תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן יא
כתב במרדכי פ"ב דפסחים סי' תקנ"ו וז"ל מעשה היה שחטה אחת כברייתה נמצאת תוך מצה אחת ואסרו ר"ת ור"י כל המצות שנילושו מאותה עיסה ולא אמר די בנטילת מקום או קליפה משום דחמץ מפעפע וכבר פשט החמץ בכל העיסה עכ"ל ולכאורה יש לומר בטעמא דמלתא דכיון דחמץ בפסח הוא במשהו. וא"כ כשם שבשארי איסורים שבטלים בס' בחמץ אסור ולא בטיל. משום דאף דאיכא ס' לבטל. מ"מ משהו מיהא איכא ולהכי נמי אף אם אין כדי להחמיץ. מ"מ משהו מיהא איכא. וזהו מש"כ דחמץ מפעפע וכבר פשט החמץ בכל העיסה. היינו שמשהו חמץ פשט בכל העיסה, אך קשה לפי"ז לשיטת ר"ת עצמו בתוס' פסחים (דף ל' ע"א) וחולין (דף צ"ז ע"א). וכן הוא משמו בהגה' מיימוניות פ"א מהל' חמץ ומצה הל' ה' דס"ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו כדעת השאילתות. א"כ מ"ט אסר כל העיסה. דהא ל"ל בכונתו בהא דמפעפע היינו דמשהו מיהא איכא. לשיטתו דמשהו אינו אוסר. ועוד מאי שנא בתרנגולת שהתיר להשהותה עד לאחר הפסח. אף לפי מה שלא רצה להקל כמבואר בתוס' חולין שם ובהגהות מיימוניות שם. ומ"ש חיטה שנמצאת במצה מחיטה שנמצאת בתרנגולת. וכן תקשה על המרדכי שבסי' תקנ"ב בחיטה שנמצאת בצלי שהביא לפי דעת המחמירים שם לאסור הכל שזהו מפני שמהפך השפוד ולולי טעם זה לא היו אוסרים, ומ"ש בחיטה במצה שרבו האוסרים גם בלא טעם זה. וכן תקשה נמי על המחבר באו"ח סי' תס"ז. שבסעיף י"א הביא דעת האוסרים בחטה שנמצאת בעיסה וכתב שראוי לחוש לדבריו. ובסעיף ט"ו בחטה שנמצאת בתרנגולת צלויה הביא ג"כ דעת האוסרים משום טעם דמהפך השפוד ולא כתב דראוי לחוש לדבריו. ועוד לולי טעם זה דהיפוך השפוד היה מתירו וכמבואר בחק יעקב ס"ק נ"ב בשם א"ז. ומ"ש מסעיף י"א דאסר בלא טעם זה וכדכתיבנא לעיל:
והנראה בזה. דהנה אף דבשאר איסורים אמרינן חתיכה נעשית נבלה. מ"מ אין טבעו של ההיתר משתנה להיות כהאיסור ממש היינו שחתיכת הבשר רק שנשתנה דינו, שמקודם היה בשר כשר ועכשיו הוא בשר נבלה. אבל א"א לומר שהוא ממש כהאיסור אף בטבעו. היינו שאם בלע חלב לומר שהוא ג"כ חלב. זה לא אמרינן. ואדרבה חשבינן ליה מין במינו עם בשר עיין חולין (דף ק"ח). וז"ל הר"ן דאפשר אף דס"ל אפשר לסוחטו מותר. היינו כשאנו טועמים החתיכה ורואים אנו שנפלט ממנו טעם האיסור אזי הוא מותר. אך בעוד האיסור בחתיכה שם נבלה עליה וצריך ששים נגד החתיכה. רק דלא תשיב מין במינו עם שאר החתיכות של בשר כיון דעיקר איסורו משום חלב ואילו היה נסחט החלב היה מותר כו' עכ"ד. ומינה שמעינן דאם אפשר לסוחטו אסור וחשבינן לי' מין במינו היינו שהבשר בעצמו נעשה דינו כבשר נבלה. אבל זה לא ניתן להאמר שהבשר נשתנה טבעו לחלב. מה שאין כן בחמץ שנגע במצה. כיון שבלעה המצה מעט חמץ הרי המצה בעצמה נתחמצה ונשתנה טבעה לחמץ. והיינו שנעשית לגוף האיסור ממש. שלא כשאר איסור שנאסר רק מפני שבלע טעם האיסור. וא"כ אם למשל בלעה המצה מעט טעם חמץ רק כדי נטילה. א"כ כדי נטילה זה נעשה חמץ שנשתנה טבעו והוא בעצמו עתה גוף האיסור. ואף להרר"א ממיץ שס"ל שחצי חתיכה אינה נעשה נבלה. היינו היכא דבלע איסור ונצרך להשתנות דינו. אז ס"ל שדינו אינו נשתנה להיות נבלה. אבל הכא גוף טבעו נשתנה. ונעשה כדי נטילה זה חמץ גמור. וא"כ אף הוא אוסר כדי נטילה שמבליע ג"כ כמובן. דבשלמא בשאר איסור. אין איסור שנאסר כדי נטילה אוסר יותר. דכיון דהתם גוף האיסור הוא מפני שבלע איסור. וכיון שנבלע רק כדי נטילה ויותר מזה אינו נבלע א"כ אינו נאסר יותר. אבל הכא בתחילה כשבלע כדי נטילה נעשה כדי נטילה זה גוף האיסור והוא מבליע ג"כ יותר להלן ואוסר עוד כדי נטילה. ושוב כדי נטילה זה נשתנה טבעו ונעשה חמץ גמור ואוסר עוד כדי נטילה להלן. ובאופן זה נאסרה כל העיסה אף למאן דמתיר משהו בפסח. כיון דלאו משהו הוא. אלא גוף העיסה נתחמצה באמת באופן זה, ולפי"ז מתורצים בחדא מחתא כל הקושיות שהקשיתי לעיל. דזה שנשתנה טבעו שייך רק בעיסה אבל לא בבשר, דבשר הא לא משתנה טבעו להיות נתחמץ. רק דנאסר מטעם בלוע. ולכן מתורץ הכל דר"ת אף דס"ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו. מ"מ ס"ל דהעיסה נאסרת כולה. דלאו מדין משהו קאתינן עלה. דכולה נאסרת כיון דנשתנה טבעה להיות חמץ ובתרנגולת התיר. דהתם לא נשתנה טבעה להיות חמץ ואינה בולעת כ"א משהו. ובזה התיר. ולכן נמי מצריכים המרדכי והמחבר לטעם היפוך השפוד בתרנגולת כיון דבלא זה לא בלפה בכולה יטבעה לא נשתנה לא היו אוסרים אותה בלא היפוך השפוד. משא"כ בעיסה כיון שנשתנה טבעה כולה נאסרת אף בלא היפוך השפוד:
ובזה יש לתרץ דבריהם ממה שהביא המרדכי שם שהקשה עליהם רבינו שמשון משאנץ מהך דזבחים (דף צ"ז) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורה אינו אסור אלא במקום שבלע. אלמא דלא אמרינן נתפשט בכל הרקיק. ה"ה דסגיא בנטילת מקום עכ"ל ולפי מה שכתבתי יש לתרץ דהא בכל מקום רקיקים הם מצה וא"כ לא שייך לומר שיתחמצו בבליעתם זה מזה. רק דהתם מיירי דרקיק פסול נגע ברקיק כשר דהתם אין בו רק מה שבלע מהפסול. אבל טבעו אינו משתנה מנגיעתו. דזה שייך רק באיסור חימוץ. אבל לא באיסור אחר:
והנה במרדכי שם הביא מתשובת ר' מנחם המכירי בגרגיר חיטה שמצאו במצה ואסרוה לאותה מצה אבל לא האחרות ולזה דעתי נוטה וזה לא הוה לא כדברי ר"ת ור"י ולא כדברי רבינו שמשון ור' יחיאל מפרי"ש דמר אסר כולן ומר התיר כולן עכ"ל. וטעם ר' מנחם המכירי אפשר לומר משים דכל העיסה הרי היא בחזקתה, ורק המצה שנמצאה בה החיטה יצאה מחזקתה ודמיא להא דמבואר בעירובין (דף ל"ה) נגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים. שכל הטומאות כשעת מציאתן. וכן הוא ברוקח ע"ש בהל' פסח סי' רפ"ט. והא דאסר גם במצה אפויה הא האפיה מעכבת החימוץ י"ל דס"ל דאפשר משנתחממה קודם שנאפה נתחמצה כדי נטילה ומהאי כדי נטילה נתחמצה עוד כדי נטילה. וכדכתיבנא לעיל. עד שנתחמצה כל המצה קודם ששלט האש עד שנאפית:
וכמו שכתבו התוספות במנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן וז"ל ונראה לדקדק מתוך כך דמשקרמו פניו תו לא אתי לידי חימוץ ונפקא מינה למצה של פסח עכ"ל. ובצאן קדשים שם כתב וז"ל ולפי מה דאיתא בירושלמי והובא התם בתוס' שבת דף כ' ע"א ד"ה איבעי' כו' דר"א מודה בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור. וכתבו תוס' התם דמזה משמע דהכא בלחם דשבת סגי בקרימת כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימה מעליא לפ"ז במצה של פסח שלא יבא לידי חימוץ נמי בעינא קרימה מעליא כמו גבי לחם הפנים עכ"ל. א"כ עד שתבא לידי קרימה מעליא אפשר שנתחמצה:
ובטעמם של רבינו שמשון משאנץ ורבינו יחיאל מפארי"ש ז"ל נלענ"ד דס"ל כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן קע"ו וז"ל שאלה חטה מבוקעת שנמצאת בפסח בתוך הלחם כו' אם מותר חוץ ממקום מגען שהחטה והלחם אינם מפעפעים כו' או דילמא כיון דחמיר איסורא דחמץ לאסור במשהו כדעת הגאונים ז"ל נחמיר גם בזה. תשובה. דבר ברור הוא זה שאילו נגע פת חמץ ואפי' חמה בפת מצה חמה כו' דכל שאינו מפעפע אינו נכנס כלל לפנים מכדי קליפה כו' ואעפ"י שאיסורו של תמץ במשהו כל לפנים מקליפה אין כאן חמץ כלל ואפי' משהו כו' עכ"ל. ולפי שיטתם נמי לפנים מקליפה אין אף משהו חמץ. והא לא תקשה לדידהו נימא דהך כדי קליפה מחמיץ כדי קליפה אחרת וכן מתחמצת כל העיסה. דכבר כתב שם הרשב"א וז"ל שלא כל שיעור חמץ ואפי' דבר מועט מחמיץ כל שיעור עיסה אפילו עיסה מרובה ותדע לך מדתנך שאור של חולין ושל תרומה שנתערבו וחמצו ואין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ אלמא לא כל שיעור חמץ מחמיץ. והתם ליכא למימר דבשעות ידועות קאמר כלומר אין בזה כדי לחמץ תוך זמן זה דהתם לאו בשעות קמיירי עכ"ל ולדידהו נמי אין בכח החטה להחמיץ כל המצה ומשו"ה התירו כולה:
ובשביל שלא תקשה על ר"ת והר"י ז"ל ולהנך דסברי כותייהו מהא דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנתערבו וחימצו ואין בזה כדי לחמץ כו' אלמא לאו כל שיעור חמץ מחמיץ וכמו שמביא הרשב"א ראי' לדעתו. נראה לענ"ד לתרץ אליבייהו. דהכא בחמץ שאני. דהתם בשאר של תרומה וחולין שחימצו. היינו שחימצו כדי צרכן ובזה בודאי צריך שיעור חימוץ שיחמיץ. ולא כל שיעור חימוץ מחמץ כדי צורך. והתם בודאי בשחימצו כדי צרכן מיירי דאלא"ה מאי הנאה איכא. אבל כאן הא אף שיאור אסור וכל שנתחמץ אף מעט אסור בפסח והא גם ממילא כשמונחת העיסה בלא עסק שיעור מיל מתחמצת בלא שום שאור. וא"כ נהי דהחיטה אין בה שיעור כדי לחמץ חימוץ הראוי כדי צורך. אבל יש בה כדי לחמץ שיעור האסור בפסח:
ובחולין דף כ"ג ע"ב איתא בעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו. ולכאורה תקשה הא חלות תודה המצה היה נילוש בשמן והחמץ בלא שמן. עיין ברש"י מנחות (דף ע"ח ע"א) ד"ה ולרביעית שמן וברמב"ם פרק ט' מהל' מעשה הקרבנות. וגם חלות חמץ היו גדולות פי שלש משל מצה. ואיך אפשר למייתי דיהיה יוצא ממה נפשך. ואף דמקשה שם הא לא ידע האי גברא אי חמץ הוא דליתי מצה כו' הא מסיק הרי עלי חלה לתודתו של פלוני. וסו"ס האיך מביא דאי חמץ הוא צריך להיות בלא שמן ואם מצה היא צריך להיות בשמן. ונלענ"ד דהכי קמבעי ליה דיביא שני מינים מין אחד בלא שמן ואחד. עם שמן ושני המינים הם שיאור ואי ספיקא הוה יצא ממ"נ באחד מן המינים. והא דכתבו התוס' שם סוף ד"ה ואי דר"מ דהא דאמרינן במנחות (דף נ"ד) דאין מחמיצים בחמץ נוקשה כ"א בחמץ גמור. היינו לכתחילה אבל בדיעבד לא צריך חמץ גמור. ולכאורה אין מכאן הכרח לפי מה שכתבתי. דכיון דבמביא שני מינים מיירי א"כ אותו מין שהוא בלא שמן שהביא לשם חמץ אפשר דהניח בו חמץ גמור. אך העיסה לא הספיקה עוד להחמיץ כראוי והיא עודנה שיאור. ולפי מש"כ לעיל דחמץ אינו כשאר איסורים. כ"א גוף העיסה נשתנה בטבעה ונתהוה לחמץ. וכיון דהוא צריך לאפות מקודם החלות. א"כ בשעת אפיה קודם שקרמו פניה משנתחממה נבלע מהחמץ גמור כדי נטילה במקום שנגע בו וכדי נטילה זה נעשה חמץ גמור ושוב אוסר כדי נטילה. ובאופן כזה כל העיסה נעשה חמץ גמור ולא הוה שיאור ואף לפי מה שכתבתי לעיל שצריכים שיעור לחמץ. ואפשר שלא היה כאן שיעור כדי לחמץ בזמן מועט כזה ושוב נעשה רק שיאור. דזה אינו דע"כ כדי נטילה ראשונה נעשה חמץ גמור אם חימץ בשאור. ושוב א"א לומר דכל החלות הם שיאור דהא חלק מזה הוא בודאי חמץ גמור:
וכעין סברא זו יש לומר ג"כ בהא דכתב הרמב"ם בהל' כלים פרק י"ד הל' ו'. חרסים שנשתמשו בהן משקין טמאים ונגבו ונפלו לאויר כלי חרס לא טמאוהו נפלו לתנור והוסק נטמאו שסוף משקה לצאת בד"א במשקין קלים. אבל בחמורים כגון דם הנדה ומימי רגליה אם היו יכולים לצאת והקפיד עליו שיצא הר"ז מטמא התנור אעפ"י שלא הוסק:
ואם אינו מקפיד עליו אינו מטמא עד שיוסק ויצא המשקה. וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאין שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת. אבל בישנה טהור. איזו היא ישנה לאתר י"ב חודש. ואם ידוע שיצא ממנה משקה בשעת היסק אפי' לאחר ג' שנים נטמא התנור כשיוסק עכ"ל. דלכאו' קשה דמשמע מלשינו דרק היכי דבמשקים חמורים היכי דמקפיד משערינן אם יכולים לצאת אם לא. אבל במשקין קלין שאינן מטמאים עד שיוסק התנור לא משערינן כלל אם יכולים לצאת, וא"כ אם אינם יכולים לצאת כלל אמאי טמאים כשיוסק. הא אף בהיסק אינם יכולים לצאת ואמאי מטמאין. והנה החכם צבי כתב בתשובה סי' ע"ה שכלי שבלע איסור ששהה י"ב חדש חוזר להתירו. שטעם האיסור נעשה כעפרא. והקשה על זה מהא דאיתא במס' כלים פרק ט' משנה ה' חרסין שנשתמש בהם משקין טמאים ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא כו' וכן בגפת חדשה אבל בישנה טהור כו' והרי בחרסין לא מהני יישון. ותירץ שם בחכם צבי דזהו דוקא לענין טומאה אבל לענין איסור כעפרא חשיב. ובפרי מגדים הקשה ע"ז הרי עכ"פ ראינו שבגפת שהוא בעין נתייבש ביב"ח אבל לא בחרסין דלא שליט בה אוירא:
והנראה לענ"ד בזה עפ"י מה שכתבתי לעיל ההבדל בין חמץ לשאר איסורין. שדבר שנתחמץ נעשה גוף האיסור ובשאר איסורין אינו רק שנבלע בו איסור. וכן גם נ"מ בין איסור לטומאה היא ג"כ כחמץ שנבלע במצה. שאם טומאה נבלעה בדבר אחר כל הדבר נעשה גוף האיסור דהיינו שהוא ג"כ נעשה טמא. וכן גם בנגיעה לבד נעשה ג"כ גוף הטומאה לפעמים. והנה באמת גבי כלי יין נסך דקיי"ל ביור"ד סי' קל"ו שאף שנתן לתוכן תוך י"ב חדש מים אין בכך כלום, היינו דאנן רק בתר היין קמשגחינן לי דמן היין עבר זמן י"ב חדש כבר כלה כל לחלוחית היין. אף שעוד יש בהכלי לחלוחית המים אבל אין לחלוחית המים אוסרת. אבל בטומאה אינו ק דהנה ע"כ סתם כלי משתמשין בו תדיר ובולע תמיד ולכן אם חרסין אלה בלועים ממשקים טמאים. ואח"כ נבלעו בהם מים אחרים. אז אף שעבר זמן י"ב חדש מבליעת המשקין טמאים. מ"מ הא המשקין שבלעו אח"כ ג"כ נטמאו והם עוד לא נתהוו לעפרא שעוד לא עבר זמן י"ב חדש מבליעתן. והנה אף שטומאה בלועה אינה מטמאה כדאמרינן בחולין (דף ע"א ע"ב) כגון שבלע שתי טבעות אחת טהורה ואחת טמאה דלא מטמיא לה מטמאה לטהורה וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק כ"ה הל' י"ב. מ"מ הא כתב הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק כ' הל' ה' אין בלועין נצלין אלא בבטן נפש חיה כמו שביארנו אבל הבלועים בגוף הכלים והאבנים אינן נצלין. וכן כתב ג"כ בהלכות כלים פרק י"ד הל' ד'. וא"כ בחרסין מסתמא שוב אח"כ ג"כ בלעו משקים ונטמאו המשקין האלה מהמשקין טמאים שבלעו מקודם אבל בגפת ע"כ לא בלעי דבכלי דמשתמשים בה משקים ואפשר דהיו בה יותר, ממעת לעת ובלעי. משא"כ בגפת. ולכן בגפת כיון דבודאי אין בהם משקים אחרים. א"כ ישנים לאחר י"ב חדש אין בהם לחלוחית בודאי והתנור טהור. אבל חרסין נהי דמזמן בליעת המשקין טמאים עברו י"ב חדש. הא אח"כ שוב בלעו ג"כ משקים והנך משקים ג"כ נטמאו. לכן ל"ל דלאחר י"ב חודש כלה הלחלוחית שבחרסין. וא"כ באיסור שפיר כתב החכם צבי דלאחר י"ב חודש כלה הלחלוחית. ואם תוך י"ב חודש בלע שוב דבר אחר אם נימא בהא חתיכה נעשה נבלה באמת גם החכם צבי יודה דאסור כמבואר בתוספות ע"ז (דף ע"ו ע"א) ד"ה בת יומא בשם ספר התרומה. אך אם לא בלע עוד תוך י"ב חדש. אמרי' דכלה כל הלחלוחית ונעשה כעפרא בעלמא. וזהו מה שמתרץ הח"צ דזהו דוקא לענין טומאה ולא תקשה ג"כ קושית הפמ"ג:
ומעתה מדוייק לשון הרמב"ם דגבי משקים שמטמאים טומאה קלה שמטמאים התנור רק אחר היסק לא אכפת לן אם אפשר לצאת גוף המשקים הטמאים אם לא היינו אם עברו י"ב חודש מיום שבלעו החרסין את המשקים הטמאים כיון שסוף סוף שוב בלעו עוד משקים אחרים שנטמאו מהמשקים הטמאים ושוב מטמאים התנור לאחר היסק. אבל במשקים טמאים טומאה חמורה שמטמאים גם קודם היסק היכי שמקפיד עליהם שיצאו. אז ע"כ משגחינן אם יכולים לצאת היינו אם עברו י"ב חודש מבליעתם. דאף שאח"כ בלעו החרסין משקים אחרים והמה נטמאו ויצאו לאחר היסק. אך המה מטמאים רק טומאה קלה. אך אותם שמטמאים טומאה חמורה] שוב אין יכולים לצאת כיון שעברו י"ב חודש מזמן בליעתם. וא"כ קודם היסק אינו טמא. אך לאחר היסק שיצאו המשקים האחרים שג"כ נטמאו אז התנור טמא. שגם מטומאה קלה הוא נטמא:
ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בפסחים (דף פ"ה ע"א) אבר שיצא מקצתו חותך כו' הא קמטמא ליה טומאת סתרים היא וטומאת סתרים לא מטמיא. א"כ הכי נמי הוה טומאת סתרים מה שנגעו המשקים שנבלעים אח"כ בתוך החרסין במשקים הטמאים. די"ל דזהו דוקא בגוף הבשר שנוגעים זה בזה הוה טומאת התרים. אבל דבר שנבלע בתוכו לא הוה טומאת סתרים כי אם בלוע כמובן. וראי' לזה ממה שכתב רש"י בפסחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה קסבר כו' וכשנטמא הזג לא נטמא משקה כו' דלאו אוכל דכותי' חשיבי כו' וטומאת משקים נמי לא נטמאו ואע"פ שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא דלא היה עליו שם משקה מעולם כו' עכ"ל משמע דאי הוה שם משקה עליו היה מטמא ולא היה נחשב למגע סתרים:
ועוד עלה על דעתי לומר באופן אחר. דהנה בלשון הרמב"ם יש לדקדק דגבי חרסין כתב נפלו לתנור והוסק נטמאו. וגבי גפת כתב וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאים שהוסק בה התנור נטמא. דהאי בה לכאורה מיותר דהול"ל וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאים שהוסק התנור נטמא. אלא הנראה לענ"ד. דהנה ידוע דכל דבר גוש בעולם יש בו גם כן לחלוחית מצד עצמו. וכ"כ הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ד' הל' ב'. והלחלוחית הזאת נטמאה בהמשקין טמאים. ולכן נ"מ טובא בין חרסין לגפת. שגפת, האש שורפו כולו ולכן הלחלוחית שבו ג"כ נשרף באש. מה שאין כן אם יש בו עוד ממשקים אחרים טרם שנתיבש שזה אין האש שורף. וכמבואר במס' מכשירין פרק ד' משנה י' ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד ופי' הרע"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע לצאת מחמת ההיסק. דבעצים שהאש שולטת בהם ונאחז בהם האור כלין המשקים לתוכן. ואין יוצאין לחוץ כשמסיקן בתנור עכ"ל. ומבואר ג"כ ביור"ד סי' צ"ב סעיף ו' דאם נפל טפה נגד האש האש שורפו ומיבשו. ודוקא דבר מועט אבל אם נפל הרבה אינו שורפו. מה שאין כן בחרסין שאין האש שורף החרסין ולכן ג"כ אינו שורף הלחלוחית שבו מצד עצמו אך מוציאו ומטמא התנור. שוב ראיתי שכיוצא בו כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל בפי' למכשירין. ולכן במשקים חמורים כתב הרמב"ם אם היו יכולים לצאת. משום דלאחר י"ב חודש לא יצאו עוד כיון שכבר כלו. ולכן לא נטמא התנור טרם הוסק. אך כשהוסק נהי דהמשקים חמורים אינם עוד. אך הלחלוחית שמצד עצמן יוצאת ע"י היסק והן נטמאו ע"י משקים חמורים כדכתיבנא לעיל ולכן התנור טמא. ועל כן דקדק הרמב"ם וכתב גבי תרסין נפלו לתנור והוסק. היינו שהוסק בעצים ולא בהחרסין. דהחרסין אינן נשרפין אלא מתיבשים. אבל גבי גפת כתב וכן בגפת חדשה הבאה ממשקים טמאים שהוסק בה התנור. היינו בהגפת בעצמה. מפני שהיא בעצמה נשרפת. ולכן גם הלחלוחית שבה נשרפת עמה יחד ואינה יוצאה לטמא את התנור. כל זה עלה על דעתי לפום רהטא. אך באמת אין הלחלוחית שבה נטמאת מפני דנחשבת כמי פירות ואינה מקבלת טומאה כמבואר במכשירין פרק ד' משנה י' ע"ש: