אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק יורה דעה › סימן כה

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן כה

סימן כד

בע"ה יום ד' ו' מנחם אב תרנ"ד לפ"ק:

למע"כ חותני אהובי הרב המאוה"ג שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"ר

ברוך נתנאל

נייווידעל שליט"א מו"צ

בטאווראג יצ"ו:

הנה בדבר אשר כבר דברתי עם כבוד חותני במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בפתחי נדה הנני להציע לפני חותני נ"י את אשר עלה על דעתי בזה והצעתי הדבר לפני גאונים נודעים לשם ות"ל מצאו דברי חן בעיניהם וקלסוה:

הרמב"ם בפרק ו' מהל' איסורי ביאה הל' ו' כתב וז"ל כל ימי האשה כו' שכל ימיה של אשה כך הן שבעה לנדה וי"א לזיבה והרמב"ן ועוד רבים מהראשונים חולקים ע"ז וס"ל דאם היא זבה גדולה צריכה ז' נקיים ואז יכולה להיות נדה, עוד בהא מחולק הרמב"ם עם רבים מהראשונים במה שכתב בפרק ז' מהל' איסורי ביאה הל' י"א ימי לידתה וימי נדתה אם לא ראתה בהם דם הרי אלו עולין לה לספירת ז' נקיים ואם ראתה בהם דם הרי אלו אין עולין לה ימי הראיה ולא סותרין כל הימים, אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם שאין סותר הכל אלא ראיות של זוב אבל אלו סותרין יומן בלבד עכ"ל, וגם בזה חלקו עליו וס"ל דאף ראיית נדה סותרת הכל כראיית זבה, ולשיטתם א"א למצוא אופן זה דכיון דירדה לזיבה שוב אין לה ראיית נדה עד שתספור ז' נקיים, וא"כ ליכא ראיית נדה תוך ז' נקיים רק ראיית זוב היא והרמב"ם לטעמי' דשפיר איכא ראיית נדה באמצע ספירת ז' נקיים, והנה רבו בזה החולקים על הרמב"ם ומקשים עליו מכמה מקומות וכבר האריכו בזה:

אך לא מצאתי שיקשו עליו מהא דאמרי' בנדה (דף נ"ד) ופסק ג"כ הרמב"ם בפרק ז' מהל' איסורי ביאה שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת שמיני ושנים עשר וששה עשר ועשרים, ולפי שיטתו דחשבינן בכל פעם ז' ימי נדות וי"א ימי זיבות כסדר בין רואה בין אינה רואה א"כ הא יום השמיני שהיא משמשת הוא מהתחלת ימי זיבות, ואח"כ שני ימים טמאים ושני ימים טהורים ומשמשת ביום השני והוא יום השנים עשר ואח"כ עוד שני. ימים טמאים ושני ימים טהורים ומשמשת ביום השני והוא יום הששה עשר ואח"כ עוד שני ימים טמאים ובזה נגמרו ימי הזיבות ומתחילים ימי נדות בשני ימים טהורים ומשמשת יום השני שהוא יום העשרים. ואח"כ שני ימים טמאים ושני ימים טהורים, ושוב שני ימים טמאים שיום אחד נחשב לימי זיבות ואח"כ שני ימים טהורים ומשמשת בהיום השני משני ימים אלה, והוא השמיני מיום העשרים ששמשה בו, ואח"כ שני ימים טמאים ושני ימים טהורים ומשמשת ביום השני וזהו יום השנים עשר ואח"כ שני ימים טמאים ושני ימים טהורים ומשמשת ביום השני וזהו יום הששה עשר, ובזה כלו ימי הזיבות ומתחילים ימי הנדות בשני ימים טמאים ואסורה לשמש כל שבעה, וא"כ אסורה לשמש ביום העשרים, ואיך כתב בפשיטות שמשמשת שמיני ושנים עשר וששה עשר ועשרים הלא לא בכל פעם אפשר לה לשמש ביום העשרים, דהא אסורה לשמש בו היכא דראתה ראית נדה מקודם דאסורה לשמש כל שבעה:

וכן תקשה מהא דאיתא התם ארבעה ימים טמאים וארבעה ימים טהורים משמשת יום אחד ושוב אינה משמשת לעולם. דאם נבואה לחשבון נמצא דתוכל עוד לשמש לכאו' לפי דעת הרמב"ם ז"ל דארבעה ימים הטמאים ומהארבעה ימים הטהורים שלשה הם בימי נדות ויום אחד מזיבות, ואותו יום היא משמשת ואח"כ ארבעה טמאים ונעשית זבה גדולה וארבעה טהורים וארבעה טמאים ששנים מהם הם בימי זיבה ושנים בימי נדה וארבעה טהורים וארבעה טמאים ששלשה מהם הם בימי זיבה וארבעה טהורים וארבעה טמאים והוה סוף ימי זיבה ומתחלת ימי נדות בארבעה טהורים וארבעה טמאים שאחד מהם מימי זיבות וסותרת למנינה, ואח"כ ארבעה טהורים וארבעה טמאים וארבעה טהורים ששנים הם בימי נדות ויש לה ארבעה נקיים, ואח"כ ארבעה טמאים שכולם בימי נדות שאינם סותרים מנינה ואח"כ עוד ארבעה טהורים, א"כ שלשה מן הטהורים שאסורה סו"ס לשמש מפני ראית נדה שקדמה להם תחשוב למלאות חסרון השלשה נקיים וביום הרביעי תשמש ואמאי אמרי' דשוב אינה משמשת לעולם:

ועלה על דעתי לומר דבר חדש, דהנה הרמב"ם בפי' המשניות בנדה פרק ד' דף ל"ו כתב וז"ל אמנם אם ראתה דם האשה בעת נדתה בין שתראה יום אחד או שבעה כולם הנה היא נדה לבד, ולא תהי' טמאה זולת אורך השבעה כו' ואמר יתברך או כי תזוב על נדתה הוא שתחבר הזיבה בנדות ולא תהיה ביניהם טהרה כגון שהתחיל הזיבה מיום השמיני מתחילת הנדות כו' ואם השלימה האשה ששת ימי נדה וראתה בי"א יום אשר אחר כו' עכ"ל דלכאורה הא דקאמר מיום השמיני מתחילת הנדות הוא מיותר, דפשיטא דהחשבון הוא מתחילת הנדות וגם הא דקאמר ואם השלימה האשה ששת ימי נדה דהול"ל שבעת ימי נדה כו', אלא הנראה לענ"ד דכונתו דאם היא רואה בימי נדתה אף ביום אחרון לחשבון נדתה אז יום הראיה נחשב ליום הראשון מימי הנדות ומשלמת עליו ששה ימים ואח"כ מתחלת לחשוב ימי הזיבה, ועל כן אומר כגון שהתחיל הזיבה מיום השמיני מתחילות הנדות, דהיינו מיום שראתה שהוא תחילת חשבון ימי נדתה כשראתה בימים הראויים לראית נדה, אף שראתה ביום השביעי מתחילים ממנו למנות ימי הנדות ומהתחלה ההיא ביום השמיני מתחילים ימי הזיבה, וכן מדוייק נמי מה שכתב ואם השלימה האשה ששת ימי נדה דהיינו נוסף על יום הראיה השלימה ששה ימים לחשבון ימי הנדות, ואף שיום הראיה היא יום הז' לחשבון ימי הנדות מתחלת ממנו ומשלמת עליו ששת ימי נדה:

ומצאתי הדברים מפורשים בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג לאוין קי"א וז"ל מיום שנקבע לה הוסת כך הוא לסדר הר"מ כו' פעם ראשונה שראתה דם מתתלת לספור ז' ימי נדות ואח"כ י"א ימי זיבות, וכ"ז שראתה אח"כ אם בז' ימי הנדות היא נדה ותשב ז' ימים בנדתה מעת תחילת הראי' ואפי' אם ראתה ביום ז' לנדתה תשב ו' ימים ואח"כ מתחילין י"א ימי הזיבה, ודוקא שבדקה בתחילת ימי נדה ולא ראתה ובסוף ראתה אז מתחילין ימי הנדות מעת הראי' עד כלות ז' ימים ולא נקראים ימי זיבות, אבל היכא דלא בדקה ובסוף ז' בדקה ומצאה דם, ספק הוא דילמא ראתה כל ז' וא"כ פסקו ז' ימי הנדה ואם תראה אח"כ ג"כ הוי ראית ספק זבה גדולה דלמא שלמו ימי נדה ועכשיו ימי זיבה, או דילמא הכל ימי נדה דשמא לא ראתה כל תחילת ימי הנדה כנ"ל עכ"ל, הרי מפורש השמיענו כבר כאשר כתבתי דחשבון ימי הנדות נחשבים מתחילת הראי' אם ראתה בימים הראויים לראית נדה, ואף אם ראתה בסוף ימים אלה מתחילים ימי הנדות מהיום הזה, ואח"כ ככלות שבעת ימי הנדה מיום הראי' ולהלן, מתחילים ימי זיבות:

ומעתה לא תקשה הני קושיות, דבשני ימים טמאים ובשני ימים טהורים כששוב מתחילים ימי נדות בשני ימים טהורים ואח"כ ביום שלישי לחשבון הנדות שהויין שני ימים טמאים מתחילים מאז החשבון של ימי הנדה ולפ"ז השני ימים טמאים שחשבנו שהם תחילת ימי הנדות ואסורה לשמש שבעה ימים הם נחשבים לסוף ימי זיבות, ואח"כ שני ימים הטהורים הם מימי הנדות ומשמשת יום השני משני ימים אלה והוא יום העשרים, וכן נמי בארבעה טמאים וארבעה טהורים שבפעם השניה שנגמרים ימי הזיבה ומתחילים ימי הנדות, שאז מתחילים ימי הנדות בהקף השלישי בארבעה ימים טהורים, ואח"כ כשרואה ארבעה ימים טמאים שלפי החשבון אינם כ"א שלשה מימי הנדות ויום הרביעי הוא מימי הזיבות אך לפי מה שכתבתי דלהרמב"ם מתחילים לחשוב ימי הנדות מתחילת הראי' שהיא רואה בחשבון ימי הנדות, א"כ אותם ארבעה ימים טמאים נחשבים כולם בימי הנדות והארבעה טהורים שאחריהם שלשה מהם בימי הנדות לתשלום השבעה ויום אחד מימי הזיבות, ואח"כ ארבעה טמאים וארבעה טהורים הרי תשעה ימי זיבה, ואח"כ ארבעה טמאים שנים מהם מימי זיבות לתשלום י"א יום של זיבה, וא"כ אותם הארבעה טמאים שחשבנו כולם בימי נדה ואינם סותרים אלא יומן לפי החשבון הזה יהיו שני ימים מהם בימי זיבה וסותרים מנין הנקיים:

אלא דעדיין תקשה הא דאמרי' שם בנדה (דף נ"ד) חמשה ימים טמאים וחמשה ימים טהורים משמשת שלשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם הא כשראה חמשה טמאים ואח"כ חמשה טהורים מוספת שני ימים מהטהורים לחשבון שבעה ימי נדות ובהשלשה משמשת וכדאמרינן, והנך השלשה הם מימי זיבות ואח"כ חמשה טמאים ג"כ מימי זיבות, ואח"כ חמשה ימים טהורים ששלשה מהם בימי זיבה ושנים בימי נדות ואח"כ חמשה ימים טמאים שכולם בימי נדות והיה להם לסתור רק יומם ואח"כ כשיהיו לה חמשה ימים טהורים תוסיף שנים למספר הנקיים שחסרים לה ובהשלשה תשמש ואף אם נאמר שהנך חמשה ימים טמאים האחרונים שהם בימי נדות, שהם אחר החמשה ימים טהורים שרק שנים מהם הם בימי זיבות ושלשה בימי נדות, וא"כ ימי הנדות מתחילים מתחילת הראי', א"כ סו"ס הנך חמשה ימים טמאים מימי נדות הם ואינם סותרים אלא יומם:

ועוד תקשה מהא דאיתא התם ששה ימים טמאים וששה ימים טהורים משמשת חמשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם, והא בתחילה כשראתה ששה טמאים ואח"כ ששה טהורים משלמת מהששה טהורים יום אחד למספר שבעה ימי נדה ואח"כ משמשת חמשה ימים כדקאמר ואלה החמשה ימים הם מימי זיבה ואח"כ ששה ימים טמאים ג"כ מימי זיבה וביחד עם החמשה ימים הטהורים שמקודם הוו י"א ימי זיבה, והיא זבה גדולה ואח"כ ששה ימים טהורים שהם מימי נדות ואח"כ ששה ימים טמאים שיום אחד מימי נדות והחמשה מימי זיבות ואח"כ ששה ימים טהורים בימי זיבות, וא"כ הוו י"א ימי זיבה, ואח"כ כשרואה ששה ימים טמאים כולם מימי נדות ואינם סותרין אלא יומן, ואח"כ כשיהיו לה ששה ימים טהורים תשלים יום אחד למספר שבעה נקיים שהרי ששה ימים כבר ספרה ותוכל לשמש בחמשה ימים הנותרים ואמאי אמרינן דשוב אינה משמשת לעולם:

והא נמי אין לתרץ כמו שכתבתי לעיל דבהקף שני שמתחלת ימי נדתה בששה ימים טהורים ואח"כ מהששה ימים טמאים דאמרינן שיום ראשון מהימים הטמאים הוא מימי נדות לתשלום השבעה הא כשהיא רואה בימי נדות אף ביום השביעי מתחילים מיום זה ימי הנדות ואף באופן זה לא היה להם לסתור אלא יומם ובהששה טהורים שאח"כ תוסיף יום אחד לתשלום שבעה ימי נדה וגם להיות אחד מהשבעה נקיים שחסרו לה מקודם שראתה הששה ימים הטמאים שהם ראית נדה לפי מה שכתבתי, ובהחמשה ימים תוכל שוב לשמש ואמאי אמרי' דשוב אינה משמשת לעולם:

וגם בהא דארבעה טמאים וארבעה טהורים תקשה ג"כ לפ"ז, דנהי דתירצתי לעיל עלה דקשה לי דתוכל לשמש יום הששים וארבעה דהארבעה ימים דמקודם הם כולם מימי הנדות ואין להם לסתור אלא יומם ובצירוף הארבעה טהורים שמקודם וגם הארבעה טהורים שאח"כ יהיו לה שבעה נקיים ויום הרביעי מהם שהוא הששים וארבעה תוכל לשמש, ותירצתי דהא בהקף השלישי מתחילים ימי נדתה בארבעה ימים טהורים ואח"כ כשרואה ארבעה הטמאים מתחילים ימי נדתה מתחילת הארבעה ימים האלה שהוא יום המ"א ואח"כ עוד מ"ב מ"ג מ"ד טמאים ואח"כ מהארבעה טהורים שלשה בימי נדה שהם מ"ה"ו מ"ז ואחד מימי זיבה שהוא יום מ"ת וארבעה טמאים שהם מ"ט נ' נ"א נ"ב וארבעה טהורים שהם נ"ג נ"ד נ"ה נ"ו וארבעה טמאים שמהם שנים בימי זיבה שהם נ"ז נ"ח ושנים בימי נדה שהם נ"ט וס' וא"כ א"א דלא לסתרו אלא יומן דהשני ימים של זיבה סותרים המנין וגם הא יום ס"ד הוא יום הששי של ימי נדה וא"א לה לשמש בו, אך הא תקשה עוד לפ"ז דאם מתחילת חשבון ימי נדתה מיום מ"א כלו הי"ת ימים ביום נ"ח ואז מתחלת ימי נדתה בשני ימים טמאים ואח"כ עוד הקף שהוא י"ח ימים עד יום ע"ו ומתתלת ימי נדתה בארבעה טהורים שהם ע"ז ע"ת ע"ט פ' ואח"כ כשרואה ארבעה טמאים מתחלת חשבון ימי נדתה מהם והם פ"א פ"ב פ"ג ופ"ד והם אינם סותרים אלא יומם ואח"כ מהארבעה ימים טהורים שאח"כ תחשוב יום פ"ה פ"ו ופ"ו לתשלום השלשה ימים מהשבעה נקיים שחסרים לה וביום פ"ת תוכל לשמש:

ועוד אלא דבעיקר הדבר צריך בירור, דהא הרמב"ם גופי' כתב בפרק ז' הל' כ' מהל' איסורי ביאה וז"ל היתה רואה שבעה טמאין ושבעה טהורין כו' שבוע תשיעי שהיא רואה בו חמשה ימים ממנו מימי נדה ושנים מתחלת ימי זיבה עכ"ל ואי נימא דלדידי' אם ראתה אף בסוף ימי נדות מחשבים תחילת ימי הנדות מעת שראתה, א"כ א"א לומר דשנים הם מתחילת ימי זיבה, דהא גם השנים הם מימי נדה לפי חשבון זה אם מתחילת ראייתה התחילו ימי נדות וצ"ע בזה, ובחפשי מצאתי בספר סדרי טהרה בחידוד הלכות לנדה (דף נ"ד) שהקשה כבר כן על הרמב"ם והביא ג"כ מתשובת הרמ"ע והניח בצ"ע ואין תשובת הרמ"ע לפני לעיין בו:

ואשר נראה לענ"ד בזה, דהנה יש עוד לדקדק בדברי הרמב"ם שגבי ששה טמאים וששה טהורים כתב משמשת בחמשה ימים הסמוכים לנדתה תחילה וגבי ארבעה ימים טמאה וארבעה ימים טהורה כתב משמשת יום א' שאחר נדתה וגבי חמשה ימים טמאה וחמשה ימים טהורה כתב הסמוכים לנדתה ולא כתב תחילה ומדוע שינה בכל פעם לשונו, ע"כ נראה לענ"ד דהנה ברמב"ם שם כתב בהל' י"ד וז"ל האשה שהוחזקה כל ימיה כו' משמע שמיירי לאו דוקא בתחילת הרגלה לראות כך כ"א כשכבר הוחזקה כך בבירור, והנה התחלת חשבון ימי הנדות וזיבות הם מוסתה ואם נעקר הוסת ליום אחר חוששין לוסת הזה ג"כ לחומרא וכמבואר ברמב"ם פרק ו' הל' ו' מהל' איסורי ביאה וז"ל כל ימי האשה מיום שקבע לה וסתה עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם ז' מתחילת יום הוסת ואחריהם י"א כו' עכ"ל, ובנדה (דף ס"א ע"א) אמרי' א"ר פפא לא אמרן אלא למקבעה אבל למיחש לה בחדא זימנא חיישא וכן פסק הרמב"ם פרק ח' הל' ז' מהל' איסורי ביאה וביור"ד סי' קפ"ט סעי' ב', והנה אף שבט"ז שם ס"ק ג' כתב דבוסת ההפלגה צריך ב' פעמים שהרי ראי' הא' אינה מן המנין עכ"ד, היינו לחוש לוסת הבא מפני ראי' זו כשיבא וסת הבא כדי שתהי' צריך לחוש לו אז צריך ב' פעמים כדי שנדע המנין איך לחוש למנין זה, אבל מה שחוששים לאותה ראי' עצמה דהיינו אם חוששים שמא היא תחילת וסת והיא ראית נדה זה חוששים אף בפעם אחת, דעל זה אין צריך כלל לדעת המנין בכדי שנצטרך ב' ראיות כדי לדעת מנין דהפלגה, והנה עיקר קביעת הוסת הוא בימי נדות כמבואר ברמב"ם שם ולפ"ז כשתראה כמה פעמים שאפשר יהיה לחוש שקבעה וסת אחר בימי נדתה, א"כ נתהפך החשבון ומה שאנו מחשבים עתה לימי נדה אפשר שהם ימי זיבה ומה שאנו חושבים לימי זיבה אפשר שהם ימי נדה, וע"כ א"א לומר שראיית נדה לא תסתור אלא יומה דדלמא קבעה וסתה מקודם והך ראי' היא ראיית זיבה וסותרת מנינה, ולכן בארבעה ימים טמאים וארבעה ימים טהורים דאפשר לחוש שכבר קבעה לה וסת חדש בימי נדתה ונתהפך החשבון והנך דחשבינן לימי נדות הויין ימי זיבות וסותרים המנין, דהא מה שהקשינו דתוכל לשמש יום אחד בהקף הרביעי שזה יהיה ביום ס"ד, מעתה לא קשה עוד דאף שאי אפשר לומר שקבעה וסתה ביום כ"ה משום דהא ראתה ביום י"ט וכ' דהוו מתחלת ימי נדה וימי נדה שראתה בהם אינה קובעת בהם וסת כמוש"כ הרמב"ם בפרק ח' הל' ח' מהל' איסורי ביאה, אך הא אפשר דקבעה וסת ביום הארבעים ואחד שהיא ראית נדה לפי החשבון והויין ימי נדתה שלא ראתה בהם וא"כ יום נ"ז ויום נ"ח הטמאים הוו בימי זיבות וסותרים המנין וא"כ מספיקא לא תוכל לשמש יום ס"ד, ויום פ"ח לא תוכל לשמש בפשיטות דהא לפי החשבון הישן הוא במי זיבות והארבעה ימים הטמאים שקדמו לו הם במי זיבות וסותרים המנין, ובחמשה ימים טמאים וחמשה ימים טהורים בהקף השני תוכל לשמש ג"כ באמת ולכן לא כתב הרמב"ם הסמוכים לנדתה תחילה וכתב רק הסמוכים לנדתה היינו לנדתה בודאי אבל אח"כ אפשר לחוש שמא קבעה לה וסת בימי נדתה שאינה רואה בהם ונתהפך החשבון מנדה לזיבה ומזיבה לנדה, ובששה ימים טמאים ובששה ימים טהורים כתב הסמוכים לנדתה תחילה, משום דהתם אפשר נמי תיכף לחוש דלמא קבעה וסתה ונתהפך החשבון אף קודם שאפשר לה לשמש ומספקינן דלמא הנך דחשבינן דהן ראית נדה ואין סותרין אלא יומן דלמא הן ראית זיבה וסותרין המנין דהא לפי מה שהקשינו דהששה ימים טמאים שבהם מתחיל ההקף השלישי הם מימי נדה והם הימים ל"ז ל"ח ל"ט מ' מ"א ומ"ב ואינם סותרים אלא יומם ותוסיף יום מ"ג מהטהורים לחשבון הנקיים ותוכל לשמש מ"ד מ"ה מ"ו מ"ז מ"ח, אך כיון שיש לחוש דלמא קבעה וסת חדש ביום כ"ה שרואה בו לפי החשבון בימי נדתה בהקף השני ומאז מתחילים לחשוב ימי נדחה וימי זיבתה, א"כ הנך ראיות שהיא רואה ביום ל"ז ל"ח ל"ט מ' מ"א ומ"ב הם בימי זיבתה וסותרות המנין ומספיקא א"א לה לשמש עוד, אבל בשני ימים טמא ושני ימים טהור אף אי לא נימא דלהרמב"ם דחשבינן חשבון ימי הנדות מתחילת הראיה, אך התם ע"כ הא חזינן דקבעה לה וסתה מעשרים לעשרים וממילא תחילת הראיה תחילת חשבון ימי נדתה הוא:

ואגב אודיעהו מה שאמר לי בשבוע זו הגאון ר' רפאל שליט"א אבד"ק באברייסק עלה דהקשה אא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק או"ת סי' ע' על מש"כ המרדכי בפרק ב' דפסחים עלה דכתב הר"י מפרי"ש להתיר למכור לנכרי תרנגולת שנמצא בה חטה בפסח, ומביא ראי' ממה שהתיר רבא במס' ע"ז (דף ס"ה ע"ב) למכור לנכרי חטים דנפל עלייהו חביתא דיין נסך, והרי יין נסך אסור בהנאה ואפ"ה מותר והמרדכי שם דחה ראייתו דשם עובדא דרבא מיירי ביין נסך דרבנן, א"כ תמוה מאוד דשם (בדף ס"ה ע"ב) דאותבי' רבה בר לואי לרבא מבגד שאבד בו כלאים דלא ימכרנו לנכרי שמא אתי לזבוני לישראל ולדברי המרדכי אין כאן קושיא, דבשלמא כלאים שהיא איסור תורה לכך חיישינן לספק שמא יחזור וימכרנו לישראל, אבל הני חיטי שהמה רק איסור דרבנן שבלעו יין נסך דרבנן לכך לא חיישינן לספק שמא ימכרנו לישראל עכ"ל. ואמר לי הרב הגאון הנ"ל שלפי דעתו אין כונת המרדכי במה שאמר שם בפסחים פרק שני סימן תקנ"ח ויש לחלק דמיירי ביין נסך דרבנן, דהיינו בסתם יינם אלא כונת המרדכי הוא כמו שכתבו התוס' במס' בבא קמא (דף ע"ב ע"ב) ד"ה דאי דאף ביין נסך גמור הוה הנאה מדרבנן כמו דכל איסור הנאה של תקרובת עכו"ם הוא מדרבנן וא"כ שפיר קאמר המרדכי שמותר למכור לעכו"ם אף דיין נסך נפל בתוכה משום דהנאת יין נסך אינה רק מדרבנן, אבל מאי דמקשה רבה בר לואי לרבא דלמא אתי למוכרו לישראל היינו שהישראל יאכל החיטים והיין נסך ואכילה ביין נסך גמור אסור מדאורייתא והוה ספק אחד בדאורייתא עכ"ל וראיתי שכדברים האלה כבר נדפסו בשמו בספר העמק שאלה למרן חותנו זצ"ל, אך אנכי השבתי לו דא"א לומר כן דהמרדכי ס"ל דהנאת יין נסך גמור אסור מדאורייתא דמפורש כתב בע"ז סוף פרק כל הצלמים סימן תתמ"א וז"ל שקול ד' זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ודוקא סתם יינם דמדרבנן הוא שרי בכה"ג, אבל באיסור הנאה דאורייתא לא שרי בדבר לח כמו יין ביין כו' עכ"ל מזה חזינן שס"ל שרק סתם יינם אסור בהנאה מדרבנן אבל לא יין נסך גמור.

חתנו אוהבו ומוקירו מלב עמוק חיים פישל עפשטיין

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה