ואיך יכול להתנות לשייר חלק היניקה שבה א"כ אין כל הבהמה קדושה וזה אי אפשר. ועוד לטעם שכתב רש"י דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן הלכך מהני תנאה עכ"ל. דא"כ איזו גבול תתן לה דלא לעולם הי' יכול לעכב. הא סוף סוף מוכרח הוא להכניסה לדיר ואיך נאמר שעי"ז שיכול למונעה שלא תכנס לדיר עתה יהי' יכול להתנות עלי' לעולם. אשר על כן הנראה דכונת רש"י הוא שמתנה שתניק בנה אותה החלב שיש בדדיה עוד מקודם שנתקדשה. ועל זה יכול הוא להתנות שלא יתקדש החלב כיון דיכול לעכב שלא תכנס לדיר להתעשר עד לאחר זמן. א"כ יכול להתנות על החלב שבדדיה. אבל על החלב שלאחר כך אינו יכול להתנות כיון שמחויב הוא להקדיש היוצא עשירי. ואפילו לשיטת רש"י י"ל דבעור שהקדיש לבדה"ב א"א לומר דחלק העור שייר דהא כל העור הוא שייך להקרבן, משא"כ בחלב אפשר לכאורה לומר דחלק היניקה שייר לעצמו. דהא אין לומר דכל הבהמה שייכת לחלק היניקה אלא דזה אינו. דהא כל הבהמה היא קדושה ואי אפשר לשייר בה כלום וכמש"ל:
ובהאי ענינא הקשה השער המלך בפרק ה' הלכה י"ז מהל' ערכין עלה דכתב הרמב"ם היתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלוי' בו כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר"ז חייב בדמי כולה כו'. ודבריו מבוארים ברפ"ק דערכין (דף ד') דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה. מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע"ש באורך. אשר המתבאר מסוגיא הלזו דקדשי בדק הבית חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש בעל מום אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלוי' בו. ואילו בקדשי בדה"ב פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה כו'. ואולם זו היא שקשה בעיני מאותה שאמרו בר"פ ראשית הגז במוקדשין מ"ט לא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזותי' כו' אי הכי קדשי מזבח נמי. קדשי מזבח כחשי. קדשי בדק הבית נמי כחשי. באומר חוץ מגיזה וכחשה. קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחשה אפ"ה פשטה קדושה בכולה כו' ופירש"י ז"ל וז"ל. אפילו הכי דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזתה דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה. אבל קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל. והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר איפכא דאדרבה קדשי בדק הבית כיון דקדושת דמים הוא כמ"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפילו בבעל מום פשטה קדושה בכולה עכ"ל השער המלך. והנראה לענ"ד בזה. דהנה שווי האבר שהנשמה תלוי' בו אפשר לחשוב בשני אופנים. אופן אחד מכפי מה שהוא שוה בעצמותו האבר לבדו. אופן שני כפי חשיבות האבר מצד התיחסותו להבהמה. דמפני שהוא אבר שהנשמה תלוי' בו אז האבר לבדו שוה דמי כל הבהמה. וכמו שכתבו התוס' בבבא מציעא (דף קי"ד ע"א) ד"ה מה ערכין נידון. דאינו שוה כלום אם הי' נוטל אותו אבר יעו"ש. והנה הרמב"ם יהיב טעמא דמשו"ה קדשי בדק הבית חייב בדמי כולו שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים הוא. והיינו דהיכי דמקדיש לדמיו אמרה תורה דנידון בכבודו. היינו דדמי האבר צריך לשלם כפי מה שהוא שוה מצד חשיבות התיחסותו להבהמה. משום דכל עצם קדושת דמים הוא מקדיש שווי הדבר ושויו של אותו אבר לבדו הוא כמו ששוה כולו כיון שהוא דבר שהנשמה תלוי' בו. אבל כשמקדיש למזבח הרי הוא מקדיש הדבר עצמו לא מצד שויו. ואף דמקדיש לדמיו ג"כ נחית לי' קדושת הגוף להקריבו על המזבח. ואם מקדיש בעל מום אז מה שאינו יכול להקריבו הוא מצד מה שהוא בעל מום. אבל ההקדש שהקדישו לדמיו למזבח הוה ג"כ נחית לי' קדושת הגוף. וכיון דאמרה התורה דאינו נידון בכבודו בכה"ג. היינו דאין חושבים שווי האבר כפי מה שהוא שוה עכשיו מצד מה שהוא אבר של הבהמה שהנשמה תלוי' בו. כי אם מצד עצמותו כפי מה ששוה לבדו בלתי מה שנשמת הבהמה תלוי' בו. ע"כ נותן רק דמי האבר לבדו כפי מה ששוה בעצמו לא מצד חשיבותו. ואם כן גם בקדושת בדק הבית אין הקדושה מתפשטת בכולה. דרק האבר לבדו הוא קדוש וכל הבהמה הוא חולין. ורק כיון דאמרה תורה דמחשב שווי האבר באופן שנידון בכבודו. דהיינו מצד חשיבותו מה שהנשמה תלוי' בו. א"כ מצד חשיבות זו אותו אבר לבדו הוא שוה דמי כולה ומשלם רק בעד האבר לבדו דמי כולה. והיינו דלא אשכחן בשום דוכתא בקדושת בדק הבית לשון פשטה קדושה בכולה אלא לשון חייב ליתן דמי כולה. דהיינו דכל הבהמה אינה קדושה היכי דהקדיש רק ראשה לבדק הבית. אך בעד הראש לבד חייב ליתן דמי כולה. והיינו שכתב רש"י דבקדושת דמים כגון בדה"ב מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל. דכל הבהמה נשארת חולין כמקדם ורק האבר שהקדיש הוא לבדו קדוש ובעדו צריך ליתן דמי כל הבהמה דכך הוא שוה אם הוא אבר שהנשמה תלוי' בו וכמש"ל. ולכך אם אמר חוץ מגיזותיה וכחשה אין הגיזה והכחישה קדוש דהך דלא אקדיש לא אקדיש. וגם פשוט דבהך שווי דנידון בכבודו אין גיזותיה בכלל. דבשלמא כל הבהמה אינה שוה כלום אם הי' נוטל אותו אבר. אבל גיזותיה היו שוים כמו שהם עכשיו. אבל בקדושת מזבח דהוה קדושת הגוף אמרינן פשטה קדושה בכולה היינו דכולה קדושה. וא"כ פשטה הקדושה גם על גיזותיה וכחשה. ואף שאמר חוץ מגיזותיה וכחשה אין זה מועיל כיון דקדושתה מתפשטת על כולה אי אפשר לומר דמקצת תשאר בלא קדושה:
והנה בשער המלך כתב וז"ל וטעמא טעים רבינו ז"ל משום שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים היא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו הוי כאילו הקדיש כולה עכ"ל. הוסיף בדברי הרמב"ם ז"ל מעצמו. אך הרמב"ם כונתו דהאבר לבדו מצד חשיבותו שוה דמי כולה ולא משום שהקדיש כולה:
אגב הנני להעיר על דברי כת"ר במה שכתב בדברי הגמרא בברכות (דף כ"ח ע"א) נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא אתו לקנאו"י אלא לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתא ור' אלעזר בן עזרי' חדא שבתא. ותמהו המפרשים דלהסיר הקנאה הי' די אם ידרוש רבן גמליאל שתי שבתות ור' אלעזר בן עזרי' שבת אחד. וכן הוגה בצדו. וכתב כת"ר דתקנו כן בכונה ע"פ מה דאמרינן בע"ג (דף י"ט ע"א) הנ"מ סברא אבל גמרא מרב אחד עדיף כי היכי דלא לפלוג לישנא. ואיתא בקידושין (דף ל' ע"א) שליש במשנה שליש בגמרא. ומשנה היינו הלכות פסוקות. וגמרא הוא סברא ופלפול. מבואר דלהלכות צריך לקבUע עת בשנה כמו לסברא ופלפול כו' ומעתה אתי שפיר דר"ג למד אתם גמרא והלכות פסוקות לבדו כי היכי דלא לפלוג לישנא. ופלפול למדו התלמידים משניהם יחד. ובע"כ שר"ג למד אתם ג' שבתות וראב"ע רק שבת א' עכ"ד כת"ר. ולדבריו הא תקשה דאי לא אתו לקנאויי הוה ניחא להו דנדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא. והא גם אם לא יתקנאו זה בזה. הא משום דסברא אין ללמוד מרב אחד א"א לתקן שידרוש כל אחד חדא שבתא. ועוד אף אם הי' רבן גמליאל דורש שתי שבתות ור' אלעזר בן עזרי' שבת א' הי' אפשר לתקן שילמדו מרבן גמליאל הלכות בחצי מנין השבתות של השנה ויתר השבתות ידרוש להם פלפול. ור' אלעזר בן עזרי' ידרוש להם רק פלפול באופן שיקבעו עת ללמוד הלכות פסוקות בשוה כמו לפלפול ולסברא:
אלא הנראה לענ"ד בפשיטות. דהנה עיקר הדרשות שדרשו לפני התלמידים היו ביומי דכלה. ויעוין בבבא מציעא (דף צ"ז ע"א). ויעוין מה שכתב הרשב"ם בבבא בתרא (דף קנ"ז ע"ב) ד"ה מהדורא בתרא כו' נמצא בתשובת רב האי כו' ובכל שנה מחזר לימודו בשני חדשי הכלה ניסן ותשרי כו' עכ"ל. ועיין בברכות (דף י"ז ע"ב) ברש"י ד"ה שבחא דאורייתא שהיו נאספין שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג עכ"ל. ויעוין שם (בדף ל' ע"א) ברש"י ד"ה בשבתא דרגלא. וכן הוא בסנהדרין (דף ז' ע"ב) ובכורות (דף מ"ד). ובספר סדר הדורות בערך דור שביעי של אמוראים כתב ג"כ שחדשי הכלה הם אלול בקיץ ואדר בחורף. ויע"ש שכתב שכולם נתועדים אצל הריש מתיבתא בד' שבחות בחדשי הכלה וכל הספקות והשאלות היו משיבין בחדשי הכלה. ועפ"ז נלענ"ד בטעמא דמלתא דאמרינן בכתובות (דף ס"ג ע"ב) רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עלי' ארבע שבתות ויעוין מש"כ התוס' ובש"מ שם. ובתוספתא פ"ה דכתובות ובהג"ה חסדי דוד שה. והנלענ"ד דכיון דכל הספקות והשאלות היו משיבין אז בחדשי הכלה. אם כן שפיר תקנו שיכריזו ארבע שבתות דבאותם ד' שבתות של חדשי הכלה היו מכריזין. וע"כ נשארה התקנה שיכריזו בכל פעם ארבע שבתות:
ולפ"ז ניחא בפשיטות הא דתקנו דרבן גמליאל ידרוש ג' שבתות כיון דעיקר התקנה היתה צריכה להיות בחדשי הכלה שהם ד' שבתות. א"כ אי אפשר הי' לתקן שידרוש ר"ג שתי שבתות וראב"ע שבת א'. דאם כן הא תשאר שבת הרביעית בלא דורש. וע"כ הוכרחו לתקן שמארבע שבתות אלו ידרוש ר"ג ג' שבתות וראב"ע שבת א':
אלא שבאגרת רב שרירא גאון ז"ל כתב וז"ל והדר אהדרוהו לרבן גמליאל ולא עברוהו לר' אלעזר בן עזרי' אלא ר"ג תרתי שבתא וראב"ע חדא שבתא וכן הוא בהקדמת המעתיק פירוש המשניות להרמב"ם על יבמות:
חיים פישל עפשטיין החוב"ק סיני