אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק יורה דעה › סימן יב

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן יב

סימן יא

ביור"ד סימן צ"ב טיפת חלב שנפלה על הקדירה שאצל האש מבחוץ אם נפלה כנגד התבשיל אין צריך אלא ס' כנגד הטיפה שמפעפעת לפנים והוי כאלו נפלה בתבשיל ואם נפלה במקום הריקן והיא מפעפעת בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב כל כך שאין ס' כנגד הטיפה הרי נאסר אותו מקום הקדירה ואם יערה התבשיל דרך מקום הקדירה שנאסר הרי יאסר התבשיל וזה תקנתן שיניחנה כך ולא יגע בה עד שתצטנן. וכתב הש"ך ס"ק כ' וז"ל ונראה דמ"מ אין לערות התבשיל דרך אותו מקום הקדירה דאין לבטל איסור לכתחילה ואפילו בקדירה חדשה נראה דאסור לערות דשמא אין מפעפע אלא במקצת הכלי ולא נתבטל מתחילה ועכשיו כשעירה יבטל הטפה עכ"ל יע"ש, וקשה לענ"ד לפי מה שכתב בת"ה והש"ך בעצמו בסי' פ"ד ס"ק מ' ובסי' קט"ו ס"ק כ"ח דבספק אם יש כאן איסור אין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחילה. וה"נ הא איכא לספוקי שמא מפעפע וכבר נתבטל ואין כאן עוד איסור:

ובזה שכתב הש"ך בשם הת"ה דבספק אם יש איסור אין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה. אפשר בזה לכאו' לתרץ מה שהקשה בספר מלא הרועים ערך ביטול איסור לכתחילה עלה דכתב אא"ז בנו"ב מ"ת חלק יור"ד סי' מ"ה דאף להסוברים דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היא מדרבנן אבל יבש ביבש לכו"ע דאורייתא, והקשה וז"ל אך דלפ"ז קשה קושית הפר"ת בסי' צ"ט ס"ק ח' ממשנה דמס' תרומות מגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה והקשה לדעת הפוסקים הסוברים דביטול איסורים אסור מן התורה היכי מקילינן כולי האי אלא מוכח כדעת התוס' והר"ן דביטול איסור מותר מן התורה אלו דברי הפרי חדש ולדעת הנו"ב דביבש ביבש לכו"ע אסור מה"ת א"כ קשה טובא ממשנה דתרומה דבמגורה הוא חיטים ושעורים דהוא יבש והאיך מקילין לכתחילה לערב עכ"ל. ולפי הא דלעיל לא קשה כלל דהא אמרינן מכבד כדרכו וא"כ גם בחולין הוא מכבד כן ואפשר שהגרעינין של תרומה ישארו גם אח"ז בהמגורה ולא יתערבו כלל בהחולין. והיכא דאפשר שלא יהי' כלל איסור לא אמרי' דאסור לבטל לכתחלה:

והנה הרשב"א בתשו' סי' רכ"ב עלה דכתב הראב"ד דבבלוע מבטלין לכתחילה הקשה ממגורה שפינה ממנה תרומה כו' וכן חבית של שמן של תרומה כו' והא התם בעין היא ותי' דמיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן ולא חשו חכמים למיעוט כזה ואם איתא הא ממגורה קושי' מעיקרא ליכא דהא אפשר דלא יבא כלל לידי בטול שלא יתערב כלל תוך החולין. דהא גם החולין מכבד כן כדרכו והגרעינין ישארו שם, ואולי זהו דבר שאי אפשר שלא יתערבו גרעינין מן התרומה לתוך החולין אף אם יכבד גם אח"כ כדרכו:

אלא דבעיקר הדבר יש לעיין דאף דהוה ספק מ"מ לשיטת הסוברים דאסור מן התורה לבטל איסור. איך יהיה מותר לבטל מספק. וכבר עמד בזה בפרי מגדים סי' צ"ט בשפתי דעת ס"ק ז':

והנראה לענ"ד בזה. דהנה כבר מבואר דאם מכוין לדבר אחר אז מותר לבטל כמו שמבואר בסימן פ"ד סעיף י"ג שמותר לחמם הדבש כיון שאין כונתו רק לתקן הדבש. ושם לענין לטחון חיטים המתולעים וע"ש בש"ך ס"ק א' ובסי' קט"ו סעיף ג' בהגה' ועי' בטור או"ח סימן תנ"ג ולכאורה יש להבין דלו נמי דאין מכוין לבטל אלא מכוין לדבר אחר. מ"מ הא דבר שאין מתכוין בפסיק רישא גם לר' שמעון אסור. והנה אחד מן הלומדים אמר לי שבאמת בספר בית מאיר יור"ד סי' צ"ט כתב דהא דבשאינו מתכוין לבטל שרי היינו דוקא למאן דס"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן אבל למאן דס"ל דהוה מה"ת אף כשאינו מתכוין לבטל אסור. ואין הספר הזה ת"י לעיין בו. אך לפי דבריו תקשה דברי מרן המחבר אהדדי דהא איהו פסק ביור"ד סי' פ"ד סעיף י"ג דאם אינו מתכוין מותר לבטל וכ"כ בדוכתי טובא והא איהו ס"ל דפסיק רישא אסור גם באיסור דרבנן כמו שפסק באו"ח סי' שט"ז סעיף ד'. ואפשר משום דס"ל דדבורים יש במינם נצוד והוה פסיק רישא בדאורייתא וע"ש בב"י. אלא הא הרשב"א ז"ל בחי' בחולין (דף צ"ח ע"ב) ד"ה והתנן משמע שמסכים לדברי הראב"ד ז"ל דהוה מדאורייתא ומ"מ כתב בתשו' סי' תס"ג דכיון דלא מתכוין לבטל אלא לטחון לא הוה בכלל מבטל איסור לכתחילה. וכן הר"ן ז"ל בהלכות בחולין (דף צ"ח) הביא דברי הראב"ד ז"ל ולא פליג עלי' ומ"מ כתב בע"ז (דף ל"ג) דאם אינו מתכוין לבטל מותר, ומכש"כ לפי מה שהשיג המגן אברהם באו"ח סי' שי"ד על הת"ה וס"ל דפסיק רישא אסור אף בדרבנן והא איהו גופי' כתב באו"ח סי' תמ"ז ס"ק מ"ה דאם אין כונתו לבטל מותר:

ע"כ נראה לענ"ד לומר דהיכי אמרי' דאם לא מכוין לבטל אז מותר היינו רק אי הוה ספק אם יש כאן איסור שיתבטל. ואף שהספק לבד לא מהני דגם בספק אסור לבטל אולם אם לא מכוין שרי בכה"ג דאז לא נחשב לפסיק רישא דהא אפשר דאין כאן כלל איסור שיצטרך לבטל. ולפ"ז הא דהביא בש"ך בסי' פ"ד ס"ק מ' דברי הת"ה וז"ל ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוין לבטל עכ"ל הני תרי טעמי מישך שייכי בהדדי דמשום שניהם שרי דכיון דהוה ספק אם יתערב שום איסור כלל אז מותר אם אינו מכוין. וגם בדבש שנפלו בו נמלים כתב בא"ח שהובא בב"י שישארו הנמלים למעלה ומשו"ה כשאין כונתו אלא לתקן הדבש מותר דהא אפשר דלא ישארו נמלים כלל בהדבש וגם לא יפלטו כלום בהדבש. ובטור או"ח סי' תנ"ג הוה ג"כ ספק אם יש שם כלל חיטים שנתחמצו יע"ש:

ואין להקשות ע"ז ממה שכתב הר"ן ז"ל בע"ז (דף ל"ג ע"ב) עלה דאיבעי' להו מהו לתת לתוכו שכר רב נחמן ורב יהודה אסרי ורב שרי כתב הר"ן ע"ז וז"ל מהא שמעינן דמים של מלוי ועירוי מותרים בשתיה והקשה הרשב"א א"כ מצינו שמבטלין לכתחילה וכו' ותירץ הר"י שבליעת היין אינה אלא משהו וכיון דאי אפשר לבא לידי נתינת טעם מבטלין לכתחילה כו' ולי נראה שאין מכאן ראיה כו' ועוד שאפי' תאמר שמערבין אותו עם ההיתר לא נאסר לבטל אלא למי שמכוין לבטל כדי ליהנות ממנו הא לאו הכי לא שאם לא תאמר כן א"כ איך הכשירה תורה. למ"ד אין מבטלין איסור הוא דאורייתא. כלי מדין הגעלה בבני יומן והרי הוא מבטל איסור בלוע במים שהוא מגעיל אותן אלא ודאי לא אמרו אין מבטלין אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי עכ"ל א"כ מדהוכיח מהא דשרי להגעיל כיון שאין כוונתו לבטל שרי ש"מ דאף אי מבטל בבירור ג"כ שרי אם מתכוין לדבר אחר דהא במגעיל איכא איסור ברור שמבטלו. לא קשה מידי דשני אופנים ישנם כשמתכוין לדבר אחר. אופן אחד יש כגון בהא דדבש. דהא מכוין לתקן הדבש כדי לאכלו וא"כ אי הוה איסור ברור בהדבש הרי היה מתקנו לאכול בבירור וזה לא היה שרי אם היה איסור ברור בהדבש. רק כשאין האיסור ברור שיצטרך לבטלו אז שרי בכה"ג כשמתכוין לדבר אחר. אך אופן שני יש היכא שמתכוין לדבר אחר. כגון בהך דהגעלה דלא מכוין לתקן כדי שיאכל גם האיסור. דהא מכוין רק לתקן הכלי והאיסור ישפוך. בכה"ג שרי אף כשיש איסור ברור דהא אינו מבטלו כדי לאכול. ובהא מדוייק לשון הר"ן שמסיק וז"ל אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי עכ"ל. דלכאו' הו"ל לכתוב שמתכוין להכשיר הכלי ולא להנות מן האיסור ומדכתב ואינו נהנה משמע שזהו ההיתר מה שאינו נהנה מן האיסור. אבל אם היה נהנה מן האיסור אף כשמתכוין לדבר אחר. לא הוה שרי:

ובזה יש לתרץ מה שהקשה בספר שער המלך בפרק ט"ו הל' כ"ה מהל' מאכלות אסורות דברי הר"ן אהדדי וז"ל מיהו על הר"ן ז"ל ק"ל טובא. דבפרק כל שעה, אההיא דפרכינן התם לישהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן הוקשה לו קושית התוס' דמאי פריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ותי' יע"ש. משמע דס"ל דאפי' בשאינו מתכוין לבטל אח האיסור וליהנות ממנו אין מבטלין איסור לכתחילה ואילו בפרק אין מעמידין אההיא ברייתא דקנקנים של גוים חדשים מותרים כו' כתב בפשיטות דכל שאינו מכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו שרי והוכיח כן מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן למאי דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא יע"ש כו' וכיון שכן קשה דמאי ק"ל הכא בפרק כ"ש וצ"ע עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לעיל לא קשה דהא החם בפסחים דקפריך ונשהינהו לאחר זמנן וניעבד בהו שלא במינן יבטל האיסור כדי לאכלו ומשו"ה אין לתרץ שאינו מתכוין לבטל דבכה"ג אף שאינו מתכוין לבטל ג"כ אסור כיון שסוף סוף הוא מבטלו כדי ליהנות ממנו. משא"כ בע"ז דהתם כיון שאינו מתכוון לבטלו שרי דאף דמ"מ מבטל האיסור הא אינו מבטלו כדי ליהנות ממנו כמש"כ הר"ן שם מפורש ולכן שרי:

והנה בנודע ביהודה מהדורא תנינא חיור"ד סי' מ"ו כתב אליבא דהריב"ש שכתב ג"כ כהר"ן שעיקר החשש הוא ששוב הכלי בולע מהמים כשמגעיל. וכן הוא בריב"ש סי' שמ"ט. וגם לפ"ז ניחא דהא באופן זה שוב הוה ספק אם נבלע כלל איסור בהכלי דאפשר דלא בלע כלל מהאיסור ולכן כשמכוין רק לתקן הכלי שרי. ולפי זה יש לתרץ מה שחמה בהגה' גליון רש"א ביור"ד סי' צ"ט בט"ז ס"ק ט"ו שהקשה ע"ד הר"ן שהביא ראי' מדצותה תורה להגעיל כלי מדין והקשה וז"ל ואיני מבין וכי בכלי מדין שותה מי הגעלה ומי איכא למ"ד דאסור להשליך איסור להיתר על דעת להשליך כל התערובות בים עכ"ל ולפי מש"כ לעיל לא קשה כלל דהא החשש הוא מה שנבלע בחזרה בהכלי ונתבטל שם האיסור. ואפשר נמי שדעת הר"ן ז"ל כדעת השואל בתשו' הרשב"א סי' תצ"ה שגם בכה"ג שמוציא האיסור מן ההיתר שייך אין מבטלין איסור לכתחילה והרשב"א ז"ל השיב ע"ז וז"ל שאין אומרים אין מבטלין איסור לכתחילה אלא כשמבטל את האסור ואכלו אבל לסחוט את האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל איסור אלא מכשיר את ההיתר ומפריד ממנו האסור שאם כן בטלת כל הגעלה וליבון וטיחת הכחל עכ"ל. והר"ן ז"ל ס"ל דלא בטלת הגעלה וליבון וטיחת הכחל מפני שכונתו רק לתקן הכלי או הכחל ומה"ט מותר ואין בזה מבטל איסור לכתחילה. וכן מבואר במרדכי חולין פרק כל הבשר סי' תשכ"ז שכתב וז"ל וראיתי שפי' מורי רבינו יקיר ז"ל דליכא למימר אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר וחלב דוקא בדיעבד אם נסחט ממנו אבל לא לכתחילה דאין מבטלין איסור לכתחילה עכ"ל. הרי דס"ל ג"כ דלהפליט איסור נמי הוה בכלל, אין מבטלין איסור משום דעכשיו ההיתר אסור משום בליעת האיסור וכשמסיר האיסור הרי הוא מבטלו ומתיר בזה את ההיתר:

ועל פי מה שכתבתי יש לתרץ ג"כ דלא תקשה דברי הר"ן אהדדי דהא הר"ן בע"ז קאמר מפורש דהיכי דאינו מתכוין כדי לבטל רק מתכוין לדבר אחר אין כאן איסור משום מבטל איסור לכתחילה והא הר"ן בתשו' שהביאו בדרכי משה באו"ח סימן תנ"ג ס"ק ג' כתב וז"ל והר"ן כתב בתשו' על חיטים מבוקעות שהיו בתוך חיטים שאינן מבוקעות דאסור לטוחנן דהוי כמבטל איסור לכתחילה עכ"ל והא התם אינו מתכוין לבטל וכמש"כ שם הטור ואפי ה ס"ל להר"ן דאסור וא"כ נמצא שסותר ד"ע. ולפי מה שכתבתי לא קשה דכיון דנמצאו חיטים מבוקעות בודאי תו לא מהני מה שאינו מתכוין כדי לבטלן. כיון דע"כ יתבטל האיסור ע"כ אסור משום מבטל איסור לכתחילה:

ומיהו אם אפשר לסוחטו מותר זהו

אלא שלא משמע כן ממה שכתב בנו"ב קמא חלק יור"ד סי' כ"ו בהגה' שאף בדבר שאין כונתו לבטל לא התירו לערב לכתחילה רק אם כבר נתערב אלא שעדיין לא נתבטל והוא עושה איזה דבר ועי"ז מתבטל בזה אזלינן בתר הכונה שאם הכונה לבטל אסור ואם הכונה לדבר אחר מותר עכ"ל. וא"כ לפי דבריו אם יש איסור שכבר נתערב רק שעדיין לא נתבטל ועושה איזה דבר שעי"ז מתבטל אם כונתו לדבר אחר מותר ואף שכבר יש בו איסור ברור ועי' מש"כ בנו"ב מה"ת חלק יו"ד סי' מ"ו. וכן משמע מדברי הרשב"א בתשו' סימן תס"ג דכיון דלא נתכוין לבטל אלא לטחון אין כאן מבטל איסור לכתחילה אעפ"י דשם החרומה כבר נתערבה בודאי בהחולין. ולפי זה תקשה מה מהני דאינו מתכוין לבטל הא דבר שאינו מתכוין אסור בפסיק רישא והכא הא בודאי יתבטל איסור.

והנראה לענ"ד דהכא לא שייך איסור דפסיק רישא בדבר שאינו מחכוין. דהנה כל מקום דאמרי' דפסיק רישא אסור בדבר שאינו מתכוין זהו בכל מקום שהדבר מצד עצמו אסור בעצם. היינו שמלבד מצד שהוא עושה את האיסור עצם הדבר הוא איסור מצד עצמו. כגון בהא דכתב הרמב"ם בפ"א מהל' שבת כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת ואעפ"י שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שא"א שיחתוך ראש העוף ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והיינו לא רק שמצד ההורג שאסור לו להרוג את העוף ועצם ההריגה היא היתר מצד עצמה כ"א גם עצם ההריגה היא איסור. ולכן אף שאינו מכוין להרוג העוף מ"מ כיון שמחמת פעולתו יהרג העוף והוא יודע שיהי' כן ע"כ חייב ואף שאין לחייבו מצד שחפץ להרוג העוף. דהא כיון שאינו מתכוין להרוג את העוף א"א לחייבו בשביל זה. אך יש לחייבו מצד שההריגה נעשית על ידו והוא עשה פעולה שע"כ על ידה מוכרח שתהי' הריגת העוף. אך בביטול איסורים. הכא אין עצם הביטול אסור. דהא אדרבה עצם מה שנתבטל האיסור בהיתר אין בזה נדנוד איסור, והכא עיקר האיסור הוא מה שהא מבטל לא מצד מה שנתבטל וא"כ עצם האיסור הוא הכונה לבטל. ומכיון שאין כאן כונה לבטל אין כאן איסור כלל. דהא מה שחזינן שאח"כ נתבטל איסור על ידו זהו היתר גמור. דהא אמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה היינו דעיקר האיסור היא מה שמתכוין לבטל ומה שנתבטל מחמתו אין בזה איסור כלל. דהא בשארי איסורים לא נקטינן האי לישנא למשל אין הורגין עוף לכתחילה. דהיה משמע נמי דרק להרוג אסור אבל בעצם ההריגה אין איסור. אלא כאן נקט האי לישנא מפני שאין בעצם הביטול איסור אלא על המבטל וכיון שהוא מכוין לדבר אחר א"כ גם מצד המבטל אין כאן איסור:

ובאלה הדברים יש לתרץ מה שהקשו האחרונים מהא דע"ז (דף י) בנתפזרו מעות לפני ע"ז היה מותר לשחות ולהגביה המעות אי לאו משום מראית עין אעפ"י שהוא משתחוה ממש לע"ז וא"כ הוה פסיק רישא ועי' בספר מרכבת המשנה. ולפי מה שכתבתי לא קשה כלל. דהתם עיקר האיסור הוא מה שמכוין עיין סנהדרין (דף ס"ב ע"א) אי קסבר בהכ"נ הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים אלא דחזא אנדרטא וסגיד לי' כו' אי לא קבלי' עלי' לא כלום הוא. ועל המעשה מצד עצמו אין איסור כלל. אם לא מצד מראית עין. וכיון שאינו מכוין וא"א לחייבו מצד מה שהוא עושה האיסור א"א ג"כ לחייבו מצד מה שהאיסור נעשה על ידו שאם אינו מכוין לא נעשה שום איסור על ידו:

ובשער המלך פרק ט"ו הל' כ"ה מהל' מאכלות אסורות כתב וז"ל וק"ל לדעת התוס' דס"ל דהוי מדרבנן מהא דאמרינן בפרק שלוח הקן (דף ק"מ) אלא אמר רנב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת למאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י למאי להי מינייהו אצטריך קרא פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שלוח היא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן יע"ש והא ודאי דאם שלותה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ"ה לשלחה לא אצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור מן התורה, דאי מדרבנן מאי האי דק"ל לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מדאורייתא מותר לשלחה ולבטלה ברוב צפרים דעלמא ועיין בהרב מש"ל בפ"ז מהל' מעילה הל' ו' שכתב בפשיטות כדברינו אלה עכ"ל. ולפי דבריו שכתב דהא ודאי דאם שלוחה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא מאי תקלה איכא ועי' בחולין (דף קט"ו ע"ב) שכתב רש"י ז"ל בד"ה לא אמרה תורה וז"ל ואם היתה אסורה לא היה אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם עכ"ל. ואם כששלחה ליכא איסור מאי מכשול איכא. ומצאתי בפלתי סי' ק' ס"ק א' שכבר הקשה כן וז"ל במה דאמרו בכמה דוכתי בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה דהא תיכף לא ניכר ובטל בחד בתרי בכל עופות וחוזר איסור להיות היתר עכ"ל. והנה מרוב המקומות דאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה לא קשה. דהא בחולין (דף קט"ו ע"א) דאמרי' דשלוח הקן לתסר מכל שתיעבתי לך לא אמרה תורה שלח לתקלה. דאי נימא דשלוח הקן אסור מכל שתיעבתי א"כ בפי' אסרה תורה דלא מהני לי' ביטול. דהא צותה תורה לשלחו ומדמשלחו הא יתבטל ומ"מ אסרה תורה וע"כ אסרתו בכה"ג. ולא מהני לי' ביטול. וא"כ יהיה משלחו לתקלה. וכן נמי בקידושין (דף נ"ז) דאי נימא דזה אשר תאכלו לרבות את המשולחת. ע"כ אסרה תורה גם בכה"ג. אף דכיון דכשמשלחו יתבטל ומ"מ אסרה תורה. א"כ גלתה התירה דעתה דהמשולחת תהי' אסורה ולא תתבטל וא"כ ישלחנה לתקלה. וכן ביומא (דף ס"ז) ניחא בפשיטות כמש"כ רש"י בד"ה לתקלה. שימצאם אדם ויהנה מהם שלא ידע שהיו מן השעיר עכ"ל דהיינו דרק להמוצא אין ידוע. אך להמשלח את השעיר הא ידוע לו שהם מן השעיר ולא נתבטלו מעולם:

שוב מצאתי בספר שו"ת מקום שמואל סי' פ"ו שכתב בזה קצת בענין אחר. אלא דהוא הקשה מקידושין לבד. אך מהא דחולין (דף ק"מ) ליכא לתרוצי כן. וראיתי בספר ראש יוסף על חולין (דף קט"ו) שכתב על דברי המקום שמואל וז"ל לא אאמין שיאמר אדם דבר כזה, דודאי קרא בא לומר אמשולחת קודם ששלחה ועומדת לפנינו ואירע ששחטה שאסור מחיים אי קאי וזה לא תאכלו אמשולחת ואף שלא שלחה אח"כ תו נאסרה אותה הצפור. ואף שצריך ליקח צפור אחרת למשולחת מ"מ תאסר אותה הצפור הראשונה משעת שחיטת הראשונה עכ"ל. ואי משום הא לא אריא דלא מיבעיא לשיטת התוס' דלפי האמת המשולחת אסורה עד השילוח ע"ש בקידושין (דף נ"ז ע"א) בתוס' א"כ הא דפריך ואיפוך אנא דזה אשר לא תאכלו לרבות המשולחת היינו דתיאסר אף לאחר שילוח. דהא קודם שילוח ממילא גם עתה נאסרה אלא אף לשיטת רש"י דהמשולחת אינה נאסרת. מ"מ הכא פריך ואיפוך אנא דהמשולחת תהי' אסורה אף לאחר שילוח כמש"כ רש"י מפו' בד"ה לא מצינו בעלי חיים שאסורין איסור עולם עכ"ל. וכן משמע מדיליף תנא דבי ר' ישמעאל מושלח על פני השדה מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת. והיינו לאחר שילוח דקודם שילוח לא איתקש לשדה. ומכל שכן לפי מה שעצם קושית המקום שמואל היא רק לפי שיטת התוס' דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן, והא רש"י ס"ל בחולין (דף צ"ט) שאין מבטלין מה"ת איסור לכתחילה. לא היה לו לדחות את דבריו בקל:

אלא דמחולין (דף ק"מ) קשה. דהתם לא שייך למימר דגלי קרא דלא בטלי דהא הקרא צריך לאשמעינן דלא יקח לכתחילה צפורי עיר הנדחת. והתם שפיר קשה מאי תקלה איכא הא בטלי ברובא:

והנלענ"ד דהכא לא מבטלו כלל. דהא כשמשלח אינו מערבו בעופות אחרים. ואף שהאחר שיצוד אותו אינו יודע שהוא מעיר הנדחת ומפני דכל דפריש מרובא פריש אינו צריך לחשוש שמא הוא מעיר הנדחת. אך מ"מ אין כאן ביטול דהא לא ערבו בעופות אחרים. ואפשר עוד שהוא יכיר אותו. ודמי להא דאם יניח איסור במקום שיאכלנו אדם דבודאי אסור מצד שלא יביא לידי תקלה ואף שהאוכל אינו צריך ליזהר מצד הרוב. אך הוא יודע שמביא תקלה לאדם:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה