תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן כו
בע"ה יום א' תולדות עת"ר לפ"ק סייני יצ"ו:
למע"כ ידידי הרב המאוה"ג מוהר"ר נחמן
יוסף קרופניא נ"י הרב
דהראזאווא יצ"ו:
ע"ד שאלת כת"ר שעתה עומדת על הפרק בעירו שאלת קבלת שו"ב, וזה לפני שנים רבות בשנת תרנ"ג ביום י"ט שבט עשו בני העיר הסכם וחתמו על כתב איסור ותקנת הקהל לבלי לקבל ש"ץ ושו"ב שיש לו קרבת משפחה בעיר, ועתה כשעומדים לקבל שו"ב ישנם כאלה הראוים לכך אך יש להם קרובים בעיר. ומעתה יש לברר אם אפשר לקבל שו"ב שיש לו קרובים בעיר אם התקנה היתה רק לשעתה או גם לימים הבאים:
הנה לכאורה הדבר מבואר ביור"ד סימן רכ"ח סעי' כ"ה שנדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה ומתירין הם בעצמן א"כ יכולים בעצמם להתחרט ולקבל ש"ץ ושו"ב אף שיש לו קרובים בעיר אלא שזה תלוי באשלי רברבי, שדבר זה במחלוקת שנוי בין התוס', והרא"ש ז"ל בשבועות (דף כ"ט) ובין הרמב"ן והרשב"א ז"ל ועיין מש"כ הריב"ש בתשובה ח"א סי' ר"נ ובסי' שצ"ה, והנה מפשטות דברי המחבר משמע שפסק כהתוס' והרא"ש, אך אפשר שנד"ד הוא כמו גדר לרבים שכתב הריב"ש בח"ג סי' קע"ג שאין רשאין להתיר אפי' יסכימו כולם ופסק כן המחבר בסי' רכ"ח סעי' כ"ח והכא אפשר שהוא דבר מצוה מפני טובת העיר ושלום הקהל, אלא שזה אפשר לדחות דאדרבה כיון שרואים שעכשיו טובת העיר דורשת לבטל קבלה והסכמה זו א"כ תו אפשר לבטלה, אך גם באופן זה הא ממילא לא נתבטלה מעצמה, אך צריכים עכ"פ הסכם הקהל לבטלה ומהרשד"ם בתשו' חלק יור"ד סימן צ"ז כתב וז"ל שאפי' בהתרת ציבור היו נוהגים שיאמר ש"צ הסכמת הקהל להתיר כו', וכן כתב הרשב"א בתשובה ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ס"ט ויעי' מש"כ הרמב"ן בתשו' המיוחסות לו סימן רפ"ח בדיני חרמי צבור וז"ל שם מ"מ אין מקצת צבור ואפי' רובם רשאים עד שיהיו של כל המחרימים או כנגדם וחשובים כמותם עד כאן לשונו, א"כ צריכים הסכם הקהל להתיר וכפי הנראה לא יסכימו להתיר כיון שהדבר תלוי ברצונם להתיר, ועוד הא עיקר הדבר תלוי במנהג ומי יודע מנהג הקהילות עכשיו בענין זה והא בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל כתב שכיון שהורגלו בכך שהמחרימין הם עצמם המתירים הוי כאלו התנו מתחילה שיהי' קיים עד זמן שירצו, וכמו דאמרי' כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, והא כבר כתב הרשב"א ז"ל שנהגו שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב מלהתיר, ועי' מש"כ מהרשד"ם בתשו' חיור"ד סי' פ"ב ובכל אופן הקהל צריכים להסכים להתיר, וכיון שכן בודאי לא יסכימו להתיר מפני שכבר נעשה ויעי' מש"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ש"ו:
ולפי מה דמבואר ביור"ד סי' רי"ט סעי' ג' מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם ובבאר היטב שם ס"ק ב' הביא בשם תשו' הרש"ך דכן הסכמת הקהל כל שלא קצבו זמן הוא לעולם, א"כ בנד"ד כיון שלא:
קצבו זמן לתקנתם ממילא היא לעולם לא רק לשעתה:
והנה למה שכתב הרא"ש בפרק ג' דשבועות סי' כ"א וז"ל כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו כו' עכ"ל, א"כ לכאורה בנד"ד כיון דאפשר לתן לו זמן, דהיינו רק בפעם הזאת כשחתמו ולא נימא דלעולם אסרו דאפשר לומר דאו לשעתה ראו לנכון להם שלא יקחו מי שיש לו קרובים, אבל לאחר זמן אפשר שטוב יהי' להם למנות לשו"ב אף שיש לו קרובים בעיר א"א למימר, הכי דא"כ היינו אוסרים רק היכא דהלשון משמע איסור מבורר אבל כשיש להסתפק ולומר דלא לכך כיונו אין לאסור, מספק והא אפכא תנינן במנחות (דף ק"ו ע"ב) פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכונתי הרי חזינן דאדרבה דההיתר צריך להיות מבורר והא, קיי"ל דסתם נדרים להחמיר ואף דפירושן להקל היינו אם מפרש דבריו ואומר לכך נתכונתי שומעים לו אך אם אינו מפרש האיך היתה כונתו בבירור אזלינן לחומרא, והכ"נ הא אפסקא ביור"ד סי' רכ"ח סעי' נ' דלשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כונתם בשעת החרם עכ"ל ואם רוב הקהל אומרים שהיתה כונתם לא רק לשעתה כ"א גם לימים הבאים דיינינן על פיהם ועי' מש"כ בנו"ב מה"ת חלק יור"ד סי' קמ"ו:
וא"כ יהי' אסור לקחת מי שיש לו קרובים בעיר, ולא רק אם יש לו קרובים פסולי עדות אלא אף אם יש לו קרובים שאינם פסולי עדות דאף לפי מה שכתב בספר שו"ת שבות יעקב ח"ג סימן פ"ג בקהל שקבלו עליהם שלא לקבל רב שיש לו קרובים בעיר שיש מקום לומר שכונתם היתה רק לרב שיש לו קרובים פסולי עדות בעיר, היינו דוקא בנידון דידי' שיש לומר לגבי קבלת רב טעם תקנתם היתה משום שלא יוכל הרב לדון לקרוביו וא"כ כונתם היתה רק על קרובים הפסולים להעיד ולדון, אבל בש"ץ ושו"ב שאין שייך בזה הך טעמא בודאי כונתם לכל קורבא בשביל שלא יתאמצו וישתדלו הקרובים לקבל דוקא קרובם אף שאינו הגון וראוי לכך וזה שייך אף בקרובים שאינם פסולי עדות, וכמו שמסיק שם שאף בקבלת רב אפשר לומר כן, והיינו הנך קרובים שמבואר בסדר גיטין שהעדים לא יהיו קרובים זה לזה ולא לבעל ולאשה אפי' רביעי ברביעי אבל במופלגים יותר לא:
אך אפשר לצדד ולומר דהא בכתב התקנה נכתב ש"ץ ושו"ב ואפשר לומר דכונתם היתה דוקא שלא לקחת ש"ץ ושו"ב ביחד אם יש לו קרובים, אך ש"ץ לבד או שו"ב לבד ע"ז לא היתה כונתם בהתקנה, ולכאו' דבר זה במחלוקת שנויה דהבית יוסף בסי' רכ"ח הביא תשובת הרשב"א בראובן שצוה את בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פ' כ"א ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון יוכל בנו להלוות ברשות לוי לבדו דקיי"ל כר' יונתן כל מקום שנאמר כו' משמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפני עצמו עד שיפרט הכתוב יחדיו ואף זה כשהשביעהו לא השביעהו אלא שלא ילוה כי אם ברשות שניהם או אחד מהם עכ"ל, וכן פסק ביור"ד סי' רכ"ח סעי' מ' וברמ"א סי' רס"ז סעי' ז' ולפ"ז משמע נמי בנד"ד דהא דכתבו ש"ץ ושו"ב משמע נמי כל אחד בפני עצמו, אך הש"ך הביא שם בסי' רט"ז ס"ק כ"ב בשם תשו' הרא"מ דפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן לא שייך כאן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקבל עליו ב' דיינים שאין דן יחידי מהם וכ"ש בנדון זה עכ"ל ולפ"ז אפשר בנד"ד דכונתם נמי הוה ש"ץ ושו"ב, אבל לא ש"ץ לבדו ושו"ב לבדו, אך מדפסקו המחבר והרמ"א כהרשב"א ש"מ דנקטינן עיקר כדבריו דמשמע אף אחד מהם:
והנה לכאורה יש להביא ראי' לדעת הרא"מ ז"ל מהא דאיתא בגיטין (דף ס"ז ע"ב) כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולם כו' איבעיא להו מנה אותן מהו כו' ואפסקא ברמב"ם בפרק ט' מהל' גירושין ובאהע"ז סי' ק"כ דבין מנה כולהון ובין מנה מקצתן כולם חותמים ולכאו' משמע דאם קרא אותם בשמותם ואמר ראובן ושמעון ולוי חתמו הוה נמי כמנה אותם ואמאי לא נימא דמשמע כולם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו, א"ו כשיטת הרא"מ דבלשון ב"א משמע דוקא כולם ולא כל אחד בפני עצמו, אך י"ל לדעת הרשב"א דבאמת היכי דאמר פלוני ופלוני ופלוני אפשר דאין כונתו דרק כולם רק אף אחד מהם ואף שפרט אותם בשמותם לא דמי להיכי דקאמר מפורש כולכם וגם אם מנה אותם הרי נחית למנינא ע"כ כונתו דכולכם:
וראיתי בספר שו"ת נטעי נעמנים חלק יור"ד סימן כ"ה שכתב וז"ל נראה לכאורה ראיה לדעת הרא"מ מדברי הנמוקי יוסף בריש סנהדרין ובמרדכי שם שכתבו כו' ובפשרה עד שיסכימו כולם והביאו ראי' מהא דע"ז (דף ע"ב ע"א) וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' י"ב די"א דאין הולכין בפשרה אחר הרוב עד שיסכימו כולם יע"ש, והנה זה ברור דהדין הזה שייך אפי' בשפרטו אנשים בשמותם למשל שאמרו איך שיאמרו שמעון ולוי בנידון דידן כן מקיים וכן יקום וא"כ אם נאמר דמשפט הלשון נכללו שניהם שיאמרו כולם ושיאמרו כ"א א"כ כיון דפרטו בשמותם. הרי נתרצו גם ארוב מהם כו' ואמאי פוסק הנ"י והמרדכי דאין הולכין בזה בתר רובא, א"ו כדעת הרא"מ דבלשון ב"א הוה כולם יחד דוקא עכ"ל ולענ"ד נראה דאין מכאן הוכחה דהנ"י והמרדכי ס"ל כהרא"מ. דזהו ודאי דאף אי נימא דגם בפשרה אזלינן בתר הרוב מ"מ אם יאמר כמו שיאמרו ראובן ושמעון ולוי ויהודה אז לומר דכונתו דגם אחד מהם יעשה הפשרה דברור הוא דכונתו דע"כ כולם יעשו הפשרה, וכמש"כ שם והיינו טעמא משום דהיכא דתליא בשיקול הדעת אינו מתרצה באחד ויותר חפץ הוא שיהיו כולם, ומהאי טעמא נמי כיון דנחית לדעות חפץ שיסכימו כולם, וזהו אף לשיטת הרשב"א ז"ל:
ועוד דע"כ אין דעת הנמוקי יוסף כהרא"ם, דהנה לכאורה יש להביא ראי' לדעת הרא"ם מהא דאיתא בנדרים (דף י"ז ע"ב) ובשבועות (דף כ"ח ע"ב) דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים כו' הויא להו ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מחייב ומסתימת הלשון משמע דקאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ותו לא. ואי נימא דלא כהרא"ם, א"כ אין ענבים חצי שיעור דהא כונתו על תאנים בלחוד ועל ענבים בלחוד ומדקאמר דהויא ענבים חצי שיעור ש"מ דכונתו שלא יאכל שניהם יחד והיינו כהרא"ם, וכן משמע בשיטה מקובצת בנדרים שם דלהכי הויא ענבים חצי שיעור הואיל דאפקינהו לתרוייהו בחד לישנא. אלא דאין זה מוכרח דאפשר דנשבע בפי' שלא יאכל תאנים וענבים יחד כמו שמשמע מפי' רש"י שם בשבועות, וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ד הל' י"ד מהל' שבועות שכתב וז"ל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת עכ"ל, משמע דדוקא כשנשבע שלא יאכל כאחת אז הויא ענבים חצי שיעור, אך אם לא הזכיר כאחת אז היה על כל אחד שבועה בפני עצמו וכן כתב מפורש הנמוקי יוסף בתי' לשבועות הנדפס ביחד עם ספר בית הבחירה על נדרים לרבינו המאירי ז"ל (בדף כ"ח ע"ב) ד"ה עיפא תני וז"ל כדאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים במפרש שלא יאכל שניהם באכילה אחת דאי בסתם חייב ודאי על כל אחת ואחת עכ"ל וא"כ הנמוקי יוסף ז"ל ס"ל מפורש דלא כהרא"ם ז"ל.
ומטעם זה דברי הרא"מ ז"ל שהביא הש"ך אינם מובנים לי שכתב וז"ל דפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן לא שייך כאן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקבל עליו ב' דיינים שאין דן יחידי מהם וכ"ש בנדון זה עכ"ל דמאי כ"ש הוא דהתם בדיינים מסתמא דעתם על שניהם דאפושי בדעות עדיף, אבל כאן לא שייך אפושי בדעות, וכן כתב מפורש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז וז"ל ואין עניינן למחלוקתן של ר' יאשיה ור' יונתן דמייתי בהנחנקין ובכמה דוכתי דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דסברא הוא דבכל דבר שבממון ומשא ומתן כל כמה דנפישי דייקי טפי וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינין גבי כד שיימי תלתא כד שיימי ארבעה דנחית לדעות עכ"ל, אלא דלכאורה מהרי"ט בעצמו סותר דבריו אלה בח"א סימן כ"ח שכתב וז"ל דאין לומר דאמר שמעון ולוי אפטרופסים שניהם דוקא משמע, דהא בשבועות שתים קיי"ל לר' יונתן דאביו ואמו קלל כו' משמע שניהם כא' ומשמע שניהם בפני עצמם עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בשור וחמור יחדיו עכ"ל וצ"ע:
**(ואולי גם התם יותר טוב דילוה ברשות שניהם ואם שניהם יסכימו שיהי' החוב בטוח יותר, וגם כה"ג אפוש' בדיעות עדיף, דכל דנפישי דייקי טפי)**
ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרא"מ מהך דשבועות (דף כ"ג ע"א) דאמרי' דהוה לי' למימר פת חיטין ושל שעורין ושל כוסמין ודילמא ע"י תערובות, דלכאורה תקשה אמאי נימא דע"י תערובות לר' יונתן דמשמע נמי כל אחד בפני עצמו, אך הר"ן כתב בהלכות בשם הרמב"ן וז"ל והרמב"ן ז"ל אמר שאלו וכיוצא בהן סתם נדרים הם ופירש כפי מה שבלבו לומר ושואלים אותו ואם אמר אינו זכור דנין בהם להחמיר ומיהו אם לשון בני אדם ידוע כלל אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ש הדין בשבועות עכ"ל וזה כהרא"מ ז"ל:
אך י"ל דאף הרשב"א ז"ל לא אמר רק בנידון דידי' שאמר על שני אנשים נפרדים ואפשר לומר דכונתו היא רק על אחד מהם, אך אם אמר על אחד שיש לו שני ענינים, א"א לומר דכונתו גם על מי שיש לו רק ענין אחד, דעל זה לא היתה כונתו כלל דהוה כמו שמבואר בב"ש אהע"ז סי' קכ"ט ס"ק כ"ד גבי מי שנקרא בשני שמות דהיינו ראובן שמעון שצריך לכתוב דוקא ב' השמות ואם כתב ראובן דמתקרי שמעון פסול מפני שבשום פעם אינו ראובן לבד או שמעון לבד. והכא נמי מדכתבו ש"ץ ושו"ב כונתם על איש שהוא ש"ץ ושו"ב יחד אבל מי שהוא ש"ץ לבד או שו"ב לבד גם לפי דברי הרשב"א ז"ל אין זה אותו שאסרו עליהם לקבלו בתקנתם
ואף שאם נאמר שהא כונתם בתקנתם היתה בשביל שלא יתאמצו וישתדלו הקרובים למנות קרובם אף שאינו ראוי והגון לכך, והך טעמא שייך נמי בשו"ב לחוד מ"מ כיון דבלשון התקנה משמע דוקא ש"ץ ושו"ב יחד אף דנימא דהטעם שייך אף על שו"ב לחוד מ"מ הוה כמו שלא הוציאו בפה שהאיסור על שו"ב לחוד ואין כאן פיהם ולבם שוין, ועיין מש"כ הרא"ש בפי' לנדרים (דף ס"ג ע"ב) דיבור המתחיל שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתייה ומיהו גם באכילה ושתיה מותר כיון שלא הוציאה מפיו כו' עכ"ל ועיין מש"כ הרא"ש בפ"ח דנדרים סי' ה' ואף להחולקים על הרא"ש וס"ל דאסור באכילה ושתיה היינו משום דאמרי' טיפת צונן שאיני טועם כונתו על אכילה ושתיה והוי פיו ולבו שוין, אבל בנד"ד כיון דבאותה שעה לא הוצרכו לשו"ב לחוד והלשון בהתקנה משמע דוקא ש"ץ ושו"ב יחד, אמרי' דעל שו"ב לחוד לא אסרו עצמם בתקנתם וכמו דמשמע מלשונם ואף דהטעם שייך נמי גבי שו"ב מ"מ סו"ס לא נאסר עליהם שו"ב לחוד ויעיין מש"כ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ד וסי' נ"ה:
שוב ראיתי בשו"ת רעק"א סימן מ"ו שכתב. ג"כ דהך דשבועות הוא אף לר' יונתן דאמרי' דלא אסר עליו רק פת שנעשה מתערובות חטין ושעורין וכוסמין, ואלו אוכל פת מחטין לחוד גם פת שעורין לחוד לא מחייב, משו"ה לא אמרי' בי' כ"א בפני עצמו כיון דפת חטין לחוד אינו חלק מהאיסור כלל דלא אסר עליו זה המין כלל אלא פת שיעורב משניהם, ומשו"ה פסק באחד שנשבע שלא יהיה עוד ש"ץ ונאמן הקהל, דמשמע שלא אסר מעשה עבודת הש"ץ ומעשה הנאמן, אלא שהוא לא יהא ש"ץ ונאמן, ובזה י"ל דאם בשנה אחת ממונה לש"ץ ובשנה אחת ממונה לנאמן, דלא עבר על שבועה כו' מ"מ כל אחד ואחד אין בו איסור כלל דסו"ס אינו בשום פעם ממונה על שניהם כו' משום דכל אחד בפני עצמו אינו חלק מהאיסור כלל, וכיון דאינו חלק לא שייך בי' כלל לומר דאסור כל אחד כו' עכ"ל ולפ"ז בנו"די נמי דמלשון התקנה משמע דלא יהי' ש"ץ ושו"ב, היינו שלא יהי' שניהם ביחד אבל שו"ב לחוד שרי:
ועוד נראה לענ"ד דאין לחוש לתקנה זו כיון שנעשית ע"י הבע"ב בעצמם שלא במעמד הרב ושלא בהסכמתו כמבואר בבבא בתרא (דף ט' ע"א) הני מילי היכא דליכא אדם תשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני, ופסק כן הרמב"ם בפרק י"ב מהל' מכירה וכן כתבו כל הראשונים דהך אדם חשוב היינו הממונה על הצבור, עיין בשיטה מקובצת שם בשם מהר"י בן מיגש והר' יהונתן ז"ל וברא"ש ב"ב פרק א' סי' ל"ג ובטור ח"מ סי' רל"א, דאף שכל בני העיר מסכימים איך מועיל בלא חבר עיר וכ"כ הרא"מ בחו"מ סי' רל"א סעיף כ"ח:
והנה הריב"ש בתשו' סי' שצ"ט כתב דדוקא בני אומנות צריכים הסכמת חבר עיר אבל בני קהילה אין צריכים וכ"כ הסמ"ע שם בסימן רל"א ס"ק מ"ה בשם תשו' מהר"ם אלשקר, אך ראיתי בשו"ת מהר"ל אבן חביב סי' צ"ט ובשו"ת ושב הכהן סי' צ"ב שהביאו חבל ראשונים דגם בני העיר אינם יכולים לתקן בלי הסכמת חבר עיר, והנה לומר בכונת הריב"ש דהנפקותא בין כל העיר ובין בני אומנות היא דלכך צריך הסכם חבר עיר גבי בני אומנות, משום דמסתמא איכא פסידא לאחריני גבי בני אומנות כשמתנין, אבל כשכל בני העיר מסכימים בתקנתם אז אין לחוש בזה שוב, דאין כאן פסידא לאחריני, אלא דהא גבי הני תרי טבחי נמי כיון דאתנו עלייהו דידהו לחוד, גם כן לא שייך למימר דאיכא פסידא לאחריני ומ"מ קאמר דהיכי דאיכא חבר עיר לאו כל כמינייהו דמתנו, וכן מוכח ממש"כ רבינו האי גאון ז"ל בספר משפטי שבועות שער ס' וז"ל אם יש שם אדם חשוב אין להם לבני העיר לעשות כלום קיום תקנות המדינה אלא מדברו וגזירתו וכו', וכל תיקון בלתי הסכמתו מופסד הוא ואפי' אם הסכימו ונתרצו המדינה כולה אינו כלום כמ"ש רז"ל הנהו טבחי דאתנו ביניהם דכל דמזבין ביומא דחברי' לקרעינהו למשכי' וכו' דהיכי דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו עכ"ל, מזה נראה שדימה דין הנהו תרי טבחי לדין כל העיר, משום האי טעמא שכתבתי, דכיון דאתנו עליהו דידהו ממילא ליכא פסידא לאחריני א"כ דינם ככל העיר דג"כ ליכא פסידא לאחריני, ומ"מ אי איכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני, ומכש"כ בנד"ד דלא הסכימו ע"ז כל בני העיר ואיכא פסידא להנך קרובים בזה כ"ע מודים שצריכים הסכם חבר עיר ובלא הסכם חבר עיר אין לחוש להתקנה והרדב"ז בתשו' ח"א סי' ס"ה כתב דאפי' בשבועה לא כל כמינייהו דמתני בלא חבר עיר:
עוד נראה לענ"ד בזה, דכיון דבודאי לא נעשתה התקנה באספת כל העיר רק שנתאספו אחדים וכתבו וחתמו ואח"כ חתמו עוד אחרים. ובכה"ג הא כתב בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ס"ח וז"ל שההסכמה המקובלת ומקויימת איננה אלא הנעשה מפי רוב ציבור במעמד כולם וכל שחתמו רוב הקהל זה שלא בפני זה אין זו הסכמה שצריך לילך אחריה, ולא עוד אפי' חתמו הרוב והסכימו זה בפני זה שלא היה במעמד כולם לאו כלום הוא עכ"ל יע"ש:
והנה אף שעל הראיה שהביא מהרי"ט על זה, לענ"ד יש לפקפק לכאורה דז"ל שם ויש לדקדק כן מדאמרי' בפרק עגלה ערופה (דף מ"ה) אהא דבעי אי בעינן שיצאו למדינה כולה סנהדרין, ומייתי מדתניא מצאו זקן ממרא אבית פאגי והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם, דנפיק כמה אילמא דנפיק מקצתן דילמא הנך דאיכא גואי כותי' ס"ל אלא דנפוק כולה ולמאי לאו למדידת עגלה ערופה, ומאי פריך דלמא יצאו רובן לדבר הרשות וכגון שנשארו שם כ"ג כנגד סנהדרי קטנה והמרה על אותן שבפנים וחזר והמרה על השאר בבית פאגי אי נמי שהמרה על אלו שבחוץ וחזר והמרה על אותם שבפנים, דאי לאו קרא דמלמד שהמקום גורם ס"ד שתהא המראה אלא מוכח דלהא לא איצטריך קרא שכל שלא המרה עליהם במעמד כולם אין המראתו לחצאין המראה דשמא כשכולם במעמד אחד מתוך משאם ומתנם יאמרו בענין אתר והק' דלמא בההיא שעתא דהמרה על אלו שבחוץ הנך דגואי כותי' ס"ל, וכן כשחזר והמרה על השאר דלמא בההיא שעתא הנך קדמאי כותי' ס"ל ואלו היו במעמד זה היו חוזרין בהם נמצא שאין כאן סנהדרין של ע"א וה"ה דכל מלתא דאזלינן בתר רובא בעינן שיהיו כל המסכימים במעמד ויסכימו רובן וכל שלא נעשה בכל אלו אין מעשיהם כלום עכ"ל מהרי"ט ז"ל, ולענ"ד יש לפקפק על ראי' זו דהתם בזקן ממרא כשחילק על בית דין הגדול התם הא הב"ד צריכים להורות הדין וצריכים לשאת ולתת בזה כדי שיהי' גמר דין כמבואר ברמב"ם בפרק ג' מהל' ממרים וע"ש בפרק א' מהל' ממרים הל' ד' והרוב אינם יכולים להורות הדין שמא המיעוט סוברים דלא כותייהו דבשעת גמר דין צריכים למנות הדעות וצריכים שיהיו כולם שם, אבל בנדון הסכם הקהל שאין זה כדין אפשר דאין צריכים שיהי' כולם באספה יחד כשמסכימים על התקנה:
ועוד התם בב"ד הגדול צריכים להוציא הדין לאמיתו, וידעינן שהוא אמת כששומעים כל הספקות והרוב מסכימים לדעה אחת מסתמא זו היא הדעה האמיתית, אך כשאינם באסיפה אחת אפשר שאם היו ביחד היה המיעוט מכונים להאמת והרוב היו מסכימים להם, ועתה יש לחוש מפני שלא שמעו לדעת המיעוט לא הסכימו על ההפך, אבל בתקנת הקהל אטו צריכים לדעת אמיתיות הדבר שהם מסכימים עליו הא כל מה שמסכימים ומתקנים הוה תקנת הקהל ומאי אכפת לן שלא היה הדבר באסיפת כולם, דאף דאפשר לומר שאילו היו באסיפת כולם אפשר שהסכימו לדעת המיעוט, מ"מ הא עכשיו סו"ס הרוב הסכימו לדעה אחת ותיקנו התקנה והא הדבר תלוי ברצונם:
אלא דהא ניחא לי דבתקנת הקהל נמי אין הדבר תלוי וברצונם גרידא דאיך יעלה על הדעת דהרוב יכופו את המועטים לעשות נגד רצונם אם הדבר תלוי רק ברצון הרוב לבד אלא דהתם נמי צריכים לכון להאמת במה שנוגע לטובת הקהל, וכשאינם במעמד אחד יש ג"כ לחוש שלא כונו להאמת וכן משמע ג"כ מדברי החתם סופר בחו"מ סי' ס"א במה שהביא מדברי הכנה"ג בהג"ה ב"י. והעיקר בזה כדברי מהרי"ט דגם תקנת הקהל אין לה תוקף אם לא נעשית במעמד כולם דכותי' ס"ל להרשב"א בתשו' ח"ג סי' ש"ד והביאו הב"י ביור"ד סי' רכ"ח:
אך אם יראה כת"ר שאפשר שמזה תהי' מחלוקת בעיר, אז אף אם אין התקנה קיימת מהראוי שתעשה תקנה כזאת למען השלום ובכל אופן אותם שיש להם קרובים בטלה דעתם בענין קבלת שו"ב כשדנים אודות קרובם כמו שמבואר בשו"ת הרד"ם חיור"ד סי' ד':
והנני ידידו הדו"ש חיים פישל עפשטיין החופ"ק הנ"ל