אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק יורה דעה › סימן לב

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן לב

סימן לא

לידידי הרב כו' מוהר"ר יואל דוד שליט"א:

מה שכתב בשם הרב דעירו נ"י דאם מתירים הנדר על ידי פתח צריך שהפתח כבר יתקיים בפועל ממש. והביא ראי' מדברי הר"ן בנדרים (דף כ"א ע"ב) ד"ה אילו הי' עשרה בני אדם כו' לפי שענין זה דאילו הי' עשרה בני אדם גרע מפתח ועדיף מחרטה. גרע מפתח משום דלא הי' עכשיו עשרה בני אדם שיפייסוהו דנימא פתח מעליא הוי שאילו הי' יודע כן לא הי' נודר עכ"ל. והבין שכונת הר"ף היא שמשו"ה לא הוי פתח מפני שלא נתקיים עוד בפועל. וכל שלא נתקיים בפועל אינו פתח:

ולכאורה מהתם גופא יש להביא ראי' איפכא מהא דכתב שם הרא"ש בפירושו (בדף כ"א) וז"ל קסבר אין פותחין בחרטה מדהוצרך למצוא לו פתח זה. הרי דלהרא"ש הוה פתח הא דאילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך אף שלכאורה משמע דעדיין לא פייסוהו בפועל. אלא דמהריטב"א בפי' על הלכות נדרים להרמב"ן ז"ל כתב שאותם עשרה בנ"א פייסוהו עכשיו. וכן מדברי הרא"ש בעצמו שכתב אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך כו' כלומר שמפייסין אותך עתה עכ"ל משמע שעכשיו מפייסין אותו העשרה בני אדם. וכן כתב הבית יוסף בטויו"ד סימן רכ"ט. ומ"מ אי אפשר לומר דכונתם הוא דלכך מפרשים דאותם עשרה בנ"א פייסוהו עכשיו משום דפתח צריך להתקיים בפועל. דהא הרא"ש גופי' בתשובותיו כלל ח' סימן ב' כתב דמי שנשבע שלא למכור כלום משלו כדי לפרוע לבעל חובו ושוב נשבע לבעל חובו שיפרע לו עד זמן פלוני ועתה הגיע הזמן והוא טוען מעות אין לי לפרע לך וכבר נשבעתי שלא אמכור משלי כלום כדי לפרוע לך. הרי שתי שבועות הללו מכחישות זו את זו כו'. כך בנדון זה לא ימכור כדי לקיים שבועתו ראשונה ונמצאת השני' שבועת שוא וחייב עלי' מכת מרדות אם מתוך המלקות יתחרט וימצא פתת לשבועתו ראשונה יתירוה לו וימכור ויפרע ויקיים שבועה ב'. ואין זה פותחין בנולד כי הדבר ידוע הנשבע שמכין אותו מכת מרדות עכ"ד. וא"כ אף שלא נתקיים עוד פתחו. מ"מ כתב דמתירין לו בשביל פתח זה:

ומצד הסברא ג"כ אי אפשר לומר כדבריו. דבשלמא אם היינו מצריכין שיהי' הדבר בעולם בפועל בשעה שנדר אם כן אמרינן אילו הי' יודע שהדבר הוא כך לא הי' נודר. אבל כיון שבשעה שנדר לא הי' הדבר בעולם רק הי' שכיח שיהי' אח"כ. מאי איכפת לן מתי יהי' בפועל אם בשעה שמתירין לו או אח"כ. כיון שהעיקר הוא בשעה שנדר ואז סוף סוף לא הי' בעולם. ומאי טעמא נצטרך שיהי' כבר בעולם בעת שמתירין לו. אם סו"ס שכיח הוא שיהי' מאי איכפת לן אם יהי' למחר או ליומא אוחרא:

אלא דכונתם היא פשוטה. דהא אם לא פייסוהו עכשיו עשרה בני אדם דלמא לא יפייסוהו לעולם ואין כאן פתח כלל. אבל אילו הדבר ברור שיפייסוהו אז אפילו לא פייסוהו עוד ג"כ הוה פתח. אך דעיקר הפתח צריך הוא להיות בשעת הנדר ואם נתהוה אח"כ הרי הוא נולד. אלא דלהרא"ש וסייעתו אין זה נולד כיון שמצוי שיקפידו קרוביו ואוהביו של אדם על מה שנדר. ואם אינם מפייסין אותו הרי חזינן דלא איכפת להו. ומשו"ה כתב הר"ן לשיטתו דלא פייסוהו עכשיו עשרה בנ"א דאין זה פתח. דמאן יימר דיפייסוהו כלל. אלא חרטה טובה היא דהא קאמר שאילו היו מפייסין אותו באותה שעה לא הי' נודר. ועיין בחי' הרשב"א ובשיטה מקובצת שם ומפורשים הדברים בב"ח יו"ד סימן רכ"ט ד"ה ומ"ש וז"ל ופי' הרא"ש שיפייסוך כלומר שמפייסין אותך עתה. וכך הם דברי רבינו שכתב ומפצירין כו' אבל אי לא הפצירו בו עכשיו שישאל על נדרו אין מקום לפתח זה לומר לו אילו הי' עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת כו'. דהא כיון דלא פייסוך עכשיו אם כן לגבי דידי' ודאי נולד הוא. דכיון שלא הקפידו קרוביו ואוהביו על מה שנדר ולא פייסוהו א"כ איננו מצוי אצלו שיקפידו קרוביו עכ"ל. ועיין שם מה שכתב בשם הסמ"ק וז"ל. אבל הסמ"ק כתב וז"ל וגם פותחין לו ואומרים לו אילו באו בני אדם ופייסוך בשעת כעסך מי היית נודר או כיוצא בו עכ"ל. משמע דמפרש כפשטא דהך עובדא דלא כהרא"ש אלא אפילו לא פייסוהו עכשיו כלל נמי הוי פתח וס"ל דאפילו הכי הותר הנדר מטעם תנאי נולד עכ"ל הב"ח. והיינו כמו שכתבתי דלעיקר הפחת אין נפקותא אם נתקיים בפועל כבר. אך החסרון הוא מצד נולד אם לא פייסוהו עכשיו. ולהסמ"ק אין כאן חסרון גם מצד נולד דהוי תנאי נולד דמהני. עיין נזיר דף ל"ב:

והדבר מפורש בנדרים (דף ס"ו ע"א) פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו אומרים. לו אילו היית יודע שלמחר אומרים עליך כך הוא ווסתו של פלוני מגרש את נשיו ועל בנותיך יהו אומרים בנות גרושות הן מה ראתה אמן של זו להתגרש ע"ש. ואף שלמחר יאמרו ועדיין לא אמרו ולא נתקיים בפועל דהא נדר לגרש אשתו ועדיין לא גירשה. ועיין מה שכתב הרמב"ם בפרק ו' הל"י מהלכות שבועות וז"ל מי שנשבע כו' פותחין לו פתח כו'. ובהלכה י"א כיצד נשבע שמגרש את אשתו או שלא יהנה ישראל מנכסיו כו' אומרים לו בני אם תגרש את אשתך אתה מוציא לעז על בניך ואומרים העם מפני מה נתגרשה אמן של אלו. ולמחר קוראים להם בני גרושה. ושמא תנשא לאחר ואי אתה יכול להחזירה וכיוצא בדברים אלו כו' עכ"ל, הרי דהוה פתח מדאפשר שיאמרו אף שלא אמרו עוד בפועל. ועיין במרדכי פ"ג דשבועות סימן תשנ"ט שכתב בשם רבינו יוסף בכור שור ז"ל דדבר שאינו בעולם אבל רגיל לבוא בעולם ויכול לאסוקי אדעתי' כי רגילות הוא לבא איכא למ"ד דפותחין בחרטה. דכיון דהו"ל לאסוקי אדעתי' כמאן דאיתי' בעולם דמי ולא הוי נולד עכ"ל. ומכש"כ היכא דהדבר בעולם ואינו צריך להתילד אלא שלא נתקיים בפועל דפותחין בו. כגון דפותחין בכבוד בניו דהא איתי' בעולם הוי. רק שלא אמרו עוד בפועל זה אינו מעכב. כיון דהדבר ידוע שיאמרו:

ובזה כתבתי בתשובה אחת בענין אונס בגיטין דכתב מהרי"ט בתשו' ח"ב חלק אהע"ז סימן י"ב דדוקא אם האונס לא שכיח אמרינן דיש אונס בגיטין. אבל אם סיבת האונס לא שכיח אז אמרינן דאין זה אונס. וכתב שם מהרי"ט וז"ל ואע"פ שהדבר הזה הסברא מחייבתו כו'. יש להביא סעד מהא דאמרינן בנדרים פרק פותחין בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי הו' לי' נדרא למשרא אתא לקמייהו דרבנן אמרו לי' נדרת אדעתא דהכי אמר להו אין נדרת אדעתא דהכי א"ל אין. כמה זמנין. כיון דחזא ההוא קצרא דמצטערי רבנן מחיי' באוכלא דקצרי אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ושרי' לנפשי' א"ל רב אתא מדיפתא לרבינא האי נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. ומסתמא סבת ההכאה לא אסיק אדעתי' שיצטערו רבנן דיקום הכובס לחוש על כבודם של חכמים ויכנו הכה ופצוע דאפיקורוס במלתא דשייך דוקא שכיח דפקר ולא שכיח שיחוסו על כבודם של חכמים אם הי' מבזה אותם. ואין שינא אוהב. אלא כיון שההכאה עצמה שכיחא דמצערי רבנן להנאתייהו ואפשר הי' שיצערנו על עסקי הנדר על סבה קלה הלכך לא הוי נולד אלא מצוי מיקרי עכ"ל. והנה הך עובדא אינה בפרק פותחין כ"א בפרק ארבעה נדרים (דף כ"ג ע"א). ולענ"ד איני מבין ראי' זו. דבשלמא בתנאי שבגט שצריך לקיים תנאו ואם לא קיים תנאו אז אין הגט קיים. דאם התנה ע"מ שאשב בתפיסה כעובדא דמהרי"ט. וכיון שמה שמסרו אביו לא עלתה על דעתו אין זה נקרא קיום התנאי. דצריך שיתקיים בפועל אבל גבי נדרים אם פותחין בחרטה הא אף אם הדבר שמתחרט עבורה לא נתקיימה עדיין ג"כ הוי חרטה. ומכש"כ שר' ישמעאל בר' יוסי בעצמו אומר (בדף כ"א ע"ב) דאומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה כו' מתירין אותו. ולפי מה שפירש הר"ן ז"ל לא הי' עכשיו עשרה בני אדם שיפייסוהו. וכיון שכן הרי אין כאן ראי'. דהתם עיקר החרטה הוא ממה שאפשר שאפיקורי מצערי רבנן. ואף שעכשיו הכהו האי כובס וזהו מלתא דלא שכיחא. לא זו היא עיקר חרטתו. רק שבשביל זה שהכהו עלתה על דעתו דאפשר מה דמצערו האפיקורי ומשו"ה התחרט על נדרו. ואף שעתה לא הי' מצערו כלל האפיקורי. מ"מ בשביל מה שאפשר שיצערוהו גם מסיבת נדר זה על סיבה קלה לכן התחרט על נדרו. וזהו מה שדקדקו רבינו גרשם בפירושו שכתב שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. כי האי ולא דמי לנולד. והרא"ש בפי' שכתב שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. מצערי ת"ח אחרים כי האי עובדא עכ"ל. דקדקו לכתוב כי האי. היינו דהחרטה לא היתה בשביל מה שהכהו הכובס. שזה הוא מלתא דלא שכיחא. אלא בשביל מה דאפשר להיות שיצערוהו האפיקורי כמו שציערו זה. דזהו מלתא דשכיחא דמצערי האפיקורי הרבנן:

ועל פי הדברים האלה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם בפרק ו' הלכה י"ב מהלכות שבועות שהראב"ד השיג עליו וז"ל א"א נולד שאמרו אין פותחין בו בנולד שאינו מצוי אבל בנולד המצוי פותחין כדאמרינן שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן כו' עכ"ל וע"ש בכסף משנה. וגם הלחם משנה הקשה שם וז"ל כתב הרב כ"מ דרבינו ז"ל אינו מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי. ואני תמי' על דבריו דבהדיא חלקו בגמרא בכך פרק ארבעה נדרים גבי עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דמתיי' ההוא קצרא ושרא לנפשי'. והקשו שם והרי נולד הוא. ותירצו האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן משמע דיש חילוק בכך עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא תקשה על הרמב"ם דהתם לאו משום דנולד מצוי הוא דשרא לנפשי'. אלא משום דאין כאן נולד כלל. דהא הך דמצערו האפיקורי הרבנן הוה בעולם רק שלא נתקיים עוד בפועל. וזה אינו מעכב כיון דשכיח הדבר משו"ה יכול הוא להתחרט על נדרו. דזה יכול הי' לעלות על דעתו אף בעת שנדר. והדבר שבשבילו הוא מתחרט ונעשה פתח אינו צריך שיתקיים עכשיו בפועל רק שיהי' אפשרות לדבר. ומשום הכי לא חשיב נולד דכיון דשכיחי דמצערי רבנן זו היא סבת חרטתו. וזה אפשר הי' לעלות על דעתו אף בעת שנדר. ואינו מחלק כלל בין נולד מצוי לשאינו מצוי. ידידו חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה