אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק יורה דעה › סימן לא

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן לא

סימן ל

למע"כ הרב כו' מהור"ר יצחק מעלער שליט"א

מה שהקשה כ"ת בהא דחגינה (דף כ"ד ע"ב) חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין של תרומה לא יקבלנה ממנו, אבל מניתה לגת הבאה ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים וקודם לגיתות שלושים יום, והנה התוס' בחולין (בדף ל"ה ע"ב) בד"ה ואם כתבו וז"ל וא"ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בה וי"ל דע"י ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש עכ"ל. והקשה כ"ת אמאי דחקי להעמיד בהך גונא דרביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש וכנראה שע"כ כונתם שמעכשיו יהי' קדש ויהי' תלוי בדיני ברירה ולמ"ד דאין ברירה ל"ל הכי הא יותר היה להם לומר כמו שכתבו בזבחים (דף פ"ח ע"א) ד"ה מן המדומע דכתבו שם בהך דאין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע דרבינו חיים כהן פי' מדומע בערלה וכלאי הכרם ורש"י פי' מדומע בתרומה, וכתבו התוס' דלרש"י לא תקשה מההיא דחגיגה דקאמר אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן על התרומה לא שייכא לכאן דהתם לאו מדומע הוי, שהרי אין מקדיש הרביעית ואין קורא שם על התרומה בעוד שהיא בחבית אלא יחדה ושמרה בטהרה ליקח ממנה רביעית אחר שיתרום ויעשה אותה תרומה עכ"ל, דבכה"ג אין שייך ברירה כמו שכתב הר"ש במעשר שני פרק ה' משנה א' על משנה דהצנועים מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו וז"ל ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דא"כ לא היו עושין תקנה לנאכל בינתים, אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהא מחולל, ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט, דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ עכ"ל:

והנה אף שמשמע מדברי התוס' שכונתם שכבר הפריש ההקדש, אך אם נאמר בדבריהם כפשוטם דהע"ה כבר הפריש את ההקדש לתוכה והכהן כשיבא לאוכלן יאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש דתקשה מה מהני תו הא דיפריש אח"כ הרביעית ויאמר שזהו הרביעית קדש, דאטו אם נתערב איסור בהיתר נסיר כשיעור האיסור ונימא דהוברר הדבר שזהו האיסור והשאר יהי' היתר דזה לא ניתן להאמר ועיין מה שכתבו התוס' בסוטה (דף י"ת ע"א) ד"ה חזר ובתמורה (דף ל' ע"א) ד"ה ואידך ובחי' הריטב"א בסוכה (דף כ"ד), ולכאורה אין לומר כמו שכתבו התוס' שם בתמורה וז"ל ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הני תערובתן בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל, דלכאו' דברים אלה צריכים הסבר דמאי נפקותא בין דברים שהוברר האיסור מתחילה מדברים שלא הוברר האיסור קודם תערובתו, אלא דנראה בזה לכאורה דמה שסתמו התוס' כאן פירשו במקום אחר בבכורות (דף נ"ו ע"ב) ד"ה לברור וז"ל שכך סברת הש"ס כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחילה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב עכ"ל, והיינו כיון דהיכא דהאיסור היה מבורר קודם, א"כ היה איסור החלטי מקודם ולא תלי כלל במה שיברור אח"כ. אבל בשותפין שחלקו שאחד נטל עשרה (טלאים] ואחד נטל תשעה וכלב הלא א"א לומר דכל העשרה הם נגד הכלב רק דאחד הוא נגד הכלב וכיון שאותו אחד הוא מעורב בין כל העשרה, ומעולם לא נודע עוד אותו האחד שהוא נגד הכלב, והדבר הא תלוי בדעתו מתחילה לומר שאותו האחד הוא לוקח נגד הכלב, ומדלא אמר כן בתחילה אמרי' דמסתמא כך היה דעתו מתחילה דמחי שיברור אחד הוא נגד הכלב, אך הכא אם הע"ה הקדיש כבר הרביעית, ואף שלא היה הוברר מתחילה אותו רביעית של קדש, רק היה מתחילתו בתערובת כל החבית, מ"מ כיון שהוא אינו מפרישו כ"א הכהן א"א לומר דמתחילה היה דעתו שאותו רביעית שיפריש הכהן יהי' קדש דהא לא תלי' כלל בדעתו של כהן, אלא הנכון בכונת התוס' דהע"ה בתחילת ההקדש אומר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש והוה כמו בהלוקח יין דתליא בדיני ברירה:

ואפשר עוד לומר דכונת התוס' בחולין היא כהרמ"ר, דנראה לומר בסברתו דכיון דהאיסור לא היה מבורר קודם תערובתו וכאן ע"כ צריך לסלק את האיסור ע"כ אמרי' דמסתמא כך היתה כונתו שיאסר אז כשיסתלק, אבל כשכבר היה האיסור מבורר מקודם א"א לומר שהוברר הדבר שזהו דדלמא אינו אותו ממש, וכן משמע מדברי הריטב"א בחידושיו בסוכה (דף כ"ד) וא"כ ה"נ כשהקדיש הע"ה את הקדש ע"כ ידע שצריך הרביעית להסתלק מן החבית וכיון דהרביעית קדש לא היה מבורר מתחילה קודם התערובות, על כן אמדינן דעתי' דהקדיש אדעתי' שיפרשנו ויסלק הרביעית מן החבית שאז יהי' קדש, ואף שהכהן מסלק את הרביעית אין זה מעכב:

ובזה נראה לענ"ד לתרץ מה שראיתי שמקשים על סברת הרמ"ר מהא דחולין (דף מ"א) דפרכינן למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב וכתבו התוס' למ"ד מנסך ממש פריך, ומשני הש"ס כגון דאית לי' שותפות בגוי'. והקשו דהא אכתי תקשה דהיינו מדמע דלא נאסר חלק חבירו אלא משום דמיערב בשלו וי"ל דמ"מ קמ"ל דאע"ג דחייב מיתה לא אמרי' קים לי בדרבה מיני', והשתא לדעת הרמ"ר אמאי חייב התם לשלם יקח האחר את חלקו ויניח חלק חבירו ואמרי' הוברר הדבר כיון דלא היה נאסר עד אחר התערובות. ולפי מה שכתבתי בטעמו של הרמ"ר דכונתו היא דכיון דנאסר בתערובות וע"כ לא אסר כולו רק החלק שצריך לאסור כמו התם דמסתמא לא נתן כל הטלאים בעד הכלב כ"א אחד, ומכיון שידע שיצטרך לסלק את האיסור, א"כ אמרי' דמסתמא דעתו היה לאסור רק הך דיברור אח"כ א"כ כשבורר אחד אמרי' שזהו האיסור שאסר, דאמרי' דאסרו רק כשיבררנו, אבל התם בהמנסך הא כונתו לאסור תיכף לא על מנת שיבררנו אח"כ וא"כ חלקו נאסר תיכף ולפ"ז אף אם יברור אח"כ חלקו כיון דהוה תערובות עם חלקו של חבירו לא שייך כאן ברירה לומר דהוברר חלקו, כיון דנתערב בודאי חלק חבירו האסור בגוי':

והנה עיקר דיוקו כבר דברו מזה המפרשים, ולענ"ד נראה דהנה אנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכן בחולין כשהקשו התוס' איך נאכל התרומה הרי זהו רק איסור דרבנן כיון דרביעית קדש מעורב בחבית הרי הוה מין במינו לדידהו וא"כ מדאורייתא ברובא בטיל ורק מדרבנן לא בטיל. לכן כתבי דקאמר רביעית שאני עתיד להפריש דאף דזהו רק ע"י ברירה כיון דהתם עיקר קושיתם איך נאכלת התרומה וזהו אסור רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה. אבל בזבחים חקרו התוס' איך נקריב אח הקדש אליבא דרש"י דהוא מדומע בתרומה והקדש הא הוא המיעוט ואסור מדאורייתא מטעם שהוא מדומע בתרומה, לכן לא כתבו מצד ברירה דבדאורייתא אין ברירה רק כתבו שלאחר הפרשה יעשה את הקדש ואת התרומה:

ובעיקר הך מלתא כבר כתב הרשב"א ז"ל בספר תולדות אדם סימן פ"ב דכי אמרי' לברירה היינו דוקא במידי דלית לי' קיום אם לא שנאמר יש ברירה והוברר הדבר למפרע דאל"כ אשתכח דאכל טבל מעיקרו. אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאינו מסוים כל שבורר אח"כ אחד מהם הרי הוא קנוי ומוקדש ואין אנו צריכים לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח אין אנו צריכים לברירה שהרי השתא מתקיים, ודומיא דהכא נמי שוב אין אנו צריכים לברירה:

והנה רש"י ז"ל ס"ל דממשקה ישראל מן המותר לישראל צריך להיות מותר לכל ישראל ואף שיש בו היתר לכהנים אין זה מן המותר לישראל וראיתי בהגה' מצפה איתן בזבחים (דף פ"ח) שהקשה מהא דאיתא בפסחים (דף מ"ז ע"ב) שה ולא הבכור אחת ולא מעשר מן הצאן ולא פילגס מן המאתים מותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטילה במאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל והקשה לשיטת רש"י ל"ל קרא שה ולא הבכור תיפוק לי' ממשקה ישראל כיון דאסיר לזרים ואף שכהנים אוכלים אותו אין זה ממשקה ישראל והנראה לענ"ד דלא קשה דבכור שאני דהא דבכור אינו נאכל לזרים היינו משום דהוא קדוש ועומד לקרב על גבי המזבח והוה ככל קרבן דאינו נאכל לזרים, אך לולי הקדשו היה נאכל לזרים, ועוד נראה דאף לשיטת רש"י אסור רק בגונא דאין בו היתר לזרים בשום אופן כמו תרומה או טבל שאיסור גופו גרם לו ע"ש בפסחים אך בכור שבמומו נאכל אף לזרים מקרי מן המותר לישראל ואין נקרא שאיסור גופו גרם לו דמקרו יש בו היתר לישראל אלא מפני שהוא קדוש ועומד לקרב על גבי המזבח אינו נאכל לזרים:

והנה באמת בתוספתא מעילה איתא דאין מביאין נסכים ומנחות מן התרומה א"כ ש"מ כפירש"י דבעינן מן המותר לכל ישראל, גם הרמב"ם בפרק ב' הל' י"ג מהל' מעשה הקרבנות כתב אין מביאין נסכים. אלא מן החולין לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים, הרי דתרומה נמי לא הוה מן המותר לישראל כיון דאסור לזרים, והנה להתוס' לא תקשה מהך תוספתא דהם ס"ל דהטעם הא דאין מקריבים נסכים מן התרומה הוא כמו שכתבו במנחות (דף פ"ב ע"א) ד"ה הנסכים דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בההיא דספרי שהבאתי לעיל דממעט עולית דבעינא אכילה שיש בה שמחה עכ"ל, וכן תרומה אסור להפסיד כמבואר בפרק ח' דשביעית ומטעם זה אסור להקריב נסכים מן התרומה, אך בדעת הרמב"ם א"א לומר דהוה משום הפסד תרומה משום דאז היה אסור רק לכתחילה אבל לא בדיעבד וממה שכתב בפרק ה' מהל' איסורי מזבח משמע דפסול אף בדיעבד דכתב שם בהל' ט' אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעולם ולא מן המדומע ואח"כ בהל' י' כתב כל המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחילה שהרי נאמר בהם בכורים לה' ואם הביא כשר עכ"ל. משמע דאינך אף אם הביא פסול וכיון שפסול אף בדיעבד משמע דאין זה משום הפסד תרומה רק משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל, וכיון שתרומה אסורה לזרים אף שמותרת לכהנים אסורה לנסכים. וא"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל כשיטת רש"י ז"ל והך דאין מביאים כו' מן המדומע היינו נמי מדומע בתרומה כשיטת רש"י ובכדי שלא תקשה מהך דחגיגה דאם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש צ"ל גם אליבא דהרמב"ם כתירוץ התוס' דמיירי דעדיין לא הקדיש הרביעית רק לאחר שיפריש יעשה תרומה והקדש כמש"כ התוס' בזבחים, ואף שלשון הרמב"ם בפרק י"א מהל' מטמאי משכב ומושב הוא הביא לו ע"ה חבית יין של תרומה בשאר ימות השנה ואמר הפרשתי בתוכה קדש אפי' רביעית כו' משמע שכבר הפריש, אך אין זה הוכחה, דהרמב"ם לשון הגמרא נקט וכשם שנפרש לשון הגמ' כך נפרש לשונו:

אך רש"י ז"ל אינו מפרש כהתוס' שם בחגיגה, דלשיטת התוס' עם הארץ זהיר מלטמא אף חולין שהתקינם לפרוש מהם קודש, אך רש"י ס"ל שם דכל זמן שלא הקדיש אינו זהיר בהם מטומאה ולכן פי' שם דמיירי שכבר הקדיש ולא. באופן שכתבו התוס' רביעית שאני עתיד להפריש, דבהך ואם הפריש לתוכו רביעית קדש מיירי שהקודש היה מתחילה בפני עצמו ואח"כ נתן לתוך התרומה, ולכן כיון שהקדש היה בפני עצמו נאמן לעולם דמה שאין כן שם (בדף כ"ה ע"ב) דאמרו דבי ר' אלעאי במטהר את טבלו ליטול ממנו נסכים דס"ל לרש"י ז"ל דאיכא חולין וקדש ותרומה משמע שכבר הקדיש הקדש וע"ז נאמן רק ע' יום קודם לגיתות כיון שהקדש מעורב עוד מתחילתו בהחולין והתרומה ומה שהקשו שם התוס' ד"ה במטהר וז"ל פי' רש"י כו' תימא א"כ אמאי נקט ע' יום. קודם אפי' בשאר ימות השנה נמי דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן ותי' הר"ר אלחנן דהכא מיירי שייחדו לנסכי כשיצטרך ממנו אבל התם ומיירי בשכבר הקדישו לכך עכ"ל ולשיטת רש"י נראה דהתם כשהיה הקדש בפני עצמו נאמן בכל עת והכא מיירי שלא הפריש את הקדש בפני עצמן בשום פעם רק הקדישו ועודנו מעורב עם התרומה והחולין, לכן אינו נאמן כ"א ע' יום קודם לגיתות והא גם להתוס' הנ"מ אם ייחד כולו לנסכים נאמן כל השנה ואם לא יחד כולו רק שיחדו ליטול ממנו לנסכים אינו נאמן אלא ע' יום כמש"כ בכונתם המהרש"א ז"ל בחגיגה (דף כ"ד ע"ב) ד"ה שביהודה נאמנין, ולרש"י הנ"מ אם הקדש היה מתחילה בפני עצמו אז זהיר לשומרו יותר מאם הקודש עודנו מעורב עם החולין והתרומה:

ובזה ניחא מה דאיתא בשבת (דף ל"ב) תניא רבן שמעון בן גמליאל אמר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה ופירש"י ונמסרו לעמי הארץ שלא מסרו לב"ד למנות שומרין לדבר והאמינה תורה את כל אדם עליהן והן הן גופי תורה שחברים אוכלין פתן וסומכין שניטלה ממנו תלה ותרומה ומעשרות והקדש נמי מסור לכל אדם להקדיש וחל הקדש על פי כל אדם והן גופי תורה שהיינו צריכים במטלטלין לחוש שמא הקדישו וחזר בו, ואע"ג דתקון רבנן דמאי מ"מ תורה האמינתו ורבותי מפרשים הלכות הקדש כגון יין לנסכים כדמפרש בחומר בקדש וק"ל אי מדרבנן קאמר דחשיב מאי דהמנוהו מדרבנן לא הוה לי' למתני תרומות ומעשרות דרבנן לא המנוהו עכ"ל והקשה הרמב"ן ז"ל בחידושיו לשבח שם דהא בירושלמי שבת פרק ב' הל' ז' איתא תני רשב"ג הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לעמי הארץ הלכות הקדש דתנינן אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קדש נאמן חטאות דתנינן הכל נאמנין על חטאת הכשרות דתנינן ועל כולם עם הארץ נאמנין לומר טהורין הם משמע לכאורה כפי' רבותיו של רש"י, ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא לשיטתו, דרבותיו משמע דמפרשי כפי' התוס' דהך דהפרשתי לתוכה רביעית קדש לא הפריש עוד רק כשיפריש אז יקדיש א"כ לא שייך לומר דנאמן על הקדש מהך דהפרשתי לתוכה רביעית קדש דהא אינו נאמן בזה דהא מיירי כשבא לפנינו לא הקדיש עוד ואח"כ כשיקדיש אז נדע איך הקדישו, אבל רש"י לשיטתו מפרש דמיירי שכבר הקדישו א"כ מהך משמע נמי דמיירי דנאמן על עצם הקדש כפירושו. והא דמשמע מזה דנאמן גם על טומאה זה נשמע מהך דמביא אחר כך שם בירושלמי דנאמן על חטאות והכשרות ולשיטתו מוכרח לומר כן דאל"כ יש לדקדק מאי טעמא לא הביא בירושלמי מרישא דמתניתין שם בחגיגה שנאמנין על טהרת יין ושמן, אלא הסיפא דאם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש משום דלשיטתן שכבר הקדישו שפיר מביא מזה דנאמן על עצם ההקדש

אכן קושיות התוספות בחולין ובזבחים ישארו על רש"י לכאורה כיון דהוא מפרש דמיירי כשכבר הפריש התרומה והקדיש הקדש א"כ איך יאכל הכהן התרומה הא הוא מעורב עם קדש ואיך יקריבו את הקדש הא הוא מדומע עם התרומה, וכמו שהקשו התוס' בחולין ובזבחים ותירוצם אי אפשר לומר לשיטת רש"י כמו שכתבתי לעיל, והנה הך רביעית דקאמר הכא כתב בטורי אבן דהא רביעית אינו כסתם רביעית דכולה תלמודא כדמוכח בנזיר (דף ל"ח) גבי עשר רביעית הן דמאי פסקא רביעית הלוג לנסכים אפי' לרבי הא ס"ל בפ"ג. דזבחים (דף מ') המתנדב לא יפחות מלוג, אלא האי רביעית הוא רביעית ההין שהן שלשה לוגין והוא פחות שבנסכים לנסכי כבש עכ"ד אלא דא"כ מ"ט נקט רביעית סתמא דמשמע דהוה כסתם רביעית שבכל מקום שהוא רביעית הלוג וכן כתב רש"י מפורש וגם הרע"ב כתב כן בפי' למשניות אך באמת לפי מה שרש"י ז"ל מדייק בלשונו שם בחגיגה כל זה לא קשה כלל ובדיוק כתב רביעית הלוג. דהנה שם איתא הביאו לפניו חבית יין של תרומה לא יקבלנו ממנו א"כ התרומה היא יין ועל מה שאומר הפרשתי לתוכה רביעית קדש פירש"י רביעית הלוג שמן קדש ומאי. בעי בשמן הכא הא הול"ל רביעית יין קדש אלא כיון דטבע השמן אפי' אתה מערבו עם כל המשקים איננו מתערב אלא צף למעלה א"כ ממילא לא קשה דאין זה מעורב ואין זה מדומע:

ועוד יש לי הרהורי דברים לתרץ דברי הרמב"ם שלא כתב דהרביעית הוא שמן עפ"י מה שיש לתרץ קושית הלחם משנה על הרמב"ם בפרק ו' מהל' בכורות דכתב חלקו האחין והשותפין אחר שנולדו להם בהמות ברשותן וחזרו ונשתתפו פטורין ממעשר כו' אעפ"י שחלקו גדיים כנגד גדיים ועשרה כנגד עשרה הכל פטורין ממעשר והרי הן כלקוחין וכתב הלח"מ וז"ל תימא דבגמ' בכורות הקשו לר"א מברייתא דוכן השותפין שחלקו כו' כנגד הכלב אסורין ומשני רב אשי דלא שוו כולהו כו' וא"כ משמע דלר' יוחנן דאית לי' דאין ברירה אע"ג דשוו כולהו נמי אסורים. ורבינו פסק כאן כר' יוחנן איך פסק בפרק ד' מאיסורי מזבח שני שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכלב אחד שעם הכלב מותרין. אבל העשרה שכנגדו אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב או יתר על דמי הכלב מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהי' מחירו ושאר מותרין. ואם כל אחד וא זד מהם דמיו פחותין מדמי הכלב הרי העשרה כולם אסורים וקשה הא לר"י דאין ברירה כולן אסורים על כל פנים וצ"ע עכ"ל. ועיין בספר שער המלך פרק ד' מהל' גירושין שהאריך בזה. ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כסברת הרמ"ר בתוספות תמורה שהבאתי לעיל. ועוד עדיפא מני' דלדידי' אם התערובות היתה בהיתר ואח"כ נתהוה האיסור. זה אין צריך כלל לברירה. וכמש"כ לעיל בהסברו דכיון דע"כ עומד להסיר האיסור. א"כ כונתו היתה שיאסר רק אז כשיבררנו. ומש"ה כשבירר הכלב אמרינן דעכשיו הוה מחיר כלב ונאסר. וכל זמן שלא ביררו אין כאן עוד מחיר כלב דעדיין אין כאן חלוקה מבוררת. וכמדומה שכבר ראיתי שמתרצים כן דברי הרמב"ם. ואף דהתם אפשר לומר דאינו עומד כלל לברור האיסור. דאפשר דחלקו ולא יבררו מעולם איזהו נגד הכלב. מ"מ אמרינן דמסתמא לא יעשה כל הטלאים מחיר כלב. ומסתמא יברר איזהו שכנגד הכלב. ומכל שכן הכא דהרביעית קדש עומד ע"כ להנטל מן החבית. דאמרינן דהקדיש רק אז כשיתברר איזהו הרביעית קדש. ויש בזה אריכות דברים אך אי אפשר עתה להאריך. ידידו דו"ש

חיים פישל החוב"ק הראזאווא יצ"ו:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה