אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף כב.

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף כב.

דף כא:

גמ' ומיחל ושותה מיד. הרגמ"ה פי' ומיחל שנעשה כל היין חולין לענין זה שיכול לשתות ממנו לאלתר רק שיזהר שישאר בכלי שיעור התרומה והמעשרות, ובהמפרש פי' לפי הגהת השמ"ק דומיחל קאי אלאחר השבת ופי' מיחל מחלל שלאחר השבת מחלל המעשר שני בכדי שיוכל לשתותו [וי"ל למה לא ישתה בלא חילול]. אבל השאר שותה מיד בשבת קודם החילול מטעם ברירה. וביתרון האור להגדול ממינסק זצ"ל הביא להקשות איך מותר לשתות אחר שבת הא החולין נעשה כבוש עם התרומה והמעשרות, דמש"כ הר"ן בחולין דאין משקה בולט ממשקה ע"ש פרק כל הבשר דף קי"א גבי בי דוגי היינו רק להס"ד אבל לא לפי המסקנא, וא"ת דשותה באמת כל היין של חולין בשבת קודם שנעשה כבוש מעל"ע אכתי התרומה והמעשר יאסרו זה את זה ע"י שנכבשו יחדיו מעל"ע, ואין לומר דבאמת התרומה והמעשרות אוסרין זא"ז וישתו אותן כהנים דוקא ובירושלים דוקא או שיחלל המעשר וישתו אותו כהנים אפי' במדינה, זה אינו דא"כ איך רשאי לעשות כן לכתחילה הא תנן במע"ש (פ"ג מ"ב) דאין לוקחין תרומה בכסף מע"ש משום דממעט באכילתן לזרים ובשביעית (פ"ח מ"ז) תנן דאין מבשלין ירק ש שביעית בשמן של תרומה ע"ש וה"נ ממעט הוא באכילת התרומה ומע"ש, ואין לומר דטעם היוצא מהתרומה קודם הפרשה אינו אוסר דהוה כמו ששייר בתחילה קודם חלות התרומה והמעשר, גם זה אינו דאפי' לשייר בהדיא אינו יכול דהוה דבר שאינו ברשותו ממש עיין ח"מ סי' ר"ט וסי' רנ"ז סעי' א' בהגה ובירושלמי פסחים (פ"ד ה"ט) המקדיש שדה אילן מהו שישייר בגידוליהן וכ"ש בכה"ג דלא הוה שיור ועפ"ז אפשר לקיים פירש"י ביומא ובגיטין דמיחל היינו דמחלל המע"ש ערב שבת ונדחק בטעם הדבר והתוס' שם הקשו עליו ע"ש, ולפי קושיא זו אפשר דצריך לחלל המע"ש כדי שלא יאסרו התרומה והמעשר זא"ז מטעם כבוש] ותירץ שם ע"פ מש"כ החו"ד ביו"ד סי' ק"ה סק"ב ליישב המשניות דכבושין מותרין ואמאי הא כבוש כמבושל כמשה"ק התוי"ט, ותירץ דהא דטעם כעיקר לאו דאורייתא הוא מטעם ביטול ברוב אבל הטעם בעצמו אסור מה"ת ככל היוצא מן הטמא מקרא דהטמאין, וא"כ בתרומה דליכא קרא לאסור היוצא גם הטעם גופא אסור רק מדרבנן ומשו"ה כבוש מותר דלא החמירו בכבוש וא"כ גם הכא ניחא עכת"ד הגאון הגדול הנ"ל, וכה"ג איתא בנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' ס"ו לתרץ את הש"ך ביו"ד סי' קי"ח סק"ח בהא דחלב סגי בחותם אחד ע"ש, וכן כתב הבאר יצחק לתרץ הא דקשה בגמ' דע"ז (דף ל"ה) חלב למאי ניחוש לה אי משום עירובי ניקום וכו' אי דקא בעי לגבינה ה"נ ע"ש, וקשה נהי דלא ידע מעיקרא מחשש דקאי ביני אטפי מ"מ אף דחלב טמא אינו מעמיד עכ"פ כבוש מעל"ע ודאי הוא ולמה יהא מותר, ותירץ דטעם חלב טמא אינו אסור ע"ש וא"כ תירוצו של הגאון הגדול זצ"ל ודאי נכון גם הוא:

אלא דלענ"ד לפמש"כ רש"י במעילה כאן אין הקושיא מעיקרה חזקה כל כך, דכשישאר אחר השבת רק התרומה והמעשרות יחלל התשעה של מע"ש על כסף וגם הטעם שנבלע בהתרומה יחלל מאיליו, וא"כ הרי לא יצטרך להביא התרומה לירושלים וגם הכסף כשיביא לירושלים ויקנה מהם דבר מאכל הרי יוכלו לאכלן גם זרים שהרי הטעם של תרומה לא חילל, והיין של מע"ש שנתחלל והוא עתה חולין ישתוהו באמת רק כהנים משום טעם תרומה שבו ואי משום שכיון שאחר החילול לא יהיו זרים רשאין לשתותו יתמעט כסף חילולו והוה הפסד למע"ש זה לא מצינו שיהא אסור ובפרט בשעת הדחק כערב שבת עם חשיכה ומשו"ה פי' המפרש דמחלל המע"ש ודו"ק, ומש"כ דלא מהני תנאי שיתנה שהטעם שיבלע שאר היין לא יהיה קדוש בתרומה ומעשר מטעם דלא מהני שיור, עיין לעיל (דף י"ג ע"א) ברש"י ד"ה ואחרים מתנדבין כן שכתב דמהני תנאי שהחלב יהיה חולין וע"ש הטעם, וה"נ הרי אי בעי היה מכנים דרך גגין והיה פטור לגמרי ממעשרות ודו"ק שקצרתי בזה ועיין בשו"ת רע"א סי' קמ"ב והנמשכים ועוד נראה דלפי הסברא דטעמא דר' מאיר הוא משום ברירה יש לומר דכמו דאמרינן ברירה על ממשות של היין ה"נ אמרינן ברירה על הטעם של היין וא"כ מעיקרא לא קשה מידי ועיין בסוף ביצה דאמרינן דבבהמה ינקי תחומין מהדדי משא"כ חבית ע"ש ואין להאריך, ודיני ברירה מבוארים באחרונים בארוכה ואני מעורר רק לביאור הסוגיא:

ברש"י ד"ה ר' יהודא ור"י ור"ש אוסרין וכו' דקסברי אין ברירה ואכל כוס וכוס י"ל שהוא תרומה ומעשר וכו' עכ"ל וכן הוא גם בפי' רגמ"ה כאן אלא שנשתבש בדפוס עיי"ש, דע דבכל דוכתי בש"ס שהובא ברייתא זו פירש"י טעם האיסור דכיון דאין ברירה אין כאן תרומה ומעשר כלל ונמצא שותה טבלים למפרע כפשוטו שהוא טבל גמור, זולת כאן ובחולין (דף י"ד ע"א) פירש"י נמי כמו הכא דתרומתו תרומה אלא דהו"ל מדומע ועל כל כוס וכוס חיישינן שמא זהו התרומה ויש בודאי להבין טעם שינוי הפירוש מבכל מקום. ואמת שיש מחלוקת הראשונים בזה ועיין בעירובין (דף ל"ז ע"ב) בתוס' ד"ה אלא מעתה ע"ש, אבל עכ"פ שיטת רש"י יש להבין למה פירש לנו בשני המקומות האלה לא כפירושו בכל מקום, אכן מצאתי בעזה"ש ישוב דבריו ע"ד הפלפול מתורתו של רבינו החתם סופר בסוגיותיו סוגיא דברירה, דהנה הר"ן בנדרים ר"פ השותפין כתב דלרבנן דראב"י אין קנין חל על דבר מסופק, ולאו דוקא קנין אלא כל דבר שיש לו לחול כגון כונת לשמה דגט ומינוי דפסח ואפי' ירושת אחין ברגע מיתת המוריש שראוי כח הירושה לחול לכל אח אינו חל על דבר מסופק, להכי חצר שאין בו דין חלוקה שיחול הקנין שיגיע לזה תשמישו בשעה זו ולזה בשעה זו נמי אינו חל לרבנן דראב"י, וא"כ להר"ן אפי' אם ניחא ברירה דהוברר למפרע דזה ראוי לזה וזה ראוי לזה או שלזו רצה לגרש או תצא בפתח תחילה, מ"מ כיון דאצלינו היה הדבר מסופק אין הקנין או שאר ענין חל, וא"כ למ"ד יש ברירה ע"כ ס"ל תרווייהו היינו דיש ברירה למפרע וגם ס"ל דקנין חל על ספק, ובזה צדקו קצת דברי רבינו שמואל שמביא ר"ת בספר הישר דמאן דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כ"ש דס"ל יש ברירה, היינו כיון דס"ל מסברא דאמרינן הוברר הדבר למפרע שכן הוא שוב לא יעמוד כנגדו הסברא דאין קנין חל על הספק, כלומר שהיום הוא בספק ומחר יתברר הדבר, דהשתא מה שלא בא לעולם עדיין כלל חל עליו קנין, מכל שכן שחל על מה שכבר בא לעולם אלא שסופו להתברר מחר, כיון דאמרינן הוברר הדבר למפרע שכך היה, אלא דבזה לא צדקו דבריו לתלות כל דיני ברירה בדין דבר שלא בא לעולם, דהרי אע"פ שאדם מקנה דבר שלב"ל היינו במה שיבוא לעולם. אבל בדין ברירה מי יאמר לנו שהוברר למפרע שזה למשל חלקי המגיעו מעיקרא, ודברי הקצוה"ח סי' ס"א בזה תמוהין דאפי' לר"מ איך יאכל וישתה מהטבל שעוד לא הפריש תרומה, הרי אינו תרומה עכ"פ עד שיפריש ולא למפרע ור"מ מודה בדבר שלב"ל דעד שבאו לעולם יכול לחזור בו וכבר השיג ע"ז בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ע' עיי"ש, וגם ר"ת שם בספר הישר דחה סברא זו בשתי ידים ע"ש, ולדברינו מאן דס"ל אין ברירה סגי ליה בחדא מתרי טעמי, או דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע או אפי' אם נאמר הוברר הדבר למפרע אלא שאין קנין וכל כיוצא בזה חל על הספק כמו שביארנו לעיל, וא"כ אתיין דברי רש"י בפירושיו שפיר דהרי אנן קיי"ל אין אדם מקנה דבשלב"ל, ורש"י נמי ס"ל דאין קנין חל על דבר מסופק וא"כ אין כאן קנין וה"ה חלות שם תרומה ומעשר כלל, ומשו"ה פירש בעלמא דבאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אין כאן תרומה ומעשר כלל והו"ל טבל גמור כשהיה, אבל בחולין דאזלא שמעתתא אליבא דרב דס"ל בעלמא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכן כאן בסוגיין דסוף מעילה דאזלה עיקר שמעתתא אליבא דר"ע דס"ל ג"כ אדם מקנה דבר שלב"ל עיין ביבמות (דף צ"ג ע"א) עיי"ש, וא"כ מכ"ש דחל קנין על הספק אפי' בטרם שיבורר הדבר, ודאי עכ"פ שפיר הוה תרומתו תרומה אלא שאין ברירה שאין אנו יודעים איזה שני לוגין גליא קמי שמיא דהם המה התרומה, וא"כ אסור לשתות דעל כל כוס יש לחוש שמא הוא התרומה. ובזה לא תקשי מירושלמי גיטין פ"ג ה"א דר"ש מטהר עד שיפרישם בטומאה ה"נ נימא דאין כאן תרומה כלל אבל התם לר"ש בעצמו קאי דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ע, והתבונן בדבר שהוא נכון ע"ד הפלפול:

תוס' ד"ה כיסין אלוגין רמי ליה דס"ד דטעמא דמתניתין משום ברירה אע"פ שאינו מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפי' למ"ד יש ברירה מ"מ דוקא משום שפירש שאני עתיד להפריש וכו' עכ"ל, וכתב הקרן אורה וז"ל וקשה דהא איכא תנאי דס"ל יש ברירה אפי' באינו מפרש שום דבר כמו באחין שחלקו דיורשין הן דכל אחד הוברר חלקו מתחילה עכ"ל ונשאר בקושיא, אך באמת התוס' כאן לא מסברא גרידא כתבו כן אלא דכבר הוכיחו כן בבכורות (דף מ"ח ע"א) אהא דתנן התם ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין והקשו התוס' שם ד"ה דכו"ע וכו' וז"ל משמע הכא דר"מ מספקא ליה אי אית ברירה או לא ותימה דר"מ אית ליה ברירה בהלוקח יין מן הכותים וכו' ויש לחלק דיש ברירה היכא דמתנה בפירוש וכו' עכ"ל, וא"כ היכא דלא פירש מספקא ליה לר"מ אי יש ברירה או לא ולכן כתבו גם כאן לשיטתם דשם דזהו קושית הש"ס כאן דאפי' לר"מ היכא דלא פירש הא הוה ספק, וא"כ לר"ע דמחייב אספק מעילות אשם תלוי אמאי מוציא והולך כל הכיס עד האחרונה ולרבנן נמי עכ"פ איסורא איכא, וכמו דברישא חייב לר"ע אראשונה אשם תלוי ולרבנן איסור לבד ה"נ צריך להיות הדין בסיפא, אכן להרמב"ם בפיהמ"ש בבכורות שם יש שיטה אחרת בטעמא דר"מ התם ע"ש ולשיטתיה אין הוכחה מהתם דהיכא דלא פירש מודה ר"מ די"ל דאין ברירה, וי"ל דגם המפרש ורגמ"ה כאן סבירא ליה כהרמב"ם שם ולהכי לא פירשו כהתוספות דמדר"מ פריך אלא מר"י ור' יוסי ור"ש ואחין שחלקו שאני דלא שייך התם לפרש כלל ודו"ק:

בא"ד ומשני באומר לא יפטור כיס זה וכו' והוה כמפרש בלוגין ומהני מטעם ברירה א"נ מטעם זה יועיל אפי' למאן דל"ל ברירה עכ"ל, לא פירשו הטעם למה מהני אפי' למאן דלית ליה ברירה, אבל דע דכלל גדול הוא דעד כאן לא פליגי תנאי אי יש ברירה או אין ברירה אלא בדבר שאנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע, כהא דקיי"ל בגט דבעינן כתיבה לשמה ואם אמר לסופר כתוב ואיזה שארצה אגרש, כשנתרצה אח"כ לגרש את זו צריך אתה לומר הוברר הדבר למפרע דמשעת כתיבה היה לשם אשה זו זה לא אמרינן למ"ד אין ברירה, אבל בדבר שאין אתה צריך לברירה דלמפרע ודי לך בברירה דהשתא ובסוף נתברר הדבר עכ"פ אין כלל מ"ד שאין ברירה, ואף שהדבר ברור בסברא יש גם ראיה לזה מהא דב"ק (דף ס"ט) בתוס' ד"ה כל הנלקט כתבו וז"ל תימה מתי הן אומרין כן וכו' ואומר ר"י כל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח המעות בעוד שלא נלקט ואומר לכשיהיה נלקט וכו' עכ"ל, ותמה התורת חיים עליהם דא"כ מה הקשה הש"ס שם והא אריו"ח הלכה כסתם משנה דהא כאן אמר כן בעוד שלא נלקט, ועוד הקשה התו"ח כיון דאמר כן בעוד שלא נלקט א"כ ע"כ ס"ל דיש ברירה א"כ אכתי תקשה הא אריו"ח האחין שחלקו לקוחות הן עיי"ש שדחה משום זה דברי התוס', אבל באמת דברי התוס' נכונים דאף באמר לכשילקטו לא שייך לומר דאין ברירה דנהי דלא הוברר הדבר למפרע, מ"מ בשעה שנתברר דהיינו אחר לקיטה אז חל החילול ולא שייך זה כלל להא דאין ברירה, ואף לר"י דס"ל בעלמא אין ברירה מ"מ מודה בזה דבשעה שנתברר חל עכ"פ החילול אבל הא ניחא אי יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל אי נימא דדבר שאינו ברשותו אינו יכול לחלל א"כ ע"כ צריך אתה לומר דהחילול חל למפרע בעוד שלא נלקט והיה ברשותו עדיין, ומוכרח אתה לומר הוברר הדבר למפרע דאל"כ אין החילול רק אחר שנתברר ואז הרי אין הפירות ברשותו, ואי נימא ברירה יקשה דר"י אדר"י וזה ברור בכונת התוס', והנה הרמב"ם הלכות מע"ש פ"ד הט"ו פסק באמר יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ה"ז מחולל, וכתב שם הר"י קורקוס ז"ל דהמעשר שפיר מחולל לכו"ע על הסלע שעלה בידו, ותמה הקרן אורה בסוף מכילתין וז"ל ולא הבנתי דאכתי אמאי זו שעולה מן הכיס מעשר הא אין ברירה ושמא על אחרת חל המעשר עכ"ל, אבל לדברינו גם שם ניחא דהתם ג"כ אין אנו צריכין לברירה דלמפרע ודי לנו בברירה דעתה וכבר קבע השאגת אריה סי' צ"ג מסמרות בכלל זה, וא"כ א"ש גם כאן דבאמר לא יפטור כים זה מן ההקדש אף אם אין ברירה למפרע דאותה פרוטה הקדיש, מ"מ מאותה שעה שנתברר דהיינו בפרוטה אחרונה חל ההקדש על פרוטה זו האחרונה, ודוקא באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה דבעינן שיחול התרומה מיד דאל"כ הרי שותה טבלים עתה, בזה שייך שפיר לומר אין ברירה למאן דס"ל דאין ברירה, אבל באומר פרוטה בכיס זה הקדש הרי שפיר נוכל לומר שדעתו שחלות ההקדש יהיה בעת שיתברר איזה פרוטה יהא הקדש, ומשום חשש ברירה באמת לא היה צריך הש"ס לומר דמיירי באמר לא יפטור כיס זה מן ההקדש דבלאו"ה לא שייך לומר כאן אין ברירה, רק משום דחזינן דאף לר"מ דס"ל בעלמא יש ברירה מ"מ מצריך עכ"פ לש רש שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' וכאן הרי לא אמר פרוטה שאני עתיד להפריש הרי היא הקדש. להכי משני באומר לא יפטור כים זה מן ההקדש וחשש ברירה בלאו"ה לא שייך בזה כמו שנתבאר, ועיין בעירובין (דף ל"ז ע"ב) האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס וכבר הזכרנו הרמב"ם בזה ודו"ק:

בתוס' ד"ה דתנן וכו' ויש מפרשים דפריך מר"י ור"ש וכו' ולא נהירא דמאן נימא לן דר"י ור"ש היא להבין אמאי נאדו הי"מ רש"י ורגמ"ה מלפרש כתוס' דלר"מ יהיה הקושיא ואז ודאי תהיה הקושיא יותר אלימתא, נראה דפליגי בפלוגתת התוס' בב"ק (דף ס"ט ע"ב) ד"ה אלא עיי"ש, שכתבו דהיכא שמברר דבריו מודה ר"י דיש ברירה, והרמב"ם ס"ל דהיכא דקיי"ל אין ברירה היינו בדאורייתא אפי' אם מברר דבריו נמי אין ברירה, ע"ש ביש"ש שהאריך בזה להוכיח כדעת הרמב"ם דאע"ג דסתם משנה דהלוקח כר"מ סתמא דגיטין (ודף כ"ה) עדיף מפני שנקט תנא שם הלכות פסוקות, ודעת היש מפרשים ורש"י ורגמ"ה כהרמב"ם להכי לא ניחא להו לפרש כהתוס' דלא יפטור לא יהנה רק לר"מ, דא"כ מוקי ר"י לדר"ע דלא כוותיה ויהיה סתמא דהלוקח כר"ע וכר"מ ויהיה עדיף מסתמא דכל הגט דהלכה כר"ע מחבריו וכ"ש מתלמידיו, להכי פירשו דפריך מר"י ור"ש ומשני דמיירי באומר לא יפטור וכו' דמודה ר"י דעדיף ממברר דבריו דהתם, והתוס' לשיטתם בב"ק דבמברר דבריו מודה ר"י לר"מ לכן פירשו דר"י משני אליבא דנפשיה דל"ל ברירה באומר לא יפטור וכו' דבמברר דבריו גם ר"י ס"ל כר"מ רק בגיטין שאני משום דכתיב וכתב לה ע"ש בתוס' וקושית התוס' דמאן לימא לן וכו' היא רק לשיטתם, אבל לרש"י ורגמ"ה ורמב"ם לא יועיל כלום במאי דנימא דר"ע ס"ל כר"מ א"כ יהיה קשיא ההלכתא אליבא דריו"ח וכנ"ל, ור"ל דרמי לריו"ח לשיטת ריו"ח רמי ליה ודו"ק היטב לפי שקצרתי מאוד וסמכתי על המעיין:

בא"ד דתנן הלוקח יין מבין הכותים מר"מ פריך וכו' וי"מ דפריך מר"י ור"ש דאוסרין דלית להו ברירה וכו' ולא נהירא דמאן לימא לן דר"י ור"ש היא עכ"ל, הי"מ המה המפרש ורגמ"ה כאן ומצוה ליישב דבריהם, ופשוט י"ל דכיון דר"י ור"ש תלמידי ר"ע היו שפיר יש להקשות מר"ע דמשנתנו עליהם כדמצינו ביומא (דף מ' ע"ב) ע"ש ובב"ק (דף מ"ד) גבי הא דאמר רב דמועד שלא בכונה פטור מזה ומזה ממיתה ומכופר וכתבו התוס' שם (דף מ"ג) ד"ה אמר רבה דאליבא דר"ע אמר דאליבא דר"א ודאי חייב ואפ"ה אתותב רב התם (דף מ"ד ע"ב) מברייתא דאיירי התם ר"י ור"ש בסיפא שהיו תלמידי ר"ע כדאיתא בסנהדרין (דף פ"ו) וכולהו אליבא דר"ע וכו' עכ"ל התוס' שם. וא"כ ודאי דגם כאן שפיר פריך מר"י ור"ש, ולפי הגירסא בסוגיין ר' יהודא נמי כר"י ור"ש ס"ל דלאו זוגי זוגי קתני וכולהו הרי תלמידי ר"ע היו ושפיר יש לפרוך מר"ע עלייהו ומהם על ר"ע וזה ברור ופשוט, ומשו"ה שפיר פריך הש"ס מכיסין אלוגין:

ולפי מה שכתבו התוס' לעיל ד"ה היו שנים דהקושיא היא משוורים דאמאי הכא נמי לא יהא המטבע המובחר הקדש, יש לסלק קושית התוס' כאן על פירוש המפרש ורגמ"ה שהקשו דמאן לימא לן דר"י ור"ש היא באופן אחר יותר עמוק, דבאמת גם רב פפא ס"ל גם רומיא דרבין מכיסין אשוורים דאמאי בשוורים הגדול שבהן הקרש ואמאי לא יהיה גם כאן מטבע המובחרת הקרש, אלא דס"ל דמשוורים לחוד לא נוכל לפרוך דהא במנחות (דף ק"ח) מפרש הש"ס הטעם דבשוורים הגדול שבהן הקדש משום דיקדיש בעין יפה מקדיש, וא"כ ר"ש דס"ל בערכין (דף י"א ע"א) דהמקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה בלבד דמקדיש בעין רעה מקדיש הרי לדידיה גם בשוורים אין הגדול שבהן הקדש, ונהי דבב"ב (דף ע"ב ע"א) אמרינן דאליבא דר"ע מודה ר"ש דמקדיש בעין יפה מקדיש היינו רק דלר"ע מקדיש בעין יפה כמו במכירה להדיוט אבל לא דמקדיש יהיה עוד עדיף ממוכר להדיוט ובמוכר להדיוט כה"ג ודאי שאין הגדול שבשוורים מכור ודו"ק, וא"כ רומיא דרבין נוכל לתרץ דמשנתנו אתיא כר"ש ולא קשה מידי, משו"ה הקשה רב פפא מהא דלוגין נמי ואפשר דלזה כיון המפרש כאן בכתבו בד"ה כיסין אלוגין רמי ר"ל לריו"ח עכ"ל ומה השמיענו בזה לכן אפשר דצ"ל בדבריו כיסין אלוגין נמי רמי ליה ר"ל לריו"ח] דס"ל לר"ש אין ברירה וא"כ ממנ"פ קשה, דאי אתיא מתניתין כר"ש הא אין ברירה ואי אתיא מתניתין דלא כר"ש א"כ תקשה מההיא דשוורים דכמו דהתם הגדול שבהן הקדש ה"נ הכא יהיה המטבע המובחרת הקדש ומיושב קושית התוס' כאן והוא מעט ע"ד החידוד, ודע דבגיטין (דף כ"ה) מפרש מעיקרא פלוגתא דר"מ ור"י ור"ש דפליגי בדין ברירה אי יש ברירה או אין ברירה, ורבא מוקים שם לפלוגתייהו בחיישינן שמא יבקע הנוד ע"ש, והנה כי כן לשיטת רש"י ע"כ לר"פ כאן ס"ל דפלוגתייהו הוה בדין ברירה דלא כרבא, אבל לשיטת התוס' כאן אין הכרח ויכול ר"פ לסבור כרבא שם ודו"ק:

ודע דבירושלמי דדמאי (פ"ז ה"ד) איתא ג"כ סוגיא זו והפ"מ והרידב"ז האריכו למעניתם וע"ש גם בתוספת הרי"ד שמפרש קושית ר"פ כאן דוקא לאוקימתא דרבא דפליגי בחששא דבקיעת הנוד ע"ש, ולענ"ד לא נהירין דבריו ואנו אין לנו אלא פירוש הראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים, וטל פי דרכם אנו חייבין לשמור את דרך עץ החיים, ועתה פשט העני את ידו יד כהה לנורא עלילה, בסיימי מס' מעילה, חנני נא גם להלאה, ברך ה' חילי ופועל ידי תרצה מעתה ועד עולם אמן:

והנה בתוספתא (ברכות פ"ד) איתא בזה"ל הנהנה מן העוה"ז כלום בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות עכ"ל, והלשון מוקשה, ופי' הרב לקח טוב כלל י"א דכונת התוספתא היא דכמו בהנאה גשמית הנהנה בלא ברכה מעל והברכה מתרת ההנאה, כן הנהנה הנאה רוחנית מאיזה מצוה או מלימוד תורה ג"כ המתיר שלה היא ברכת המצוה לכל מצוה ברכתה [דאע"ג דמצות לאו ליהנות נתנו ח"מ כבר כתב המל"מ פ"ה מה' אישות ה"א דהא דמצות לאו ליהנות נתנו היינו בדיעבד שאם קיים מצוה באיסור הנאה לא חשיב הנאה ויצא אבל לכתחילה אסור לעשות מצוה באיסור הנאה דלכתיחלה מצוה ודאי הנאה היא ע"ש] ועיין בהקדמתי לספרי זה בסופה וזהו שאמרה התוספתא כל הנהנה מן העוה"ז כלים בלא ברכה מעל עד שיתירו לו [הברכות] כל המצות לכל מצוה ברכתה, ובנדרים (דף פ"א) על מה אבדה הארץ וכו' אר"י א"ר על שלא ברכו בתורה תחילה ופי' הצושנת ר' אליעזר במדרש ריש פתיחתא דאיכה ד"ה על מאסה של תורה וז"ל, ע"ש בר"ן בשם ר"י דטעם הברכה משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ופקודי ה' משמחי לב וכיון שלא ברכו בזה הראו שאין שמחה במענה פיהם ואין להם הנאה מד"ת וכו' עכ"ל, ולכן אני נותן הודאה לה' הטיב על העבר ברוך הוא שבראנו לכבודו ובחר בנו כל העמים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ומתפלל להבא שיפתח לבנו בתורתו ויזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה, ולא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עילם, ואזכה להיות מהנותרים לחיים בירושלים הבנויה, ייתי ונחמיניה משיח צדקנו מפקיע מידי שעבוד, ויבנה הבית על תלו ושם נעלה ונראה ונשתחוה ונשלם שלמי חובה ושלמי נדבה, אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, ובא לציון גואל במהרה בימינו לעינינו אמן ואמן:

סוף הספר

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה