תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן י
בע"ה יום ג' ל"ג בעומר תרס"ד לפ"ק הראזאווא יצ"ו:
כבוד ידידי הרב הגדול ר'
מרדכי מאיר נ"י הרב דהארעסק מה ששאל על דבר מה שהתיר אחד הרבנים להאכיל בפסח לפרות חולבות מוץ של תבואה עם נסיובי דחלבא. והתיר גם לאכול החלב בפסח וכבודו מפקפק בזה. ושאל ממני לחוות דעתי אם טב הורה האי מרבנן לא חפצתי להשיב בדבר הזה אשר כפי הנראה הוא כבר במחלוקת שנוי. ולמה לי להכנס בפרצה זו שפרצו כבר. אך באשר כת"ר דרש ממני פעם אחר פעם להשיב לו. הנני משיב לו הנראה לענ"ד ואינני חפץ לדעת מי הוא המתיר ומי המערער. כי אין לי עסק עם אנשים פרטים. רק עם הלכה ברורה ותוה"ק אמת היא ואין נושאין בה פנים:
הנה מה שכתב כ"ת לדחות הוראה זו ממה שידוע שנמצא בהמוץ חיטים מחומצים והביא מהא דאו"ח סי' תנ"ג סעיף ג' שצריכים לראות שאין בו דגן שצמח כ"כ שלא יהא ששים. אין זה ענין לכאן דהתם לענין לטחון אז אם יש ס' אחר הטחינה בטלה בס' קודם הפסח כיון דקיי"ל דקמח בקמח הוה לח בלח אבל כאן כיון דהחיטים המחומצים ניכרים לא בטלו אף אם יש ס' ואסור להאכיל לבהמה תבואה כזו שיש בה מחומצים בודאי שהרי נהנה מחמץ בפסח. אלא דלפי דברי כת"ר איך מאכילים תבואה לבהמות בפסח ניחוש נמי שמא יש שם מחומצים ומאי ראית שבהמוץ יש מחומצים דוקא זה ידוע שנשארו שם גרעיני התבואה. אבל שימצאו שם דוקא מחומצים זו לא שמענו. וא"כ לפי דבריו שחיישינן שיש שם מחומצים דוקא. יש לאסור להאכיל כל תבואה דלמא יש שם מחומצים. אלא דלהא לא חיישינן דכבר פסק הרשב"א בתשובה ואפסקא באו"ח סי' תס"ז שאף בשנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות. עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים אין חוששים לסתם חטים של אותה שנה. ומכ"ש שאין לחוש שבמוץ דוקא יש מחומצים. והרמ"א ז"ל בסי' תנ"ג מיירי שבידוע שיש שם מחומצים. ומה שהביא מהא דכתב המגן אברהם בסי' תנ"ד ס"ק א' שהקליפה שקורין שפרייא"ר אינו מחמיץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החיטים עצמם אפשר דמחמיץ. וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים עכ"ל המג"א. בהא אייתי נורא לקיניה. דהך מוץ שקורין מעקינ"א הן הן השפרייא"ר שמביא המג"א שאינו מחמיץ ואפילו נמצא בתבשיל בפסח יש להתיר. והך קליפה דחשש המג"א דמחמיץ וגם אפשר שיש עליו ממשות החטים היא הקליפה שנדבקת בחוזק בהגרעין של תבואה ונקלפת רק בעת טחינה או בעת שדכין אותה:
והנה המג"א הביא ראי' דקליפת החטים מחמיצים מדיוצאים בהם י"ח מצה לדעת הרי"ף. ואפשר לומר כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בו י"ח. ובספר שו"ת תפארת צבי חלק או"ח סי' כ"א הקשה ע"ז דא"כ מאי קאמר בפסחים דף ל"ה דמוכח התם דאין החיוב של חמץ תלוי ביציאת ידי חובת מצה. מהא דהמחהו ואכלו דאינו יוצא י"ח מצה וענוש כרת משום חמץ. ואמאי לא אמרינן והרי הוא מין שיוצאים בו י"ח מצה עכ"ל ולכאור' י"ל דהתם הא דאין יוצא ידי חובתו במצה הוא מפני שאינו אוכלו כדרך אכילתו. ומה"ט נמי לא היה לו להתחייב כרת על חימוצו. ואף שבחולין (דף ק"כ) ע"א יליף הא מנפש לרבות השותה הא כתבו התוס' שם ד"ה חלב דלר"י הגלילי דס"ל חמץ מותר בהנאה אתי נפש לדרשה אחריתי ואם נאמר דהיקשא דחמץ ומצה היקש גמור הוא איך דרשינן האי נפש לחייב בהמחהו וגמעו כרת, הא הך היקשא מפיק מהך דרשה. ותו לא תקשה דהא במינו יוצאים י"ח מצה דזה היה אפשר לומר אם היה החסרון באופן עשיית החמץ או המצה אז אפשר לומר כיון דבמינו יוצאים בו י"ח מצה מחויב כרת על חימוצו גם באופן זה. אך כאן אין החסרון באופן העשיה. רק באופן האכילה. ואם לא הויא אכילה בכה"ג מה מהני דבמינו יוצאים בו י"ח מצה כיון דבהא גופי' היו יוצאים י"ח מצה אם לא היה החסרון מצד האכילה. ואטו אם נאמר דבמינו יוצאים י"ח מצה עושה אותו לאכילה בכה"ג. ולכן פריך דאי נימא דלר"ל אמרי' היקשא בכה"ג דכל שיוצאים בו י"ח מצה חייבים על חימוצו כרת. א"כ במכ"ש היו צריכין לומר באופן אכילתו הך היקשא ולפטור אם המחהו ואכלו מכרת אם הוא חמץ:
אלא דעיקר הך קושיא אינני מבין. דהא במצה עשירה ג"כ במינו יוצאים י"ח מצה. ולומר דהא לא חשיב במינו. כיון דיש בו ג"כ מי פירות, זה א"א לומר דהא החיוב שעל חימוצו הוא משום העיסה לא משום המי פירות והעיסה במינה יוצאים י"ח מצה, ועוד הא דמקיש גם חמץ להיכי דיוצאים בו י"ח מצה ע"כ ההיקש הוא לאותו דבר עצמו אם יוצאים בו ידי חובת מצה. דהא מצה מחמץ כבר גמרי' בהיקש דדברים שאינם באים לידי חימוץ אינו יוצא ידי חובת מצה. וא"כ ההיקש דמקשינן דחייב על חימוצו כרת רק היכא דיוצאים בו י"ח מצה הוא על אותו דבר עצמו. דאי על המין שיוצאים בו י"ח מצה. הא ממילא שמעינן דכיון דהוא נתחמץ ממילא הוא מאותו מין שיוצאים בו י"ח מצה. דהא כבר גמרי' בהיקש דיוצאים י"ח מצה רק בדברים שבאים לידי חימוץ. וזה בא ריש לקיש להשמיענו דצריך שיהי' אותו דבר עצמו, ואקשי' רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא דמפרש כך דברי ר"ל ומסיק דלכך אינו חייב במי פירות מפני שאינו מחמיץ. אבל לא מקיש חמץ למצה:.
שוב נראה לענ"ד שדבר זה אם הוא ממין הבא לידי חימוץ אם יוצאים בו י"ת מצה היא מחלוקת הראשונים, דהנה הרמב"ם בפרק ו' הל' ה' מהל' חמץ ומצה כתב מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. והקשה הלחם משנה וז"ל יש להקשות על רבינו דמקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מפקינן דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו כו' והאי אינו בא לידי חימוץ כי' וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעטינן אלא דברים שאינם באים לידי חימוץ בשום צד ואופן בעולם. אבל מצה שנילושה במי פירות הרי המצה היא באה לידי חימוץ. אלא שהמים גרמו לה שלא תחמיץ ולא ממעטינן מהאי קרא עכ"ל. וזה מורה כדברי המגן אברהם. אך החולקים על הרמב"ם וס"ל דאינו יוצא במי פירות. שמביאם הרב המגיד שם פליגי עלי' בהא וכן נמי הרמב"ן במלחמות בפסחים דף ל"ה בהשגתו על בעל המאור בסוגי' דקיטוף כתב וז"ל ואם בלא מים תיפוק לי' משום שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאים בו במצה וא"ת לשאר מינין נצרכה הא ליתא כדאיתמר לעיל בדריש לקיש דדברים שאין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבים על חימוצו כרת ואעפ"י שיש במינו חמץ ומצה ואע"ג דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש שחייבים על חימוצו כרת ואין יוצאין בה משום שאינו קרוי מצה אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאים בו משום מצה דהא אתקוש עכ"ל הרי דגם הרמב"ן ז"ל לית לי' הך סברא. ובירושלמי חלה פ"א הל' ג' ס"ל לר"א דאין יוצאין ידי חובת מצה מתבואה שלא הביאה שליש ומשמע דעל חימוצו חייב כרת וקצת משמע מזה ג"כ דאי במינו יוצא י"ח מצה חייבים על חימוצו כרת:
ולפ"ז כיון שהמוץ הוא השפרייאר טב הורה האי מרבנן להאכיל לבהמות המוץ עם נסיובי דחלבא. דאף דיש בהמוץ גרעיני תבואה. מ"מ הנסיובי מי פירות נינהו ואין מחמיצים. ואין לטעות ולומר דאינם בכלל חלב כמו שאינם בכלל חלב לענין בב"ח שאין לוקין עלי' וא"כ אינם מי פירות זה אינו דבירושלמי פסחים פרק ג' הל' א' קאמר על מתניתא דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי א"ר מנא וכולהון ע"י מיי, ואז אסורין דהוין מי פירות עם מים. אבל הנסיובי לבד שבכותח הבבלי הוה מי פירות:
והנה הרי"ף והרא"ש בריש פרק אלו עוברים כתבו דרק שכר המדי וחומץ האדומי מיירי בדאית בהו מיא. אבל לית בהו מיא לא דקיי"ל דמי פירות אין מחמיצים, משמע דכותח לא בעי מיא והוה חמץ בלא מים. היינו משום דאינהו מפרשי דכותח הבבלי אסור משום קומניתא דאומה. היינו פת שמתעפש לאחר זמן בכותח. א"כ הוה מקודם חמץ אבל בירושלמי קאמר כותח הבבלי דו יהיב בי' מלמולין דליש היינו חתיכות עיסה שנילושו בהנסיובי דחלבא שעוד לא נתחמצו. לכן מצריך בירושלמי שגם כותח יהא במים. ומלבד זאת מסברא ע"כ מוכרח לומר דהנסיובי מי פירות נינהו, דאל"כ הא חלב בודאי הוא מי פירות והנסיובי הם מעורבים בהחלב. וא"כ יהיה מי פירות עם מים, אלא ע"כ דמי פירות נינהו:
וראיתי בבאר היטב סי' תס"ו ס"ק י"ג שכתב ז"ל וכתב הפר"ח וה"ה למי חלב דאינו מחמיץ ובהל"ק ח"ב סי' רי"א כתב דהקום מחמיץ עכ"ל. והדבר צ"ע דהסברא הפשוטה היא כמוש"כ לעיל דכיון דהחלב אינו מחמיץ ובהחלב הא מעורב גם הקים. ואטו כשמפרידים הקום מהחלב נשתנה טבעו להחמיץ וכשהקום הוא מעורב עם החלב אינו מחמיץ. ואולי שחושש להחמיר כהכל בו שכתב בהל' חמץ ומצה וז"ל, וכן ראוי לומר במי משקה היוצא מן החי כגון חלב בהמה גם כן אינו כמי פירות אלא ודאי מחמיץ וכן דעת הראב"ד ז"ל ועוד כתב ה"ר יצחק דמי פירות אין מחמיצים משמע מי פירות דוקא קאמר מדלא קאמר אין מחמיצים כי אם מים עכ"ל. אלא דלפי זה מ"ש קום דקאמר. הא לדידי' חלב גופי' ג"כ מחמיץ:
והנה הבית יוסף בסי' תס"ב כתב וז"ל מצאתי כתוב בכלבו דחלב לא חשיב מי פירות ומחמיץ. ותמהני דהא אמרינן דר' יהושע בן לוי אמר לבניו מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא ואע"ג דאותיבנא על ההוא לישנא מדתניא אין לשין את הפת בחלב מפני הרגל עברה. ושנינן אלא הכי קאמר לושו לי בדובשא. מ"מ לא אידחי ההוא לישנא משום דחלב מחמיץ. אלא משום הרגל עברה דבשר בחלב. ועוד דהא בתר הכי אמרי' ואיבעית אימא לעולם בחלבא וכדאמר רבינא כעין תורא שרי ה"נ כעין תורא. וכיון שכן הא ודאי חלב אינו מחמיץ וכן דעת כל הפוסקים. עכ"ל. ונלענ"ד לתרץ דהכלבו ס"ל כבעל המאור בהשגתו על הרי"ף בפרק כל שעה סי' תשכ"ו שמפרש דהא דאמר ריב"ל לבני' מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא. לא לענין חימוץ קאמר. אלא לענין מצה עשירה. ועי' בהשגות הראב"ד על הרי"ף שם. וכן מורה לשון הכלבו שכתב בדף נ' ומותר ללוש את העיסה ביין ושמן ודבש או חלב או לקטוף בהם. וביום ראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ. אלא משום לחם עוני שצריך להיות זכרון ללחם עוני ביום ראשון כו' עכ"ל. משמע מדבריו שבחלב הוה רק מצה עשירה. אבל לענין חימוץ לא הוה חלב כשאר מי פירות. ולא תליא מידי הא בהא דהא בשאר מי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב ס"ל להכלבו כהרמב"ם שיוצאים בה י"ח מצה אף שאין מחמיצים:
אלא דבאמת ברוב פעמים אי אפשר לזהר שלא יהיה שם גם כן מים ורירים שמחמיצים. והוה מי פירות עם מים שממהרים להחמיץ. אך כפי מה שכתב כת"ר שמכרו הבהמות לנכרי א"כ ליכא שום חשש:
ומה שמפקפק על עצם מכירת הבהמות לנכרי להאכיל חמץ והביא דעת הבכור שור בפסחים שאוסר, הנה כבר חלקו האחרונים על דברי הבכ"ש בזה. ועי' בספר מקור חיים סי' תמ"ח ובישועת יעקב שם ובספר נשמת אדם ובפרי מגדים סי' תמ"ח ובספר שו"ת תפארת צבי חלק או"ח סי' כ' כתב שבעירו נהגו דלא כהבכ"ש. אך אגב דאתא לידן אמינא לי' דדברי המקור חיים אינם מובנים לי. במה שהקשה מהא דמבואר ביור"ד סי' רכ"א בש"ך ס"ק נ"ב גבי מודר הנאה ואין לו מה יאכל דנותן לאחר לשם מתנה. וכתב הש"ך שם דדוקא משום דאין ו מה יאכל התירו כו' הרי מוכח בהדיא דבאיסור הנאה אף שכבר יצא מרשותו ע"י מתנה אסור באיסורי הנאה כו' עכ"ל יע"ש. והנה מלבד דלאו כ"ע הכי ס"ל דזהו דוקא באין לו מה יאכל ועי' במשנה למלך בהל' מלוה ולוה פרק ה' הל' י"ד. והא בנדרים דף פ"ח גבי המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך. כתבו רבים מהראשונים דכיון שקנתה האשה אף בעלה יכול להנות. דמשלה הוא קמתהני. ואפי' להנך דס"ל דבעלה אסור להנות. היינו משום דס"ל דכיון דאמר מה שאת נושאת ונותנת בפיך גם היא לא קנתה כ"א כשנושאת ונותנת לפיה ומקודם לא קנחה כלל. וא"כ חתנו מדידי' קמתהני. יעי' בספר מחנה אפרים הלכות נדרים ובשער המלך בהל' נדרים פרק ז' הל' י"ז. אבל אי קנתה האשה אף לדידהו יכול הבעל להנות ואף ביש לו מה יאכל. וא"כ מאי האי דכתב דבאיסורי הנאה אף שכבר יצא מרשותו אסור. אלא דהתם בהך דנדרים דף מ"ג דמיירי הש"ך בסי' רכ"א שאני. דהתם חיישינן דלא נתן לו במתנה גמורה לזה רק שכונתו שהמודר יאכל ובזה מתנתו לא הוה מתנה. משא"כ בנד"ד שגמר ומקנה לו באמת כמו שכתבו הפוסקים. ועוד דהתם מחזי כשלוחו וכה"ג יש מחמירים גם בריבית כשאחד נותן למלוה כסף אם הלוה נותן לאותו אחר הכסף מפני שנראה כשלוחו. עי' בקידושין (דף ו' ע"ב) תוד"ה דארוח. ובשיטה מקובצת בבא מציעא (דף ס"ט) וביור"ד סימן ק"ס:
ולענין החלב מבהמה שאכלה חמץ בבית אפרים מחיר וגם בספר נשמת אדם מתיר. אך הפרי מגדים סוף סימן תמ"ח מסתפק בזה. וראיתי בהגה' יד אברהם ביור"ד סימן ס' שכתב וז"ל וא"כ יש להתיר החלב מבהמות שאוכלות חמץ בפסח. אלא דבפסח דהו"ל דבר שיש לו מתירין אסרינן זה וזה גורם. רק מה שנחלב קודם פסח מותר עכ"ל, הנה כך כתב בכסף משנה פרק ה' הל' י"ג מהל' נדרים לדעת הרמב"ם. ומשמע לכאו' דהראב"ד פליג ע"ז. והא רבים מהראשונים לא ס"ל כדעת הרמב"ם בזה. וגם אי נימא דהוה דבר שיש לו מתירין הא אם יתקלקל המאכל לא אמרי' בי' שאינו בטל מטעם דבר שיש לו מתירין והכא בודאי יתקלקל החלב. והנה בזה וזה גורם כתב המג"א בסי' תמ"ה ס"ק ה' דאסור בפסח מהא דכתב בי"ד בשם הרמ"ה דכיון דע"ז לא בטלה אפי' זה וזה גורם אסור וה"ה בחמץ דהנאה כל שהוא, וכבר עמדו עליו אחרונים דהא אנן קיי"ל דבע"ז בטלה. רק דבר חשוב לא בטל כגון כוס בכוסות או טבעת אבל דבר שאינו חשוב בטל כבשאר איסורים. וכתבו דהמג"א כתב כן מסברא דנפשי' וס"ל דהרמ"ה ס"ל כהר"ן דס"ל דבע"ז לא בעינן דבר חשוב ועי' בפרי מגדים סי' תמ"ה באשל אברהם ס"ק ה' ובמקור חיים שם. ועי' במג"א שם סוף סק"ו שסיים שבזה וזה גורם יש להקל ועי' ג"כ מש"כ בסי' תמ"ב ס"ק ט', והנה כל זה הוא למה שכתב הר"ן בע"ז בטעם זה וזה גורם שהוא מפני שבטל האיסור בההיתר וא"כ גם בחמץ שנאסר במשהו גם זה וזה גורם אסור. אך לפי מה שמבואר בסי' תמ"ז שבאיסור הנאה יש רבים מהראשונים שס"ל שאין אסור במשהו. והש"ך ביור"ד סי' ס' כתב דכה"ג איכא רק איסור הנאה. וא"כ כאן אין לאסור מטעם זה וזה גורם ומ"מ בחלב אני נמנע להורות היתר. כיון דנפקא מפומא דאריותא. אך אם לא אכלה חמץ מעל"ע יש להתיר כאשר כבר רבים מתירים ובזה. אם לא אכלה חמץ מעל"ע:
כ"ז כתבתי רק להפצרת כת"ר. כי אין אני חפץ להתענין בענין שכבר גדלה המחלוקת וכח הניצחון גדול:
ידידו דו"ש חיים פישל החופ"ק הנ"ל.