תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן טז
שאלה. אם עכו"ם מאנס לישראל להנאת עצמו בשעת הגזרה ח"ו אם יהרג ואל יעבור או לא:
תשובה. כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין (דף ע"ד) דמהא דכתב הרמב"ם וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה כו' דאחר שהתיר הנאת עצמן. משמע דבשעת הגזרה לית לן בה שריותא כלל. אך הוא הביא ראיה מהירושלמי פרק ג' דסנהדרין ובשביעית דהיכי שעושים הגזרה להנאת עצמן בין בצנעה בין בפרהסיא כל שהן משאר עבירות חוץ מג' לא אמרי' יהרג ואל יעבור. מהא דאיתא התם בראשונה היתה מלכות אונסת כו' חד מומר אעבר בשמיטתה תמחיין רמיין כובעתא פי' ראה אותם אוספים התבואות ועושים גדישין כו' אמר ר' יעקב בר אידי קושיתו קומי ר' אבוהו לא כן אמר ר' זירא נמנו וגמרו כו' בהדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפי' מצוה קלה כו' ופריקו אימור לא אתכוין מגזרתן אלא למגבי ארנונין כלומר שלא היה הדבר להעביר אלא להנאת עצמן לגבות הארנוניות שאין רצון המלכים להוביר שדות וזו היתה גזרה על הכל ולא עשו אותה שעת גזרה מפני שלא היה להעביר. וזאת ראי' ברורה. וכן הסכים הר"ר דוד ז"ל בלי שום חולק עכ"ל, והנה לפ"ז יהיה הרמב"ם ז"ל לכאורה סותר דברי עצמו דהא כתב בפרק א' הלכה י"א מהלכות שמיטה ויובל דמותר לזרוע בשביעית משום ארנונא. והנה ראיתי בספר קובץ על הרמב"ם בפרק ה' מהל' יסודי התורה שכתב דלפי מה שכתב הלחם משנה מדכתב הרמב"ם ויגזור גזרה על ישראל שכונתו כדברי הנמוקי יוסף בסנהדרין דלא מקרי גזרה אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לאפוקי שלא תהיה כגזרת אחשורוש שהיתה כוללת כל האומות א"כ אין סתירה מן הירושלמי דשם מיירי להנאת עצמן שהיתה גזרה על הכל עכ"ל. וזה אינו דאם באנו לדייק ממה שכתב ויגזור גזרה על ישראל הא גם בפרק א' מהל' שמיטין כתב הרמב"ם משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לחילותיהם התירו לזרוע בשביעית כו' א"כ התם נמי רק על ישראל לבד גזרו. והנה גם הראב"ד הביאו הרשב"א בתי' לכתובות (דף ג') כתב ג"כ דבשעת הגזרה אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור. ובהגה' אשר"י פ"ק דכתובות נסתפק בזה. וא"כ גם עלייהו תקשה מהך ירושלמי שהקשה הר"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל:
והנראה לענ"ד לומר אליבא דדעתם. דכל היכי דגזרו לעבור על. התורה אף דהוי להנאתם היינו דכונת הגזרה היא משום הנאת עצמן. אבל סוף סוף היא לבטל התורה. היינו דא"א לקיים הנאתם בלי ביטול התורה. זה נקרא שעת השמד ויהרג ואל יעבור. אבל היכי דעיקר גזרתם היא הנאתם ולא גזרו כלל לבטל דברי תורה רק דעכשיו א"א לעשות להם הנאתם בלי ביטול מצוה בכה"ג יעבור ואל יהרג. כיון דהם כל עיקרה דמלתא לא גזרו על ביטול תורה. וסברא גדולה היא. דכל היכי דהם גזרו מפורש לבטל מצוה אף דכונתם היא להנאת עצמן. מ"מ חזינן דמצות בזויות עליהם ואיכא קידוש השם כשיהרג ולא יעבור. אבל כשכל עיקר גזרתם לא גזרו לבטל מצוה. רק שגזרו על הנאת עצמן. אלא דא"א לעשות הנאתם בלא ביטול מצוה א"כ כיון שהמה לא גזרו כלל על ביטול מצוה. ולא אכפת להו כלל אם יעבור הישראלי או לא. דאטו אם אפשר היה לעשות הנאתם בלי ביטול מצוה מה היה אכפת להו. א"כ אין זה שמד לבטל מצוה:
שוב ראיתי בחידושי הרשב"א בכתובות (דף ג') שכתב וז"ל ואפשר שכל בשעת השמד אפי' בהנאת עצמן כדי שלא, יהא המצות בזויות בעיניהם וקלות לבטלם מאחר שהם גוזרים שמד לבטל תורתינו. אבל כיון שכל עיקר לא גזרו אלא להנאת עצמן אינו שמד עכ"ל. וכ"כ בש"מ בשם הרמב"ן ז"ל וכונתו נראה כמו שכתבתי דהיכי דגזרו בפי' לעבור על מצוה אף דכונתם בשביל הנאת עצמן מקרי שמד ויהרג ואל יעבור משא"כ כשלא גזרו לעבור. רק שגזרו על הנאתם אף שא"א לקיים גזרתם בלי ביטול מצוה זהו אינו נקרא שמד ויעבור ואל יהרג. וכה"ג כתבו התוס' בפסחים ובע"ז (דף כ"ז ע"ב) ד"ה שאני גבי רפואה ואור"י דמיירי כגון שאומר לו שאותם מים או אותם עצים מועילים ולא אחרים כו' אבל בשאינו תולה תועלת בהם יותר מאחרים. אלא שאומר לו הבא לי מים או עצים מותר להביא אף מעכו"ם והכי איתא בירושלמי פרק ח' שרצים בכל מתרפאין חוץ מעכו"ם. עד שא"ל הב לי עלין מעכו"ם אבל א"ל הב לי עלין סתם מביא לו עלין של עכו"ם עכ"ל. ומעתה מדוייק מה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהל' שמיטין משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לתילותיהם התירו לזרוע בשביעית עכ"ל היינו שהטילו על ישראל שיעשו מתנות לתילותיהם ולא שיזרעו בשביעית אלא אף אם לא יזרעו בשביעית ויעשו מתנות באופן אחר ג"כ לא אכפת להו. לכן התירו לזרוע בשביעית. ופירושא דהך ירושלמי הוא כך. פירוקו אימר לא אתכוין בגזירתן אלא למגבי ארנונין היינו שהם לא גזרו שיזרעו דוקא ולא התכונו לזה כלל. אלא רק למגבי ארנונין בכל אופן שיהיה. ואף אם לא יזרעו ומ"מ ישלמו ארנונין לא אכפת להו. לכן לא הוה שמד באופן זה. ועוד י"ל לדעת הרמב"ם דהך ירושלמי מקשה אמאי שהתיר לחרוש בפרהסיא וע"ש בפני משה וע"ז תירץ דנתכונו להנאת עצמן:
אך קשה מהא דאיתא בכתובות (דף ג' ע"ב) דאמרי בתולה הנישאת ליום הרביעי תיבעל לטפסר תחילה כו' משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה. ולידרש להו דאונס שרי. ולפ"ז תקשה איך ידרשו דאונס שרי הא הוה שעת הגזרה, ובשלמא אי נימא דלהנאת עצמן אף בשעת הגזרה שרי. אתי שפיר. אך אי נימא דאף להנאת עצמו אסור בשעת הגזרה א"כ איך שרי אונס. דהתם הא א"א למלאות הנאתם רק אם יעברו על דברי תורה. וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחי' בכתובות (דף ג') ובש"מ שם. שוב ראיתי דגם להנך דס"ל דלהנאת עצמן מותר בשעת הגזרה תקשה ג"כ מירושלמי כתובות פרק א' הל' ה'. דאיתא התם בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורה להם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו כו' והיו הולכין ומשעבדין בהם ואונסין את בנותיהם וגזרו שיהי' איסטרטיוס בועל תחילה כו' אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה. והכא הא לא הוה להנאת עצמן. דהא קאמר שגזרו משום שיהודה הרג את עשו. וא"כ מ"ט לא מסרו עצמן למיתה. ואדרבה קאמר התם דאשת ישראל לא היתה מטמנה א"ע מהאיסטרטיוס. והנה להראשונים שסוברים תירוצא דקרקע עולם גם להלכה, ניחא. אך הרמב"ם ועוד רבים שס"ל דרבא פליג על אביי ולא סבירא לי' תירוץ זה דקרקע עולם לענין פרהסיא א"כ גם לענין שעת הגזרה לא יועיל:
והנראה לומר בזה דבפשיטות לא קשה דהיכי אמרי' יהרג ואל יעבור. היינו היכי דאונסין אותו לעבור עבירה ואם לא יעבור אז יהרג. אז הדין הוא שיהרג ואל יעבור בשעת הגזרה. כיון דעיקר האונס אין זה מעשה העבירה כ"א אונס אחר גרים לי' לעשותו אנוס. כגון אונס המיתה. וכמש"כ הרשב"א בתי' ליבמות (דף נ"ג) וז"ל והא דלא פירש המשנה הוא אונס בשאנסוהו למיתה לבא עליה, דההיא כיון דבביאה עצמו ליכא אונס לא קרינן בי' הבא על יבמתו באונס כו' עכ"ל. ובכי האי גונא הישראל הוא שעושה את העבירה. היינו שהעכו"ם אונסו בדבר אחר שאומר שיהרגו אם לא יעשה העבירה. נמצא שהאונס הוא דבר אחר כדי שיעשה בעצמו מעשה העבירה. אבל כשהעכו"ם לא גזרו כלל על ישראל שיעשו הם העבירה. רק שהעכו"ם גזרו על עצמם שהם בעצמם יעשו המעשה. בזה לא שייך יהרג ואל יעבור כיון שעיקר המעשה לא גזרו כלל על ישראל שהם יעברו רק שהעכו"ם בעצמם יעשו. ואף שזהו גופא מה שיעשה העכו"ם היא עבירה לישראל. מ"מ לא שייך יהרג ואל יעבור דלאו איהו קעבר. ולמשל אם עכו"ם גזרו על ישראל שיאכלו נבלות ואם לא יאכלו יהרגו זהו נקרא שעת הגזרה ויהרג ואל יעבור. אבל כשהעכו"ם לא גזרו כלל על ישראל. ובין אם יאכלו בין אם לא יאכלו נבילות לא יהרגו. רק שהעכו"ם גזרו עליהם בעצמם שאם רואים יהודי מחויבים הם לתחוב נבלה בגרונו בעל כרחו שלא ברצונו. ואפשר לא יעמוד היהודי כנגדם ולא יניח להם. לתחוב הנבלה בגרונו יהרגוהו בחמתם, אך לא גזרו כך מפורש שיהרגוהו, באופן זה לא יהרג היהודי כי אם יניח להם לעשות. כיון שגוף העבירה היא באונס. ולא מבעיא לשיטת השאלתות פ' וירא שכתב בטעמא דהך מלתא דבשעת השמד יהרג ואל יעבור. כיון דגזרה למיעקרא למלתא הוי קדוש השם. זהו דוקא שגזרו שהיהודי יעבור. אבל כשהם בעצמם עוברים. היינו שאונסים אותו בגוף הדבר שאז הוא אינו עושה כלל. בודאי ליכא חילול השם. אלא אף לטעמא דרש"י ז"ל בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) שלא ירגילו הכותים להמריך את הלבבות לכך. זהו ג"כ שייך רק אם היהודי מוכרח הוא לעבור. כגון באופן שאנסו אותו באונס אחר כדי שיעבור העבירה. אז שייך מורך לב. אבל כשאינו אונס אותו באונס אחר כדי שיעשה העבירה. רק שאונסו העבירה עצמה כגון שתוחב לו בבית הבליעה נבלה בע"כ. מאי הוה לי' למיעבד. ולא שייך בזה מורך לב. וזו היא סברא נכונה:
ומעתה מיושב הכל על נכון. דהנה לכאורה קשה ג"כ בהך סוגיא דכתובות שם דקאמר האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה. דלכאו' הלשון אינו מדוייק דהול"ל דמסרן נפשייהו לקטלא והוה סכנה. ומדקאמר ואתיין לידי סכנה משמע שזה שמסרן נפשייהו לקטלא אין זה עיקר הסכנה. רק שעי"ז יבואו לסכנה. דזה צריך בירור. אלא באמת דאם העכו"ם גזרו שהנשאת ליום הרביעי תבעל או תהרג. אז הוה זו גופה הסכנה בעצמה מה שלא תניחנו לבעול אותה. כיון שאז תהרג ואז היתה מחויבת ליהרג ולא שתניח להתבעל לו כיון שהם גזרו או שתניח לו לבעול או שתהרג. וא"כ על הבעילה בעצמה אינה אנוסה. כ"א האונס הוא מה שתהרג אם לא תניחנו שיבעלנה. וכיון שהוא שעת השמד תהרג ואל תעבור. כיון דבאופן זה היתה הגזרה עליה בעצמה שהיא תעבור העבירה מאונס ההריגה. אבל התם לא גזרו כלל עליהם. ואף אם לא יתרצו ג"כ לא יהרגו. וכדמשמע כל הסוגיא שהיו מחפשים תחבולות שלא יפיקו זממם ואעפ"כ לא הרגו אותן. כי אם עיקר הגזרה היתה שהטפסר יבעלנה ועליו היה מוטל הדבר. ובע"כ היה בועלה ולא היה שם תשש מיתה כלל. וא"כ איהי לא מידי קעבדה כיון שלא ברצונה היה הדבר. והאונס היה גוף הבעילה. לא אונס אחר בכדי שתניח לו לבעול. ובאופן כזה אין זה ככל העבירות שבשעת השמד יהרג ואל יעבור דלאו איהי קעברה כלל. רק שלא ברצונה אונס אותה על עיקר העבירה. ומעתה מדוייק מאי דקאמר משום דאיכא צנועות דמסרן נפש יהו לקטלא. היינו אף שגוף האיסור הוה באונס. ולא היא דקעברה איסורא. אך כיון שסברו שנאסרות לבעליהן. לכן עמדו נגדם בכל כחן ולא הניחו לבעול את עצמן. ואף לקטלא הוה מסרן נפשייהו ואפשר דעי"ז אתיין לידי סכנה. דלא לבד שיפיק זממו ויבעול אותה שלא לרצונה אלא אם תעמוד נגדו אז יהרגנה בחמתו. אף דעיקר הגזרה לא היה כלל שתהרג אם לא תבעל. וכן נמי בירושלמי קאמר שהכהנות היו מטמינות עצמן משמע נמי שלא גזרו כלל שתתרצה להבעל ואם לא תתרצה תהרג. רק שגזרו שהאיסטרטוס יבעול בעל כרחה. וזהו גוף האונס. לא אונס אחר כדי שתניח לו לבעול. אבל מאסתר פריך שפיר דע"כ לא אנס אותה אחשורוש על הבעילה, דהא לקח אותה לו לאשה ושפיר פריך. ומהתימא על הט"ז ביור"ד סימן קי"ז ס"ק ג' שמדייק מלשון הרמב"ם שסובר דאם לא נתכוין אלא להנאתו אפי' בשעת השמד שרי וזהו שלא כמש"כ הר"ן ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל:
והנה בלחם משנה הביא בשם הר"ן בפרק במה טומנין בשבת דכיון דלא אקשי גמרא והא אסתר שעת הגזרה הואי משמע דלא מקרי גזרה. אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד. אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו עכ"ל. הנה בר"ן זה ליתא אלא שכ"כ בנמוקי יוסף בסנהדרין. ולכאו' תקשה הא הנמוקי יוסף גופי' ס"ל דלהנאת עצמן אף בשעת השמד שוה לפרהסיא וס"ל דלא יהרג. א"כ כיון דמשני רבא דלהנאת עצמן שאני גבי פרהסיא א"כ שוב לא תקשה נמי מהא דאסתר שעת הגזרה הואי. אך זה לא קשה ולא מידי. דלהו"א דגמרא תקשה. דמקשה והא אסתר פרהסיא הואי דהול"ל מקודם והא אסתר שעת השמד הואי. אך לפי מה שכתבתי לעיל אליבא דהרמב"ם לחלק היכי דהעכו"ם גוזרים מפורש לעבור על דברי תורה אף שכונתם היא להנאת עצמן ובין היכי שגוזרים להנאת עצמן ולא. אכפת להו אם יעברו על דברי תורה אם לא. רק דעתה א"א לעשות להם הנאת עצמן בלי עבירה זהו לא מקרי שעת השמד. א"כ לולי דמסתפינא הוה אמינא דהכא נמי הא אחשורוש מפורש גזר להנאת עצמו ולא לעבור. ולא אכפת לי' כלל אם יעברו או לאו. ואם היה אפשר למלאות הנאת עצמו בלי עבירה ג"כ היה מתרצה. ואפשר שזו היא כונתו במה שכתב לא על ישראל לבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו עכ"ל. והיינו דאם גזר על ישראל לבד א"א למלאות הנאתו בלי עבירה וכנ"ל. אבל כשגזר על כל מדינות מלכותו א"כ אפשר היה שיקח בת נכר ותמלא הנאתו בלי עבירה: