אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק אורח חיים › סימן יז

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אורח חיים · סימן יז

סימן טז

בע"ה יום ב' י"א סיון תרס"ו לפ"ק הראזאווא יצ"ו:

לידידי הרב הגאון מהור"ר זאב אברך שליט"א חרב במאזייק מה שחקר כת"ר במשרתת שהפרישה חלה ביום טוב ברשות בעל הבית מעיסה שנילושה מערב יו"ט. והביא כת"ר דעת החולקין בגלגל עיסה מערב יום טוב אם מפריש ממנה חלתה ביו"ט. דיש מהראשונים שפסקו דהלכתא כרבה בביצה דף ט' ע"א) שיכול להפריש. אך רוב הפוסקים פסקו כאבוה דשמואל דאם גלגל מערב יו"ט אינו יכול להפריש ביו"ט. והמחבר והרמ"א באו"ח סימן תק"ו סתמו כהנך דאין מפרישין והכי נקטינן שלא להפריש ביו"ט מעיסה שנילושה מערב יו"ט. אך בדיעבד אם כבר הפרישה. דעת כל הפוסקים דמה שעשו עשוי. וזהו אם המשרתת הפרישה בשוגג אז מותר לאכול אף ביו"ט. אבל אם היא מזידה לפי שיטת הרמב"ם שפסק בפרק כ"ג מהלכות שבת דבמזיד לא יאכל. א"כ אסור עד מוצאי יו"ט. ולשיטת הרשב"א שהביא הב"י באו"ח סימן תק"ג דרק בשבת מזיד לא יאכל. אבל לא ביו"ט. הכי נמי אף אם מזידה מותר מיד עכת"ד כת"ר:

ולענ"ד נראה דאף לפי שיטת הרמב"ם אף אם מזידה מותר מיד. כיון דקודם הפרשתה היה מותר לאכול דקיי"ל כשמואל דאמר בביצה (דף ט' ע"א) דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וא"כ איך שייך למימר דנקנסי' דיהי' אסור אף מה שהיה מותר מקודם. וכן כתבו מפורש התוס' בסוכה (דף כ"ג ע"ב) ד"ה שני לוגין וז"ל ואי הוה שרי למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש לא היה ראוי לקונסו אפילו עבר ותיקן עכ"ל. והא כל האחרונים דחו דברי המרדכי שכתב בפ"ק דביצה דאסור לאפות ביו"ט העיסה שנילושה מערב יו"ט. דהיכא אמרינן אנן במזיד אסור לאכול. היכא דכל עיקר תיקונו היה להתיר באכילה, כגון בארץ ישראל דאסור לאכול קודם הפרשה. אבל בחלת חו"ל דגם קודם הפרשה מותר לאכול א"א למקנסי' לאסור המותר מקודם. והא ר"ח והנך דס"ל כותי' דפסקו כרבה דס"ל דאף עיסה שנילושה מערב יו"ט מפריש חלתה ביו"ט. מפני שאינו מתקן כלום דגם קודם הפרשה יכול לאכול. ואף דלהנך דפסקו כאבוה דשמואל אסור להפריש ביו"ט חלה מעיסה שנילושה מערב יו"ט. היינו משום דרבא מסיק שם בביצה (דף ט' ע"א) מי לא מודה שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה לזרים. והיינו מדכתב הרמב"ם בפרק כ"ג הל' י"ד מהל' שבת ואין מגביהין תרומה ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שיפריש. ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת עכ"ל. וא"כ הכא אף שזכר הרמב"ם טעמא שהוא כמחקן אותן בשבת אך משמע דעיקר איסורו אינו מפני התיקון שמתקן הפירות דנימא דאין תיקונו מועיל לאותו יום. אלא מפני שם חלה שנותן לה והוה כמקדיש. וא"כ עיקר האיסור הוא מפני החלה ולא מפני החולין ולא שייך למקנסי' לאסור המותר. וראיתי בספר שו"ת משכנות יעקב חלק או"ח סי' ק"מ שכתב ג"כ דעיקר האיסור הוא משום דאין מקדישין:

והא גם בהך דאין מבטלין איסור לכתחילה כתב הש"ך ביור"ד סימן צ"ט ס"ק י"ב דדוקא כשישראל לוקח ביוקר מעכו"ם אסור דאי לאו הכי אין טעם לאסרו למוכרו לישראל. דהא לא אהנו מעשיו הרעים עכ"ל. ובפרי חדש התיר למכור אף ביוקר לישראל הרי אסרינן התם רק באכילה כמו שהיה אסור מקודם. אבל לא אסרינן בהנאה כיון שהיה מותר מקודם, ודכותי' הכא לא אסרינן מה שהיה מותר מקודם:

וראי' לזה נ"ל דהנה הלבוש כתב באו"ח סימן תנ"ז דאם שכח להפריש חלה מן העיסות של מצות המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כך שלימות על הקערה וכשיבצע מצה השניה לשנים לשמור חציה לאפיקומן אז יניח השתי מצות השלימות כו' ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה כו'. וכתב בספר חק יעקב סי' תנ"ז ס"ק ט' דראוי ונכון לנהוג שלא להמתין עד הלילה דהא בלא"ה עיסה שנילושה מערב יו"ט אסור להפריש ממנה ביו"ט עכ"ל ולפ"ז אמאי התירו להפריש בלילה הא קיי"ל דעיסה שנילושה מערב יו"ט אין מפרישין ממנה חלתה ביו"ט ואסור באכילה אפי' בדיעבד, א"ו דלא אסרינן מה שהיה מותר מתחילה. ואף דעביד איסורא והפריש מ"מ מותר לאכול. והנה אף שראיתי שכדברי כת"ר כתב בספר משנה ברורה בסי' תק"ו ס"ק כ'. אך לענ"ד נראה כמו שכתבתי דלא קנסינן לאסור מה שהיה מותר מקודם:

ועוד נ"ל ראיה דהנה אהא דכתב המרדכי בפ"ק דביצה סי' תרנ"ד גלגל עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה חלה ביו"ט והכי קיי"ל וה"ה דאין לאפות ביו"ט כיון שאין יכול לאוכלה, וע"ז תמה הב"י אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בחוץ לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש. ובספר אלי' רבה כתב דהמרדכי מיירי כשהפריש חלה דאינו נאכל כמבואר בסעיף ד'. ע"כ כתב דאין לאפות החלה ביו"ט. ואי נימא כדברי כת"ר דאם מפריש במזיד לא יאכל. הו"ל למימר דכונת המרדכי היא דאם הפריש חלה במזיד דאין לאפות כל העיסה כיון דבאופן זה אסור לאוכלה. א"ו דכיון דגם בלא הפרשתו יכול לאוכלה דהא אוכל והולך ואח"כ מפריש א"כ אף דהפריש במזיד לא קנסינן ליה לאסור מה שהיה מותר מקודם:

ובחידושי הריטב"א בעירובין (דף מ"א ע"ב) כתב בשם רבינו יונה וז"ל דאפילו בשבת לא מיתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה בר"ה או הוצאה והכנסה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה. והיינו דנקטינן. בכל דוכתא מעשה שבת וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל והיינו כמו שכתבתי דדבר שיש תיקון בגופו קנסינן ליה שלא לאכול כמו שלא נעשה התיקין. אבל היכי דאף בלא התיקון מותר היה לאכול א"כ אין זה תיקון בגופו. והרמב"ן בחידושיו שם בעירובין (דף מ"א ע"ב) כתב עוד מפורש יותר בהך דאמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומם וכתב משום דאין זה נהנה ממעשה שבת כיון דגם מתחילה היו מותרים לו:

ולכאורה הרמב"ם דפסק בפרק ו' הל' כ"ד מהל' שבת פירות פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו כו' במזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת עכ"ל א"כ ס"ל לכאורה אף דהיכי דמקודם היה היתר ג"כ נאסר. נראה לענ"ד דהרמב"ם מפרש כמו שכתב הרמב"ן שם לשיטת דברי האומר שאם חזרו למקומם במזיד הפסידו את מקומם. כיון שבשעה שיצאו חוץ לתחום אז היה אסור לדידי' א"כ אין זה נקרא שהיו מותרים מקודם, כיון שכבר היה חל עליהם שם איסור:

והנה התוס' בעירובין (דף מ"א ע"ב) ד"ה לא הפסידו שכתבו ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא עכ"ל. א"כ מדמיאנו בסברות של רבינו יונה והרמב"ן ז"ל ומדמו הא להך דמבשל בשבת משמע לכאורה דבכל גונא אסור, אך הנראה לענ"ד בדעת התוס' דהנה לכאו' דבריהם תמוהים כמו שהקשה המגן אברהם בסי' ת"ה ס"ק י"ד דהא המטביל כליו והמעשר דאיסורא דרבנן נינהו וקנסינן כדאיתא בפרק ב' דתרומות. ומה שכתב המג"א דצ"ל דדוקא בדאית ליה פירא אחרינא וכדאיתא פ"ב דביצה כ"כ הרא"ש והכא מיירי בדלית ליה פירא אחרינא עכ"ל, כבר הקשה ע"ז בקרבן נתנאל בעירובין פ"ד סי' ב' ס"ק ז' וז"ל ולא נהירא דא"כ הוה לי' לרבינו והרי"ף לפרש דבאית לי' פירא אחרינא אסור למאן דאפקא עכ"ל ובירושלמי עירובין פ"ד הל' א' בשירי קרבן הקשה וז"ל וכתב המג"א כו' ותימא א"כ תפשוט לי' הא דבעי בבבלי פ"ב דביצה עבר ואפה מהו ומסיק ת"ש המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ומשני בדאית לי' פירא אחרינא פי' דליכא למפשט דאיכא לאוקומי מתני' בדאית לי' פירא אחרינא וכיון דשמעינן מברייתא דהכא דבדוקא בדאית לי' פירא אחרינא איירי מתני' א"כ איכא למפשט שפיר כי היכא דמתירין כאן בדלית לי' פירא אחרינא אפי' במזיד ה"ה עבר ואפה ביו"ט דשרי בדאית לי' ובדלית לי' אסור כמתניתין עכ"ל, ומה שכתבו בספר מרכבת המשנה ובשירי קרבן שם לתרץ קושית המג"א דלא קשה ממעשר דלא שייך למימר גבייהו דאנוסים הם שהרי קודם שעישרן לא היו ראוים לאכילה משא"כ בפירות אלו שהוציאן והחזירן ודאי אנוסין הם שהרי אילו לא הוציאן נמי מותרין היו, אבל ממבשל קשיא להו שפיר דמבשל איירי בראוי לכוס קודם הבישול וכדמפורש בחולין (דף ט"ו ע"א) עכ"ל. דא"כ יש לתמוה הא גם במטביל שרי מקודם להשתמש בו דברים טמאים ומ"ט לא מקשו ממטביל אלא הנראה דאף ממטביל לא קשיא להו דבמטביל הא דיכול היה להשתמש בהם דברים טמאים גם עתה לא נאסר ולהשתמש בטהרה היה מקודם ג"כ אסור. וגם במטביל כלים הנקנים מעכו"ם אינו יכול להשתמש בהם וע' מש"כ הרב המגיד בפ"ד מהל' הל' י"ח, אבל ממבשל קשיא להו דהתם נמי להנך פוסקים דסברי דיש בישול אחר בישול וקדירה שנצטננה והרתיחה ותיקן אותה א"כ נאסרה ואף שאח"כ שוב הצטננה ואזדא לי' תקונה נשארה באיסורה כיון דנאסרה פעם אחת. וא"כ הכא נמי הא כשהוציא הפירות חוץ לתחום נאסרו ומ"ט כשחזרו למקומם חזרו להתירם, ותירצו דמבשל הוא איסור דאורייתא ולכן נשארה באיסורה. אבל באיסור דרבנן חזרה להתירה כשנסתלק התיקון. ולפ"ז מדברי התוס' עוד ראיה לדברי. דמשמע מדבריהם שם דבאיסור דרבנן כל שנסתלק התיקון חוזר להתירו, וכ"ש היכא דלא נעשה תיקון כלל דלא נאסר:

ובהגה' אשר"י פ"ג דשבת סימן ב' נסתפק בהא אם כבר היה ראוי לאכילה ואיננו נהנה כ"כ אם קנסוהו רבנן או לא. ובפרי מגדים באו"ח סי' שי"ט באש"א ס"ק א' הניח בצ"ע אם בירר ב' מיני אוכלין דאפשר לאכול כך אם אסור לאותו שבת כיון דלא נהנה ממלאכת שבת. ולפי מה שכתבתי נפשט הספק:

והא דכתב בבית שמואל באהע"ז סימן ה' ס"ק י"ז דישראל שסירס או שסירס העכו"ם בשבילו דאסור לאכול ממנו. אפשר שזהו נמי תיקון לאכילה. ועי' מש"כ הט"ז שם ס"ק ט'. ובפרי מגדים ביור"ד סי' צ"ט בשפתי דעת ס"ק י"ב כתב באמת לתמוה על הב"ש וז"ל מ"ש ביור"ד צ"ט לא ידענא דכאן מבטל איסור וקנסו משא"כ בסירוס דאין מעלה כ"א לחרישה אכילה אין לאסור בשביל זה דלא אהני ליה מעשיו הרעים לאכילה ודוחק לומר שהשור משובח בכך עכ"ל:

ומלבד זאת הא כתב המג"א גבי טבילת כלים בסימן שכ"ג ס"ק י"א דאם עבר והטביל דיש להקל בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחילה. א"כ ה"נ הא רבו הפוסקים כרבה דמפריש ביו"ט מעיסה שנילושה מערב יו"ט וא"כ כשהפרישה בדיעבד יש להקל. והא עלה דכתב המג"א בסי' תק"ו ס"ק ג' דאם חל ערב פסח בשבת ושכח להפריש חלה מלחם חמץ שאפה לשבת שאין לזה תקנה. הא רבו החולקים עליו בזה וס"ל דבדיעבד יפריש חלה בשבת. עי' בקרבן נתנאל פ"ק דביצה סי' י"ג ס"ק ס' ובספרו נתיב חיים בסי' תק"ו ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' צ"ו, ועי' בספר ישועות יעקב או"ח סימן תק"ו סק"ה שכתב וז"ל והנה בגוף הדבר הלכה כמאן הרבה פוסקים כרבה כו' וכיון דמלתא דרבנן הוא היה לנו להקל. אך כיון דאפשר לעשות תקנה זו שיהי' אוכל והולך ואח"כ מפריש. אבל בשכח להפריש חלה בשבת ע"פ שא"א בענין אחר נראה לסמוך על דעת המקילין בהפרשת חלה ביו"ט היינו בחלת חו"ל עכ"ל. ומהאי טעמא נמי יש להתיר בדיעבד אם הפריש. ועוד הא יש מהראשונים שפסקו כאבוה דשמואל דאם גילגל עיסה מערב יו"ט אינו יכול להפריש חלה ביו"ט וכתבו דאף דאיכא מניעת שמחת יו"ט אך כיון דיכול לאכול ואח"כ להפריש אין כאן מניעת שמחת יו"ט. ובכה"ג שהפריש כבר אם נאסור לו לאכול הא איכא מניעת שמחת יו"ט א"כ מה"ט נמי אף. לדידהו יש להתיר.

עוד כתב כת"ר דלתירוץ השני שבתוס' בבא מציעא (דף י' ע"ב) גבי אין שליח לדבר עבירה דגם גוף השליחות בטל. א"כ כיון דהיא הפרישה בעבירה ביו"ט א"כ בטל גוף השליחות ולכך גם ההפרשה בטלה. ולא כתב כת"ר דיש נ"מ בין אם אמר לה מערב יו"ט שתפרוש חלה. לאם אמר לה ביו"ט גופי'. דאם אמר לה בערב יו"ט שתפרוש חלה והיה לה שהות להפריש בערב יו"ט אז אין השליחות בטלה כמו שכתב במשנה למלך בהלכות גניבה פ"ג הל' ו' דאם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור מתשלומי דו"ה דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה ה"נ לענין הטביחה לא נעשה שלוחו כו' אבל האומר לשלוחו שישחוט והלך השליח ושחט בשבת חייב המשלח כו' ואם השליח עשה איסור אחר דהיינו ששחט בשבת אין זה מעלה ומוריד כלל שהרי בעיקר השליחות לא נצטרף עמו איסור אחר עכ"ל. ובחידושי על הרמב"ם הבאתי סמוכין לדברי המשנה למלך ממה שכתבו התוס' בכתובות (דף ע' ע"ב) ד"ה ופרנס וז"ל ולא דמי להא דמסקינן בריש פרק בתרא דע"ז אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו חן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך. דהתם לא קאמר לי' דליתב להו איסורא הלכך לאו שליחותי' עביד אי יהיב להו יין נסך. אבל הכא שליחותי' קא. עביד כי יהיב לה שום מזונות עכ"ל והיינו משום דכיון דלא אמר ליה דליתב להו איסורא א"כ החנוני דיהיב להו יין נסך אדעתי' דנפשי' קעביד ואין זה מהשליחות וא"כ עיקר השליחות אינו בעבירה ולא הכא דעיקר המזונות בעבירה, א"כ בכל אופן שיעשה שליחותו הוא בעבירה ועיקר השליחות היא בעבירה ולא אדעתי' דנפשי'. והכא נמי אם אמר לה בערב יו"ט שתפרוש חלה א"כ היה לה להפריש בערב יו"ט בלא עבירה. ומה שהפרישה ביו"ט אדעתא דנפשה קעבדה ואין השליחות בטלה:

ובהאי ענינא תירצתי מה שהקשה בספר קצות החושן סימן קפ"ב ס"ק ב' על אא"ז הנודע ביהודה שהעלה בגט שניתן ע"י שלית בעל כרחה דאינו גט כלל כיון דהיכא דאין שלית לדבר עבירה המעשה בטל וכמש"כ תוס' פ"ק דמציעא (דף י"א). וכיון דאיכא חרדר"ג שלא לגרש בעל כרחה הוה לי' שליח לדבר עבירה והמעשה בטל. וכתב בקצוה"ח וז"ל ולענ"ד נראה דהיכא דעושה שליח סתם לגרש וכו' והשליח נתן הגט בע"כ דכה"ג שפיר הוי גט כו' ומה שנתן לה בע"כ ועבר בחדר"ג הו"ל כאילו עשה עבירה מדעתו כו' וכמ"ש כיוצא בזה במשנה למלך פ"ג מגניבה גבי טביחה דיש שלד"ע כו' ואם עשאו שליח בסתם לטביחה והלך השליח וטבחו בשבת דבזה כיון דלא עשאו שליח לזה גוף השליחות לא בטל. וא"כ נראה דה"ה אם עשאו שליח בסתם לגרש ושליח מדעתי' דנפשי' נתן לה הגט בעל כרחה דבזה עיקר השליחות לא בטיל עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא דמי. דהנה הא דכתב המשנה למלך דאם הוא אמר לו שישחוט סתם אז הוי שליח אף אם שחט בשבת משום דהא דשחט בשבת בעבירה אדעתי' דנפשי' קעביד דהוא לא אמר לו שישחוט בשבת. אין זה משום דלא אמר לו בפירוש שיעשה העבירה דזה אין מעלה ואין מוריד. דהא היכי דהוא שוגג ג"כ אמרינן דאין שלית לדבר עבירה. והתם בודאי לא אמר לו בפירוש שיעשה העבירה דאל"כ לא הוי שוגג. ועי' קידושין (דף מ"ב) דבמעילה יש שליחות לד"ע משום דיליף חטא חטא מתרומה ואף דבמזיד ליכא מעילה ועי' תוס' שם. ועי' בחי' הריטב"א ותוס' רי"ד שם ובשיטה מקובצת בבא מציעא (דף י') אלא דהעיקר הוא אם יכול השליח לקיים השליחות דיקא בעבירה או אם אפשר לו לקיים השליחות אף שלא בעבירה. דאם אמר לו סתם שישחוט א"כ אפשר לקיים השליחות שלא בעבירה ג"כ כשישחוט בחול. אך אם אמר בפירוש שישחוט בשבת אז אם חפץ לקיים השליחות הרי מוכרח הוא לעשות העבירה. וה"נ אף אם אמר לו בסתם שיגרש אשה זו ואף שבמשמעות השליחות אינו במשמע שיעשה עבירה ושיגרש אותה בעל כרחה. אך אם היא אינה חפצה לקבל הגט א"א לו לעשות השליחות בלא עבירה ולא בדידיה תלי' מלתא ואם רוצה לעשות שליחותו מוכרח הוא לעשות עבירה וא"כ שליחותי' בטלה:

ועוד עלה על דעתי לומר בגוף דבר זה אף אי אמר לה ביו"ט שתפרוש היום חלה ואז בודאי הוה השליחות בדבר עבירה והשליחות בטלה. מ"מ ההפרשה מועלת דהנה בכל מקום דהשליחות בטלה גם המעשה בטל. היינו היכא דהפעולה צריכה שתעשה מכח המשלח ולא שתעשה ממילא וא"כ כיון שהשליחות בטלה א"כ, שוב לא נעשה הפעולה מכוחו ולכן אין מועיל כמו גבי קידושין דנקטו התוס' בב"מ (דף י) או גבי גירושין דכתב אא"ז בנו"ב. דהתם צריכין פעולה מכת המשלח. אבל היכא דאין צריכין פעולה מכת המשלח ואף שנעשה ממילא ג"כ מועיל לא אכפת לן כלל אם השליחות בטלה. דמ"מ הפעולה הא נעשה. והכא נמי כיון דתרומה ניטלת במחשבה וכן נמי תלה עי' ביור"ד סימן של"א סעיף מ"ו בביאור הגר"א ז"ל ס"ק צ"ב. וא"כ כיון שהבעה"ב מתרצה במה שהפרישה. בודאי הוה הפרשה מעליא. ואף שמצד הפרשתה לא היה מועיל. מ"מ מצד ריצוי שלו זהו מועיל לעשותו חלה. וכיון שנתרצה במה שהפרישה א"כ בודאי הוה תלה. דגם אם לא הפרישה היא כלל רק מאיזה סיבה נפרשה מעצמה חתיכת עיסה והוא היה מתרצה שתהי' חלה בודאי היה מועיל. ועי' בעירובין (דף ל"ז ע"ב) א"ל אביי אלא מעתה היו לפניו שתי רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה כו' ואם היה אומר רק אם ירדו גשמים יהא זה תרומה על זה לא יותר לא היה תלוי כלל בשיריה ניכרים ולא בדיני ברירה והיה מועיל. ומה שהפרישה לא גרע מאם ירדו גשמים על החתיכה ההיא והתרצה שהחתיכה שירדו גשמים עליה שתהי' חלה. או אם אמר בתנאי שאם ירדו גשמים וכשירדו כיון שנתרצה הוה תרומה דכיון שהתרצה הרי ריצוי דידי' מועיל. ובב"מ דף כ"ב ע"א אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד כו' וכתב בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ז"ל ואע"ג דהא אוקימנא לעיל שאני התם דשויה שלית. ה"מ לדון על תרומה דלמפרע אבל להבא אפי' בדלא שויה שליח סגי עכ"ל. והיינו כמו שכתבתי דכיון דאמר כלך אצל יפות ונתרצה בהפרשה. א"כ ממילא הוה תרומה כיון דניטלת במחשבה והוא הא התרצה. וא"כ הכא נמי נהי דהפרשתה לא היה מועיל מפני שעיקר השליחות נתבטלה מ"מ כיון שנתרצה בהפרשתה א"כ מעתה מה שהפרישה הוה תלה משום ריצוי דידיה:

וראיתי בספר שו"ת משכנות יעקב חלק יור"ד סי' ס"ת שחקר במי שתרם או הפריש חלה שלא מדעת בעה"ב ובא בעה"ב וניכר מדבריו שדעתו מסכמת כגון שאמר כלך אצל יפות מה דינו. ולכאורה לפי מה שכתבתי הוה חלה דנהי דמצד הפרשתו לא היה מועיל. אך כיון שדעתו מסכמת א"כ הך ריצוי עושה חלה או תרומה שניטלין במחשבה. אך הנראה בזה דיש נ"מ בין אם מסכים שיהי' החלה או התרומה חלה או תרומה או אם אמר כלך אצל יפות. דהנה לפי מה דכתיבנא יש להבין בהא דמקשה בב"מ דף כ"ב לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהא דתניא כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם כו' הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה כו' אמאי בעידנא דחרם הא לא הוה ידע. ומאי קושיא דלו יהא נמי דבעידנא דת ם לא הוה ידע. הא עכשיו ממה שאומר כלך אצל יפות ונמצאו יפות מהן חזינן מזה דנתרצה ממה שתרם וא"כ ריצוי דידי' מהני לשויה תרומה אף דבעידנא דתרם לא ידע. ע"כ נראה דאם מהא דהתרצה משמע דחפץ שיהי' תרומה או תלה מה שהפריש זה בודאי שזה היה מועיל. אך מה שאומר כלך אצל יפות מזה משמע רק שנתרצה במה שהוא תורם. אבל לא בעצם התרומה שתרם. ואדרבה הוא אומר כלך אצל יפות. משמע שאינו מתרצה שהתרומה ההיא שתרם תהי' תרומה דהא מפורש אומר כלך אצל יפות. היינו שחפץ שהיפות תהיינה תרומה. ומשמע מדבריו שמתרצה במה שהוא תורם אבל לא נתרצה במה שתרם. וא"כ מהאי טעמא א"א לומר שבריצוי דידי' תהי' תרומה דריצוי דידי' לא היה על התרומה. רק דחזינן שמתרצה במה שזה תורם א"כ עיקר התרומה הוא מה שזה תורם וא"כ שפיר פריך אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע שיתרצה במה שיתרום. ועי' מה שכתבתי בזה בסי' א':

שוב ראיתי בספר נתיבות המשפט סימן קפ"ב ס"ק ב' כתב קצת כמו שכתבתי. ולולי דמסתפינא הוה אמינא לישב בזה מה שתמהו התוס' בנזיר (דף י"ב ע"א) ד"ה באשה וז"ל והא מעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי קמת והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כך ואיך נעשה שליח הא בשעה שנעשה שליח לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח עכ"ל ועי' במרדכי קידושין סי' תקי"ט ובמרדכי תולין סי' תרפ"ט. ולפי מה שכתבתי ניחא דאף אן השליחות מועילה מצד דמלתא דלא מצי עביד לי' השתא לא משוי שליח מ"מ כיון שנתרצו במה שהפרישו חלה א"כ משום ריצוי דידהו מהני וכמשכ"ל:

ועי' מש"כ בקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח':

עוד הביא כת"ר מה שתירץ בספר קצות החושן סי' קפ"ב ס"ק ב' עלה דהביא אא"ז בנו"ב קמא חלק אהע"ז סי' ע"ו קושית הגאון ר' יצחק הלוי ז"ל שהקשה דאי נימא דבשליח לדבר עבירה השליחות בטלה. מהא דתנן בקידושין (דף נ' ע"ב) מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה. ואמר הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו. וקבלה אחת מהן ע"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ואמרי' שם (דף נ"ב ע"א) אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות. והרי התם לכתחילה אסור לקדש בפירות שביעית כמו שכ' התוס' שם ואפ"ה הנכריות מקודשות ע"י שקבלה אחת מהן ע"י כולן. אע"ג דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה אלמא דמעשה השליחות לא בטלה. ותי' בקצה"ח וז"ל נראה לפי מ"ש בסי' שמ"ח ס"ק ח' דבשלת שלוחו לגנוב אדעתי' דידי' ואדעתי' דמשלחו להיות שותפין בגניבה דאע"ג דאין שלד"ע. היכא דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"ש בשם רש"י פ"ק דב"מ (דף ח') וא"כ ה"נ כיון שזכתה לנפשה זכתה נמי לחברותיה עכ"ל. ולענ"ד לא מחוור תי' זה דהא הראשונים חלקו על רש"י בזה עי' בתוס' שם ובשיטה מקובצת כתב גם כן בשם הר"ן והרמב"ן ז"ל דמיירי ששניהם הוציאוהו מרשות בעלים ובפירושא דשמעתא כתבו דהכי פירושא. תדע דאע"ג דלא זכי לחברי' בלחודי' זכי לי' היכא דזכי נמי לנפשי' שהרי האומר לשלוחו כו' פטור דלא זכי ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאו שניהם מרשות הבעלים חייבין ולא אמרי' כיון שאין אדם זוכה לחברו בגנבה תעשה זו כמו שמונחת על גבי קרקע וזו כמו שמונחת על גבי קרקע ולא קנה לא לזה ולא לזה, אלא ש"מ אמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עכ"ל. וכ"כ בחי' הריטב"א ובתשובת הריב"ש סי' רס"ו. וכ"כ בשו"ת חתם סופר חלק חו"מ סי' קל"ג וז"ל אם אחד מהם הוציא השק מרשות בעלים או הגביהו אעפ"י שנשתתפו בתחילה לילך ולגנוב וגם חלקו בסוף מ"מ כיון שאין שליח לדבר עבירה אין כאן גנב אלא זה שקנאו בהגבהה או בהוצאה מרשות מרשות בעלים ואם שניהם כאחד הגביהו או הוציאו מרשות בעלים שניהם קנאו בשותפות כשנים אוחזין בטלית כמבואר בכל הראשונים בב"מ ח' דלא כפירש"י שם, ועי' בה"ה פ"ב מגניבה הל' י"ד עכ"ל. וא"כ לפי שיטת כל הראשונים שלדידהו אף שלח שליח לגנוב בשותפות והגביה השליח הגניבה ע"מ לקנות לעצמו ולחברו לא אמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' מפני שאין שליח לדבר עבירה גם בכה"ג איך נתרץ האי קושיא. ומה שהקשה ע"ז בקצות החושן בסי' שמ"ח ס"ק ג' וז"ל וקשיא לי דהא אפילו בהגביהו שניהם נמי אי לאו דאמרינן מגו דזכי לנפשי' כו' לא הוה מהני כלום וכדאמרי' בגמרא שם משום דתעשה זו כמונחת על גבי קרקע כו' וכיון דמקני גם בשליח לדבר עבירה בהגביהו שניהם לומר מגו דזכי לנפשי' א"כ אפילו הגביה אחד אדעתי' ואדחברי' נמי נימא מגו דזכי לנפשי' עכ"ל נראה לענ"ד בזה דאי נימא כדעת המחנה אפרים סי' ט' מהל' שלוחין דפועל שאני דאמרי' יד פועל כיד בעה"ב. א"כ הכא נמי אם שניהם הגביהו וכל אחד חפץ לזכות גם לחברו כדי שלא תהי' מונחת על גבי קרקע. וכדי שחבירו ג"כ יזכה לו בכה"ג. א"כ אין זה שליחות כ"א פעולה ובכה"ג שפיר זכי לי' חד לחבריה:

ועוד נ"ל דהנה כשאחד מגביה ע"מ לזכות לדידי' ולחברי' דאמרי' מגו דזכי לנפשי' זכה גם לחברי'. לפי מה שפירש"י. היינו דלעצמו זוכה בחצי הראשון ולחברי' זוכה בחצי השני. ובגניבה כה"ג כיון דזכיה היא מטעם שליחות ובמה שזוכה לחבירו בחצי השני נעשה חבירו גנב עליה ולכן אינו יכול לזכות לו בכה"ג דאין שליח לדבר עבירה. אבל כששניהם הגביהו אף דצריכים ג"כ לומר מגו דזכי לנפשי' זכה לחברי' אך האי זכיה אינה מטעם שליחות דאינו זוכה לו בהחצי השני שיזכה בה חבירו רק בהחצי הראשון שזכה לעצמו מזכה לו זכיה שתועיל לקנינו שחפץ לקנות בהחצי האחר. כדי שלא תהי' החצי הזה כמונח ע"ג קרקע. וא"כ מזכה לו זכיה בהחצי שלו שזכה לעצמו וא"כ הך זכיה היא מטעם בעלים. שהוא מזכה לו בהחצי שלו. ואף שגם חבירו צריך לזכות לו. בהחצי שלו כדי שלא תהי' כמונח ע"ג קרקע וכל זמן שלא קנה לא הוי בעלים ואיך מזכה לו הא לא תקשה דהקנאתו וזכיתו באים כאחד. וכיון שאין זה מטעם שליחות רק מטעם בעלים לא שייך להקשות בהא דהוה שליח לדבר עבירה ומ"מ דייק שפיר מזה דאמרינן מגו דזכי לנפשי' זכה גם לחברי'. דאלת"ה אינו מזכה כלל לחברי' אף אותה זכיה שתהי' לו בה שלא יהי' כמונח ע"ג קרקע. ורק משום דזכי לנפשי' וחפץ לקנות וכדי שלא יהא עיכוב בקנינו משום חבירו מזכה לחבירו נמי כדי שלא יהי' עיכוב בקנינו וחבירו מזכה לדידי' נמי. רק היכא דאחד הגביה לא אמרי' מגו דזכי לנפשי' זכה לחברי' מפני שזכיה זו הוא זוכה לו בהחצי השני שהוא נעשה גנב עלי' וזכיה זו היא מטעם שליחות ואין שליח לדבר עבירה. והך זכיה דקאמר אין הכונה שהוא זוכה בהחצי שלו לחבירו. כיון דהוא מדין בעלים. והא אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר. עיין בהרא"ש ב"ק פ"ט סי' י"ח, אלא דהכונה דהוא מזכה לו ואותו אחר זוכה בהגבהתו גם בהחצי האחר זכי' זו שלא תהא כמו שמונחת על גבי קרקע

:

ועוד נראה לענ"ד לומר בזה. דהנה בהא דקאמר תיעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו שמונחת ע"ג קרקע דמאי עיכובא איכא אי מונחת ע"ג קרקע. אלא דזה בפשוטו ניחא דאם מונחת ע"ג קרקע הרי כאן חסרון מצד הקנין. דהגבהה צריך שיגביה כל החפץ. אך זה צריך בירור אם אינו חפץ לקנות כל החפץ רק מקצתו אם צריך שיגביה את כולו או אם דיו במה שמגביה החלק מהחפץ שרוצה לקנות. ואין להביא ראי' מהא דאמרינן בב"מ (דף ז' ע"א) דהא דתפיס כמאן דפסק דמי אעפ"י שלא הגביה כל החפץ דהתם תפיסתו היא הקנין ומה שתופס קנה מתוך שהוא בידו אבל בהגבהה אף שרוצה לקנוח חלק מהחפץ. אם לא הגביה כולו. מסתברא דאין זה הגבהה אף למקצת מן החפץ. ולפ"ז אם שנים הגביהו וכל אחד חפץ לקנות מחצה. הרי אין כל אחד יכול לקנות חלקו. כיון דלא חשיב הגבהה באופן זה שכל אחד מגביה רק חצי החפץ. ולכן קאמר דמגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחברי'. היינו דהיכא אמרינן דהגבהת חצי חפץ לא מקרי הגבהה. היכא דהחצי השני נשאר במצבו כמו שהיה. אך כאן כיון דהחצי השני ג"כ הגביה אחד על מנת לקנותו וגם בו מקיימים הגבהה. באותו זמן שמגביה זה חלקו א"כ ממילא מקרי שהגביה כל החפץ ואין כאן עיכוב בקניתו ממה שלא הגביה כל החפץ, דכאן מקרי הגבהה לגבי כל החפץ. וא"כ ממילא לא תקשה דאף דשניהם הגביהו הא צריכין לומר מגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחברי' וזכיה היא מטעם שליחות ואין שליח לדבר עבירה. דאין כאן שום זכיה לחבירו. רק דמה שמגביה לזכות לעצמו חצי החפץ ממילא אין כאן עיכוב בקנינו של חבירו. אבל הוא אינו מזכה לו מידי:

ועל פי זה יש לתרץ מה שהקשה בספר פני יהושע ב"מ (דף ת' ע"א) ד"ה ומאי מיגו וז"ל ועוד קשה במאי דקאמר איהו לא קני לאחריני מקני ומאי קושי' דניהו דלא קני הפקח חצי הטלית. מ"מ הא קני מיהו מה שאוחז בידו כו' וא"כ בהאי מקום התפיסה גופא נאמר מגו דזכי לנפשי' אותו שפת הטלית שתופס בידו זכה נמי לחברי' א. מקום התפיסה גופא וממילא תו לא הוי כמונח ע"ג קרקע עכ"ל ולפי מה שכתבתי ל"ק. דהא כיון דעיקר הכונה היא דתהוי נחשב כהגבהה לגבי החרש. ולא תהא נחשבת חצי הטלית כמונחת ע"ג קרקע. כיון דלא הגביה כל הטלית. ואילו לא עשתה הגבהת חבירו שום פעולה בקנין הטלית אז היתה נחשבת כמונחת ע"ג קרקע דהגבהת חבירו אינה מועלת לדידיה וא"כ כיון דהגבהה דידי' עושה פעולה שיקנה הוא ממילא אין כאן מונחת ע"ג קרקע לחבירו. אבל כאן דקונה רק מקום התפיסה לא מצד הגבהתו רק משום שתופס והגבהתו אינה מועילה לו לקנות כל החצי. והיתר ממקום התפיסה לא קנה והיתר הזה עד החצי מוגבה מכוחו לא מכח החרש וכיון דאין הגבהה דידי' מועילה לו לקנות כל החצי ממילא הויא כמו שמונחת ע"ג קרקע לחבירו:

עוד הביא כת"ר קושית המקנה והאור חדש בקידושין (דף נ"ב) עלה דאיתא שם ש"מ אשה נעשה שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה. דמנלן דאחת שקיבלה ע"י כולן היתה אחת מהנכריות שהיא עצמה נמי מקודשת וא"כ הרי נעשה לה צרה, דלמא האחת שקבלה ע"י כולן היתה אחת מהאחיות שהן אינן מקודשות כדקתני אין האחיות מקודשות וא"כ הרי לא נעשה לה צרה ומשו"ה הנכריות מקודשות. אבל במקום שנעשה לה צרה אין אשה נעשה שליח לחברתה עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא קשה ולא מידי. דלו יהא נמי שקבלה אחת מהאחיות. מ"מ דייק שפיר דאשה נעשה שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה, דאם לא נעשה שליח במקום שנעשה צרה. א"כ רק אותה שקבלה היא מקודשת ולהאחרות אינה נעשה שליח ואינן מקודשות, וא"כ אף אם אחת מהאחיות קבלה ע"י כולן היה הדין שהיא מקודשת והאתרות אינן מקודשות כיון שלא נעשה שליח במקום שנעשה צרה, א"כ לאחותה לא נעשה שליח ואין אחותה מקודשת ולא הוו קידושין שאין מסורין לביאה, והיא לבדה מקודשת ולא אחותה ואף לא האחרות. ומדקאמר דהנכריות מקודשות והאחיות אינן מקודשות מסתמא נעשה שליח אפילו במקום שנעשה צרה. ואף לאחותה נעשה שליח ושייכים הקידושין גם לגבי אחותה. ושפיר קאמר דאין אחיות מקודשות דהוה קידושין שאין מסורין לביאה. אך הנכריות מקודשות דהויא שליח להן:

שוב עלה שתירץ אא"ז שם בנו"ב לקושית הגאון ר' יצחק הלוי ז"ל מהך דמעשה בחמש נשים כו' וליקט אדם אחד כלכלה של פירות כו' ושל שביעית היתה. והרי התם לכתחילה אסור לקדש בפירות שביעית ואפי' הכי נכריות מקודשות ע"י שקבלה אחת מהן ע"י כולן אע"ג דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה. אלמא דמעשה השליחות לא בטל. ותירץ אא"ז שם בנו"ב דכי להמקדש היא נעשה שליח הלא לחברתה נעשה שליח כדאמרי' התם אשה נעשה שליח לחברתה כו' והרי להנשים אין עבירה כלל להתקדש בפירות שביעית הצריך להם לצורך מאכל ביתם. ובזה תירץ שם גם מה דהקשה הגאון הר"י הלוי ז"ל מהא דתנן בגיטין (דף י"א ע"ב) האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים בד"א בגטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין תבין לאדם אלא בפניו. והלא קיי"ל כר"י אמר שמואל דאמר בגיטין (דף ל"ח) כל המשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ אמאי אמרו חכמים דא"י לחזור בו לפי שזכין לאדם שלא בפניו. הלא זכיה מתורת שליחות היא ואין שליח לדבר עבירה והו"ל גם מעשה השליחות בטל. ותירץ אא"ז בנו"ב שם דכיון דמדין זכיה הוא א"כ הרי לאו שלוחו של האדון הוא אלא הוא שלוחו של העבד לזכות עבורו והעבד אינו עובר כלום בעשה. ובקצוה"ח סי' קפ"ב ס"ק ב' דחה זאת מהא דכתבו התוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב) ד"ה בשלמא דכל היכא דאין הנותן מפקיר הדבר שנותן הו"ל שלוחו של הנותן לזכות לחבירו וכל היכא דליכא תורת שליחות כגון לנכרי לא מהני זכייתו לחבירו. וא"כ ה"ה בכה"ג כיון דהמשחרר כב ו עובר בעשה הו"ל שלוחו של הרב לזכות לעבדו ואין שליח לדבר עבירה. ובזה נמי קמה גם נצבה ראייתו מחמש נשים המתקדשות בפירות שביעית עכ"ל הקצוה"ח. והביא ע"ז כת"ר שרבים מהראשונים ס"ל דלא בעינן שלוחו של בעל הממון, וא"כ הוה ספיקא דדינא אי בעינן שלוחו של בעל הממון. וכתב עוד כת"ר שזה תליא במחלוקת הראשונים בהך דגיטין (דף י"א) בהא דתנן האומר תן גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר' מאיר וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. ושיטת רש"י והרי"ף ז"ל דזוכה להעבד רק לחזרה שלא יוכל האדון למיהדר אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידו. והתוס' והרא"ש והר"ן ז"ל חולקים ע"ז וס"ל דזוכה להעבד שיפוק לחירות תיכף אף בשלא הגיע לידו. וכתב כת"ר שטעם מחלקותם הוא דרש"י והרי"ף ס"ל דבעינן שלוחו של בעל הממון א"כ הוה הזוכה מתחילה שלוחו של האדון. וא"כ אי נימא דזוכה תיכף להעבד זכיה גמורה ונעשה שלוחו לקבלה א"כ לא חזרה שליחות אצל המשלח. ולכן ס"ל דלא נעשה כלל שלוחו של העבד לזכות לו לגמרי ולכן הוה חזרה שליחות אצל המשלח ונפיק לחירות כשמגיע השטר שיחרור לידו, וכמ"ש הרמב"ם בפרק ו' מהל' גירושין הל' י"ב דגבי לא חזרה שליחות אצל הבעל אם הגיע הגט לידה מגורשת היא בודאי. ורש"י לאחר חזרה שסובר דהעבד משוחרר תיכף בלא הגיעת גט לידו והתוס' והרא"ש והר"ן דלא בעו מטא לידו משום דס"ל דלא בעינן שלוחו של בעל הממון עכ"ל כת"ר. וא"כ לדבריו הנך דס"ל דלא בעינן שלוחו של בעל הממון ס"ל דאף דלא מטא גיטא ליד העבד הוא משוחרר. והרי הרמב"ם דס"ל דלא בעינן שלוחו של בעל הממון כמש"כ המחנה אפרים בהל' שלוחין סי' כ"ג ומ"מ כתב בפרק ו' הל' א' מהל' עבדים אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו. לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל. א"כ ס"ל כהרי"ף רבו. ואי נימא כדברי כת"ר זהו סותר לדינו שסובר דלא בעינן שלוחו של בעל הממון:

עוד תקשה דהרי הרמב"ן שהביאו הר"ן בגיטין בהלכות פרק ששי שכתב וז"ל ומיהו קושטא דמלתא דגט אעפ"י שעשאתו האשה שלית קבלה הולך לאו כזכי דומיא דמתנה והיינו דאמר אביי בפרק השולח נקטינן שליח מתנה ה"ה כשליח הגט למאי נפ"מ להולך לאו כזכי ובודאי דאפי' בעשאתו שליח קאמר דאי לא היכי קאמר דהולך לאו כזכי אפי' הוה כזכי לא מהני. א"ו דאפי' בעשאתו שליח קאמר דהולך לאו כזכי וזהו דעת הרי"ף ז"ל שהביא בכאן ראיה מדאביי עכ"ל. וא"כ מוכח מדברי הרמב"ן אלה שס"ל דבעינן שליח של בעל הממון ואפי' עשאו שליח לקבל ג"כ לא מהני כל שלא אמר בעה"מ זכה שהוא לשון שליחות. ועי' בחו"מ סי' קכ"ה סעיף ה'. והא הרמב"ן כתב במלחמות בפרק קמא דגיטין דהעבד נשתחרר לגמרי אף בלא מטא שטר שיחרור לידי' יע"ש:

גם על דעת הר"ן תקשה אי נימא כדברי כת"ר. דהא הר"ן ס"ל דבעינן שלוחו של בעל הממון כמו שכתב הנמוקי יוסף בשמו בפרק קמא דבבא מציעא במשנה דראה אותם רצין ואף על פי כן חולק על הרי"ף ז"ל וס"ל דאף דלא מטא שטר שיחרור ליד העבד הוה משוחרר:

ועוד לפי שיטת הש"ך בחו"מ סימן קפ"ה סק"א דגם בממון בעינן חזרה שליחות אצל המשלח. תקשה לפי שיטת הרי"ף ורש"י ותוס' והר"ן דסוברים דבעינן שלוחו של בעל הממון. א"כ הא גבי שתופי מבואות יכול אחד לזכות לכולם ופסק כן הרי"ף בפ"ז דעירובין. ואף דלא מטא ליד כולם זכו ע"י שמזכה להם ע"י אחר. וא"כ תקשה איך זכו הא הזוכה הוא שליח של בעל הממון ולא חזרה שליחות אצל המשלח כשזוכה בעדם:

ובר מן דין הא המחבר דפסק בחו"מ סימן קכ"ה סעיף ה' לא עשה המקבל שליח לקבל וא"ל הנותן הולך לו לא הוי כזכי. משמע דס"ל דבעינן שלוחי של בעל הממון. ואעפ"כ פסק באבן העזר סימן קמ"ה סעיף י' שכיב מרע שנתן גט לאחד ואמר לו זכי בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ומת קודם שיגיע לידה הרי זו ספק מגורשת. ואמאי הא לא חזרה שליחות אצל הבעל. ומה שכתב בפי' הך דבעי רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו. דמספקא לי' אם לאחר שיגיע הגט לידה היא מגורשת או לא דכיון שהבעל לא עשה אותו כלל שליח להולכה אלא מסר לו בתורת זכיה ולהכי אי אמרי' דזכות הוא לה כי מטא גיטא לידה מיהת מגורשת. אבל אי אמרי' דלאו זכות הוא לה. גם כשיגיע גיטה לידה אינה מגורשת. כיון דליכא תורת זכיה וגם בתורת שליחות ליכא הרי לא בא הגט לידה לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו וממאן מקבלת הגט עכ"ל כת"ר. וכל זה הוא דוחק לומר דמזכה לה מיד הבעל דתהוי כמו שנתן הבעל מידו לידה, אבל אינו זוכה בעצם דתהוי מגורשת:

אלא מה שנראה בזה דהיכא דמזכה בלשון זיכוי הרי הסתלק מזה מכל וכל. ואין זה שליחות אלא כמו שניתן ליד הזוכה ממש ולא שייך בהא למימר דלהוי שלוחו של בעל הממון. דאינו שלוחו רק דהמזכה אומר לו זכה לפלוני היינו שנסתלק תיכף רשותו מהדבר והרי זה כאלו נותן ליד הזוכה ממש והך שמזכה על ידו נעשה שליח הזוכה וידו כיד הזוכה ממש, וכשמקבל הרי זה כאלו קבל הזוכה בידו, ולכן גם בגט אם מזכין לה על ידי אחר היכא דיש לה זכות. כגון במתנכר או בכי האי גונא הרי היא מגורשת תיכף בהגיע הגט ליד האיך שמזכין על ידו. וכן בשטר שיחרור כשמגיע השטר שיחרור ליד האיך שמזכין על ידו נשתחרר תיכף אליבא דכ"ע ואין זה שליח האדון כלל דאין האדון נותן לו בתורת שליחות. כי אם בתורת זכיה והרי הוא נעשה שלוחו של הזוכה וידו כידו ממש. וכן גם בממון. אך בהא דתנו שטר שיחרור לעבדי שס"ל לרש"י ורי"ף והרמב"ם ז"ל שאינו משוחרר רק כשהגיע השטר שיחרור לידו ורק למיהדר לא מצי תיכף בהגיע השטר שיחרור ליד האיך שנותן על ידו. היינו רק כשאומר לו בלשון תנו גט שיחרור לעבדי. דאף דתן הוה כזכי מכל מקום כיון שאומר בלשון תן ולא בלשון זכיה משמע שמקפיד שיגמר השיחרור כשיגיע השטר שיחרור ליד העבד. והוה התחלת השיחרור כשנותן השטר שיחרור ליד הזוכה וסוף השיחרור הוא כשמגיע השטר שיחרור ליד העבד. כיון שמפיק לה בלשון תן. וכה"ג כתב הלחם משנה בפרק ו' הל' א' מהלכות עבדים. והך תן דהוי כזכי מובן דהוה כמו זכי לו. בתנאי שיגיע השטר שיחרור לידו ואז יגמר השיחרור. ולכן אינו משוחרר רק כשמגיע השטר שיחרור לידו. אך לחזור אינו יכול כיון דהתחלת השיחרור הוה תיכף כשבא השטר שיחרור ליד הזוכה. ועי' בחו"מ סימן קכ"ה סעיף ד' ובסמ"ע ובש"ך ובקצוה"ח. ויעי' מש"כ בזה בספר תורת גיטין להגאון בעל נתיבות המשפט בגיטין (דף ט' ע"ב) יעו"ש:

ידידו ואוהבו דוש"ת חיים פישל החופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה