תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן ג
כתב רבינו יונה בברכות ר"פ שלשה שאכלו דשלשה אנשים מודרים הנאה זה מזה שאכלו אין חייבים בזימון. דאע"ג דיכולים לשאול על נדרם. השתא מיהא לא איתשל. והביא ראיה לזה מהא דערכין (דף ד') הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני לא צריכא דכהנים אכלי תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין. סד"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל [וכו' קמ"ל] כהן בהדי זר מצי אכיל והקושיא מפורסמת דהאיך הביא ראי' לסברתו דלא אמרינן הואיל ואיבעי מתשיל מהא דתרומה. דבתרומה הא לא מהני ליה כלל שאלה אחר שהגיע ליד כהן ולעולם היכא דמהני שאלה שפיר י"ל דמצטרפין וכתב בספר בית הלוי ח"א סימן כ"ח לתרץ דתר"י ס"ל דגם ביד כהן מהני ליה שאלה להפקיע האיסור, וזה לא ניתן להאמר דהא גם התוס' והרא"ש והרשב"א כתבו ג"כ כתר"י ולדידהו הא ס"ל דבתרומה ביד כהן לא מהני ליה שאלה כמבואר בהרא"ש בפירושו לנדרים (דף נ"ט) ובחוס' עירובין (ד' ל' ע"ב) ד"ה תרומה ובתשו' הרשב"א סי' תתמ"ז וסי' תרנ"ו ולדידהו תקשה ג"כ האיך הבינו מהך דערכין דאף דאפשר בשאלה לא אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל הא התם בתרומה לא מהני שאלה. עוד כתב לתרץ דמדקדק מדקאמר הגמ' קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין מצטרפין ואמאי לא קאמר קמ"ל כיון דמצי שאיל על התרומה וכגון בכהן שאוכל תרומה של עצמו שהפריש מפירות שלו והוי אשמעינן רבותא דאפילו באופן דלא מצי הכהן לאכול ממה שהישראל אוכל ממנו וכגון שהכהן מודר הנאה מישראל. ומדקדק מזה דהא דמצי לשאול עליו לא מהני לענין צירוף עכ"ל ולענ"ד נראה דאם נוקמי דהכהן היה מודר הנאה מישראל לא נצטרך לומר דהתרומה היא של הכהן. דאף אם קבל הכהן את התרומה מישראל ולא מצי מתשיל עליה, מ"מ בל"ז נוכל למידק דהא דמצי שאיל לא מהני לענין צירוף דהא יכול לשאול על נדרו ממה שהוא מודר הנאה. א"ו דהא דמצי שאיל לא מהני. אלא דא"כ אמאי קאמר כהנים לוים כו' הול"ל המודר הנאה אף דמצי למתשל על נדרו לא מהני לענין צירוף:
והנה לדברי תר"י ע"כ צריכים באמת לומר דמיירי בתרומה של הכהן עצמו שתרם מפירותיו. דאל"כ לו יהא נמי דאפשר למתשל מ"מ הא הכהן לא מצי למתשל דהוא לא עשאם תרומה וכמש"כ הרא"ש בנדרים (דף נ"ט) בשם הר"ר אליעזר ממיץ יע"ש וזהו דוחק לאוקמי דהתרומה היא של הזר שאוכל עם הכהן ונראה לפענ"ד דהכי דייק רבינו יונה דהא דקאמר בש"ס קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל, דמנין לו לומר דאף בחד דרגא. היינו שאחד יכול לאכול עם חבירו אף שהשני לא מצי לאכול עמו מצטרפין כיון דגם הישראל לא מצי למיכל עם הכהן מנין לו דמצטרפין דילמא בכה"ג אין מצטרפין וקמ"ל היכא דהתרומה היא של הכהן דמצי שאיל משו"ה מצטרפין כיון דגם הישראל מצי למיכל עם הכהן אי שאיל והיא גופא קמ"ל דהא דמצי שאיל מהני לענין צירוף א"ו דהא דמצי שאיל לא מהני לענין צירוף. וזה יש לכוין בדברי הבית יוסף או"ח סי' קצ"ו ד"ה והטעם:
והנה בספר ברכי יוסף או"ח סי' קצ"ו כתב וז"ל אלא דלכל הדברות ולכל האמירות אכתי יש להכריח האי דינא מסוגיית ערכין הנזכרת דאי אמרת דגם לגבי צירוף לזימון אמרינן הואיל כדקיי"ל בעלמא וג' מודרי הנאה מצטרפין הואיל דמצו מתשילי א"כ גם בהני כהני אוכלין בתרומתן בלא טעמא דמצו למיכל חולין נימא דמצטרפי הואיל ואם יזדמן להם לחם חולין אחר מצו כולהו למיכל ולפ"ז אי השתא זר אכיל לחם של עכו"ם והני כהני הוו זהירין בפת של עכו"ם דהשתא ישראל לא אכיל תרומה וכהני לא אכלי פת של עכו"ם מצטרפי הואיל ואי מקלע להו לחם ישראל חולין מצו כולהו למיכל השתא נמי מצטרפי ודמי להואיל אי מקלעי אורחי דשכיח אלא מדלא אשמעינן הש"ס הכי ש"מ דבזימון לא אמרי' הואיל כו' עכ"ל. ובאמת טעמא בעי דהא קיי"ל דאמרי' הואיל ומאי טעמא לא נימא ג"כ הכא הואיל ולכאו' אפשר לומר דהנה הפוסקים כתבו דעיקר זימון הוא מה שאוכלים כולם מככר אחד. אלא דאף כשאינם אוכלים מככר אחד אמרי' הואיל דאי בעי הוו אכלין מככר אחד מש"ה מצטרפי והנה בפסחים (דף ל"ח) איתא דתרי הואיל לא אמרינן וא"כ הכא הוה כמו תרי הואיל דנצטרך לומר הואיל ואי בעי מתשיל ואח"כ עוד הואיל תנינא, הואיל ואי בעי היו אכלין מככר אחד וכל כה"ג לא אמרי' דהוו תרי הואיל. ולשיטת התוס' בפסחים (דף מ"ו) דאף היכי שבידו לא אמרי' תרי הואיל ועי' בשער המלך פ"ו הל' ה' מהל' חמץ ומצה:
אלא דיש להבין בהא דאמרי' בברכות (דף מ"ז ע"א) רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל א"ל רב מה דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא לן א"ל שמואל אילו מייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. א"כ הוה נמי כמו תרי הואיל דהא אילו מייתי קאמר דהוה כמו הואיל ועוד הואיל דאי בעו הוו אכלי מככר אחד ומ"ט מצטרף לזימון:
ונראה דמזה לא תקשה דזה הוה רק כמו חד הואיל דהתם הא הפת שאכל רב שימי בר חייא מונח לפניהם ואילו הוה להו ארדיליא וגוזליא הוה אכלי בודאי מאותו פת גופא שאוכל רב שימי בר חייא והוה חד הואיל דאילו מייתי להו הוה אכלי בודאי מאותו פת גופא. והא דקאמר אילו הוה מייתי ארדיליא כו היינו דבשביל זה היה אוכל הפת והוה כמו דאי בעי היה אוכל מככרו. ואף אם כשהביאו להם ארדיליא לא היו אוכלים עוד פת רק היו אוכלים הארדיליא לחוד אין זה מעכב דאז הוה כמו בכל סעודה דאמרי' אילו הוה בעי היה אוכל מככרו:
ובזה יש ליישב מה שהקשה הט"ז בסי' קצ"ו סק"ב אהא דדחה הב"י דברי האגור שכתב שמצטרפין כיון שאם יזדמן להם בסעודתם פת חולין של ישראל יכולים לאכול יחד. והקשה הט"ז מהך דאמר שמואל אילו מייתי לו ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא הוה אכיל וכתב הרי"ף אלמא דאי מייתי כהו מידי דמצי למיכל מיני' מצטרף בהדייהו עכ"ל. וא"כ ק"ו דמה התם שלא נתחייבו כלל בזימון אפ"ה כיון דאפשר לומר דאי מייתי להו מידי היו אוכלים מהני סברא זו לחיוב זימון ק"ו הכא דכולהו אכלי אלא דאם אינו יכול לאכול עם חבירו פשיטא דמהני הך סברא דאי מתרמי להו לתם ישראל דהוה מצי לאכול אחד עם חבירו ויצטרפו לזימון עכ"ל הט"ז. ולפי מה שכתבתי אין כאן קו' דהתם בעובדא דרב ושמואל הרי היה הפת מונח על השולחן ואמרינן רק אילו הוו מייתי ארדיליא היו אוכלים בשביל זה גם הפת א"כ הוה חד הואיל. אבל כשאין הפת תולין כלל על השלחן א"כ הוה כמו תרי הואיל חד אילו היו מביאין הפת ואח"כ נמי נימא אילו הוה בעו הוו אכלין מחד ככר ובכה"ג לא אמרי'. וראיתי בספר מאמר מרדכי שכתב ג"כ דהכוונה היא דהיו אוכלין הארדילאי וגוזליא עם הפת. ובכך מתרץ ג"כ קושית הט"ז קצת באופן אחר. וכתב הוכתה לזה דע"כ מיירי שיאכלו הארדיליא וגוזליא עם פת דבלא פת מה מועיל שהיו אוכלים ממנו הרי אין זימון אלא בפת ואפי' בשנים שאכלו פת ושלישי אוכל ירק נחלקו הפוסקים אבל בב' לכ"ע אין זימון כו' עכ"ל:
אלא שמדברי הרמב"ם בפרק ה' הל' ט' מהל' ברכות שכתב שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי ואכל אם יכולים לאכול עמו כל שהוא ואפי' משאר אוכלין מצטרף עמהם עכ"ל משמע שרק בשביל השאר אוכלין שיאכלו מצטרפי, אף שבבירור לא יאכלו פת עם השאר אוכלין. ולפ"ז ליתא למה דכתיבנא דהכוונה הוא דעם הארדיליא יאכל פת וא"כ הדרא [קי'] לדוכתא הא הוה כתרי הואיל וגם קושית הט"ז במקומה עומדת:
והנלענ"ד דבפשוטו ניחא דהנה צירוף הזימון אפשר רק כשנמשכת סעודתם יחד ואז ממילא אמרי' דאי בעי הוו אוכלין מככר אחד ולכן מצטרפין לזימון אבל אם גמרה סעודת השנים שוב אין מצטרפין לזימון עם השלישי, וכן אם גמר סעודתו אחד אין מצטרף עם השנים שישבו אח"כ לאכול. אלא דצריכין לדעת היכן נקרא גמר הסעודה וקאמר רב דגמרו סעודתם נקרא אם אינם אוכלים עוד. וקאמר שמואל דעדיין לא נקרא גמר הסעודה כיון דעדיין היו אוכלים אם הביאו להם ארדיליא וגוזליא א"כ נמצא שעדיין נמשכה סעודתם, וממילא כיון דאי בעו הוו אכלין מככרו לכן מצטרפין ואין זה ענין לתרי הואיל על אכילת הככר האחר. דהכא ממילא נקרא באופן זה שנמשכת עוד הסעודה אם אפשר להם לאכול אף שאינם אוכלין דכל זמן שלא הסיחו דעתם מסעודתם עדיין לא גמרה סעודתם וכיון שהם עדיין בתוך סעודתם הא אפשר להם לאכול מככרו. אבל היכי דמודרין הנאה כ"א זה מזה אין זה ענין לסעודתם דאף דהם באמצע סעודתם. מ"מ עכשיו א"א להם לאכול מככרו וקאתית עליהם רק מכת תרי הואיל. הואיל ואפשר בשאלה והואיל אי בעו הוו אכלי אח"כ מככרו. וכן נמי בקושית הט"ז הא התם אף הם בתוך סעודתם כיון דא"א להם לאכול מככר אחד אלא בתרי הואיל. חד הואיל ואי הוו מייתי להו פת חולין ואידך הואיל דהוו אכלי כולהו מאותו ככר ובכה"ג לא אמרי' תרי הואיל:
ומה שכתב במאמר מרדכי דע"כ מיירי שיאכלו פת דהרי אין זימון אלא בפת, אמינא אין ה"נ דאין זימון אלא בפת, אבל כיון דעדיין נמשכת סעודתם והוה כאילו אכלי יחד ומקודם הא אכלו פת ומשו"ה מצטרפין ויש זימון על הפת יו"ט ברכות פרק שאכלו מקודם:
ועדיין צריך בירור מה שהקשה במעדני ז' הל' ב' וז"ל וקשיא לי מאי שנא מדמאי דאמרינן טעמא דאי בעי מפקיר לנכסיה, ומה שתירץ וז"ל ונ"ל דשאני הפקר דמצי מפקיר בעצמו משא"כ שאלה שצריך לחכם או לג' הדיוטות עכ"ל הא אמרי' בשבת דף מ"ו ע"ב דבשלשה הדיוטו' לא אמרי' מי יימר דמזדקקי ליה וא"כ אף דבעי ג' הדיוטות נימא הואיל דאיתא בשאלה:
והנה דיני הואיל רחבים ועמוקים. והנני רושם בקיצור מה שנראה לומר בזה בטעמא דפסקינן כר"א בפסחים (דף מ"ו) דלא תקרא לה שם עד שתאפה דהואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוני' הוא. וכן נמי פסקינן דהמבשל ביו"ט אינו לוקה הואיל ואי מקלעי אורחים ומ"ט כאן לא אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל כדכתיבנא לעיל. דהנה כל היכי דאמרינן הואיל עושה פעולה למפרע דגם עכשיו היה כמו לאחר אותו מעשה אז אמרי' הואיל, למשל בחמץ שעל שלו הוא עובר וכיון שאם ישאל על החלה אז למפרע הוה שלו ואגלאי מילתא דגם עכשיו עבר על בל יראה. לכן אמרי' הואיל. ואמרינן שיעשה באופן דלא יבא לידי עבירת בל יראה וחשבינן גם עכשיו כאילו הוא שלו כיון שאפשר שישאל עלה ויהיה שלו ואנן מתירין רק באופן שלא יבא לידי כך שיהי' שלו למפרע. גם בהואיל אי מקלעי אורחים אם עבר ובישל מיו"ט לחול א"א לחייבו. דאנן מחייבינן רק בגוונא דהחיוב הוא ברור וכאן אין החיוב ברור דהא אפשר שיקלעו אורחים ואז מה שבישל היה בהיתר למפרע. דאם יקלעו אורחים לאתר כמה שעות הרי מותר לו מעכשיו לבשל בשביל זה. וא"כ אמרי' עכשיו הואיל ומקלעי אורחים ומה שבישל הוא היתר למפרע. אבל הכא אף אי נימא הואיל ואי בעי מתשיל ומותרים לאכול זה מזה. הא סו"ס עכשיו אינם יכולים לאכול זה מזה. דהיכי אמרי' דעושה פעולה למפרע אדינא, דהדין ישתנה למפרע וא"כ דבר התלוי בדינא אמרינן הואיל. כיון דהדין משתנה למפרע כמו במבשל או באפיית חלה שתלוי רק בהדין. אבל דבר שתלוי במעשה כהך דהכא דצריך שיכולים לאכול עכשיו זה מזה מאי מהני שהדין ישתנה. הא המעשה דעכשיו לא ישתנה. דאף דאח"כ אגלאי למפרע דהיו יכולים לאכול זמ"ז הא בשעת מעשה אינם יודעים מזה ואי אפשר להם לאכול זה מזה וכיון דאינם ראויים אז לאכול זה מזה לא שייך למימר בכה"ג הואיל ואי בעי מתשיל, וע' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) בתוד"ה הואיל ואי בעי מתשיל ורש"י (בדף מ"ח ע"א) ד"ה אבל הכא:
ומעתה לא תקשה מהך דאי בעי מפקר נכסיה. דהתם מצד האכילה אין כאן חסרון דהא אוכל הדמאי בפועל אלא דנשאר עלה שם איסור ובאכילת איסור ליכא צירוף אף שאוכלים יחד מככר אחד. הך איסורא ליתא כיון דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי לי' א"כ אין כאן איסורא מחמת האכילה אלא מחמת האדם, דהא האכילה היא מותרת לעני ובכה"ג מצטרפין לזימון:
והנה התוס' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל כתבו וצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה הואיל ולא קרא לה שם עכ"ל. ולענ"ד היה נראה דהך הואיל דכל שעה אינו ענין להואיל (דדף מ"ו) דהך הואיל פירושו כיון דאפשר לעשות אח"כ דבר שיפעול פעולתו למפרע והך הואיל דכל שעה הוא כבר לשעבר דהואיל והוה כך אין משתנה דינו להבא:
ולפי האמור י"ל בדברי התוס' שם בפסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה רבה שכתבו וז"ל וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה עכ"ל ולפי מה שכתבתי י"ל דבשבת א"א לומר הואיל דהא אף דשבת נתנה לדחות אצל פק"נ מ"מ מותר לחלל שבת רק כשכבר הוא סכ"נ. אבל לחלל קודם שהיא סכ"נ אסור, אף דאח"כ תהיה לו תועלת מזה לפק"נ. דהא בעת שחילל שבת לא היה פק"נ וזה פשוט משא"כ ביו"ט דאם יצטרך האוכל לאכול ביו"ט אף אם יצטרך לאתר כמה שעות הרי מותר לעשות ביו"ט אפילו שיצטרך. ולכן אמרי' הואיל דהך הואיל עושה פעולתו שיהיה בהיתר למפרע, משא"כ בשבת דמה שעשה באיסור אין מועיל מה שאח"כ תצא מזה תועלת לפק"נ. דהא סו"ס מה שחילל שבת נשאר באיסורו. ועי' מש"כ הר"ן פ"ב דבינה לענין ריבוי בשיעורא, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה משא"כ אוכל נפש ביו"ט הותרה היא משום דאפי' אפשר מעיו"ט שרי ע"ש והנה אפי' למ"ד שבת הותרה אצל פק"נ מ"מ כמה תנאים ס"ל דהותרה ואפ"ה מכשירין שאפשר לעשות מע"ש אינן דוחין שבת לדידהו ועיין יומא (דף ו') משום דאף דהותרה היינו דוקא בשעה שיש פק"נ אבל לא מקודם. ואפי' אם תאמר דהיכי דא"א בענין אתר. כגון שאח"כ יהיה מזה תועלת לפק"נ שבאופן אחר א"א היה לעשות דהיינו שתומ"י למשל יהיה חולה שיהיה צריך להמלאכה ואם לא יעשה עכשיו שוב לא יהיה באפשרות לעשות א"כ נימא הואיל בכה"ג. וכעין שכתב אא"ז בצל"ח כאן, דמשום חולה שיש בו סכנה הא ודאי שכל המלאכות מותרים אפי' בשבת סמוך לחשיכה להקדים הדבר להחולה אף שהוא צורך חול. גם זה אינו דזה ודאי דאם יודע בבירור שעושה בשביל פקו"נ שיהיה אח"כ הוא מותר לעשות אך אם בשעה שעובר אינו יודע שעושה בשביל פק"נ הרי עובר בשאט נפש על איסור שבת וא"א למפטריה משום הואיל. דהא גם אם הוצרך לעבור בשביל פק"נ ואומר שאף שלא היה מזה תועלת לפק"נ ג"כ עבר הרי באופן זה הוא חייב גם אם עושה בשביל פק"נ כמש"כ הכסף משנה בפרק ה' מהל' יסודי התורה דאף אם נאנס לעבוד ע"ז מ"מ אם הוא מרוצה נהרג. ועי' מש"כ בספר הפלאה כתיבות (דף ג') ד"ה וסברה דאניס:
והנה אף דבמבשל ביו"ט דאמרי' הואיל איכא לכאורה ג"כ למידק דהא מתחילה כשבישל הרי עבר וחילל יו"ט ואף שאח"כ נעשה היתר הא מתחילה נתכוין לבשל ביו"ט ללא צורך נלענ"ד דלא דמי דהנה אם יתכוין לחלל שבת במלאכת היתר למשל אם יזרוק שתי אמות ויתכוין לחלל שבת בזה אינו חייב אף שמתכוין לחלל. אבל על כונה אינו חייב וחיוב על מלאכה אין כאן. וא"כ ביו"ט שצרכי אוכל נפש הותר ואם יתכוין לחלל יו"ט בבישולו שמבשל לצורך היום אין כאן כלום. ואף אם יאמר שהיה מבשל אף שלא לצורך כלל אינו כלום שסוף סוף לא עשה מלאכת איסור שהבישול ביו"ט הוא היתר גמור, אלא שאם מבשל שלא לצורך. ה"ז מה שהוא שלא לצור עושה אותה למלאכת איסור, וכיון שיבואו אורחים ולמפרע נודע שהיתה הבישול לצורך א"כ אף שהיה מתכוין לחלל יו"ט בזה הלא אין כאן שוב מלאכת איסור ונשארה רק הכונה ועל הכונה אינו חייב. אבל בשבת בפק"נ אף למ"ד ששבח הותרה אצל פק"נ. לא שעצם המלאכה הותרה אלא שפק"נ היא מתירתה והיינו כשמתכוין שהיא לפק"נ אז הותרה. אבל כשמתכוין המלאכה אף בלא פק"נ הרי עשה מלאכת איסור. ופשוט הוא. דהא במבשל ביו"ט סתם אף בלא כונה שאכלו היום ואח"כ אכלו היום פשיטא שמותר. והעושה מלאכה בשבת סתם אף שאח"כ היה מזה תועלת לפק"נ הוא חייב דכאן מלבד כונתו לחלל שבת עושה גם מלאכת איסור.
ולכאורה תקשה מהא דכתב הרשב"א בחי' לשבת סוף פרק האורג (דף ק"ז) וז"ל ובירושלמי נראה שהתירו לנעול לכתחילה ביתו לשמור ביתו וצבי בתוכו דכיון דהוא צורך ביתו אעפ"י שע"י כך ניצוד ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי בפרקין דהכא ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' חונא היה צבי רץ בתוכו ונתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נמלה מותר ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. ולפי זה הא דאמרי' נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד קאמר אלא אם נתכוון לנעול בעדו אף בעדו קאמר ולומר שאלו צריך לנעול בעדו מותר אעפ"י שמתכוין שיהא הצבי ניצוד בתוכו עכ"ל. א"כ זהו היפך למה שכתבתי דהעושה לצורך פק"נ ואומר שגם בלא פק"נ היה עושה המלאכה שהוא חייב דהא כאן אף שנחכוין לחלל שבת מ"מ כיון שיש כאן ג"כ מלאכת היתר הר"ז מותר וא"כ אם עושה מלאכה שיש בה צורך לפק"נ אף שמתכוון שגם בלא הפק"נ ג"כ היה עושה צריך להיות פטור:
והנה הר"ן בהלכות הקשה על הרשב"א וכתב וז"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרי' בכולה מכלתין דמודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אעפ"י שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר. כלומר שאינו מחויב שיפתח את ביתו עכ"ל הר"ן. נמצא שדבר זה במחלוקת שנויה בין הרשב"א והר"ן ז"ל:
שוב ראיתי בספר עונג יו"ט סי' כ"ב שכתב ליישב דברי הרשב"א מקושית הר"ן וז"ל ונראה לי דדעת הרשב"א ז"ל דפ"ר אינו אסור אלא משום דהמעשה שהוא עושה עכשיו א"א בלי מלאכה שאסרה תורה לעשות בשבת כמו הפוסק ראש העוף א"א לפסוק ראש בלי מלאכת נטילת נשמה או הגורר מטה כסא וספסל גדול א"א לעשות גרירה בלתי אם יהא באפשרו לעשות חריץ שהיא מלאכה אסורה, אבל הכא גבי נעילת בית וצבי בתוכו נעילת בית שהוא עושה אין בה סרך מלאכה רק מחמת שנכנס הצבי בתוכו נעשה בנעילה מלאכת צידה להכי כיון שהוא מכוין לנעילה לצורכו לא אכפת לן במה שמכוין גם לצוד דכיון דנעילה אין בו מלאכה והוא מכוין לנעילה לא אכפת לן בכוונתו לצוד דהוה כוונה לצוד בלי מעשה צידה דמעשה נעילתו שהוא עושה רמינן ליה אנעילת בית ולא על צידת הצבי ולהכי שרי אף במתכוין לצוד אם מתכוין לנעול ביתו ג"כ עכ"ל ולפי דבריו לא תקשה נמי מדברי הרשב"א עלה דכתבתי דהכא עיקר המלאכה יש בה כדי חילול שבת ולכן כשמתכוין לחילול חייב:
והנה אף כי דבר גדול אמר אך דברים אלה קשים להולמם אליבא דהרשב"א, דהא הרשב"א הביא הירושלמי ג"כ בראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו דמותר וכן היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. והא התם המלאכה בעצמותה היא אסורה וכיון דמתכוין לאיסור מ"ט יהא מותר, והנה שם בעונג יו"ט הרגיש בעצמו בזה וכתב וז"ל וגבי תינוק מבעבע ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים שרי כמ"ש הר"ן שהתירו לו חכמים לכוין גם למלאכתו כדי שיהא זריז לפ"נ עכ"ל אך זה אינו מובן לדעת הרשב"א דמדבריו משמע דהכל משום טעם אחד, והר"ן כתב כן לשיטתו שיהיה זריז לפק"נ התירו לו חכמים לכוין גם למלאכתו אבל לא כן לשיטת הרשב"א:
ומה שנראה לומר בדעת הרשב"א הוא דהנה בפסיק רישי' לא פתיך במלאכת האיסור גם היתר. למשל הגורר מטה כסא וספסל בהפסיק רישי' דהוא עשיית החריץ אין בה שום דרך היתר ומעשה ההיתר דידי' היא הגרירה ועשיית החריץ היא איסור גמור בלי שום תערובות מלאכת היתר זהו אסור משום פסיק רישי'. אך היכי דעושה מלאכה והוא עושה אותה בהתירא רק דמתכוין גם כוונת איסור בהמלאכה ההיא גופא אך מתכוין הוא להאיסור רק באופן שעושה גם בהתירא. אבל אם לא היה עושה בהתירא לא היה עושה גם המלאכת איסור בכה"ג אין כאן חיובא. דהא עשיית המלאכה היא בהתירא ואף שפתוך בה גם כוונת איסור. הא על כוונה גרידא לא מחייב כמוש"כ לעיל. והנה בנועל הבית לצורכו או במפקח הגל או מתכוין להעלות התינוק דהמלאכה היא בהיתר גמור, אך באותה מלאכה עצמה כשעושה אותה בהיתר מתכוין הוא גם לאיסור לצוד הצבי ולהעלות הנחילה של דגים, ע"ז א"א לחייבו דמלאכת איסור בפני עצמה אין כאן, אך היא מלאכה אחת שעושה אותה בהיתר ואף שמתכוין גם לאיסורא הרי על כונה לחוד אינו חייב. דלולי שהיה צריך לנעול הבית לצורכו לא היה נועלו בשביל צידת הצבי או לולי שהיה צריך לפקח הגל בשביל פק"נ לא היה מפקחו כלל בשביל הזהובים. א"כ הרי עיקר המלאכה היא בהיתר ולולי ההיתר לא היתה מלאכה כלל אבל אם לא היתה כאן מלאכת היתר היה עושה המלאכה באיסור אז כשמכוון גם לאיסור בודאי חייב דהרי אין כאן כוונה לחוד דהא ישנה כאן גם מלאכת כת איסור דא"א לומר דהמלאכה עשה הוא בהיתר דהא גם באיסור היה עושה אותה ומאי חזית לומר דשדינן עיקר המלאכה בתר כוונת ההיתר שדי אותה בתר כוונת האיסור, ולפ"ז ניחא הא דכתיבנא דאיך נפטרהו משום הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה דהא כיון שמכוין לאיסור ובלא הצורך להיתר הוא עושה גם בשביל האיסור גרידא אין לפטור אותו בשביל שיהיה ראוי לחולה. ונראה שזו היא כוונת בעל שלטי הגבורים בפרק האורג לתרץ דברי הרשב"א מקושית הר"ן ז"ל:
וממילא לא תקשה מה שהקשה שם בעונג יו"ט על הרשב"א מהא דשבת (דף קל"ג) דפריך ל"ל קרא למשרי מילה בצרעת הא הוה דבר שאינו מתכוין. ואביי סובר דר"ש ס"ל דאפי' פסיק רישי' שרי ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרתו מתכוין ולדעת הרשב"א ז"ל אכתי קשה ל"ל קרא דאף אם אומר שמכוין לקוץ בהרת בנו מ"מ שרי למול כיון דהוא צריך למול ומצוה למולו ומשכחת לה מילה בלי צרעת מה אכפת לי' מה שיש צרעת על המילה ורשאי למולו ולכוין לקוץ בהרת בנו דכמו דרשאי לנעול ביתו ולכוין לצוד הצבי שבתוכו ה"נ רשאי למול ולכוין לקוץ בהרת בנו לדעת הרשב"א עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא תקשה דהתם הכוונה אף שאם לא היה צריך למולו היה ג"כ חפץ לקוץ הבהרת ובכה"ג גם לפי דעת הרשב"א אסור:
עוד הקשה שם בעונג יו"ט על הרשב"א מהא דאמרי' בשבת (דף קל"ט היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת והא הכא נמי צריך ללבוש הבגד רק שתלויין עליו ציצית שאינם בטלים לו והויין משאוי ובעינן למימר דרשאי ללבוש הבגד אף אם מכוין להוציא גם הציצית התלויין בהם עכ"ל. ולא דמי כלל דהתם הוא עושה פעולה אחת בנעילת הבית וכיון דהפעולה ההיא היא ביחד לצורכו ולצורך צידת הצבי אמרי' כיון שהיא לצורכו מותר. אבל כאן הרי עושה שתי פעולות שנושא הטלית וגם נושא הציצית ואיך נאמר דכיון דרשאי לצאת עם הטלית יצא גם עם הציצית שזהו פעולה אחריתי. ואטו נאמר דכיון דיוצא במלבוש היתר יהיה רשאי לצאת גם בדבר איסור. והא מבואר בשבת (דף י"א) היוצא במחט התחובה בבגדו דחייב לשיטת הריף והרמב"ם בנקובה ולשיטת רש"י, והרא"ש באינה נקובה. והא גם התם מותר לשאת הבגד ומ"מ על המחט חייב והיינו משום דנושא הבגד ונושא גם המחט:
והנה לכאו' הא דכתיבנא דהעושה מלאכה לצורך פק"נ ואומר שעשה אותה מצד עצמה בעבורה וגם בלא פק"נ אז הוא חייב. הא מפורש אפכא במנחות (דף ס"ד ע"א) שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב. להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ואנן קיי"ל כרבה כמבואר ברמב"ם בפ"ב מהל' שבת ובפ"ב מהל' שגגות דזיל בתר מעשיו. וה"נ הא עשה המלאכה לצורך פק"נ, ואי ניזל בתר מעשיו אין כאן פעולת איסור. אמנם אחר העיון נראה דלא תקשה מזה עלה דכתבתי. דהנה במעלה התינוק אין כאן כלל מלאכת איסור ולא יצוייר כלל לומר דאינו מתכוין לפק"נ דהא עיקר המעשה היא לפק"נ דהוא מציל את התינוק ממש וא"כ הא דמעלה ג"כ הדגים אין זה עושה מלאכת איסור דהעלאת הדגים טפלה לגבי העלאת התינוק ואף דנתכוין להעלות הדגים מזה נשארה רק מחשבתו ועל מחשבה פטור ואף אי לא שמע שטבע התינוק אמדינן דעתי' דאילו שמע שטבע התינוק היה חפץ בודאי להעלותו. וא"כ עיקר העלאה אין בה מלאכת איסור כלל דאין כונתו שמתכוין לצורך העלאת התינוק עושה אותה למלאכת היתר אלא הפעולה מצד עצמה גם מבלי כונה היא פעולה להצלת נפש ממש. מה שאינו כן בשוחט בשבת. או בשאר מלאכה אף שהיא לצורך חולה שיש בו סכנה. הא עיקר המלאכה הוא מלאכת איסור ורק כשמכוין שעושה המלאכה לצורך פק"נ אז היא מותרת ובלא כונה. כגון בשוחט סתם אף שאח"כ נתנו הבשר לחולה שיש בו סכנה והיתה שחיטתו תועלת לפק"נ מ"מ פשיטא דחייב דהא איהו קעבד מלאכת איסור. וא"כ אף כשיודע שתהיה במלאכתו תועלת לפק"נ. כיון שאין המלאכה בעצם לפק"נ רק שהמלאכה בפני עצמה היא מלאכת איסור ורק גורמת לפק"נ. א"כ כשהוא אומר שהוא עושה המלאכה גם בלא הך פק"נ בודאי הוא חייב דיש כאן גם מחשבה גם מלאכת איסור:
ובזה דקדקתי בחידושי על הרמב"ם בפ"ב הל' ט"ו מהל' שגגות שכתב כן וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע כו' הר"ז פטור מחטאת אע"פ שלא היתה כונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג עכ"ל. דהא דסיים מפני שהיה שוגג אין בו מובן לכאורה. אך לפי מה דכתיבנא כונתו ברורה מפני שהיה שוגג אפשר לומר דעיקר העלאה הוא בשביל התינוק והעלאת הדגים טפלה. אך אם הוא מזיד בהעלאת הדגים איך נאמר שזו טפלה להעלאת התינוק הא הוא מתכוין במזיד להעלאת הדגים ולכן במזיד חייב וזו ראי' ברורה למה שכתבתי:
ובדעת התוס' נלענ"ד לומר באופן זה. דהנה דברי התו' בתירוצם צריכים הבנה שכתבו וז"ל וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל עכ"ל. דלכאורה יש להבין אטו חולה שיש בו סכנה הוא יותר לא שכיח מאי בעי איתשיל דאמרי' בי' הואיל, אלא הנראה בדעתם דס"ל כשיטת רבינו מאיר שהביא הרא"ש ביומא פ"ת סי' י"ד שכתב שהותרה שבת אצל פק"נ דכמו דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוה לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול והכי נמי כיון דהתורה התירה פקו"נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול עכ"ד. מ"מ לא דמי להדדי דהא ביו"ט אפשר לו להביא אורחים אח"כ דהא בידו הוא ובכה"ג אינו עובר דהוה בישל לצורך. אבל בשבת א"א לו להביא חולה שיש בו סכנה ושיהי' צריך דוקא לעשות האיסור בשבילו בשעה שעשה וא"כ בשבת כשעושה באיסור א"א לומר הואיל דהא הדבר לא יתוקן. וזהו מה שכתבו התוס' דלא שכיח כלל היינו דאי אפשר לו להביא אח"כ חולה שיש בו סכנה שהיו צריכים דוקא לחלל שבת בעבורו באותו זמן שחילל הוא ושאי אפשר היה לחכות עם החילול לאחר זמן דזהו לא בידו הוא ואינו שכיח כלל, ועיין מש"כ בתו"י יומא (ס"ב):
ומן האמור אינם מובנים לי דברי הלח"מ שכתב בפרק ד' הל' ה' מהל' חמץ ומצה עלה דכתב הרמב"ם ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו חמץ מותר לאתר הפסח והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח עכ"ל. וכתב הרב המגיד וז"ל וסובר רבינו דבעינן הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אעפ"י כשעבר הפסח ולא פדאו אגלאי מילתא דלמפרע של אינו ישראל היה כיון דבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרי' הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור עכ"ל. וכתב הלח"מ שם דכיון דאינו ישראל מישראל אינו קונה משכון ואין לו קנין בחמץ ההלואה אמרי' הואיל ובעי לפדותה. אבל אם היה קונה משכון ודאי דלא הוה אהני לן הך טעמא דהואיל ובידו לפדותו עכ"ל. ודבריו אינם מובנים לי דאף אם היה קונה משכון מ"מ אם הישראל פודה אותו הרי הוא שלו למפרע ולפ"ז אפשר לומר הואיל ובידו לפדותו. דהא דבעל חוב קונה משכון היינו דאם אח"כ אינו פודהו הוא שלו משעה ראשונה למפרע דיש לו קנין בו בתנאי אם לא יפדהו הלוה. אבל א"א לומר דאם יפדהו הלוה הרי הוא קונהו קנין חדש מעכשיו דכיון דבע"ח קונה משכון שוב אינו של הלוה עד שיפדוהו. זה לא נתן להאמר דהא הלוה אינו צריך לעשות קנין חדש בהמשכון כשפודהו וכמש"כ התוס' בב"ק (דף מ"ט ע"ב) ד"ה משכונו כו' ואפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ואפי' למ"ד ב"ח קונה משכון דע"כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהיה יכול לפדותו הישראל ולסלק בדמים עכ"ל. א"ו דאף אם היה קונה משכון אהני טעמא דהואיל ובידו לפדותו דבעינן הגעת הזמן קודם פסח. אלא דאם היה קונה משכון לא בעינן מעכשיו דגם בלא מעכשיו היה מהני.
ובזה יתישב נמי הא דהקשה בספר תפארת ישראל בחידושים פ"ג דפסחים אהא דמהני הפקר וביטול גבי חמץ והא בידו לחזור ולזכות בו ומ"ט לא אמרי' הואיל. ולפי מש"כ לק"מ דהא אף דיזכה מן ההפקר הרי זה קנין חדש ולא למפרע ובכה"ג לא אמרי' הואיל והרי זה כקונה מן העכו"ם דכתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו):
והנה לכאורה כל מה דכתיבנא נסתר מסוגיא דפסחים (דף ס"ב) דאיתא התם אלא אמר רב אשי רבה ורב חסדא בהאי קרא קמפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חבירו רבה סבר חבירו דומיא דידי' מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר כפרה לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא ורב חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשי' והא התם האי הואיל דאי בעי מתקן נפשי' אינו עושה שום פעולה למפרע למימר דאף עתה אינו כערל. דהא סו"ס בהאי שעתא הוא ערל. אלא אם יתקן נפשי' מאותה שעה ולהבא אינו עוד ערל ומאי שייך למימר בכה"ג הואיל לפי מה שכתבתי:
ארא דלאחר העיון נראה דאין מכאן סתירה למש"כ. דהנה בר כפרה דקאמר הכא כונתו בר אכילה עיין בצל"ח לעיל (דף ס"א ע"ב) ד"ה רבה אמר ובחי' רעק"א. והנה גם מולים אינם יכולים לאכול מפסח בשעת זריקתו שהוא עדיין יום וזמן אכילת פסח הוא בלילה וא"כ מה שהוא חשיב בר כפרה היינו מה שהוא בר אכילה בלילה וא"כ גם ערל אפשר שיהיה בר אכילה בלילה אם ימול ומשו"ה שפיר נחשב בר כפרה עכשיו ממה שאפשר שיהי' בר אכילה בלילה כמו מולים שהם ג"כ בר אכילה רק בלילה:
ועוד נ"ל דאפילו אם תאמר דצריך להיות ראוי להקרבה. כיון דאפשר במשך זמן ההקרבה שימול ויקריב א"כ כל משך זמן ההקרבה הוא נקרא בר כפרה אף דהא דאפשר לו להקריב אינו בכל משך זמן ההקרבה כיון דאח"כ בעוד שלא עבר זמן ההקרבה יהיה אפשר לו להקריב משו"ה נקרא בר כפרה בכל משך הזמן אף בשעה שא"א לו להקריב עוד. דאטו מחויב הוא להיות עומד ומקריב כל משך זמן החיוב. הא הוא מחויב להקריב פסח אחד במשך זמן החיוב וכיון שיהי' לו באפשרות להקריב פסח במשך זמן זה הרי נקרא הוא בר כפרה בכל משך זמן זה. וראי' לזה מהך ירושלמי ריש פ"ד דפסחים שהביא גם המשנה למלך פ"ו הל' ט' מהל' כלי המקדש דאיתא החם ר' אבוה בעי אמר הרי עלי עולה משש שעות ולמעלן מותר לעשות מלאכה משש שעות ולמטן אמר ר"י פסח שהקריבו שחרית אינו פסח עולה שהקריבוהו בשחרית עולה היא ע"כ. והנה זה פשוט דאם הקריב עולתו משש שעות ולמטה דלא יצא ידי נדרו ועיקר חיובו הוא לאחר שש שעות ומ"מ אסור הוא בעשיית מלאכה כל היום משום דכל היום הוא יום הקרבה לדידי' אף שקרבנו אפשר לו להקריב רק במקצת מן היום וה"נ אם יהי' אפשר לו להקריב הפסח במקצת מן הזמן הרי הוא נחשב בר כפרה בכל הזמן:
ובהאי ענינא אמרתי להעיר בהך דנדרים (דף פ"ה ע"א) גבי הא דתנן קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו על כרחו. כתב הר"ן בשם הרשב"א ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהא לא איתשיל. מיהו היכא דאתשיל חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשיל הויין להו הנך פירי כאילו לא אתסרו עליה מעולם. וא"ת א"כ האיך יטלו הכהנים על כרחו למה לא ניחוש דילמא מתשיל ומתהני מדידי' לאו קושיא היא כו' כל אימת דלא מיתשיל לא חיישינן דילמא מיתשיל הכא נמי דאי איתשיל עבדו כהנים איסורא למפרע כל אימת דלא איתשיל לא חיישינן להכי עכ"ל. ובספר משכנות יעקב חלק יור"ד סימן נ"ד ובספר בית הלוי ח"א סי' כ"ז הקשו ע"ז מש"כ וא"ת א"כ היאך יטלו הכהנים בעל כרחו ניחוש דלמא מיתשיל ומתהני הכהנים מדידי' והרי כיון שזכו בהם הכהנים הא הוי תרומה ביד כהן דשוב לא מהני לי' שאלה כלל:
עוד הקשה שם בספר בית הלוי על הרשב"א אהא דס"ל דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו וזכו בהם אחרים ואח"כ אתשיל על נדרו חייבים להחזיר לו דהא חזינן דתרומה קודם שיגיע ליד כהן מהני ליה שאלה ובהגיע ליד כהן לא מהני ליה שאלה והא ודאי דאיסורו של תרומה לא נתחזק כלל במה שהגיע ליד הכהן ובע"כ הטעם דלא מהני שאלה משום דכיון שכבר זכו בהם הכהנים ואם ישאל על התרומה ויחזור להיות טבל יצטרך להפקיע זכותו של הכהן ומשו"ה לא מהני לי' שאלה וזהו ממש כסברתו של הר"ן דהא ודאי דסברא זו שייכת ג"כ באוסר פירותיו על עצמו ונעשו הפקר וכבר זכו בהם אחרים דגם אם ישאל על נדרו לא יצטרכו להחזיר לו להפקיע זכייתם לא מהני השאלה, כיון דזהו עיקר הטעם הא דבתרומה לא מהני שאלה בבא ליד כהן ואמאי ס"ל להרשב"א דבנשאל על נדרו חייבים הזוכים להחזיר לו. ולכן כתב דנראה לו בדעת הרשב"א דרק היכא דהקנה להכהן אז לא מהני עוד שאלה אבל היכא דרק ע"י נדרו זכה בהם אחר יכול לשאול על נדרו וממילא כשישאל על נדרו בטל ההפקר והזכיה ביחד ויכולת בידו לבטל זכייתם כיון דהוא לא הקנה להם ובמה שקדמו וזכו מעצמם לא נפקע כוחו בשביל זה דלא יהיה יכול לשאול על נדרו. ולכן הקשה הרשב"א היאך יטלו הכהנים על כרחו דלמא איתשיל דכיון דהוא לא הקנס רק נטלו מעצמם יכול לשאול על התרומה עכ"ד. ולענ"ד קשה לומר דלהרשב"א רק היכא דנתן מעצמו לכהן אין נשאל אבל אם הכהן זכה בהתרומה בלא נתינתו עדיין נשאלין. דהא במה שלוקחים בעצמם ג"כ הוה קנינם קנין גמור וא"כ מאי נפקותא במה שלקחו מעצמם. ואטו אם נתן הוא להם אז קנינם קנין חזק יותר עד דלא יהא אפשר בשאלה בשביל זה. ועוד דתקשה מההיא דב"ק (דף ל"ו ע"א) ההוא גברא דתקע כו' ניתבי' לעניים הדר א"ל ניתביה ניהלי איזול ואברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן, ועיין בתוספות והרא"ש שם. ולדבריו אמאי לא היה יכול לחזור בו הא הוא לא הקנה לגבאי עניים רק מעצמם בלא נתינתו זכו בו במעמד שלשתן ול"ל דמעצמו נתן ליד רב יוסף וא"כ הקנה לו ולכן אינו יכול לחזור בו דהא ניתביה לעניים קאמר משמע דעדיין לא היה בידו וכמש"כ הרשב"א גופי' בחי' בב"ק (דף ל"ו). ועי' מש"כ בספר פלפולא חריפתא על הרא"ש שם. ומיהו י"ל כיון דע"י דיבורו זכה הגבאי של עניים נעשה זה כמו שנתן מעצמו וע"י נתינתו מקרי. אך כל זה דוחק דהוא קאמר ניתבי' לעניים ולא לגבאי. ועוד לשני' דהש"ס דקאמר בנדרים (ד' נ"ט) בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מתשיל עלה. משמע דבכל גונא דאתא ליד כהן לא מצי מיתשיל עלה:
ואשר נראה לענ"ד דלהכי בתרומה ביד כהן לא מצי למיתשיל הוא כמו שכתב הרא"ש בפי' לנדרים (דף נ"ט) בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשיל עלה כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי למיתשיל עלה ולאפקועי שם תרומה מינה עכ"ל, והכ"נ דכותי' אף אם הכהנים לקחו בע"כ את התרומה כיון דיצא ידי נתינה תו אינו יכול למיתשיל על התרומה דכל דבר מועיל שאלה רק היכא דלא נגמר כל הדבר המוטל עליו לעשות. אז אגידא בי' עוד ויכול הוא לשאול ע"ז. אך אם נגמר הדבר תו לא אגידא בי' ואינו יכול לשאול וכמבואר בשבועות (דף כ"ח) דקיי"ל כאמימר בנשבע על הככר אפי' אכלו כולו נשאל עליו כיון דהוא מחוסר קרבן או מלקות וא"כ עדיין לא הוה גמר הדבר והארכתי בזה במק"א. וה"נ בתרומה כ"ז שלא בא ליד כהן עדיין לא הוה גמר הדבר ויכול לשאול עלה. אבל כשזכה הכהן והוא כבר קיים מצות נתינה תו הוה גמר הדבר ואינו יכול לשאול. אך אם אסר הנאת פירותיו על עצמו אף אם זכו בהם אחרים מ"מ כיון דמיתשיל על נדרו וחכם עוקר את הנדר מעיקרו שפיר כתב הר"ן בשם הרשב"א דחייבים להחזיר לו כיון דזכיה בטעות הוה. והא דהקשו להרשב"א דמאי פריך האיך יטלו הכהנים על כרחו דילמא מיתשיל ומתהני מדידיה הא הוה תרומה ביד כהן, נראה לענ"ד דלק"מ דכונת הרשב"א הוא דכיון דאיתשיל הויין להו הנך פירות שלו א"כ האיך יטלו כהנים על כרחו הא הוא אסר הנאתו עליהם בקונם והם נוטלין על כרחו כיון דשוינהו לטובת הנאתו שלו כעפרא בעלמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים. למה לא נחוש דלמא מיתשיל עלה דאסר הנאתו על הכהנים ושוב נחשבה הטובת הנאה שלו והאיך יטלו ויהנו ממנו עתה, כיון דאלו איתשיל הוה שלו גם עתה הוה שלו, וכדאמרינן בפסחים (דף מ"ו ע"ב) אליבא דר"א הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממוניה הוא, ואנן פסקינן כר"א כמבואר ברמב"ם בפרק ג' מהל' יו"ט ובשו"ע או"ח סי' תנ"ז ע"ש ואף דר"י לית ליה הואיל מ"מ לא דמי להכא. דהכא מצוה לאיתשולי כיון דאסר הנאת כהנים עליה ולכן בודאי אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל הוה טו"ה שלו ותו מתהני כהנים מדידיה והם אסורים בהנאתו ולכן מסיק הרשב"א דלא חיישינן להכי לדלמא מתשיל. רק דאי מתשיל עבדו כהנים איסורא למפרע דהא למפרע הוה שלו והא הם איתהנו מיניה. דאף דאי איתשיל שוב מותרין בהנאתו מ"מ כיון דהשתא אסורים בהנאתו ובהא דאי איתשיל הויין שלו עתה ועתה הא אסורים בהנאתו, והא דר"א אית ליה הואיל היינו כיון דכי מיתשיל הוה שלו למפרע א"כ לחומרא חשיב גם עתה כשלו. אבל בכל מקום אין חוששין למפרע לומר דהשתא הוה שלו כיון דאח"כ אפשר דמיתשיל עלה. וזה ברור ופשוט בכוונת הרשב"א ז"ל:
אח"ז ראיתי שכדברי מבואר בדברי הרשב"א בספר הבתים שהביא לשונו בספר שער המלך בהל' חמץ ומצה וז"ל תשו' הא דכתב מר באוסר על עצמו שקרוב הדבר לומר דיוצא בו ביום ראשון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש בו היתר אכילה וכדקיי"ל גבי חלה דממוני' הוא ועובר בב"י. אין הדברים נראים כן בעיני שא"כ אף אנו נאמר באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל דיוצא בו דהא אי בעי מיתיל עלה ויש בו היתר אכילה. ואם איתא היכא קתני סיפא ושל תרומה טמאה פסול הול"ל ושל תרומה טמאה ביד כהן פסול כו' מכל אלו נראה דלא אמרינן בכי הא הואיל ואי בעי מיתשיל דבתר השתא אזלינן כו' ומ"מ עדיין נראה לי להוכיח מההיא דקונם כהנים ולוים נהנים לי דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאים כהנים ונוטלים דשויא עילויה. עפרא בעלמא. ואמאי נימא אי בעי מיתשיל ומצוה נמי איכא בדידיה נמי ומיניה קא מתהנו ומהשתא קא מיתשרו עלויה וכ"ש דאם אתשיל עלה נמצא נהנים למפרע מן האיסור. אלא ודאי כיון דהשתא לא אתשיל לא מהניא ליה מידי ולא ממוניה הוא ואפי' לשמא מיתשיל לא חיישינן בדלא חיישינן בע"מ שאין עליך נדרים. ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן ביה הואיל כיון דאמר כהנים נהנים לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזיא ולכהן נמי לא חזיא לפי איסורו הלכך שויה עפרא בעלמא ולא כדידיה נמי עכ"ל. מזה נראה ברור דדברי הרשב"א ז"ל מתפרשים כמו שכתבתי:
עוד כתב בספר בית הלוי סימן כ"ח וז"ל דמהגמ' נדרים (דף נ"ט) אין ראיה אי תרומה ביד כהן נשאלין עליה אי לא ואע"ג דהסברנו לעיל הסברא דכיון דזיכה אותם להכהן ועל קנין וזכיה לא שייך שאלה. מ"מ הא י"ל דעל עיקר האיסור של התרומה מהני ליה שאלה גם אח"כ ותשאר טבל ביד כהן. דבשלמא לשאול עליה ותחזור להבעלים שפיר שייך סברא זו אבל להפקיע האיסור לחודא ולא הקנין והמתנה הא אפשר לומר דמהני דהרי אז אינו מפסיד הכהן כלל כו' עכ"ל. ולענ"ד קשה דאיך שייך בזה לומר דלהפקיע האיסור לחודא יכול לשאול אם הכהן קנה התרומה איך יכול לשאול על דבר שאינו שלו. ועוד כיון דנימא דיכול להפקיע האיסור ושוב הוה טבל ביד כהן אמאי לא יחזיר לו הכהן הא בטעות נתנו לו כיון דאינה תרומה ואמאי לא הוה כמפריש חלתו קמח דהוה גזל ביד כהן. והכא נמי כיון דאיתשיל על תרומתו והו"ל טבל יצטרך הכהן להחזיר לו. וכבר כתב המאירי בחי' לנדרים (דף נ"ט) ששאלת תרומה אינה אלא מצד טעות. ולא דמי להא דכתב הר"ן שחולק על הרשב"א דאם נדר הנאת פירותיו עליה ולקחו אותם אחרים ואח"כ איתשיל על נדרו דאינם צריכים להחזיר לו דהתם רק על האיסור יכול לשאול אבל על ההפקר הא אינו מועיל שאלה והם זכו בפירותיו מטעם הפקר. אבל הכא הכהן קבל רק מטעם דהוה תרומה וכיון דאינה תרומה יצטרך להחזיר לו. ולפי מה דכתיבנא דטעמא דאינו יכול לשאול משום דכבר זכה בה הכהן ושוב אינו שלו וכבר יצא ידי נתינה א"כ גם אאיסור אינו יכול לשאול ושפיר דייקי הפוסקים דתרומה ביד כהן אינו יכול למיתשיל:
ובש"ד בחו"מ סימן רנ"ה הקשה אהא דהקדש ביד הגזבר אין נשאלין עליו הא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ומשמע דכמסירה ממש דמי כדאיתא בקידושין ואפ"ה יכול לשאול עליו א"כ כשמסרו נמי. הא לאו מילתא היא דבהדיא מביא תשוב' ר' בצלאל דברי הרשב"א שכתב וז"ל תדע לך דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד גזבר כו' דדוקא כי נימא דהוה לי' כמסור ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקניה של הדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה עכ"ל הרשב"א ונ"ל הטעם דדוקא באמירה נהי דהוה כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים אבל כשמסרו לגזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ופשיטא דלא אתי דבור ומבטל משיכה. דהא בהדיוט נמי אין לאחר משיכה כלום. ולפ"ז ה"ה היכא דקנה הקדש בקנין חליפין או שאר קנינים תו לא מהני שאלה דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט עכ"ל הש"ך. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דלפי מה דכתיבנא לעיל בטעמא דהרשב"א דמשו"ה אין נשאלין בתרומה ביד כהן והקדש ביד גזבר משום דאינה ברשותו עוד וקיים בה מצות נתינה. א"כ משו"ה במסירה לא מצי למשאל כיון דכבר יוצא ידי נתינה אבל באמירה בעלמא אף דקנה הקדש מ"מ הא אכתי הוה ברשותו ולא קיים מצות נתינה וא"כ אף דהקנה להקדש בקנין חליפין ג"כ מצי למיתישל כיון דאכתי הוה ברשותו ולא יצא ידי נתינה. ועל פי הדברים האלה אפשר לדחות גם מש"כ בספר דברי משפט בסימן רנ"ה דהא דקיי"ל דאם מסר ליד הגזבר שוב אינו יכול לשאול עליו ה"ד לאחר כ"ד אבל תוך כדי דיבור יכול לשאול עליו דהא מבואר בש"ך דכתב הטעם דאינו יכול לשאול אם מסר ליד הגזבר דהא בהדיוט נמי כשהקנה במשיכה אינו יכול לחזור. וכיון דבהדיוט אינו יכול לחזור היינו לאחר כ"ד אבל תוך כדי דיבור יכול לחזור אף שעושה משיכה ואם כן אפשר בהקדש נמי יכול לשאול תוך כדי דיבור אף שמסר ליד הגזבר ואף דהקדש חמור ולא היה דעתו דיכול לחזור תוך כדי דיבור. מכל מקום כיון דקיי"ל יש שאלה להקדש וכיון דנשאל על הקדש לא חמור מהדיוט דיכול לחזור תוך כדי דיבור אף שעשה משיכה עכ"ל, ולמש"כ זה אינו דכיון דמסר לגזבר ויצא ידי נתינה ולחזור בו אינו יכול בהקדש א"כ תו אין נשאל ע"ז אף תוך כדי דיבור דאין זה תלוי כלל בצד הקנין אלא בגמר הדבר והכא כבר נגמר הדבר במסירתו לגזבר ובר מן דין אינני מבין סברתו, דאף לדעת, הש"ך דהדבר תלוי בצד הקנין, א"כ כיון דמסר לגזבר והוא קנין גמור בהקדש דאין כאן חזרה אף תוך כדי דיבור, א"כ תו לא אתי דיבור ומבטל מעשה:
ובזה ניחא מה שכתב בהגה' יד שאול ביור"ד סימן רנ"ח דבקדשי מזבח אף באתי ליד גזבר מהני שאלה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין הגזבר יכול לעשות מאומה וא"כ מה בכך דבא ליד גזבר, ולכאורה קשה דהא גם בקדשי בדק הבית ג"כ איתא בי גזא דרחמנא כמבואר בחולין (דף קל"ט) ואמאי בקדשי בדק הבית כשבא ליד גזבר אינו יכול לשאול. ולפי מה שכתבתי דבר זה עולה כהוגן דקדשי בדק הבית שאני דכיון שבא ליד גובר כבר קיים מצות נתינה ואינו חייב עוד באחריותו ולכן שוב אין לו שאלה. אבל קדשי מזבח דעד שיקריב חייב הוא באחריותו בנדר, א"כ אף בבא ליד גזבר יכול לשאול עליו, ועיין בסוטה (דף ו' ע"ב) תוד"ה כי קדוש מעיקרא כו' ועוד אמאי נשרפת כיון דקיי"ל כב"ה דאמרי בפרק י"נ ובפרק ב"ש במס' נזיר דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל ותצא לחולין עכ"ל. ואי נימא דבקדשי מזבח נמי כשבא ליד גזבר אין נשאל עליה, מאי קשה להו למה אינו נשאל הא כשקדשה בכלי ע"כ לא גרע מאתי ליד גזבר. ועיין עוד בפסחים (דף מ"ו ע"ב) תוד"ה הואיל בנ"י ריש פרק האשה רבה: