תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן טו
בע"ה יום א' כ"ה אייר תרמ"ט לפ"ק טאווראג למע"כ דודי הרב המאוה"ג כו' כקש"ת
מהור"ר ארי' ליב
שערעשעווסקי הרב ואבד"ק
דעסמאינס יצ"ו:
הנה מה ששלח דודי אהובי אלי חידושיו בענין סחורה בדבר האסור וביקש ממני לחוות דעתי, ידעתי כי לא לדידי צריך אך לנסותני חפץ ולחדודי הוא דקבעי, ומשום דאין מסרבין לגדול אודיעהו דברים אחדים שעלו על רעיוני בענין זה, ומר דודי ישים נא עינו על דברי ואת אשר יבחר יקרב ומה שלא ימצא חן בעיניו. הנני מבקש שיעמידני על האמת:
הנה היכא דקונה הישראל מינים טמאים שלמים כמו שהם בעורם נראה לענ"ד דמותר משום דטעמא דאיסור סחורה בדברים האסורים כתבו הפוסקים. דלמא אתי למיכל מיני'. ובודאי חיישינן דלמא אשתלי ואכיל. דיאכול במזיד בודאי לא חיישינן דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. כמו"ש הרב המגיד בפרק ט' מהל' זכיה ומתנה בשם הרשב"א ז"ל. וא"כ דווקא בכה"ג דאיכא למיחש דאתי לאכול דהיינו כשאינן בעורן. אבל כשהן בעורן ליכא למיחש דכיון דהפשטת העור עבודה גדולה היא מדכר ולא אכיל וכמו דמשמע בחולין (דף י"ד ע"א) תוד"ה מחתכין ובכתובות (דף ה' ע"א) תוד"ה אלא ובהגה' אשרי פרק הכל שוחטין סימן י"ט. דהיכא דטריחא מילתא דכיר. ואין לחלק דהתם עיקר האיסור הוה השחיטה ומשום הכי כיון דטריחא מילתא מדכר דכיר. אבל הכא הא הפשטת העור לא הוה עיקר האיסור כ"א האכילה, ואפשר דלא דכיר מהפשטה לאכילה הא בע"ז (דף ה' ע"ב) משמע דס"ל להתוס' דשחיטה לאו עבודה הוה. וקאמרי התם דבבהמה איכא טירחא יתירה להפילה ומדכר. אעפ"י שהפלת הבהמה אינה עיקר האיסור. ואעפ"כ מדכר מזה על השחיטה דהוה איסורא:
אכן לכאו' יש להקשות מהא דכתבו התוס' בביצה (דף ל"ד ע"א) ד"ה מולגין דכתבו דהפשטה קלה. וכן כתב הרא"ש בפרק ד' דביצה סימן ט"ז בשם בה"ג. די"ל דהפשטה קלה ממליגה. אבל עכ"פ טירחא יתירה איכא גם בהפשטה. וכמו דבהפשטת הראש והרגלים איכא טירחא יתירה ממליגה, ואפשר ג"כ לומר דכשהוא בעורו לא מחשב ראוי לאכילה וכדקיי"ל ביור"ד סימן ק"א דכבש בעורו לא מחשב חתיכה הראויה להתכבד:
והא דאמרינן בפסחים (דף כ"ג ע"א) ציידי חיה כו' שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לנכרי. א"כ מאי רבותא דציידים הא כשהם בעורם כל אדם שרי. י"ל דציידים מותרים אף להפשיטן ולמכור בשרן לאכול לנכרי ועיי"ש בתוס' ד"ה אמר קרא דמסקי דהא דאסור מדאורייתא היינו להשתכר ולמכור לנכרי לאכול. א"כ משמע דדוקא היכא דמוכר כמו שמוכן לאכילה אז אסור:
ואל ישיבוני מהא דאיתא בשביעית פרק ז' משנה ד' לקח בכור למשתה בנו כו' מותר למכרו. משמע דאף כשהוא חי נמי אסור. די"ל דהא גבי בכור עיקר האיסור לא הוה אלא מחיים. אבל שחוט מותר אפי' למוכרו כדאמרינן בבכורות כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרים באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר דנמכרין באומדנא עיי"ש (דף ל"א ע"א) וכן אמרי' בחולין (דף מ"ד ע"ב) אבא שרי בוכרא ולא זבין מיני' בישרא. ואף דבכור ג"כ אסור בסחורה כמבואר שם בשביעית. הא הוה טעמא משום דיבא לידי תקלה, א"כ אין נפקותא בין מחיים לאחר שחיטה. אבל בדברים האסורים דטעמא הוה כדי שלא יבא לאוכלן. א"כ אסור דוקא באופן ם שאפשר שיבא לאוכלן:
והנה עלה דכתבתי דהפשטת העור מעשה רבה היא. יש להקשות לכאורה דהא התם בחולין עיקר תלי בשחיטה ובע"ז תלי בהפלת הבהמה. והא גם הם עודם בעורם וא"כ משמע דהא דהם בעורם לא חשיב מעשה רבה. אלא דהא לא קשה ולא מידי דהתם רק מעניני שחיטה קמשתעי ולא מאכילה ולו יהא נמי דכשיבא להפשיט עורה דכיר אבל הא השחיטה הוה איסורה וכבר שחט קודם הפשט. ועוד הא יכול לאוכלה מבית השחיטה וכדאמרי' בחולין (דף ל"ג ע"א) חותך כזית בשר מבית שחיטתה כו' ופירש"י שאינו מחוסר הפשט:
אלא דזה אינו. דהתוס' בפסחים (דף כ"ג) והר"ש בשביעית הביאו הירושלמי בזה"ל סוסים וחמורים היכי זבנינן ומשני דלמלאכתם הן עומדים. א"כ משמע דרק היכא דעומדים למלאכתם מותר. אבל היכא דאין עומדים למלאכתם אף כשעודם חיים אסור. אלא דאפשר לומר דמן התורה אינו אסור רק היכא דאפשר דאתי למיכל. ורק מדרבנן גזרו אף היכא דליכא האי טעמא דאתי למיכל. ובזה אפשר לתרץ מה שהקשו על אא"ז הנו"ב מה"ת חלק יור"ד סימן ס"ב שכתב דאיסור סחורה. הוה רק מדרבנן. וכתב שם שלא מצא בכל הפוסקים מפורש שאיסור סחורה הוה דאורייתא. והא הרבה פוסקים כתבו מפורש דהוה מהתורה אך לפי מה שכתבתי אפשר לתרץ דבנו"ב מיירי כשהארנבת אצל היהודי עודה בעורה, א"כ מדאורייתא מותר רק דמדרבנן אסרו אף כשהן בעורן. אכן מהתוס' בפסחים הוה קשה לי' להנו"ב. דכיון דהקשו שמה וז"ל וא"ת דאמרינן במרובה אסור לישראל לגדל חזירים תיפוק לי' דמדאורייתא אסור. א"כ משמע דאף בעודן חיים אסור מה"ת אבל אינך פוסקים כונתם דרק היכא דאפשר לאוכלן אסור מה"ת. והא דכתב שם בנו"ב דוהיו רק אסמכתא הוי א"כ מנא ידעינן דכשאינן בעורן אסור מה"ת. היינו לדעתא דידי' שם דעיקר איסור סחורה בדברים האסורים הוה מדרבנן. א"כ והיו אסמכתא הוה. אבל לדעת הני פוסקים והיו אינה אסמכתא רק דמן התורה אסור כשאינן בעורן וכנ"ל:
והנה אין לומר דלפי תירוץ התוס' מותר רק היכא דלמלאכה הם עומדים אבל היכא דאינם עומדים למלאכה אף דאינם ראוים לאכילה ג"כ אסור. דא"כ הא דאמרינן בחולין (דף ז' ע"ב) עקרנא להו איכא צער ב"ת וכתב רש"י ז"ל ובל תשחית ליכא שיהיו ראויות לדישה. וא"כ אי לא היה משום בל תשחית אז לא אוקימנא דמיירי בראויות לדישה. ולפ"ז כיון דאין ראויות לדישה איך יעכבם אצלו הא אינם עומדים למלאכה. א"ו כיון דעודם אינם ראוים לאכילה מותר. אלא דזה הוה כנזדמנו דמותר. אך יש להביא ראי' ממה שכתבו התוס' בע"ז (דף ט"ו ע"א) ד"ה אימור בסיה"ד וז"ל ופסק רבינו ברוך דלפי זה אין להתיר אלא כשקונה הסוס לצורך עצמו ונמלך עליו למוכרו דאם לא ימכרנו יפסיד. אבל לוקח סוסים למוכרם כדי להרויח אסור דלא יקחם ולא יפסיד בהם עכ"ל ולא כתבו דאסור משום סחורה בדבר האסור אף דאינו קונה למלאכה. א"ו דאף דאינו קונה למלאכה כיון דאינו ראוי לאכילה מותר. ואפשר לומר דאף דאינו קונה למלאכה. מ"מ עיקרם עומדים הם למלאכה לכך מותר:
ובעיקר הדבר אי איסור סחורה בדברים האסורים הוה דאורייתא או דרבנן אין לדייק מסנהדרין (דף צ"ג ע"א) דקאמר ודניאל להיכן אזל כו' לאתויי חזירי דאלכסנדריא כו' דאין אסור מה"ת. די"ל דהתם עפ"י המלכות הוכרת להביא ועיין בירושלמי שביעית פ"ז התם מלכות אונסת. עוד אפשר דהתם רק ספסירא הוה:
ואשר ק"ל בהאי ענינא דבב"ק (דף י' ע"ב) איתא א"ל רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא. השתא אית לי' לדידי' כמה טריפות יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין דידי' מבעיא, והא כיון דאסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות. איך יהיב לי' אף אי אית לי' לדידי' נבילות וטריפות. דבשלמא למזיק. אפשר דהוו נזדמנו אבל איך יקבלם הניזק מידו וצ"ע. בן אחותו האוהבו ומכבדו:
חיים פישל
א"ה התשובה הזאת כתבתי כד הוינא טליא. בעודני, אז צעיר לימים. והדפסתי אותה יען כי היא שארית הפליטה מחיד"ת ששלחתי לדודי ז"ל ורוב החיד"ת נאבדו ממני. וגם כדי להוקיר זכרון דודי ז"ל ששחל"ח באבי ימיו בעמדו על הבמה לדרוש לפני בני עדתו ביום א' דשבועות שנת תרנ"ה לפ"ק, ועתה הנני לעורר הערות אחדות בזה הענין:
הנה במה שחדשתי אז דהיכא דמחוסר הפשט מדכר ולא אכיל מצאתי שכבר כתב כן בספר שו"ת חחם סופר חלק יור"ד סימן ס"א דבספק טריפה דבעי שישחט ויתקן אדהכי והכי מדכר דכיר לא מצינו חשש תקלה יע"ש. וגם נזכרת סברא זו בדברי אא"ז בנו"ב קנינא חלק יור"ד סימן ס"ב בסופו וז"ל ובפרט שאינם מוכרים הבשר לחוד אחרי הפשטו אלא מוכרים אותו קודם ההפשט איכא היכרא ולא יבא לאכלו כו' עכ"ל. והנה בח"ס ת' יור"ד סי' ק"ד כתב בשם ס' חו"י דאין לנו לסמוך על הטעם להקל ולהתיר. נהי דאה"נ דקרא לא אסר סחורה אלא במידי דקיים לאכילה אין לנו להורות קולא ולומר דטעמא דלמא אתי למיכל מיני' ונתיר היכי דלא אתי למיכל מיני' כו' עכ"ל. הנה בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג כתב דאסור לעשות בהן סחורה גזרה שמא יבא לאכול. אלא דמדבריו משמע דאף דעכשיו הם במצב כזה שא"א לומר שיבא לאכול. מ"מ אסור משום הך גזרה, משום דכיון דמינם לאכילה עומד אם יתעסק בהם בסחורה יש לחוש שבזמן מן הזמנים יבא לאכול מהם:
עוד כתב שם ספר חו"י סימן קמ"ב דקרא לא מיירי אלא מאיסורא שלא היה להם שעת הכושר. אבל נבילות וטריפות שהיה להם שעת הכושר אינם נלמדים מהך קרא ואיסורן מדרבנן עכ"ל. הנה בספר אור זרוע הלכות שביעית סימן ש"ל כתב מפו' דגם נבילות וטריפות הוה מדאורייתא יע"ש:
והתוי"ט בשביעית פ"ז הקשה דאי אמרי' דמדאורייתא אסור א"כ מאי פריך בפ"ק דבכורות (דף ו' ע"ב) חלב מנ"ל דשרי כו' אלא מדכתיב ואת עשרת חריצי החלב ודילמא לסחורה ע"ש. דהא אם חלב אסור כאכילה אסור ג"כ בסחורה עכ"ל. ובספר נחלת צבי ביור"ד סי' קי"ז תירץ וז"ל די"ל דהא דקאמר ודילמא לסחורה היינו למוכרם שלא לצורך אכילה וע"כ צריכים לומר כך. דהא תניא בפסחים (דף כ"ב) ובע"ז (דף ו') מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מ"ה לב"נ ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול ע"ש. ומעתה אי נימא דהא דפריך בפ"ק דבכורות ודלמא לסחורה היינו למכור לעו"ג לאכילה. יקשה דהא מאי דבעי למימר דחלב אסור היינו משום אמ"ה. והאיך ימכור לעו"ג ויעבור אלפ"ע כו' א"ו מוכח דהא דקאמר ודלמא לסחורה היינו שלא לאכילה עכ"ל. הנה כבר הקדימו בהוכחה זו בספר אמתחת בנימין על משניות בשביעית פ"ז:
אך השיטה מקובצת בבכורות (דף ו') כתב בשם תוס' חיצוניות וז"ל וא"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובודאי לא האכילם איסור דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה. ואומר ר"י ז"ל דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כן. כי אין זה מז' מצות ב"נ שקבלו עליהם עכ"ל. מזה נראה דס"ל להתוס' דמותר לתת לב"נ חלב אף אי הוה אסור באכילה והנראה בטעמם דכבר כתב בנו"ב מה"ת חלק יור"ד סימן ל"ו דאף לפי ההוה אמינא דחלב אסור אין על זה איסור אמ"ה. דהחלב לא שייך בו לא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרת אבר מן החי. ולא שייך בו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו שהוא אזהרת בשר מן החי כמבואר בחולין (דף ק"ב ע"ב). שהחלב אינו לא אבר ולא בשר. ולכן אמר כאמ"ה הוא ולאו אמ"ה ממש. אבל האיסור שהוא בחלב לפי הה"א. הוא משום דלא אשכחן דאתי מן החי ויהי' מותר קודם זביחה דכתיב וזבחת ואכלת. ויש בו איסור שאינה זבוחה והיינו איסור עשה עכ"ל. ולפ"ז אין ב"נ מצווה על זה. ומלבד זה אף אי נימא דיש בהחלב איסור אבר מן החי. היינו ע"כ שאין כאן ממשות אבר מן החי רק כיון דהחלב מחמצה מאמ"ה הוה טעמו ולא ממשו. ובספר מלא הרועים אות ב"נ סי' כ"א כתב דאין ב"נ מוזהר על טעם כעיקר. ומצאתי בכרו"פ סימן פ"א ס"ק ז' שהקשה ג"כ קושית התוספות חיצוניות ותירץ דעיקר איסור חלב הוה נפקא לן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן. וזה לישראל נאמר ולא לבני נח ולפי מה דאמרי' שם דדם נעכר ונעשה חלב הא דם איתקש למים בפסחים (דף כ"א) ולכ"ע מותר בסחורה וע' מש"כ בנו"ב תנינא חיור"ד סי' ס"ב ובח"ס חיור"ד סי' ק"ו:
ומה שכתב בנחלת צבי ליישב קושית התוי"ט. דהא דקאמר ודלמא לסחורה הכוונה שימשח עורות, עיין מש"כ הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ג סי' רכ"ג וז"ל עוד ראיתי במה שכתבת דבר שאינו נראה לי כו' שכתבת שאם אינו סוחר בדברים להעמידן ולמכרן לצורך אכילה. אלא כדי לתקן בהם עורות וכיוצא בזה. הרי אלו מותרין בסחורה כזו. וראי' מפורשת ממה שתירצו בירושלמי בחמור וגמל דלמלאכתם הם עומדים. וזה נ"ל כשיבוש, שכל שהוא מן הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר ושאר המינים אסורים בבהמה ובעוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם. ושאין רובם עומדים לתשמישים אסור לעשות בהם סחורה כו'. אלא במה שאין דרכם של ב"א ואפי' העכו"ם לגדל רובם לאכילה אלא למלאכה כחמור וגמל. אבל המתגדלים ברובם לאכילה לא. וחמה אני אם התירו התוס' בענין זה שאמרת. אלא אולי בכענין שנפסל לאכילה ושאין ראוי אפי' לעכו"ם אלא לעבד בהם את העורות כו' עכ"ל הרי דהרשב"א כתב מפורש שלא כדבריו:
ובעיקר קושית התוי"ט נראה לענ"ד לומר דע"כ אין על החלב איסור סחורה. דהא ע"כ יכול הוא לגדל בהמות לאכלן או למלאכתן. וא"כ החלב מהן הוה כנזדמנו דמותר. שוב מצאתי שכבר כתב כן בשו"ת ח"ס חיור"ד סי' ק"ח ובהגה' הרד"ל בבכורות (דף ו') ובהגה' גליון רש"א בסי' קי"ז. ולכאו' לפ"ז אמאי איצטריך קרא למישרי חלב בסחורה מיעשה לכל מלאכה הא חלב נמי הוה כנזדמנו. והנה לפי דברי הא"ח שמביא הש"ך בסי' קי"ז ס"ק ד' שכתב דבכלל חלב הוה. גם חלב טמאה ניחא דאיצטריך קרא להשמיענו דחלב טמאה מותר בסחורה, אלא אפי' לשיטת הסוברים דרק חלב טהורה מותר בסחורה. מ"מ איצטריך קרא להשמיענו דיכול לקנות לכתחילה מאחרים חלב של נבלה. דזה לא הוה נזדמנו. דאף דהבשר של הנבלה אסור בסחורה. אך החלב מותר בסחורה:
והנה הקו' מב"ק (דף י) כבר בא זכרה בספרים. הנלע"ד דהנה האחרונים חלקו על הרמ"א שכתב דאסור לקנות להאכיל לפועליו עכו"ם נו"ט. עי' בש"ך וט"ז בסי' קי"ז ובשו"ת מקום שמואל סי' ע"ז כתב דכונת הרמ"א היא. רק היכא דהאכילה שנותן להפועלים זו שכרן. אבל אם נותן להם שכר לבר מאכילתם מותר. וכן מבואר להדיא באור זרוע הל' שביעית סי' ש"ל דמותר לקנות להאכיל לעבדיו ולשפחותיו ולכלביו. ולפ"ז אפשר שיקחם הניזק לצורך עבדיו ושפחותיו: