תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן יד
לחרב הנדוא מוהר"ר
מרדכי מאיר שליט"א הרב דק' הארעסק אשר שאל בשעורה שנמצאה בעיסה שנילושה במי פירות עם מים. כבר הורה זקן אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק או"ח ס' כ"ב דאוסר במשהו. ומה שהקשה ממה שכתב המג"א בסימן תמ"ז ה"ק ה' שכתב דמשום דהוה בחמץ תרתי לא בדילי מיני' והוא בכרת ולכן הוה במשהו משא"כ בנוקשה דאף דהוה דאורייתא. מ"מ אינה בכרת וצריך הוא לבטיל בס'. הנה קושיא זו כבר כתובה בספר עונג יו"ט סי' ל"ח. אך נפלאתי דהא כבר הקדימם בקושיא זו אא"ז בעצמו בנו"ב. שכתב שם וז"ל ואפי' לדעת מהרי"ל שהביא המג"א שם דיהיב טעמא דחמץ במשהו משום כרת ואף אם נוקשה דאורייתא, מ"מ אכתי כיון שהוא רק באזהרה ואין בו כרת בטל בס' וא"כ י"ל דמי פירות ומים לא הוי רק נוקשה ובטל בס' אף שהוא אסור מה"ת. נלענ"ד דלדידן דס"ל דנוקשה מדרבנן ע"כ מי פירות עם מים חמץ גמור הוא כו' ומסיק שם וא"כ לדידן דקיי"ל נוקשה מדרבנן א"כ בודאי מי פירות ומים חמץ גמור הוא ואפי' כרת איכא ואסור בודאי במשהו עכ"ל. מזה יראה כת"ר שהוא בעצמו היה קשה לו כן ותירץ דהכא במי פירות ומים איכא כרת דלא חשיב נוקשה לדידן:
עוד הקשה כת"ר על עיקר דעת הפוסקים שפסקו דנוקשה הוא מדרבנן. מהך דחולין (דף כ"ג) בעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו כו' מאי ספיקא הוי ונפיק ממה נפשך או דלמא בריה הוא ולא נפיק. וכיון דר' זירא מספקא ליה מאן יהא דעתו רחבה למפסק דהוה רק איסור דרבנן. ועוד הקשה איך מדייקו הראשונים מהך דר' יהודה דאמר שיאור ישרף ואוכלו פטור דהוה מדרבנן. דלמא אוכלו פטור משום דספקא הוא עכ"ל. וכבר נשמעו קושיות אלה בין החיים בקרבן נתנאל פסחים פרק ג' סי' א' ובפרי מגדים בפתיחה להלכות פסח ובספר מקור חיים סי' תמ"ב ס"ק א' ובשו"ת עונג יו"ט סי' ל"ח:
והנה שם בעונג יו"ט כתב וז"ל ונראה לי דספקא דר' זירא אידחי מסתמא דהש"ס במנחות (דף נ"ג) דפריך הש"ס התם גבי מנחות דתנן כל המנחות באות מצה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור. ופריך שיאור דמאן אילימא דר' מאיר לר' מאיר הא מדלקי עלה חמץ גמור הוא. אלא שיאור דר' יהודה לר' יהודה. ומשני התם מצות תהי' הכתוב קבעו חובה ומדפריך דילמא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י הרי מוכח דשיאור דר' יהודה בריה הוי. דאי נימא דלר' יהודה מספקא לי' בשיאור אי חמץ הוה אי מצה. א"כ א"א לומר דקרא אתי לאפות שיאור דהא אי חמץ הוה אסור במנחה דליכא ספיקא קמי' שמיא. וכיון דבסוגיא זו מוכח דלר' יהודה בריה הוה פסקינן הכי דהוי ברי'. וכיון דאינו לוקה לר' יהודה איסור תורה נמי ליכא לשיטת הני רבוותא עכ"ל והנה אף דלא סתמא דהש"ס התם קמותיב ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור. אלא רב חסדא הוא דקא מותיב הכי. מ"מ אפשר דאידחי ספיקו של ר' זירא מפני פשיטותו של רב חסדא. אך מ"מ ליכא למידחי הך דר' זירא מהתם דאפשר דרב חסדא מותיב לפי מה דמספקא לן להאי גיסא אי נימא דבריה הוה. והא הך תהיה דקבעו חובה לא להכי לבד איצטריך דנימא דקמי' שמיא ליכא ספיקא להקשות דא"א דקרא אתי להכי לעיכובא. דהא לכמה דברים אחרים איצטריך כמבואר בסוגיא דהתם:
אך לענ"ד נראה לתרץ דלר' זירא דמספקא לי' בדר' יהודה גבי שיאור אי חמץ אי מצה הוא. היינו רק גבי שיאור. שהתחיל להתחמץ אבל לא נגמר חימוצו עוד כראוי בהא מספקא ליה. אבל אטו מי לא מודה דיש חמץ נוקשה דאינו נכנס כלל בגדר הך ספק. דהא הנך דחשיב שם בפסחים ריש פרק אלו עוברים תכשיטי נשים ואינך דקחשיב שם. שהם בודאי בריה מין חמץ בפני עצמו והיינו נוקשה. ולפ"ז לא תקשה כלל מהך דר' זירא. דהוא מספקא לי' רק בשיאור. היינו שנתחמץ ולא נתחמץ כראוי עוד ועתיד הוא להתחמץ כראוי. אפשר דכבר נחשב לחמץ גמור. או אפשר דכיון דלא נתחמץ עוד כראוי נחשב עוד למצה. אבל הנך מינים דזהו עיקר חימוצם ואעפ"כ אינם חמץ גמור זהו בודאי בריה בפני עצמה ונוקשה מקרי. בהא לא מספקא לי' לר' זירא וזה הוה מדרבנן. וא"כ לא תקשה כלל אמאי נוקשה הוה מדרבנן הא ר' זירא מספקא ליה. דר' זירא לא מספקא ליה בנוקשה כלל. וגם הא דהקשו איך מדייקו הראשונים מהך דר' יהודה דאמר שיאור ישרף ואוכלו פטור דהוה מדרבנן דלמא אוכלו פטור משום דספקא הוא. אומר אני דלא קשה. דהא ר' זירא נמי קאמר או דלמא בריה הוה ולא נפיק. וא"כ מספקא ליה נמי לר' זירא דלמא לר' יהודה הך שיאור הוה בריה ולא ספק ואעפ"כ קאמר ר' יהודה דאוכלו פטור ש"מ דהוה מדרבנן אם בריה הוה. ודכותי' בנוקשה דלא מספקא ליה בהא כלל הוא מדרבנן:
ועלה דכתב אא"ז בנו"ב להוכיח מהא דמנחות (דף נ"ז) דמים ומי פירות הוי חמץ גמור דקאמר התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר' עקיבא. ופריך התם מנחת נסכים מי פירות הם. ומשני אומר היה ר' עקיבא מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה. וא"כ איך מרבה לה קרא לחימוץ הא מים ושמן דמנחה הוו מי פירות ולא מקרי חמץ אלא נוקשה וע"כ או דנוקשה דאורייתא או דמי פירות עם מים הוה חמץ גמור. וכה"ג כתב ג"כ בשער המלך הל' חו"מ פרק ד' הל' ח'. וכתב עלה בספר עונג יו"ט וז"ל ולכאורה לא הבנתי ראייתו דהא אפשר לפרש דכיון דמנחת נסכים מגבלה במים ואין המים פוסלים את המנחה. וא"כ משכחת לה חימוץ שנתן המים לתוך המנחה קודם שנתן לתוכה השמן והוי חמץ גמור ואשמעינן קרא דעובר עלה משום כל המנחה אשר תקריבו כו' עכ"ל. ודבריו אינם מובנים. דאיך יגבל תחילה במים קודם שיתן השמן הא צריך לתת השמן בכלי קודם שיתן הסולת כמבואר במנחות (דף ע"ד ע"ב). וא"כ שוב א"א להיות במים בלבד בלא השמן, ולכאורה אפשר לומר דהא קיי"ל דאם לא בלל כשר ורק יציקה מעכבת כמבואר במנחות (דף י"ח). א"כ אפשר דבדיעבד נתן בה מים וגבלה קודם שנתן בה שמן, הן אמת שיש לחקור אם נתינת השמן בכלי מעכבת או לא. דלכאורה ממה שכתב רש"י שם במתני' ד"ה לא בלל כשר וכגון שנתן כל הלוג במתן הראשון שהוא קודם לעשייתה וביציקה דאי חיסר שמנה אמרו בפ"ק (דף י"א) פסולה עכ"ל. משמע דנתינת השמן מקודם מעכבת. ואף דממה שכתב רש"י בד"ה עיכובא משמע דלימוד העיכובא הוא רק על יציקה אבל לא על נתינת השמן בכלי קודם הסולת. אפשר לומר דהא אמרי' שם בדף י"ח ע"ב דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וא"כ אם לא נתן שמן בתחילה הרי אינה ראויה לבילה דבלא שמן א"א לבלול וממילא ידעינן דנתינת השמן מעכבת. אלא שראיתי בספר מנחת חינוך מצוה קט"ז כתב וז"ל ונראה דגם מתן שמן קודם בכלי ג"כ אינה מעכבת רק יציקה מעכבת והא דאינה מעכבת מיירי מ"מ שנתן כל הלוג שמן רק לא בלל או לא נתן קודם אבל אם לא נתן כל הלוג הוי חסר שמנה ופסולה רק בנתן כל הלוג ולא היתה יציקה פסולה ובלא בלל או לא נתן השמן קודם כשר עכ"ל. ואפשר דלא תקשה הא צריכה להיות ראויה לבילה דאפשר דנקראת ראויה לבילה דהא ראויה לתת עליה שמן ולבלול, אך מ"מ אם נימא דמגבל במים קודם נתינת שמן לתוכה א"כ משעת גיבול שוב אינה ראויה לבילה ובילה מעכבת דהא קיי"ל כחכמים במנחות (דף ע"ה) דבוללן סולת וכיון שמגבל במים שוב אינם סולת. ומשום הכי אי אפשר לומר דנותן המים קודם לשמן ומגבל במים לבד. ועיין במנחות (דף נ"ג ע"ב) תוד"ה אין מחמיצים מה שמוכיח ר"ת מזה דאם איכא מים בהדי מי פירות מחמיצים. ולדבריו אין מזה הוכחה:
ועוד יש לדחות דבריו דהא אין חייבים על חימוץ מנחה כ"א לאחר שנתקדשה כמבואר שם דאי מידת יבש לא נתקדשה לא לקי על חימוץ לחם הפנים משום דתנור מקדשם ואז א"א עוד לבא לידי חימוץ. והא במנחות (דף ח') פליגי רב ור' חנינא דרב ס"ל מנחה קדושה בלא שמן ורב חנינא ס"ל דאין מנחה קדושה בלא שמן. ובעין משפט ציין דפסק הרמב"ם כר' חנינא ואף שאין זה מפורש בהרמב"ם. אך נראה דהכי ס"ל דבפרק י"ג הל' ה' מהל' מעשה הקרבנות כתב דאחר שנותן שמן בכלי ואח"כ נותן עליו את הסולת ואח"כ נותן שמן אחר על הסולת ובולל הסולת בו ואח"כ נותנה בכלי שרת ויצק לתוכה שמן. דכבר תמה ע"ז בכסף משנה דאיך כתב דאח"כ נותן בכלי שרת הא מהסוגיא דמנחות (דף ט') מבואר דבולל בכלי שרת ועיין מש"כ בלחם משנה לתרץ דבריו. אך אי פסק כר' חנינא כ"ז ניחא כיון דאין מנחה קדושה בלא שמן משו"ה אינו נותן בכלי שרת כל זמן שהיא בלא שמן. וע"כ פסק הרמב"ם כר' חנינא לגבי רב עי' ביד מלאכי סי' תקנ"ז דהרמב"ם ס"ל דר' חנינא היה רבו של רב ומשו"ה פסק כותיה. ובהלכות תמידין ומוספין פרק ה' הל' ט' כתב הכסף משנה שהרמב"ם פסק כר' חנינא אף דתניא כותי' דר' יוחנן משום דר' חנינא עדיף מדר"י וקשיש מיניה דהא צוה רבי ר' חנינא ב"ר חמא ישב בראש והוה כמו תנא עכ"ל ומכל שכן דהלכה כר' חנינא נגד רב דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וא"כ אם אין מנחה קדושה בלא שמן א"א לומר כדבריו דמשכחת לה חימוץ כגון שמגבלה במים קודם שיתן השמן. הא אז אינה קדושה ואין חייבים על חימוצה:.
שוב ראיתי בספר לקוטי הלכות שכתב דהלכה כרב דמנחה קדושה בלא שמן כיון דגם שמואל כותי' ס"ל. והנה לכאורה אפשר לומר דהרמב"ם לא מפרש כהתוס' שמפרשי בחולין (דף ל"ו) בהא דבעי ר"ל צריד של מנחות אם מונין בו ראשון ושני. דמיירי בשלא נתן עדיין שמן בביסא ואעפ"כ קדושה ולדידהו גם ר"ל ס"ל דמנחה קדושה בלא שמן. אלא כפירש"י שפי' צריד של מנחות קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו עכ"ל וכן מסקי גם התוס' שם דלשון צריד משמע מקצתה לח ומקצתה יבשה. אבל במנחה שאין בה שמן לא קמבעיא לי' מפני שאינה קדושה בלא שמן וא"כ ס"ל לר"ל כר' חנינא ומשו"ה פסק הרמב"ם כר' חנינא כיון דגם ר"ל קאי כותי'. והנה ראיתי בספר שושנים לדוד כלים פרק י"ד משנה ה' בהא דסנדל של בהמה של מתכת שטמא. שבשבת (דף נ"ט) פליגי בהא רב ור' יוחנן ור' חנינא דבסנדל כבד לר' חנינא טמא ולדידהו טהור. וכתב דהרמב"ם שכתב בפרק ב' מהל' כלים הל' ז' סתם דסנדל של בהמה טמא ולא חילק בין מאיס ללא מאיס ובין יקיר ללא יקיר. משמע דפסק כר' חנינא דבכל ענין טמא. ולפ"ז כיון דפסק כר' חנינא אף דרב ור' יוחנן פליגי עליה. אפשר דגם כאן דאף דשמואל ס"ל כותי' דרב מ"מ פסק כר' חנינא. אלא דקשה על דבריו דהא הרמב"ם שכתב בפרק ז' הל' ז' מהל' כלים דכלים המשמיעים קול לאדם אפי' נטלו ענבוליהם מקבלים טומאה שהרי הוא ראוי להקישו על החרס עכ"ל וא"כ בעי מעין מלאכה ראשונה. ולפ"ז גם בסנדל בעי מעין מלאכה ראשונה כר' יוחנן שבשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ. וכ"כ בחי' המאירי לשבת (דף נ"ט) וז"ל סנדל של בהמה של מתכת כו' הרי הוא ראוי לאדם שבשעה שבורח מן המלחמה מניחם ברגליו ורץ כו' ואם היה כבד כ"כ עד שאין ראוי לכך טהור משחישב עליו לבהמה שהרי אין ראוי למלאכה ראשונה עכ"ל. ואולי שס"ל כמוש"כ התוס' שם בשבת ד"ה הואיל דתחילתו נמי עשוי לכך. ולכן כתב סתמא ופסק כר' חנינא. והא בב"ק (דף נ"ב) בפלוגתא דרב אמר בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו ור' יוחנן אמר כדי שיודיעוהו וילך ושכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו כתב הרשב"א וקיי"ל כר' יוחנן ואפי' לגבי רב ושמואל ובב"ק (דף קי"ח) בסוגיא דהחזיר שלא לדעת כתב הרשב"א דקיי"ל כר' יוחנן אע"ג דפליגי עלי' רב ושמואל וכן דעת הגאונים וכן דעת הרי"ף ז"ל עכ"ל ומכש"כ שהלכה כר' חנינא אע"ג דפליגי עלי' רב ושמואל:
אלא דהדברים צ"ע דהא בשבת (דף קמ"ה) כתב הרשב"א ז"ל בחי' וז"ל ולענין כבשים ושלקות לגופן כ"ע לא פליגי דשרי ואפי' לתוך הקערה למימיהן אע"ג דר' יוחנן מחייב חטאת לא קיי"ל כותי' אלא כרב ושמואל דתרוייהו אומרים אינו חייב חטאת והו"ל תרי לגבי ר' יוחנן דקיי"ל כותייהו עכ"ל. וזה סותר דברי עצמו לכאו'. והתוס' שם ד"ה ור' יוחנן כתבו בשם ר"ח דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל ע"ש, והרמב"ם פסק בפרק כ"א הל' י"ג מהל' שבת כשמואל נגד ר' יוחנן דרב סבר כותי' בהא כמש"כ הרב המגיד:
הן אמת דהמשנה למלך בפ' י"ג ה"ב מהל' מעשה הקרבנות עלה דכתב הרמב"ם מביא עשרון שלם ומקדישו כתב וז"ל פירש בעישרון של מקדש עכ"ל. וזהו דלא כר' חנינא עיין מש"כ התוס' במנחות (דף ח') ד"ה ולר' חנינא דלדידיה צריך לקדש המנחה של חביתין בביסא עם השמן. ואם נאמר דהרמב"ם פסק כר' חנינא הוה ניחא מה שכתב שם הרמב"ם ומביא עמה שלשת לוגין שמן דכבר עמד בזה במל"מ אם כונתו שיביא כל הג' לוגין ויקדש אותם או דילמא שיכול להביאם בכלי חול עכ"ל. והנה אם יצטרך להביאם בכלי חול לא ידעתי למה. ומאי אהנו אם יביא כל הג' לוגין או לא אם יביאם בכלי חול. וגם אין לזה מקור למה שצריך להביא יחד עם העשרון כל הג' לוגין שמן דמש"כ הכסף משנה דזה מבואר בדף נ"א שם מבואר רק שצריך להביא עמה ג' לוגין אבל למה יצטרך להביא כל הג' לוגין ביחד. אך אי נימא דהרמב"ם סבר כר' חנינא זה ניחא. דהא צריך להביא השמן עם העשרון כדי לקדשו וכמש"כ התוס'.
ועוד הא בפשוטו א"א לומר דנותן המים קודם השמן ומשו"ה איצטריך קרא לחייב על חימוצה. דהא אמרי' שם דלר' עקיבא דמידת יבש לא נתקדשה לא מרבה לחם הפנים לחימוץ. ואף דאיכא ביסא דלח הוא כדפריך התם ואפשר דנתקדש לחם הפנים קודם מ"מ מוקי דלש ע"ג קטבליא ולא מרבה לחה"פ לחימוץ כיון דלא כתב רחמנא דליעבד ביסא ועי' מש"כ בחי' הרשב"א. ואם נימא דמי פירות ומים אין מחמיצים מכש"כ דאין לרבות מנחת נסכים לחימוץ. כיון דאמרה תורה דצריך נתינת שמן בכלי קודם הסולת ואף אי מגבלה במים א"א רק במי פירות עם מים. ואף דבדיעבד כשרה אם לא נתן השמן בכלי קודם. מ"מ לא גרע מאם לש בביסא בלחה"פ דאפשר להיות חימוץ בכה"ג לאחר שנתקדשה. מ"מ לא רבי לחימוץ בכה"ג. כיון דרחמנא לא כתב דליעבד ביסא, מכש"כ הכא דרחמנא לא כתב דלא יתן השמן קודם. דאדרבה מצוה ליתן השמן קודם. ואי נימא דמי פירות ומים לא שייך בהו חימוץ איך מרבה מנחת נסכים. א"ו דגם כה"ג שייך חימוץ:
ומה שכתב שם בעונג יו"ט לדחות מש"כ בנו"ב להביא ראיה ממש"כ הרשב"א בתשובה בשם רב האי גאון ז"ל שכתב על יין צמוקים שנעשה לצורך הפסח ובתר דעבדין נטירותא יתירתא זימנין דמשתכח בעידן סחיטה תרי או תלת חיטי או שערי למשתיה ודאי אסורי לבעורי מאי. והשיב דכה"ג לא חשתון מיניה בפסחא דחמץ בזמנו במשהו. וע"ז כתב דצ"ל דרב האי גאון ז"ל סובר כשיטת רש"י ז"ל דהא דאמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבים על חימוצה כרת מיירי במי פירות בלא מים א"כ מי פירות ומים הוה חמץ גמור לדידיה ומשו"ה אוסר במשהו. אבל לדידן דפסקינן כר"ת דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ודאי דבטל בס' עכ"ל. והנה שם בתשובת הרשב"א סי' נ"ג הביא ג"כ משמן של הגאונים לא רק משמו של רב האי גאון ז"ל לבדו. והרשב"א בתשו' סימן של"ג כתב וז"ל דע כי מי פירות אין מחמיצים לעולם חימוץ גמור ואפי' ע"י מים אלא כשהן בעין בלא תערובות מים אין מחמיצים כלל ומותר אפי' לכתחילה וזו, היא ותיקא ןשיבולי דאביי ורבא וכן הסכמת כל הגאונים וזהו שאמרו בירושלמי וכולהו ע"י מיא עכ"ל. מזה נראה דדעת הגאונים היא דמי פירות עם מים אינם כ"א נוקשה:
ידידו דו"ש חיים פישל עפשטיין החופ"ק הראזאווא יע"א: