אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק אורח חיים › סימן יח

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אורח חיים · סימן יח

סימן יז

בע"ה יום ג' כ"ג מנחם אב תרס"ו לפ"ק הראזאווא יצ"ו:

לידידי הרב הגאון מהור"ר זאב אברך שליט"א אבד"ק

מאזייק יע"א

מכתבו קבלתי ואשר כתב לתרץ דבריו עלה דכתבתי דאף לשיטת הרמב"ם שכתב בפרק כ"ב מהל' שבת המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל כו' במזיד לא יאכל כו' עכ"ל אם מפרישין חלה במזיד ביום טוב מעיסה שנילושה מערב יו"ט מותר מיד. כיון דקודם הפרשה היה מותר לאכול דקיי"ל כשמואל כו' דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וא"כ איך שייך למימר דנקנסיה דיהיה אסור אף מה שהיה מותר מקודם. וכתב ע"ז כת"ר וז"ל ולדעתי ז"א חדא דמסתימת לשון הרמב"ם שם שכתב המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל כו' במזיד לא יאכל כו' משמע דהיינו אפי' בחו"ל אע"ג דאוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל כת"ר. והנה הרא"ש ז"ל בביצה פרק א' סימן י"ג כתב דהך מתני' דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט מיירי בארץ ישראל. אך הרמב"ם דפסק כהרי"ף ז"ל דהלכתא כאבוה דשמואל דאם גלגל עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה חלה ביו"ט. והביא ראי' מהא דאמרינן בפרק משילין (דף ל"ז) על מתני' ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט כו' והנ"מ דטביל מאתמול. אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישין ויהיבנא לכהן א"כ משמע דמפרש מתני' דאין מגביהין תרו"מ ביו"ט אף בחוץ לארץ. וכמו שמבואר בדברי הרא"ש שם שמדחה דברי הרי"ף וז"ל ולמאי דפרישית טעמי' דרבה אין משם ראי' דרבה דוקא בחו"ל קאמר אבל בא"י שצריך להפריש קודם אכילה אסור עכ"ל. משמע דלדידהו מיירי מתני' אף בחו"ל. אלא הנראה לענ"ד דהנה בביצה (דף ט') איתא חלת חו"ל אוכל והולך כו' אך בבכורות (דף כ"ז ע"א) איתא תרומת חו"ל אוכל והולך ועי' בע"ז (דף נ"ח ע"ב) תוד"ה בצר דגרסי גם בביצה תרומת חו"ל. ובירושלמי חלה פרק ד' הל' ד' איתא רב יהודה בשם שמואל חלת חו"ל ותרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. והנה הרמב"ם בהל' בכורים פרק ה' הלכה י"ב כתב גבי חלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש. אבל גבי תרומות ומעשרות לא כתב כן. והנראה בזה דגבי חלה כתב בפרק ה' מהל' בכורים הל' ז' מפרישין חלה בחוץ לארץ מדברי סופרים כדי שלא תשתכת תורת חלה מישראל. אבל בתרומות ומעשרות כתב בפרק א' מהל' תרומות דחו"ל אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן. וא"כ הרמב"ם ממילא לא זכר דתרו"מ בחו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דהא בחוץ לארץ אין נוהגות כלל תרו"מ ואף שנוהגות בארץ שנער ומצרים ועמון ומואב כיון שהן מתקנת נביאים וזקנים וגם מפני שסמוכות לא"י. שם הה אין אוכל והולך ואחר כך מפריש. אלא בתרומות ומעשרות בחו"ל דעיקרן אינה אלא מדברי סופרים. והא דאמר שמואל דתרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. היינו קודם שבאו הרובים ובטלו דין תרו"מ מחו"ל כדאיתא בירושלמי פרק ד' דחלה. אבל הרמב"ם כיון דכתב דאין תרו"מ נוהגות בחו"ל משו"ה לא כתב דתרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. א"כ ממילא אזדא לה הא דכתב כת"ר דמסתימת לשונו של הרמב"ם שם שכתב המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט כו' במזיד לא יאכל כו' משמע דהיינו אפי' בחו"ל אע"ג דאוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל וזה אינו דהרמב"ם ז"ל אין כונתו אף בחו"ל דהא ס"ל דאין נוהגות תרומות ומעשרות בחוץ לארץ כלל:

ואשר כתב כת"ר שדבר זה אם ראוי למקנס ולאסור המותר מקודם במחלוקת שנויה. דאף דהתוס' בסוכה (דף כ"ג ע"ב) כתבו דאי הוה שרי למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש. לא היה ראוי לקונסו אפי' עבר ותיקן עכ"ל. אפי' הכי הרי בגיטין ל"א ע"א פירש"י במחשבה נותן עיניו בצד זה כו' ואוכל בצד זה כו' והאי דיליף תרו"מ מח"ג לענין אומד הוא דיליף עכ"ל. וכ"כ התוס' ד"ה כך ונראה דלא פליגי רבנן עלי' דאבא אלעזר בן גמלא אלא לענין אומד אבל במחשבה לא פליגי דהא קרא כתיב כו' עכ"ל ובד"ה ובמחשבה כתבו ולענין לאכול בלא הפרשה אין קפידא לכ"ע אפי' בכל המעשרות דלא כתיב ונחשב דשרי בכ"מ אעפ"י שעתה אין מפריש כלום כו' וא"ת כיון דשרי תרומה כשנותן עינו בצד זה. אמאי אין מגביהין תרומות בשבת והא תנן בשבת קמ"א ע"ב רי"א מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך הגמ' שם קמ"ב ע"א והא מתקן ומשני דסבר כר' שמעון בן אלעזר דאמר נותן עיניו בצד זה כו' וה"נ אפשר במחשבה וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן, אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה כו' עכ"ל וכ"כ בחידושי הרשב"א שם והתוס' במנחות נ"ה ע"א ובבכורות נ"ט ע"א והשמ"ק בביצה ל"ה ע"א. וכתב הכ"מ פרק ד' מהל' תרומות הלכה י"ז דכן הוא דעת הרמב"ם. וכ"כ השעה"מ שם בשם הר"י קורקוס כו' ואפי"ה א"ש לדידהו הא דתנן המעשר בשבת במזיד לא יאכל. וע"כ דס"ל דאע"ג דבלא הפרשה היה מותר לאכול. אפי"ה אם עבר ותיקן קנסינן לי' במה דהיה מותר מקודם. דהרי א"א להפריש אא"כ קדמה לו מחשבה דנותן עיניו וכאן דהפריש כבר נתקן ע"י נותן עיניו ואפי"ה תנן במזיד לא יאכל. וא"כ הרי רש"י והתוס' בגיטין ובמנחות ובבכורות והרמב"ם והרשב""א והשטמ"ק שם לא ס"ל כהתוס' דסוכה עכ"ל כת"ר. והנה הר"ש בפרק ז' משנה ד' דדמאי כתב מפורש כהתוס' בסוכה דאי הוה שרי בתנאי דשאני עתיד להפריש לא הוה לי' לקונסו אפי' עבר ותיקן ואפי"ה כתב בפרק ג' מ"ח דתרומות כהתוס' בגיטין דתרומה מהני במחשבה. ואי כדברי כת"ר נמצא הרי סותר את עצמו. דהא כשמפריש הרי נתקן כבר ע"י מחשבתו ואפי"ה תנן המעשר בשבת במזיד לא יאכל. ועוד הא רש"י בסוכה שם ובחולין (דף י"ב) וסוף מעילה והרמב"ם בפרק ט' מהל' מעשר הל' ח' מפרשים בהא כהתוס' דמיירי דהך דשאני עתיד להפריש בע"ש בין השמשות וא"כ לכאורה תקשה דידהו אדידהו. דכיון דלדידהו לא מיירי בשבת. א"כ היינו מטעם שכתבו התוס' דאי הוה שרי בתנאי דשאני עתיד להפריש לא הוה לי' לקונסו אפי' עבר ותיקן. ואמאי תנן המעשר בשבת במזיד לא יאכל. אלא דאפשר לומר דלא מכח הא דאמרינן המעשר בשבת במזיד לא יאכל לא פירשו דאיירי בשבת. כ"א מכת שאר הוכחות שכתבו התוס' שם. אלא דסוף סוף לפ"ז נסתר ממילא מש"כ כת"ר דרש"י והרמב"ם ס"ל כהתוס' בגיטין דכיון דאינהו מפרשי דמיירי בערב שבת בין השמשות. ע"כ משום דס"ל דבשבת אסור לקרות שם. א מהני במחשבה זהו בחול. אבל בשבת אין מפרישין אף במחשבה דזהו תיקונו וכמ"ש בשער המלך פרק ד' דתרומות. וכמ"ש התוס' בגיטין (דף ס"ז ע"א) ד"ה דיבורא דהיכא דע"י דבור נגמר הדבר מעשה גמור חשיב ליה. ומפורש כ"כ התוס' בקידושין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה מידי מחשבה. דמחשבה דתרומה כמעשה דמי והוה כאלו תרם בידים. והכ"נ כיון דע"י מחשבה נגמר הדבר והוה הפרשה. תשיב ליה כאילו מפריש ממש ואסור בשבת. וכן י"ל אליבא דהר"ש ז"ל. וא"כ אין מכאן הוכתה שהרמב"ם ס"ל דקנסינן אף למה שהיה מותר מקודם:

ואף לפי דברי התוס' ג"כ לא קשה דלכאו' דברי התוס' שם בגיטין (דף ל"א ע"א) תמוהים דכתבו שם בסוה"ד וז"ל ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח בפרק במה מדליקין (דף ל') אע"ג דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר כדאמרי' בפרק קמא דחולין (דף ו') גבי ר"מ שאכל עלה של ירק עכ"ל דהא לעיל מהא כתבו דאף ודאי שרי ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד זה. ואח"כ כתבו דרק גבי דמאי אמרי' הכי. ועוד אקשה כל הני קושיות שהקשה בשער המלך פרק ד' דתרומות. וראיתי בהגה' הרש"ש שם בגיטין תוד"ה במחשבה וז"ל אבל נ"ל דכ"ז אינו אלא בתרומה ותרומת מעשר דכתיב בהו ונתשב. וכן במעשר ראשון לפי מה שכתבו התוס' לעיל דקרי' רחמנא תרומה. אבל מעשר שני ומעשר עני אינה מועלת בהו מחשבה, ולזה אתי שפיר הא דמוכח בכמה, דוכתי דאין תקנה לטבל בשבת והוא מפני המעשר שני או המעשר עני. וכן אתיא לנכון הא דפסיקא להו בחולין (דף ו') בד"ה והתיר מדפריך ודלמא ר"מ נתן עיניו כו' ואכל, בצד אתר דע"כ מיירי בדמאי וכ"מ בדבריהם כאן שכתבו ואפי' בדמאי כו' אע"ג דשרי ליתן עיניו כו' משמע דבודאי לא. והוא מפני המעשר שני ומעשר עני עכ"ל. וא"כ לפ"ז ממילא לא תקשה נמי מה שהקשה כת"ר דאמאי בלא הפרשה. והא דס"ל דתרומה תנינא המעשר בשבת במזיד לא יאכל הא אפשר במחשבה. דזהו רק תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון. אבל מעשר שני ומעשר עני אי אפשר במחשבה ומשום דידהו במזיד לא יאכל:

ואפילו אי נימא דכונת התוס' היא דאף מעשר שני ומעשר עני ניטל במחשבה. מ"מ ג"כ לא קשה אמאי תנינא המעשר בשבת במזיד לא יאכל. דבשלמא גבי תלת חו"ל דאין צריך שום תיקון כדי שיוכל לאכלו. דהא חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ועכשיו אינו מתקן כלום. שפיר לית לן למקנסי' אם תיקן דכל עיקר תיקונו אין לו תועלת. וכן נמי מהא דכתבו התוס' בסוכה (דף כ"ג) והר"ש בפ"ז דדמאי דאי הוה שרי למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש לא היה ראוי לקונסו. דהתם נמי כיון דעתה לא תיקן כלום רק דקאמר תנאי שאני עתיד להפריש אבל עכשיו אינו מפריש כלום ואוכל בלא שום תיקון. אם כן עיקר התיקון מיותר דאינו מועיל לו כלום דאף בלא התיקון יכול לאכול. אבל היכא דתיקון בעי ובלא תיקון א"א למיכל. רק דאפשר שיעשה התיקון באופן המותר ואפשר דיעשה באופן האסור. כיון דסוף סוף בלא תיקון א"א למיכל א"כ עיקר תיקונו מועיל לו וצריך הוא לו ולכן אף דאם עשה התיקון באופן המותר היה מותר כיון דסוף סוף עשה באופן האסור והתיקון מועיל לו וצריך לו ולכן אסור. ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דהמבשל בשבת אסור לאכול אף דאפשר לו לבשל בהיתר כגון בחמה עצמה כמבואר בשבת (דף ל"ט.) וא"כ אם בשל בחמה מותר ואעפ"כ אם בשל באור אסור. משום דסוף סוף צריך היה לבשל ותיקונו מועיל לו ולכן אסור. וא"כ לא קשה ממש"כ התוס' דמועיל מחשבה בהפרשת תרומה ואף בשבת מותר להפריש במחשבה ומ"ט אמרינן דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל. די"ל נהי דמותר במפריש במחשבה. אבל עכ"פ תיקון מיהא בעי דהיינו ההפרשה. ובלא התיקון אינו יכול לאכול. מזה. והא הוא מפריש ממש עכשיו תרומה דהפרשה במחשבה מהני. ואם לא יפריש במחשבה א"א לו לאכול. וא"כ אף דאפשר התיקון באופן המותר. מ"מ כיון דעשה באופן האסור אסור לאכול מזה דהא עכ"פ הועיל לו התיקון דבלא התיקון א"א היה לו לאכול:

אמנם הראי' מהא דבבישול אפשר התיקון בהיתר מהא דאפשר לבשל בחמה יש לדחות דהתם אם בישל בחמה אין זה נחשב לתיקון בהיתר משום דאין דרך בישול בכך כמבואר ברש"י והר"ן שם. אך מהא דכתבו האחרונים בסימן שי"ח דאם בישל בתולדות חמה שאסור אף בדיעבד והא גם בתולדות תמה אין דרך בישולו בכך והתם הא אפשר הך בישול בהיתר בחמה עצמה. ומ"מ אם עשה באיסור קנסינן לאסור אף בדיעבד. ואף שגם זה יש לדחות. מ"מ הסברא היא פשוטה דהיכא דצריך תיקון אם עשה תקונו באיסור קנסינן. אף דאפשר למיעבד הך תיקון בהיתר מ"מ הועיל לו הך תיקון שעשה באיסור:

ומש"כ כת"ר וז"ל דהרי א"א להפריש אא"כ קדמה לו מחשבה דנותן עיניו וכיון דהפריש כבר נתקן ע"י נותן עיניו. ואפ"ה תנן במזיד לא יאכל עכ"ל. דבר זה אינו נראה כלל. דאם נימא דנתקן כבר ע"י זה שקדמה לו מחשבה א"כ תקשה מהא דתנן בתרומות פרק ג' משנה ח' ובפסחים (דף ס"ג) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' לא אמר כלום. והא מחשבה מועלת בתרומה והכא קדמה לו מחשבה דתהוי תרומה. ואמאי לא אמר כלום דהא תיכף כשהוא מחשב דתהוי תרומה כבר נתקן. ומאי אכפת לן ובמאי דאמר אח"כ מעשר. אלא דהתם שאני. דהיכי אמרי' דמחשבה מועלת בתרומה. היינו היכא דחפץ להפריש רק במחשבה ואז כשחשב דתהוי תרומה הוה מחשבתו גמר הדבר ואז הוה תרומה במחשבתו לבד. אבל כשמחשב דתהוי תרומה וחפץ להוציא בפה לא במחשבה לבד. א"כ אינו חפץ הוא דתהוי תרומה במחשבה לבד. רק כשיוציא מפיו וכמבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כו' אמר רב ששת לא קשיא הכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא ופירש"י ולא שגמר בלבו להוציא שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו עכ"ל. אלמא דהיכי דמחשבה מועלת אם חפץ להוציא בשפתיו. אז אף שקדמה לו מחשבה אין המחשבה מועלת עד שיוציא בשפתיו, ולכן לא הוה תרומה במחשבה לבד כיון דהוא מתחילה, לא חפץ לעשות התרומה במחשבתו בלבד, וה"נ כשמפריש תרומה. מאי אמרת הא קודם הפרשתו כבר חישב במחשבתו דהוי תרומה. זה אינו. דהא חישב דתהוי תרומה כשיפריש. לא במחשבה לבד. ולכן כל זמן שלא הפריש אין מחשבתו מועלת כלל. דהוה כמחשב דתהוי תרומה על תנאי כשיפריש. וכל זמן שלא הפריש לא נתקיים התנאי. ולכן לא הוה תרומה במחשבתו לבד כל זמן שלא הפריש:

ועלה דכתבתי דחלה ביו"ט אף להנך דפסקו כאבוה דשמואל כו' דרבא מסיק שם מי לא מודה שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה. והיינו מדכתב הרמב"ם פרק כ"ג מהל' שבת הל' י"ד ואין תורמין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותם פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותם בשבת עכ"ל. וא"כ הכא עיקר איסורו לא מפני התיקון שמתקן הפירות דנימא דאין תיקונו מועיל לאותו יום. אלא מפני שם חלה שנותן לה והוה כמקדיש. וא"כ עיקר האיסור הוא מפני החלה ולא מפני תיקון החולין ולא שייך למקנסיה לאסור המותר מקודם. וכתב ע"ז כת"ר וז"ל דהא לפי מש"כ הכ"מ ומהר"י קורקוס דהרמב"ם ס"ל כרש"י והתוס' דבכל המעשרות שרי לאכול אפי' בשבת ע"י נותן עיניו בצד זה. א"כ הרי לא שייך כלל בהגבהת תרו"מ אפי' באי' איסורא דמתקן אלא איסורא דמקדיש. ואמאי כתב הרמב"ם ועוד מפני שהוא כמתקן כו' וכן אמאי במזיד לא יאכל. הלא עיקר האיסור הוא מפני התו"מ ולא מפני תיקון החולין א"ו דהא ליתא עכ"ל כת"ר. ולפי"ז באמת תקשה אמאי קרי להו הרמב"ם מפני שהוא כמתקן. דמאי תיקון שייך כאן במה שגם מקודם היה מותר. אלא דלפי מה שכתיבנא לעיל כ"ז ניחא. דאף אי נימא דהרמב"ם ס"ל דגם בשבת שרי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה. מ"מ תיקון מיהא בעי ובלא התיקון א"א למיכל ואף דהתיקון אפשר לעשות באופן המותר. מ"מ הוא עשה באופן האסור. וזהו תיקונו שמתירו לאכילה מה שהיה אסור מקודם. אבל בחלת חו"ל דגם שקודם הפרשה יכול לאכול בלא שום תיקון ובלא קריית שם לכה"פ, לא שייך לומר שמתקן. דהא אינו מועיל לו תיקונו כלום. כ"א דהוה כמקדיש כיון דקרא שם חלה:

עוד האריך כת"ר להביא חבל אחרונים דהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט. אין זה מטעם מתקן כיון דהוה לצורך או"נ אלא איסורא הוה מפני שאסור להקדיש ביו"ט. ומתוך זה כתב וז"ל וא"כ אפי' אם נאמר דמש"כ הרמב"ם המגביה תרו"מ בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין במזיד לא יאכל כו' מיירי דוקא בא"י. אפ"ה כיון דביו"ט אין האיסור משום מתקן אלא משום דהוה כמקדיש אותם פירות א"כ הרי עיקר איסורו הוא רק מפני התרו"מ ולא מפני החולין, ואפ"ה ס"ל דבמזיד לא יאכל עד מוצאי יו"ט. אלמא דס"ל דקנסינן לי' לאסור המותר וכדפי' עכ"ל. אין בזה כדי תפיסה על מה שכתבתי. דהא בחלת חו"ל אף דאסור להפריש מ"מ החולין מותרים לאכול קודם ההפרשה. ועיקר האיסור אינו חל על החולין בשום פנים רק על החלה. אסור משום דמקדיש. ולכן כשעבר האיסור הרי לא תיקן כלום בזה להעיסה. דגם מקודם שעבר היה יכול לאכול. אבל בהגבהת תרו"מ ביו"ט אף דמשום תיקון החולין היה מותר. מ"מ כיון דסוף סוף אסור להפריש. ויהיה נמי מטעם מקדיש התרומה. אך מ"מ הרי גם החולין אסור לאכול קודם ההפרשה, וא"כ כשמפריש אף שהאיסור משום שמקדיש:

מ"מ הרי האיסור הוא גם על החולין שאסור לאוכלם בלא הפרשה וכשמפריש הרי הועיל גם להחולין שאפשר לאוכלם עתה ושפיר במזיד לא יאכל:

תו על מה שכתבתי ראי' דגם בהך דינא דאין מבטלין איסור לכתחילה אסרינן רק להא דהיה אסור מקודם. כתב כת"ר וז"ל הוא תמוה דלמה הוצרך להביא ממרחק לחמו דלא אסרינן אלא באכילה אבל לא בהנאה כיון שהיה מותר מקודם. הלא טפי היה להביא ראי' זו מהגמרא ערוכה בכתובות ל"ד ע"א וב"ק ע"א ע"א דהמבשל בשבת גופי' אינו אסור אלא באכילה אבל בהנאה מותר. אפי' למ"ד מעשה שבת דאורייתא עכ"ל. אין כאן שום תמיה. דהתם קאמרינן דלמ"ד דאורייתא יליף מקרא דמעשה שבת אסור באכילה מריבוי דקדש היא. אבל מותר בהנאה ממיעוטא דלכם שלכם יהא. אבל למ"ד דמעשה שבת דרבנן. והכי קיי"ל דהא פסקינן דלאחרים מותר במוצאי שבת. וא"כ הטעם הוא מטעם קנסא כדי שלא יהנו מעשיו הרעים ומנא ידעינן דרק באכילה קנסינן למיסר אבל לא בהנאה. ולכאו' מדברי הרמב"ם בפרק ו, מהל' שבת הל' כ"ג שכתב וז"ל ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם עכ"ל מזה יש ללמוד לכאו' שאף בהנאה אסור. אך באמת נראה כיון דהטעם הוא כדי שלא יהנה ממעשה שבת א"כ אסרינן רק מה שמלאכת שבת גרמה לו הנאתו. אם גרמה לו שאר הנאה אז אסרינן לי' בהנאות אלה, אבל אם גרמה לו רק מה שאפשר עתה לאכול ולא שאר הנאות אז אסרינן רק באכילה ולא בשאר הנאה:

ומה שכתב עוד כת"ר וכן בגיטין נ"ד ע"ב בנפלו ונתפצעו במזיד אינו אסור אלא באכילה. אבל בהנאה מותר כיון שהיה מותר מקודם עכ"ל. הוא תמוה דהא התם בערלה קמשתעי דאסור בהנאה גם מקודם. ואיני יודע אנה מצא כת"ר דהנך אגוזי פרך היכי דפצען במזיד דאוסרים אותם רק באכילה. דמדברי הרמב"ם בפרק ט"ז הל' י"ב מהל' מאכלות אסורות משמע דאוסרים כמו שהיה מקודם ומקודם הרי נאסרו התערובות בהנאה ועי' בפרי מגדים יור"ד סי' צ"ט בשפתי דעת ס"ק י"א שכתב וז"ל ולאו דוקא איסורי אכילה ה"ה איסורי הנאה אין מבטלין כמו חלב בחלב דאסור בהנאה אסור להוסיף חלב ולהתיר בהנאה וכל הפוסקים לא חילקו עכ"ל. ועי' מש"כ במשבצות שם ס"ק י"ב. ובחות דעת סי' צ"ט ס"ק ח' כתב וז"ל ועי' ש"ך שהקשה מנר חנוכה. ונראה דיש לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה. דבאיסור אכילה שאינו אסור רק מטעימת טעמא דאיסורא וכיון דמבטל לי' שוב אינו מרגיש הטעם משא"כ באיסורי הנאה כשנוטל ומבטלו הבי נהנה במה שנוטל ומבטלו ולכך אסור לבטלו כו' עכ"ל וראיתי בספר מלא הרועים בערך איסור דרבנן אי מקרי אינו ראוי מדאורייתא אות א' כתב וז"ל ועי' בגיטין (דף כ' ע"א) דלמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי. וקשה דהא מן התורה מבטלין איסור לכתחילה וא"כ גם איסור הנאה חזי ג"כ לאצטרופי וכיון דמן התורה חזי הוא לאיצטרופי פשיטא דכשר הגט. אלא ע"כ צ"ל דכיון דמדרבנן אין מבטלין תו לא חשיב ראוי עכ"ל. מכל דבריהם חזינן דנאסר גם אחר הביטול בהנאה אם ביטל במזיד:

והנה בעיקר קושית המלא הרועים. נ"ל דהנה לפי דברי אא"ז הנודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יור"ד סימן מ"ה לא קשה מידי. דז"ל דזהו דוקא דומיא דזרוע בשלה דהזרוע בעצמה לא נתבטל רק הטעם היוצא ממנו. אבל לבטל יבש ביבש והוא בעין ובאיסורו עומד שאם יבא אלי' ויאמר שזהו האיסור היה נשאר באיסורו לא התירה התורה לבטלה לכתחילה. ואיך אפשר שדבר שאפי' אחר ביטול אם יוכר יהי' אסור והיאך יבטלו לכתחילה הרי עתה הוא מכירו עכ"ל. א"כ הכ"נ הא הוה יבש ולא חזי לאצטרופי דביבש אין מבטלין לכתחילה אף מה"ת. אמנם גם בל"ז לא קשה דהא בעלה של זית כל עלה ועלה מצטרף ואף אותו עלה שכתב עליו הגט ג"כ מצטרף. ולכן הוה נתינה. אבל באיסורי הנאה נהי נמי דמדאורייתא מותר לבטל. אטו אז האיסורי הנאה מצטרפין עם ההיתר דנימא דיש בהאיסורי הנאה כדי נתינה. אנו אומרים רק דנתבטל בההיתר ואינו אוסר את ההיתר. אבל הוא לא מצטרף לשוה פרוטה וכדומה רק דהוה כמי שאינו ואפי' לשיטת הרא"ש בחולין שס"ל שחזר האיסור להיות היתר. אבל מ"מ אין בו חשיבות שיהיה נחשב כדי נתינה דעכ"פ נחשב האיסור כמי שאינו כשנתבטל בההיתר:

ועל מה שהבאתי ראיה מהא דהלבוש כתב באו"ח סי' תנ"ז דאם שכח להפריש חלה מן העיסות של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כו' וכשיבצע בלילה מצה השניה כו' ויקח פרוסה קטנה כו' ומברך להפריש חלה וכתב הח"י שם ס"ק ט' דראוי ונכון לנהוג שלא להמתין עד הלילה. דהא בלא"ה עיסה שנילושה מערב יו"ט אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט. כתב כת"ר ע"ז וז"ל לאו ראיה היא כלל. דהא כבר כתבתי דאם גם ביו"ט אסור בדיעבד באכילה לבו ביום הוא מחלוקת הרמב"ם והרשב"א ז"ל. וא"כ מדכתב הב"י באו"ת סי' תק"ג דעת הרשב"א ז"ל דמותר באכילה מיד באחרונה. וכן מדלא הזכיר כלל בשו"ע שם סי' תק"ו דעת הרמב"ם ז"ל דאם עבר והפריש אסור באכילה עד מוצאי יו"ט, משמע דלהלכה קיי"ל כהרשב"א ז"ל דמותר באכילה מיד וא"כ שפיר הקשו הח"י וגיסו על המ"מ והמנהגים והלבוש דלמה התירו להפריש החלה בלילה הא לכתתילה קיי"ל דאסור להפריש כו' אבל לא היו יכולים להקשות עוד דהא אפי' בדיעבד קיי"ל דאסור באכילה כיון דהוא מחלוקת הרמב"ם והרשב"א ולהלכה קיי"ל כהרשב"א עכ"ל כת"ר. והנה בזה שכתב דלהלכה קיי"ל בזה כהרשב"א לא ברירא לי. דהא עיקר טעמו של הרשב"א הוא כמש"כ הב"י בסי' תק"ג שכתב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין וז"ל דיותר נראה לי להלכה שאפילו היה לו מאכלים אחרים הרי זה מותר. ואעפ"י שהקשו בביצה י"ז ע"ב מהא דתנן המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ואוקימנא בדאית לי' פירי אחרינא כו' אני אומר שלא עמדו הדברים במסקנא. שהרי חזרו והקשו מן המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' ופירקו איסורא דשבת שאני מסתברא לי דהשתא דאתית להכי כולהו אינך נמי איסורא דשבת נינהו ובהנהו הוא דאסרי במזיד דידהו אבל ביו"ט כלל לא דמעיקרא הוא דמהדר לפרקינהו כדי שלא תחלוק בין שבת ליו"ט, אבל בסוף דלא קם לי' פריק פירוקא אחרינא דסגי לכולהו עכ"ל. וא"כ לדידי' הך תירוצא דאית לי' פירי אחרינא לא קם לי'. והא התוס' בשבת (דף מ"ג ע"א) ד"ה טבל כתבו וז"ל וקשה להרשב"א דתנן במס' תרומות המעשר בשבת כו' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא דעבר ותיקנו משמע במזיד כו' ונראה דנקט עבר כגון דלית לי' פירי אחרינא עכ"ל משמע דלדידהו הך תירוצא קם לי ואם קם נמי הא דמדמי יו"ט לשבת וזהו כשיטת הרמב"ם ואף דלהרמב"ם ז"ל גופיה הך תירוצא דאית לי' פירי אחרינא לא קם כמו שכתב בלחם משנה פרק ו' הל' י' מהל' יו"ט היינו דמפרש דכיון דקאמר אי נמי אפשר בשאלה דהדר בי' מהך תירוצא דאית לי' פירי אחרינא כלומר אפי' לית לי' פירי אחרינא אפשר לשאול מחבירו. אבל מ"מ הא דמדמי יו"ט לשבת קם לדידי'. ועי' במגן אברהם סי' ת"ה ס"ק י"ד ועוד דאמרינן בביצה (דף י"ד ע"ב) רב פפי אקלע לבי מר שמואל אייתי לי' דייסא ולא אכל. הרי דגם ביו"ט ג"כ במזיד לא יאכל והביאוה הרי"ף והרא"ש להלכה. ועי' במגן אברהם סימן תק"ד ס"ק ה' שכתב וז"ל משמע בגמ' (דף י"ד) אם כתש בגדולה לא יאכל ממנה. ואפשר דוקא אדם חשוב צריך להחמיר עכ"ל. ואפשר דמה שכתב דדוקא אדם חשוב צריך להחמיר היינו דשם יש להסתפק אם נעשה באיסור דלמא באמת עבדי בקטנה. ולכן רק אדם חשוב צריך להחמיר אבל היכא דידעינן בודאי דנעשה באיסור אפשר דלכל אדם אסור ואפשר דהרשב"א ס"ל דרב פפי מחמיר על עצמו היה משום דמדינא ביו"ט מותר. ובשיטה מקובצת בביצה שם כתב דבאמת מר שמואל לא היה סומך על עבדי פריצי רק דאע"ג דהוו פרוצין במילי דעלמא באיסורי בדיקי גבייהו ואפילו הכי רב פפי החמיר על עצמו ולא סמך על בדיקות דמר שמואל אבל אי לאו הכי מדינא אסור. וע"ש שכתב בשם הריטב"א וז"ל דהוא רצה להחמיר על עצמו דאילו מדינא שרי דהא קיי"ל כר' מאיר התם במס' שבת ובחולין דאמר המבשל בשבת שיאכל בו [ביום] לאחרים עכ"ל הרי דרק מהך טעמא הוא דהחמיר על עצמו דמדינא גם בשבת שרי. והיכא דמדינא אסור גם ביו"ט אסור והרי"ף והרמב"ם שהביאו הך דרב פפא בסתמא. משמע דס"ל דמדינא אסור משום דפסקו כר' יהודה דבמזיד אף לאחרים אסור בו ביום. וכמבואר בדבריהם בכמה דוכתי. ועכ"פ הי"ל להחק יעקב להקשות כן לפי שיטת הנך ארייותא:

ואמנם רואה אני שכת"ר אזיל בתר אפכא דהא דכתב להביא ראיה דלהלכה קיי"ל כהרשב"א מהא דלא הזכיר כלל בשו"ע סימן תק"ו דעת הרמב"ם ז"ל דאם עבר והפריש אסור באכילה עד מוצאי יו"ט. והא כבר כתבתי בתשובתי הראשונה דגם לפי דעת הרמב"ם אף אם עבר והפריש מותר באכילה בחלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש. וגם כבר הבאתי דברי בעל משנה ברורה שכתב באמת דלהרמב"ם אסור במזיד. ומהא דכתב הב"י באו"ח סי' תק"ג דעת הרשב"א דמותר באכילה מיד באחרונה. עדיפא היה לו להביא דהא בסימן תקכ"ז סעי' כ"ג פסק מפורש כהרשב"א. אך לפי דברי מהרש"ל שהביא הט"ז בס"ק י"ב בסי' תקכ"ז משמע דמפרש דברי המחבר דוקא באין לו מה יאכל וזהו דלא כהרשב"א ז"ל:

ומה שכתבתי מהך דכתב הריטב"א בשם רבינו יונה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה. והיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה כו' עכ"ל והיינו כמש"כ דדבר שיש תיקון בגופו קנסינן ליה שלא לאכול כמו שלא נעשה התיקון. אבל היכא דאף בלא התיקון מותר היה לאכול א"כ אין זה תיקון בגופו. וע"ז כתב כת"ר וז"ל לאו מלתא היא דהרי בחולין ט"ו ע"א אמרינן במבשל ראוי לכוס הרי דאף במבשל דבר שאף בלא התיקון מותר היה לאכול מקרי תיקון בגופו ואסור באכילה עכ"ל תמה אקרא על כת"ר הא במבשל בודאי תיקון בגופו מקרי דתיקון גמור הוא. דהא כשמבשלו יפה לו לאכילה יותר ממה שהיה ראוי לכוס. ובגמרא אמרי' כן רק כדי שלא יהא ע"ז איסור מוקצה דכיון דראוי לכוס עכ"פ ראוי הוא לו ולא אקציה מדעתיה. אבל בודאי כשמבשלו תיקונו תיקון יפה. מה שאין בעיסה שנוטל ממנה חלה שאין זה תיקון כלל. דגם מקודם נטילת החלה ראוי לו לאכול באותו אופן שלאחר נטילה. ואף להנך דס"ל דצריך לשייר מעט יותר מכדי הפרשת חלה. מ"מ בהנך השאר אין לו בזה שום תיקון. והא גם במבשל כשאין הבישול עושה לו שום תיקון אף דעביד איסורא. מ"מ אין המאכל נאסר. כיון דאין נהנה כלל מהבישול. וכדאיתא באו"ח סימן רנ"ז סעיף א' דבעומד בחמימותו כשעה ראשונה מותר כיון דאינו נהנה כלל. אף דעביד איסורא וה"נ כן הוא:

ועוד כתב כת"ר להקשות מהך דרש"י והתוס' והרמב"ם והרשב"א והסמ"ק שמתירין לאכול ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. ולפי שיטת רבינו יונה דצריכין שינוי בגופו אמאי תנן המעשר בשבת במזיד לא יאכל. וע"כ דהיינו משום דגם במעשר מקרי שינוי בגופו משום דשינוי השם כשינוי מעשה דמי. דמעיקרא טבל והשתא חולין ע"כ תוכן דברי כת"ר. ואיני יודע היכן מצא כת"ר בדברי רבינו יונה שצריכין שינוי בגופו. רבינו יונה קאמר רק שצריכין תיקון בגופו היינו שמעשה שבת יגרמו לו תיקון שמועיל לו ונהנה ממנו. וא"כ לא קשה כלל מהנך דס"ל דיכול לאכול מצד זה ולתת עיניו בצד זה אמאי תנן המעשר בשבת במזיד לא יאכל. דהתם סוף סוף עשה תיקון בגופו במה שמעשר, וכמו שכתבתי לעיל שקודם שמעשר אינו יכול לאכול ומעשה שבת שעשה שמעשר בשבת היא שגרמה לו תיקונו והנאתו:

עוד כתב כת"ר דהרמב"ם לית לי' הא דרבינו יונה. מדכתב בפרק ו' מהל' שבת הל' כ"ד פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו. במזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת עכ"ל. הנה בספר נשמת אדם כתב דהרמב"ם ס"ל כרבינו יונה. ובאמת כיון דהרמב"ם כתב דבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו עכ"ל הרי מפורש ס"ל כרבינו יונה ז"ל. והא דכתב שם במזיד לא יאכלו. נראה לענ"ד דהתם טעמא אחרינא איכא. דהנה הרמב"ם בפרק ה' הל' י' יום טוב כתב וז"ל פירות שיצאו חוץ למקומן וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומם מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס עכ"ל. וכבר הקשו רבים דהא לכאורה דבריו אלה סותרים את מה שכתב בהל' שבת פרק ו' הל' כ"ד שהובא לעיל. ונראה לענ"ד לומר בזה דהנה כשנדקדק בלשון הרמב"ם דבפרק ו' מהלכות שבת ששם כתב וז"ל פירות שיצאו חוץ לתחום. ובפרק ה' מהלכות יו"ט כתב שיצאו חוץ למקומם ולא נקט שיצאו חוץ לתחום כמו שכתב בהל' שבת, לכן נראה לענ"ד דהנה בהל' יו"ט מיירי הרמב"ם ז"ל מדין קנין שביתה ולכן כתב פירות שיצאו חוץ למקומם. היינו דרק חוץ למקומם יצאו. אבל אין זה חוץ לתחום לאותו שהוציאם שהוא עירב לרוח זה שהוציאם. וא"כ הוציאם שם שלא בעבירה. וקמ"ל דלא אבדו שביחתן הקודמת אף שהוציאן זה והחזירן במזיד כיון שהוא לא עשה עבירה, דלדידיה כיון שעירב לרוח זה שרי ליה לילך. רק דכיון דהפירות הן כרגלי הבעלים. ולהבעלים אין זה מקומם. אבל בהל' שבת מיירי באיסור אכילה למי שעבר עבירה בשבת ועשה מלאכה. ומדנקט פירות שיצאו חוץ לתחום דהיינו שאף אותו שהוציאם לדידיה נמי היה חוץ לתחום. וא"כ כשהוציאם והחזירם בשוגג יאכל. כיון שלא עשה בגופן עבירה. אבל אם הוציאם והחזירם במזיד. א"כ כיון שבשעה שהוציאם א"א היה לאוכלן כיון שהם חוץ לתחום. ובמה שהכניסם לתוך התחום קא מתהני ממעשה שבת שעשה בעבירה שהביאם בתוך התחום במזיד ואיהו קעבד בהא איסורא דשבת. דהא לדידיה ג"כ הוה חוץ לתחום.

ועוד נראה לומר בזה בפשיטות. דהנה המגיד משנה והלחם משנה פרק ו' מהל' שבת הקשו אמאי נקט חוץ לתחום אפי' בתוך התחום נמי אסור משום דהעבירן ד' אמות ברשות הרבים. ונראה לענ"ד דבשוגג לא קנסינן מפני שלא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, אבל מ"מ נהנה הוא ממעשה שבת. דהא כשיצאו חוץ לתחום א"א לו לאכלם. דהא הוא אינו יכול לצאת חוץ לתחום, ולקבלם בחזרה ג"כ אי אפשר כ"א בעבירה. דהעברה ד' אמות ברה"ר אסור בשבת משו"ה במזיד לא יאכל. דהא תיקן לו באיסור שבת שעתה אפשר לו לאכול כשהביאם בתוך התחום. משא"כ בתוך התחום כשהעבירן ד' אמות ברשות הרבים אף דעביד איסורא. מ"מ הא לא מתהני ממעשה שבת דגם מתחילה אפשר היה לו לאכול אם הלך אצל הפירות. ועי' מש"כ הרמב"ן בחידושיו לעירובין (דף מ"א) בשם רבינו יעקב ז"ל. אך ביו"ט אינו כן. דאינו נהנה כלל ממעשה יו"ט. דהא אפשר לו להביאן אצלו ולאכלם ע"י מי שעירב לרוח זה והוצאה מותר ביו"ט. פירות משו"ה אף שהביא מי שלא עירב לרוח זה ועבר עבירה במזיד ג"כ מותר דהא לא קמתהני ממעשה יו"ט. ואף לפי מה שכתבתי לעיל דהיכא דאפשר לעשות בהיתר אם עשה באיסור אסור. היינו היכא דיש תיקון בגופו. אבל הכא אין זה תיקון בגופו רק דקמתהני ממעשה שבת או ממעשה יום טוב וכיון דאפשר לו ליהנות שלא בעבירה אין זה נקרא קמתהני מעבירה:

ידידו דוש"ת חיים פישל עפשטיין החופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה