אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק יורה דעה › סימן ל

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן ל

סימן כט

בחדש אדר תרנ"ח לפ"ק טאווראנ למע"כ גיסי אהובי הרה"ג שליט"א

הנה בתרומה ביד כהן קיי"ל דאין נשאלין עליה כדאיתא בנדרים (דף נ"ט) וכן קדשי בדק הבית דאתי ליד גזבר אין נשאלים עליהם, אך קדשי מזבח אף דאחי ליד גזבר נשאלין עליהן כמבואר ב"ב (דף ק"ך ע"ב) ברשב"ם שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם כדי להתיר לו הקדישו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרא כו' ולא מפליג שם מידי ובסוטה, (דף ו' ע"ב) תוד"ה כי קדוש מעיקרא כו' ועוד אמאי נשרפת כיון דקיי"ל כב"ה דאמרי בפרק י"נ ובפרק ב"ש במסכת נזיר דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין עכ"ל אף דהתם מיירי דכבר קדשו בכלי שרת, ובכריתות (דף י"ג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כו' וכתבו התוס' ד"ה ארבע חטאות וא"ת ואמאי לא חשיב חמשה כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה [לא] קתני ומוקדשין דתני אף על גב דהוו בשאלה מכל מקום השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתא ליתא בשאלה עכ"ל, הרי דרק לאחר שחיטה וזריקה אינו מועיל שאלה, אבל קודם שחיטה וזריקה מהני שאלה בקדשי מזבח:

והכל טעמא בעי מאי נפקותא הוה בין קדשי מזבח לבין קדשי בדק הבית ותרומה דבקדשי מזבח אף דאתי ליד גזבר נשאלין רק אם נשחטו ונזרקו דמן כהלכתא אז אין נשאלין ובמנחה אף שקדשה בכלי שרת ג"כ נשאלין ובהגה' יד שאול ביור"ד סימן רנ"ח כתב דבקדשי מזבח אף באתי ליד גזבר מהני שאלה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא כו', ולכאו' קשה דהא בקדשי בדק הבית אמרינן ג"כ דאיתא בי גזא דרחמנא עיין בחולין (דף קל"ט):

והנראה לענ"ד דעיקר שאלה אפשר רק בעת שלא היה עוד גמר הדבר דהא אם נשבע על ככר שלא יאכלנו ואכלו קיי"ל כאמימר בשבועות (דף כ"ח) דאפי' אכל כולה נשאל אי במזיד מחוסר מלקות אי בשוגג מחוסר קרבן, א"כ בכל דבר דמהני שאלה נמי הכי הוה. דעד גמר הדבר מהני שאלה ולכן בתרומה ביד כהן אינו שואל עליה דכיון דנתן לכהן כבר נגמר הדבר וקיים מצות נתינה, וכמו שכתב הרא"ש בפי' לנדרים (דף נ"ט) וז"ל כיון דיצאה מרשית ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה עכ"ל וכן נמי בקדשי בדק הבית מכיון דאתי ליד גזבר הרי גמר מצותו וקיים מה שקבל עליו, אבל בקדשי מזבח הא גמר הדבר הוא בזריקת הדם. דאף דקודם הקטרת אימורין אסור לאכול בשר. מ"מ כיון דאם נאבדו אימורין מותר לאכול הבשר משום דזריקה מכפרת ועיקר הקרבן הוא הזריקה ולאחר זריקה אין הקרבן פסול בשום דבר כמבואר ברמב"ם בהל' פסולי המוקדשים, וגם הא דמבואר ברמב"ם בפרק י"ד מהל' מעשי הקרבנות דבנדר חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר. היינו נמי דעד זריקה אכתי איכא עליו אחריות הקרבן. ויש לעיין במשנה למלך הלכות מעשי הקרבנות פרק י' הל' ד'. ולפ"ז ע"כ בקדשי מזבח שפיר מצי למשאל עלי' אפילו היכי דאתי ליד גזבר דהא אכתי לא הוה גמר הדבר עד שישחוט ויזרוק כהלכתא כמש"כ התוס' בכריתות:

ושם במשנה למלך כתב וז"ל ואני מסתפק בשוחט בפנים ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני לי' שאלה לפוטרו ממלקות דדלמא דוקא שוחט בחוץ דהיא שחיטה שאינה ראויה מהני לי' שאלה אבל בשוחט בפנים לא כו' עכ"ל, ולמש"כ ע"כ כיון דלא נזרק הדם ולא הוה גמר הדבר שפיר מצי למשאל עלי' ולפטור ממלקות:

עוד כתב שם במשנה למלך וז"ל ובתוס' פ"ק דסוטה (דף ו') ד"ה כי שהקשו למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין ועיין בפ"ז דנדרים (דף נ"ט) דתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עלי' עכ"ל ולמש"כ לא קשה דהא הקטרה של הקומץ במנחה הוה כמו זריקת הדם בקרבן דהקטרת הקומץ הוא גמר הדבר וקודם הקטרת הקומץ מצי מתשיל עלי' אף אי קדשה בכלי שרת כמו דמצי מתשיל על כל קרבן קודם זריקת דמים:

והנראה לענ"ד לישב קושית התוס' דהכא א"א למשאל דמפני מה ישאל כדי שלא תשרף המנחה הא שוב כשישאל ויהי' חולין למפרע א"כ הוה חולין בעזרה דנשרפת כמבואר ברמב"ם פרק א' מהל' מחוסרי כפרה ולמה ישאל על הקדשו, והנה ברמב"ם פרק ב' מהל' שחיטה מבואר דפירות אין נשרפות, אך מ"מ אפשר לומר דמשו"ה לא יוכל לשאל על הקדשו דהא יהיו חולין בעזרה ויהי' עביד איסורא ואין לומר דהא אמרי' במנחות (דף מ"ח ע"א) דפריק להו היכי אי דפרק להו מאבראי כו' אי גואי הא מעייל חולין לעזרה א"ל רב חסדא לעולם כרבי ופריק להו גואי וחולין ממילא קא הויין ופירש"י דתוך העזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסם משנעשו חולין עכ"ל א"כ הכ"נ הא חולין ממילא הויין, לא דמי דהתם כיון דפריק להו א"כ מעיקרא באמת היו קדשים ואח"כ ממילא נעשו חולין דהא הפדיון אינו עוקר את ההקדש למפרע, אבל אי אתשיל על הקדשו עוקר את ההקדש למפרע ואגלאי מלתא דמעיקרא חולין הוה א"כ לא שייך בהא לומר דחולין ממילא הויין:

ואשר קשה לי מהא דאמרי' בכריתות (דף י"ג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבע חטאות ואשם אחד והקשו בתוס' שם וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה, וי"ל מידי דאיתי' בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתא ליתא בשאלה כו' עכ"ל ושם (בדף י"ד ע"א) קאמר בגמרא וניתני ה' חטאות ונוקמא כגון דאכיל כזית פגול כו' רב אדא בר אחא מתני ה' חטאות ומתרץ לה כגון דאכיל כזית פיגול ולא משני כהני שינויי דקא משנינא, וא"כ לרב אדא בר אחא כיון דקתני פיגול א"כ לא נשחטו ונזרקו כהלכתא וגם לא הוי גמר הדבר א"כ יכול לשאול ומכש"כ בפיגול דחייב להביא קרבן אחר א"כ איתא בשאלה. ולפ"ז תקשה קושית התוס' ליתני ו' חטאות ביחד עם הפיגול וכגון שנשבע שלא יאכלנה ואכלה דהשתא ליכא לתרץ כמו שתירצו התוס' דמלתא דאיתי' בשאלה לא קתני דהא קתני מוקדשים דאיתי' בשאלה דהא לא נשחטו ונזרקו כהלכתא כיון דמיירי נמי בפיגול. ובפשיטות י"ל דרב אדא בר אחא יתרץ כהני שינויים אחריני דמתרץ בגמר' בשבועות (דף כ"ד):

ועוד י"ל דאף לתירוצם של התוס' יהא ניחא. דהנה בזבחים (דף כ"ט ע"ב) איתא אמר ר' ינאי מניין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, א"ל ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק יור"ד סי' קס"ח הביא שהקשה השואל דלדעת רש"י והרא"ש דפיגול הוא בדיבור א"כ הא קיי"ל כר' יוחנן בב"מ (דף צ' ע"ב) דעקימת שפתיו הוי מעשה ואף לדעת התוס' שם דלא הוי מעשה אלא היכא דבדיבורו עביד מעשה ה"נ עביד מעשה בדיבורו לפסול הקרבן ולפלגו וכ"כ רש"י בחמורה דממיר חשיב מעשה משום דעושה מחולין קדשים. וכבר הקשה קושיא זו בספר חק נתן בזבחים שם והקדימם בשיטה מקובצת ואא"ז כתב שם ע"ז דלהרמב"ם בממיר לא הוה מעשה ואף שהרמב"ם פסק בחסימה ובהנהגה כר"י הנה לשני התירוצים שכתב הה"מ בפרק י"ג מהל' שכירות ניחא דלמה שכתב דחסימה והנהגה עביד מעשה בדבורו שם עושה מעשה ממש ע"י קולו שהבהמה הולכת לקולו וכמו כן חסימה בהמה חוסמת וסוגרת פיה אבל ממיר חשיב הרמב"ם לאו שאין בו מעשה שאף שהבהמה נעשית קדש הוא דבר שממילא אבל אין זה נחשב מעשה, א"כ הה"ד בפיגול כו' ואפי' לסברת התוס' ורש"י דממיר תשיב עביד בדיבורו מעשה שהבהמה נעשית קדש בדיבורו ג"כ אין דמיונו עולה יפה שרצה לומר דגם מפגל עביד מעשה שהבהמה נפסלת. דשם בממיר הבהמה היתה חולין ונעשית קדש מ חשב מעשה אבל בהמת קדשים משעה שהקדישה היא אסורה והעבודות מתירים אותה והמפגל אינו צריך לפסלה רק שאינו מתיר אותה וממילא היא פסולה שאין הזריקה מתרת אותה עכ"ל, הנה מה שכתב דבחסימה הוי מעשה ממש מה שהבהמה חוסמת וסוגרת את פיה זה אינו מובן דהא אפשר גם דאינה סוגרת וחוסמת את פיה דמאן מפיס דסוגרת דוקא את פיה הא אפשר דאף דאינה סוגרת את פיה אך דאינה אוכלת וא"כ חשיב מעשה מניעת האכילה אף שהוא דבר שממילא בלא מעשה ממש ומה שכתב דבפיגול אין שם מעשה דהבהמה משעה שהקדישה היא אסורה והמפגל אינו אוסרה רק דאינו מתירה הא חזינן דגם בחסימה מחשב מעשה מניעת אכילתה ודומיא דהכי בפיגול ליחשב מעשה המניעה דא"א להתירה ועוד הא בפיגול הוא אוסרה ממש, דאף שמשעה שהקדישה היא אסורה, אך אין באוכלה כרת ומשמפגלה הרי מוסיף כרת על אכילתה כמש"כ בעצמו שם, והא דכתב דאין חומר העונש מיחשב מעשה זהו דוחק

אך הנראה בזה דהנה גבי תמורה אם יאמר אחד אני ממיר בהמה זו תחת זו רק דאינו חפץ שתהי' הבהמה קדשים רק שהוא חפץ שתשאר חולין. אז בודאי אינה נעשית תמורה דהוא צריך להתפיסה בתמורה ומקדשה בכך כמבואר בתמורה (דף כ"ו ע"ב) וא"כ איהו בעצמו מקדיש אותה בדיבורו ובדיבורו קעביד מעשה וחפץ שתעשה המעשה ההיא אבל מפגל מאי קעביד איהו אטו היא חפץ לאוסרה אדרבה הוא קאמר רק הריני שוחטה על מנת לאכול אותה חוץ לזמנה א"כ הוא איננו חפץ כלל שתאסר דאדרבה הוא חפץ שתאכל בזמן יותר גדול ממה שנאכלת רק דגזירת הכתוב היא דהיכי דהוא מחשב לאכול חוץ לזמנו נאסרה א"כ איהו לאו מידי קעביד דאיהו רק מחשב לאכול חוץ לזמנו ובדעתו אין לאוסרה, רק דממילא מגזרת הכתוב נאסרת א"כ מפגל באמת הוה לאו שאין בו מעשה דאיהו לא מידי קעביד דקעביד מעשה אפשר לקרות רק היכי דהוא חפץ שתעשה המעשה ההיא שאומר בדיבורו אבל אם הוא אומר דבר שמורה בהיפוך מהמעשה בודאי א"א לומר בכי האי גונא בדיבורו קעביד מעשה דהא דיבורו הוא הפך גמור מהמעשה ההיא, אלא דהמעשה ההיא נעשית מעצמה, אך לא דיבורו עושה המעשה ההיא, ועיין נדרים (דף י"ב ע"א) דאיסור פיגול אינו מחמת עצמו יע"ש:

ולפ"ז לא תקשה נמי הא דקשה לי אם מיירי בפיגול הרי לא נשחט ונזרק כהלכתא דמצד השחיטה והזריקה אין בזה שום עיכוב דהא נעשו בהכשר כדבעי ואף שחישב לאכול חוץ לזמנו, אך הא מחשבתו לא היתה שהזריקה תהי' בפסול רק דהתורה גזרה דבכה"ג הקרבן אינו כשר, אבל אין החסרון מצד השחיטה והזריקה דנהי דא"א לומר דהשחיטה והזריקה היו בהכשר, כיון דסו"ס התורה פסלה בכה"ג, אבל אי אפשר נמי לומר דהויין בפסול דהא מצדו אין כאן שום פסול על השחיטה והזריקה ואדרבה הא מהני הזריקה לגבי דאם העלה הפיגול על המזבח פקע מיני' פיגולו והוה קרבן כשר כמבואר בזבחים (דף פ"ד ע"א) וא"כ אף שמחויב באחריותו להביא קרבן אחר, מ"מ יכול לשאול רק על הקרבן האחר שצריך להביא ועל הקרבן שכבר קרב אינו יכול לשאול כדי שיצא לחולין דזהו נקרא גמר הדבר ונשאר קרבן פסול והוה כדין המבואר ביור"ד סימן רכ"ח סעיף מ"ד נדר כו' לצדקה יש לו התרה כו' והוא שלא באה צדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאיל על השאר והכא נמי דכותי' דעל מה שצריך להביא יכול לשאול ועל מה שכבר קרב אינו יכול לשאול:

והנה עלה דכתבתי לחלק בין תמורה לפיגול דבתמורה בדיבורו קעביד מעשה דהוא בעצמו קמקדיש הקרבן, אבל בפיגול ממילא נפסל הקרבן, יש לכאורה להקשות ע"ז מהא דכתבו התוס' בחולין (דף פ"א ע"א) ד"ה הנח למחוסר זמן בסוה"ד וז"ל ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהיה קדש לאו עשייה היא דמאליו קדוש, דאם היה אומר הכתוב ואם ימיר יקריב אז הוי ניתוק עכ"ל, וא"כ הא כתבו התוס' אפכא דבתמורה הוא מאליו קדוש ולא שהוא עושה אותה קדוש וג"כ תקשה לפ"ז אהא דא"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ממיר דבדיבורו קא עביד מעשה מאי מעשה עביד הא ממילא קדוש, אלא דבאמת לא קשה כלל דבכל לאו הנתוק לעשה אם עבר על הלאו יש אח"כ מעשה לתקן הלאו אבל גבי תמורה הא ברגע שעבר על הלאו עשה מעשה והקדיש ועי"ז הוה הלאו לאו שיש בו מעשה ומכיון שעבר על לאו שיש בו מעשה והקדישו בשעת עברו על הלאו אח"כ באמת הוא כבר קדוש מאליו משעה שעבר על הלאו ובמאי יתקן אחר זה את הלאו דהא דהוא בעצמו הקדיש בזה עבר הלאו אבל שוב אינו יכול לתקן בזה את הלאו:

ובזה אפשר לישב דברי רש"י ז"ל בפ"ק דב"ק (דף ה' ע"א) שכתב מפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר עכ"ל דהקשה בשיטה מקובצת ובעוד מפרשים דמאי טעמא לא מפרש מפגל ששחט על מנת לאכול חוץ לזמנו בכל פגול דעלמא ועיין בפני יהושע ובתי' בנו פני ארי' ולפי מש"כ ניחא דהנה לכאורה קשה למה שכתבתי דבפגול איהו לאו מידי קעביד דממילא נעשה פיגול אמאי תנינן בגיטין (דף נ"ד) הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ושם (בדף נ"ג) קאמר דלמאן דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק מזידין חייבין מדינא ואמאי חייבין הא אינהו לאו מידי קעבדי דהא לאו אינהו אוסרים הקרבן רק דממילא נאסר, ואמאי חייב המפגל מדינא וי"ל דעכ"פ הוי גרמי דהא יודעים הם דאם יחשבו מחשבת פיגול סו"ס יאסר הקרבן ומחוייבים הם מטעם דינא דגרמי, אכן לפ"ז תקשה דהא התוס' בבבא קמא (דף ק' ע"א) ד"ה טיהר כתבו וז"ל וצ"ע מ"ש דפטרי בשורף שטרות חבירו מטימא את הטהור וכהנים שפגלו דלא חשיב דינא דגרמי דמ"ל אם גורם לו הפסד ע"י ששורף שטרותיו ומ"ל ע"י דיבורו כו' עכ"ל מזה נראה דמחשבי לכהנים שפגלו שחייבים מדינא מטעם מזיק ממש לא מטעם דינא דגרמי, ועוד תקשה לפי מה שכתב הש"ך בחו"מ סימן שפ"ז דדינא דגרמי הוא דרבנן, א"כ איך קאמר שם בב"ק (דף ה' ע"א) דמנינא דר"ח למעוטי מוסר ומפגל דאם מפגל חייב רק מדינא דגרמי א"כ הוי רק מדרבנן לשיטת הש"ך וליכא למיתני בחשבון האבות דהא אבות הויין הנך דכתיבין בקרא והא דקאמר שם נמי למעוטי מסור ואיך אפשר למחשב מסור בחשבון האבות הא גרמי הוא מדרבנן, י"ל לכאורה דהנה רש"י ז"ל מדייק בלשונו וקאמר מוסר מלשין שמוסר ממון חבירו לעכו"ם עכ"ל דלכאורה יש להבין אמאי מאריך כולי האי ומפרש שמוסר ממון ישראל לעכו"ם אמאי לא פירש כמו שכתב בכריתות (דף ב') דמפרש שם בקיצור מלשין ותו לא, אלא דהנראה בזה דרש"י ז"ל מדייק בלשונו וקאמר דהך מסור דנקט הוא מחויב מדינא לא מטעם דינא דגרמי, כמוש"כ מהרש"ל בדעת רש"י בב"ק (דף קי"ז) דהיכי דנשא ונתן ביד מכוח דינא ממש חייב לא מטעם דינא דגרמי, ומשו"ה נמי מדייק רש"י וכתב מוסר ממון חבירו לעכו"ם, היינו מוסר בידים לכך מאריך בשפת יתר למימר דהוא מחויב מדינא ממש בכה"ג כשמוסר בידים א"כ היה אפשר למחשבי' בהדי אבות אי לאו דלסברתו דלא קמיירי בהוא, אך באמת ליכא לאוקמי דמיירי דנשא ונתן ביד ממש דהא משני שם בבבא קמא (דף ה') דבדיבורא לא קמיירי, אלא דכבר כתב בשיטה מקובצת בב"ק דף קי"ז) דמסור מחויב מדינא ממש ולא מדינא דגרמי אף אי לא נשא ונתן ביד, אך מפגול קשה לכאורה איך אפשר למחשבי' בהדי אבות:

אלא דזהו דוקא אי מפגל בגונא דשוחט או זורק ע"מ לאכול חוץ לזמנו אז חייב רק משום דינא דגרמי דהא הוא לאו מידי קעביד כמשכ"ל דהוא קאמר שחפץ רק לאכול חוץ לזמנו, אך כאשר רוצה כן התורה אסרה גם הקרבן אך יען שהוא יודע שאם יחשוב לאכלו חוץ לזמנו ע"כ יאסר הקרבן א"כ הוי גרמי אבל אם שוחט חטאת לשם שלמים אז הוא מזיק ממש לבעל הקרבן דהא בדיבורו הוא עושה ממש מחטאת שלמים ואין הבעלים מתכפרים בקרבנם והא עכ"פ מהרצאת בעלים מפיק לי' בכונה ובכה"ג ודאי דחייב מדינא ממש ואהא הקשו התוס' דמאי שנא משורף שטרות, ותירצו וז"ל דדיבור חשיב כמעשה והוה מזיק בגוף הממון בידים כו' עכ"ל, והיינו דשוחט קרבן חבירו חטאת לשם שלמים, ע"כ הוי מזיק ממש ממונו של חבירו, ומשו"ה נמי הוכרח רש"י ז"ל לפרש דהך מפגל מיירי כגון ששחט חטאת לשם שלמים דחייב מדינא ממש ומצי למחשבי' בהדי אבות אבל בגיטין (דף נ"ג) פירש"י הכהנים שפגלו לאכול חוץ לזמנו דהתם כיון דלא משתעי בעניני דאבות א"כ תני רק חיובי וליכא נפקותא אי הוה חיובו רק מדרבנן מדינא דגרמי, ועיין בנמוקי יוסף בב"ק (דף ה') דכתב מפגל כהן ששוחט לאכול חוץ לזמנו אי נמי ששוחט חטאת לשם שלמים ויל"ע, ועיין במשנה למלך בהל' חובל ומזיק פרק ז' הל' ד' שמסתפק שם אי כהן שמפגל חטאת לשם שלמים אי חייב:

אחר זה מצאתי בספר טורי אבן ר"ה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה הרי הוא עובר שכתב ג"כ בקצת דברים כמו שכתבתי וז"ל שם אלא דאכתי קשה הא אי מיתשל עליו נמי גורם לבטל למפרע עשה דאיסור חולין שנשחטו בעזרה כו' וי"ל כיון דבשעת שחיטה כדין שחט שהיה עליה שם קדשים אע"ג דע"י השאלה נעשה חולין למפרע לית לן בה דחולין בעזרה ממילא הוי וכה"ג מצינו בפ"ד דמנחות (דף מ"ח) גבי שחט ב' כבשים על ד' חלות מושך ב' מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ופריך דלא כרבי כו' ומשני לעולם כרבי ופריק להו גואי וחולין ממילא קא הוי מיהו לא דמי כולי האי דהתם כי פריק להו מכאן ולהבא הוא דנעשה חולין ובשעה שעשה מעשה והכניסו לעזרה היה קודש ואף כי פריק לה, מ"מ עד השתא שם קודם עליו ואין בו משום איסור חולין בעזרה אלא מההיא שעתא דפריק לה כשהוא בעזרה והא אין בו בו מעשה וממילא הוי, אבל כי שאיל עלה כיון דקיי"ל חכם עוקר את הנדר מעיקרא נמצא איגלי מילתא למפרע בשעת כניסה לעזרה ובשעת שחיטה שעשה מעשה הכניס ושחט חולין בעזרה ואין זה ממילא אלא מעשה גמור נעשה באיסור עכ"ל:

אלא דמה שכתב דלא שייך שאלה גבי מתן ד' משום דאי מתשיל עליו גורם לבטל למפרע עשה דאיסור חולין שנשחטו בעזרה דהא גם בנזיר דאיתי' בשאלה ולהכי דחי עשה דמצורע לעשה ול"ת דתגלחת נזיר כמבואר ביבמות (דף ה') וכמו שהביא שם בט"א והא גם באופן דנטמא מקודם והביא קרבנות נזיר טמא ואח"כ כשמונה נזירות טהרה ג"כ דוחה עשה דמצורע ל"ת ועשה דנזירות ואי נשאל עליו הרי גורם שהקרבנות שהביא מקודם יהיו חולין בעזרה, א"ו דאף דיגרום אח"כ בהשאלה דיהי' חולין בעזרה מ"מ אין זה מעכב בעיקר הדבר שלא יהא נחשב לאיתי' בשאלה, וכמו שכתב שם גם הוא אח"כ מנזיר שמשון דאינו בשאלה:

אך בעיקר דבריו שכתב שם בטורי אבן דמה"ט אין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דבל תוסיף משום דעשה זו קילא דישנה בשאלה וכדאיתא בפ"ק דיבמות (דף ה') דמראשו דמצורע אתי' דעשה זו דוחה לתגלחת דנזיר אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שאני נזיר דקיל שישנו בשאלה וכיון דקיל איכא למימר דאין עשה שישנו בשאלה דוחה ל"ת שאינו בשאלה עכ"ל, הנה דבר זה דדבר שישנו בשאלה להוי קיל אינו ברור כ"כ, דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים (דף ט"ז ע"ב) ד"ה הא דאמר ישיבת סוכה עלי וא"ת ליתי עשה דסוכה ולידחי ל"ת דלא יחל דברו, וי"ל דנדרים עשה ול"ת הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה ל"ת לא יחל דברו עכ"ל, וכן כתב בספר החינוך להרא"ה ז"ל מצוה ל' והגאון בעל. משנה למלך בהגהותיו לספר החינוך הקשה ע"ז מההיא דיבמות (דף ה') ונזיר (דף נ"ח) דעשה דמצורע דתי לעשה ול"ת דנזיר הואיל דאיתי' בשאלה וא"כ ה"נ נדרים איתי' בשאלה ע"ש ועיין בספר הכתב והקבלה פ' מטות מה שכתב שם, והנראה בדעתם דמצורע שאני דגדול השלום כדאיתא ג"כ בחולין (דף קמ"א) דהוה אמינא דדחי עשה דמצורע עשה דשלוח משום דגדול השלום אי לאו תשלח יתירא א"כ משו"ה. דחי ג"כ עשה ולאו דאיתי' בשאלה. אבל עשה אחרינא לא דחי לעשה ולאו דאיתי' בשאלה וכמש"כ התוס' בנזיר שם סוד"ה הר"ף ובחי' הרשב"א ביבמות (דף ה' ע"א) ד"ה לנזיר ובזה יש לתרץ נמי מה שהקשה בספר שאגת ארי' סימן ס"א על דעת הרי"ף דהא דאין שבועה חלה ע"ד מצוה היינו רק בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח, אבל בכולל דהיינו שאומר שבועה שלא אוכל מצה מגו דחייל אמצה דרשות חייל נמי אמצה דחובה והקשה עליו נימא דעשה דמצה דחי לל"ת ועשה דשבועה כיון דאיתי' בשאלה כמו במצורע דדחי לל"ת ועשה דנזיר כיון דאיתי' בשאלה ובמה שכתבתי לק"מ דעשה דמצורע שאני דגדול השלום אח"ז מצאתי שהדברים מפורשים בספר שער המלך הלכות נדרים פרק ג' הלכה ו' ע"ש, והא דקאמר שם דמשו"ה דחי משום דנזיר איתא בשאלה היינו דרק בנזיר מצורע דחי משום דאיתא בשאלה ומצוה לאתשולי משום דגדול השלום וכמש"כ בתי' הריטב"א ביבמות שם, ובשיטה מקובצת בנזיר (דף נ"ח) כתב בשם הר' עזריאל ז"ל דלא נקט הך פירכא משום דהוה צריך למימר נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה וכהן מנזיר שכן ישנו בשאלה ולא הוי מצי למימר. משום שלום בית בעלמא נמי נקט פירכי דלעיל עכ"ל, הרי דלדידהו. משום דאיתי' בשאלה לחוד לא קילא:

אמנם שם בשער המלך הקשה עוד וז"ל ומ"מ לדאתן עלה נראה שדברי החינוך ז"ל אין מתישבים דאכתי קשה מה יענה הרב החינוך למאן דס"ל פ"ק דמ"ק (דף ז' ע"ב) דמצורע מותר בת"ה בימי חלוטו כו' שוב מצאתי בשיטה מקובצת למסכת נזיר כ"י בפרק ב' נזירין (דף נ"ח) כו' וסיים וז"ל ואפי' למ"ד במ"ק המצורע מותר בח"ה בימי חלוטו איכא קצת שלום בית דקודם תגלחת שהוא משולח חוץ לשני מחנות אעפ"י שהוא מותר בת"ה לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויחגנה בעיני' עכד"ק. ונראה לענ"ד שדברים אלה מוכרחים הם מהא דחולין (דף קמ"א) דאמרינן שם דאצטריך תשלח דלא לדחי עשה דמצורע עשה דשילוח אף דמקשינן שם מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ואמרינן משום דגדול השלום ופירש"י בד"ה אסור בת"ה כמאן דאמר במועד קטן ימי ספורו וקל וחומר לימי חלוטו ע"כ, א"כ יקשה למ"ד דמצורע מותר בת"ה בימי חלוטו האי תשלח למה לי כיון דלדידי' ל"ל. דגדול השלום ומאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה א"ו כדברי השיטה מקובצת דלדידי' נמי איכא קצת שלום, ועוד כיון דמצורע בימי חלוטו מטמא בביאה א"כ בודאי לא תתרצה אשתו לילך אחריו:

עוד כתב בשער המלך לעיל מזה וז"ל ועוד אני אומר לישב קושית הרב החינוך ז"ל עפ"י מ"ש התוס' בעירובין (דף ק') ד"ה מתן ד' שהקשו וז"ל וא"ת ליתי עשה ולדחי לא תעשה דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל, וא"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דמה"ט לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי לא תעשה דבל יחל משום דעל ידי פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו שלא ידור עכ"ל, ולענ"ד נראה דשם כתבו התוס' דהעשה בא ע"י פשיעה ולא דחי להל"ת דמשו"ה העשה קילא כיון דיכול להתקיים בלא דחיית הלאו א"כ האי עשה. לא דחי ללאו, אבל הכא הוי אפכא דהעשה דמצה או סוכה לא אתו ע"י פשיעה רק הלאו ועשה דנדרים אתו ע"י פשיעה ואדרבה אפשר לומר דידחה העשה דמצה לעשה ול"ת דנדרים דקילו דאתו ע"י פשיעה ונראה דעתו ז"ל בזה דכיון דאתי ע"י פשיעה לא אכפת לן אם הנדחה או הדוחה אתי ע"י פשיעה דבכל אופן לא דחי כיון דאתי ע"י פשיעה והוי כמו דקנסינן לי' דלא לדחי. ולענ"ד נראה בסברת התוס' דהאי דאתי ע"י פשיעה הוי קילא, כיון דבלא זה אפשר לקיים, א"כ אם הדוחה אתי ע"י פשיעה לא דחי ואם הנדחה אתי ע"י פשיעה בודאי סברא גדולה היא לומר דנדתה, ועוד הא התוס' קאמרי וז"ל וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל, א"כ הוה העשה קילא והכנ"מ גבי נדרים הא יכולים להתקיים עשה דמצה וסוכה אם לא נדר ונימא דעשה ול"ת דנדרים קילי ונדחין:

ועוד הא גבי נזיר הוי נמי עשה ול"ת דפשיעה ואפ"ה דחי להו עשה דמצורע כיון דנזיר איתא בשאלה וכ"ת דהתם שאני דהוא נדר בנזירות מקודם שנצטרע א"כ הפשיעה היתה מקודם שחל עליו העשה דמצורע דאכתי היכא שקיבל נזירות אתר שנצטרע אטו לא דתי עשה דמצורע עשה ול"ת דנזירות אף דהוה בפשיעה א"ו כיון דהתם רק הנדחה אתי בפשיעה ולא הדוחה לכן דחי להו עשה דמצורע, והתוס' לא קאמרי רק היכא דהדוחה אתי בפשיעה אז לא דחי:

ועוד דהתם שאני דהלאו דבל תוסיף חל עליו גם קודם שפשע דממילא איכא עליו הך לאו שלא להוסיף על מתן א', וגם העשה דמתן ד' חל עליו מקודם ממילא ומצי לקיים שניהם בלא דיחוי, ולכן כיון שפשע לא דחי דעצם הפשיעה היא רק להיות גורם הדיחוי. אבל הכא אם לא פשע לא היו עליו העשה ול"ת דנדרים כלל ואף שפשע ונדר מ"מ לא גרע מאם היה עליו בלא פשיעה כלל כיון דלא היה אפשר לו לקיים שניהם בלא דחיה דפשיעתו אינה לגרום דיחוי רק שיהי' עליו החיוב מהעשה או הל"ת וכן מורה לשון הריטב"א בחידושיו לעירובין (דף ק') וז"ל לפי שלא אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת שהלאו בא מעצמו על מצות עשה והיא מצוה שיש בה קום עשה וא"א לה בלא דחייה, אבל הזאת מתן ד' כל אחת הוה לעצמה וזה בפשיעתו גרם שיתערבו ובא לאו עם עשה ביחד שיש קיום עשה באחת ואסור לאו באחת וכיון שבשביל פשיעתו הוא אין לנו לבטל בלאו מפני קיום העשה עכ"ל, הלא מפורשים דבריו כמוש"כ, וראי' לזה מכתובות (דף מ' ע"א) דאיתא התם אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמי' דרב זביד מנהרדעא ניתי עשה ונידחי ל"ת כו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתי' לעשה כלל, ולפי' התוס' דכיון דע"י פשיעה לא דחי א"כ הכא נמי עשה דלו תהי' לאשה ע"י פשיעתו בא דאנסה ומאי קאמר ניתי עשה ונידחי ל"ת, א"ו דהתם שאני דהא בלא פשיעתו לא הוי עליו לעשה כלל שוב ראיתי שכ"כ כבר הגאון רעק"א ז"ל בחידושיו לכתובות שם ג"כ כדברי הריטב"א ז"ל והדברים ברורים:

ומן האמור יש לתרץ מה שהקשה שם בספר טורי אבן בר"ה (דף כ"ח) והקדימו בזה בספר שער המלך שם מזבחים (דף צ"ז) תיר כל אשר יגע בבשרה כו' ופריך עלה וניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש יע"ש והשתא לפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא ע"י פשיעתו שנגע בשר קדש פסול בבשר קדש אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע"י פשיעתו שנגעו ובלעו זה מזה והר"ז דומה ממש לההיא דנתערבו מתן ד' במחנה אחת, ובשער המלך כתב עוד וז"ל ומהיותר תימא מה שראיתי למהרי"ק ז"ל שורש קל"ח שכתב וז"ל ועוד שהרי כתבו התוס' בעירובין וז"ל ועי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאשכחן פרק דם חטאת כו' וכנראה שבתוספות אשר היה לפניו היה כתוב אחר תירוץ הראשון דפשיעה תירוץ זה והדבר תמוה שאחר שהביאו סוגיא דפרק דם חטאת בתירוצם השני היכי הוה ניחא להו תירוצם הראשון כו' גם הרשב"א בחידושי כו' כתב תירוץ זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש משם התוס' והביא סוגיא דפרק דם חטאת וכתב עוד ויש מתרצים דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה והוא מן התימא איך מיתבא להו סוגיא דפרק דם חטאת דעדיין לחלוחית הדיו קיימת דהתם נמי ע"י פשיעה הוא בא ובאמת שהיא קושיא חזקה עכ"ל, ולפי מה שכתבתי לעיל לא קשה דהתם הלאו הנדחה בא ע"י פשיעה והעשה הדוחה לא בא ע"י פשיעה, ועוד דהתם נמי אי לא פשע ולא נגע לא הוי עליו הלאו כלל וזה לא מקרי אתי ע"י פשיעה דלא לדחי וכמשכ"ל, ובזה יש לדחות מה שכתב הגאון בעל פרי מגדים בספר שושנת העמקים כלל ח', שאלה מי שנשבע שלא לאכול מצה בכולל ואכל אי לוקה אי לאו כו' הנה הר"ם ז"ל בהל' שבועות פ"ה הל' ח"י כו' ומריש הוה קא קשה לי אמאי לא יבא עשה דמצה וידחה לאו דשבועה כו' וכיון דשמענא למ"ש התוס' עירובין (דף ק' ע"א) דעשה ע"י פשיעה לא דתי לל"ת ניחא לי דכ"ש כאן ע"י פשיעותו דנשבע לא דחי ולקי מ"ה עכ"ל, ולפי שכתבתי לעיל נדחו דבריו, דהתם גבי שבועה אי לא פשע ונשבע לא היה עליו ל"ת דשבועה ובכה"ג דחי, והנה קושיתו היא קושית השאגת ארי' בסי' ס"א ע"ש ושניהם כיונו בזה לדעה אחת:

ובגוף דבר זה אם אפשר לשאול על קרבן לאחר שחיטה וזריקה עיין בטורי אבן שם שכתב שנעלם מהתוס' גמרא ערוכה פ"ג דשבועות (דף כ"ד) דקאמר שם מידי דלית לי' שאלה קתני ומקשה והרי הקדש והרי קחשיב שם נותר דלאחר זריקה הוא ואפ"ה מוקי לה בבכור שאין לו שאלה אבל לא משאר מוקדשין הואיל ויש להם שאלה לא קתני ש"מ דאפילו לאחר זריקה יש שאלה, והנה בקושיא זו על דברי התוס' כבר הקדימו בברכת הזבח, ועיין בקונטרס אחרון מה שתירץ קושיתו, וכבר הקדימו בזה בספר שו"ת ושב הכהן סימן פ"ה ובספרו שאלת הכהנים תורה בזבחים דף ק"ו) ובשער המלך הל' שבועות פרק ו' הל' י"ח ואכמ"ל:

גיסך אוהבך חיים פישל עפשטיין.

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה