תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף כא:
בגמ' כגון דאייתא ליה שוה שש בשלש, נראה מזה דכל השקלא וטריא הוא מנתן לו דינר וכו' וכן הוא גם בכתובות שם, ולכאורה קשה אמאי לא פריך מרישא נתן לו שתי פרוטות להביא לו אתרוג וכו' ש"מ האי מאן דא"ל זבין לי כורא וכו', ונראה לי דברישא גם המקשה סלק אדעתיה דמיירי בהביא לו אתרוג שוה ב' פרוטות בפרוטה, והא דר"י ס"ל בעה"ב לא מעל משום דמצי א"ל אתרוג גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע הוא, משום דבאתרוג של מצוה איירי ולא שייך כאן ענין מצות לאו ליהנות נתנו ואכמ"ל בזה] וקיי"ל בשו"ע או"ח סי' תרנ"ו שצריך להוסיף עד שליש בדמיו לקנות מהודר, ואם כבר קנה אתרוג פשוט א"צ עוד לקנות מהודר יותר לכו"ע ע"ש, וא"כ כשבעה"ב רצה לקנות מהודר בעד שתי פרוטות והוא כבר יחד עם הוספת השליש במצוה והרי יותר אינו מחויב. ועתה שהביא לו בפרוטה אחת נהי שהוא יפה כהשוה ב' פרוטות מ"מ דין הוספת שליש להידור לא יצא שהרי בעד ב' פרוטות היה קונה מהודר כפליים, משו"ה ס"ל לר"י דיכול לומר לו אתרוג גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע לפי ההידור, ולר"ח דהלכתא כוותיה בגיטין (דף כ' ע"א) ע"כ דר"י נמי ס"ל דבעינן מצוה מן המובחר והא דאמרי שם רבנן אין זה מן המובחר לטעמא דר"י קאמרי וכן מפורש בירושלמי שבת פרק הבונה עכ"פ ר"י ודאי דס"ל דבעינן מצוה מן המובחר, והשאגת אריה סי' נ' נסתפק בהידור מצוה אם הוא דאורייתא או מדרבנן ובתוס' מנחות ודף מ"א ע"ב) מפורש דהוא מדרבנן ע"ש וכן ס"ל להרא"ש פ"ק דב"ק דפוסק דשליש הוא מלגו משום דספק האיבעיא מלגו או מלבר היא לקולא וביאר הפלפלא חריפתא דס"ל שהוא ענין דרבנן, והפוסקים בשו"ע או"ח בסי' תרנ"ו דס"ל דשליש מלבר ועיין בביאור הגר"א ז"ל שם ע"כ ס"ל דהידור מצוה הוא מה"ת וכ"כ בספר קהלת יעקב בסוכה (דף כ"ט ע"ב) דשיטת רש"י היא דהידור מצוה היא דאורייתא ומעכב גם בדיעבד ועיין בח"ס בחידושיו לסוכה וא"כ אפשר דבזה פליגי ת"ק ור' יהודא כאן ודו"ק, אבל מסיפא פריך שפיר דהא גבי חלוק לא שייך ענין מצוה וא"כ אם מיירי בהביא שוה שש בשלש אמאי השליח לבדו מעל כדפריך באמת אח"כ, והתרצן משני ליה מ"מ דמיירי דהביא שש בשלש דא"ל אילו וכמו שיתבאר לקמן והא דכתבו התוס' בסוכה (דף ל"ט ע"א) דהכא לא מיירי באתרוג של מצוה ע"ש בד"ה יותר ממזון ג' סעודות לפי המסקנא דהכא כתבו כן וק"ל] ובזה מדוייק לשון המפרש לפי הגהת הצ"ק האמיתית דכן הוא גם לשון פי' רגמ"ה אלא שיש בפי' רגמ"ה טעות הדפוס שבמקום וכו' צ"ל וכן. שבד"ה שהוא אומר אתרוג גדול וכו' סיים והבאת לי קטן ורע שלא הייתי מבקש כן עכ"ל, וגבי חלוק ד"ה קטן ורע וכו' סיים בלשון ולא עשית שליחותי כלל עכ"ל וכן הוא ממש בפי' רגמ"ה ולמה שינו הלשון, אכן לדברינו מדוקדקים דבריהם מאוד דהמפרש ורגמ"ה פי' במשנתנו לפי הס"ד כדרך רש"י בכל מקום, משו"ה גבי אתרוג אינו יכול לומר לא עשית שליחותי כלל שהרי הביא לו אתרוג הכשר למצוה וכלום חסר לו רק הידור מצוה שהיה מבקש מהודר, אלא דמ"מ השליח לבד מעל כשהביא לו אתרוג פשוט שהבעה"ב לא היה מבקש כן שהיה רוצה לקיים גם הידור מצוה (וכבר ידוע מחלוקת מהר"ם מינץ עם החכם צבי בדין גנב אתרוג מהודר אם יכול להשיב אתרוג שאינו מהודר], אבל בדין חלוק שאינו ענין למצוה ודאי השליח כששינה מדעת בעה"ב לא עשה שליחותו כלל ונכון בעזה"ש, ואפשר דהתוס' כאן לעיל ע"א ד"ה והלך וכו' שהשוו מידות האתרוג והחלוק נמי לפי המסקנא כתבו כן ולא לפי הס"ד ודו"ק:
שם בגמ' אי הכי אימא סיפא הכי גרסינן כאן, ובכתובות הגירסא אי הכי שליח אמאי מעל ומשני שם דשליח מעל בטלית, ונדחקו שם הראשונים בדעת המקשה מעיקרא מאי סבר ע"ש, ואולם לפי הגירסא דכאן ניחא שפיר ודו"ק, ועיין מש"כ בסוגיא זו בנתיבות המשפט בח"מ סי' קפ"ב ס"ק ט' ויו"ד ומפני שעיקר דבריו הם בכתובות שם קצרתי:
שם בגמ' ה"נ מסתברא דקתני מודה ר"י בקטניות, פי' מסתברא דפלוגתא דרבנן ור"י הוא באייתי שש בשלש מדקתני מודה ר"י בקטניות שאם א"ל להביא קטניות בדינר והביא לו בשלשה קטניות ובשלשה חיטים דשניהם מעלו, שהקטניות בסלע הוא קטניות בפרוטה לפי החשבון ולא מצי המשלח לומר אילו לקחת בדינר היו מעלין לך יותר כדמסיק דמיירי באתרא דמזבני כנא כנא בפרוטה ואי בעי בעה"ב עוד קטניות יכול ליקח, ומדנקט הטעם שהקטניות בסלע הוא קטניות בפרוטה ואין הפסד לבעה"ב ש"מ דברישא באייתי ליה שוה שש בשלש איירי ומשו"ה פליג ר"י דא"ל אילו יהבית דינר כולו וכו' משו"ה בעה"ב לא מעל, דאי ס"ד דמשנתנו באייתי שוה שלש בשלש איירי ור' יהודא רע ממש קאמר אמאי מודה ר"י בקטניות הרי טעמו דר"י הוא משום דהוה מעביר על דעתו של בעה"ב והרי גם גבי קטניות הביא רק מה ששוה בעד חצי דינר ובחצי השני הביא חיטין ונהי דקטניות בסלע קטניות בפרוטה מ"מ אמאי מעל בעה"ב אליבא דר"י כן הוא דעת רש"י ז"ל, והריטב"א ז"ל כתב וז"ל פירש"י וכו' והקשו עליו דאפי' אם הביא קטניות בחצי דינר מה ששוה חצי דינר ובחצי השני הביא חיטין אמאי מקפיד בעה"ב לימא ליה השליח מכור לך החיטין וקנה לך בהן עוד בחצי דינר קטניות שחסר לך דהא קטניות בסלע קטניות בפרוטה, ולאו קושיא היא דאין בעה"ב רוצה לעשות עצמו תגר למכור חיטין ולקנות קטניות ויש מפרשים אחרים ואינם נכונים בעיני כפירש"י עכ"ל, אבל הרא"ה רבו ז"ל כתב ז"ל דיקא נמי פירש"י וכו' ולא נהיר דאפי' נימא דאייתי ליה שוה שלש בשלש א"ש נמי הא דמודה ר"י בקטניות, דחלוק כיון כלקח לו קטן ורע דלא חזי ליה לא מצי עוד לתיקוניה דאפי' יקח עוד חלוק בחצי דינר השני נמי לא אהני ליה מידי דהא תרווייהו לא חזו ליה, אבל קטניות כשלקח לו חצי מה שצריך הרי הוא יכול ליקח עוד כדי צרכו ויהיה ראוי לו כאילו לקח מתחילה בבת אחת, אבל הפי' הנכון דהיינו דייקא דר"י מדלא אשכח מידי אחרינא דקמודה אלא רק בקטניות, ותו מדקתני שהקטניות בסלע וכו' משמע דבחלוק דפליג משום ריעותא דדמים קאמר ובקטניות ליכא פסידא דדמים באתרא דמזבני כנא כנא בפרוטה עכ"ל השמ"ק בכתובות שם ועיין עוד בכתובות שם בתוס' ומפרשים, ודע דלשון ומודה ר"י בקטניות הגם דליתא במשנתנו איתא בתוספתא ולשון הש"ס כאן מדקתני סיפא מודה ר"י דמשמע דאמשנתנו קאי אינו מדוקדק והגירסא בכתובות בזה עדיפא טפי, ועיין עוד בשמ"ק כאן הנדפס בש"ם דווילנא:
ברש"י ד"ה שמעת מינה וכו' ותפשוט מהכא דקנה לוקח ואע"פ שקנה לו בפחות עכ"ל, וכן הוא בפי' רגמ"ה ומשמע מדבריהם דבעשאו שליח לקנות מיירי, אכן בכתובות שם דאיתא מי אמרינן דטבי ליה עביד ליה וכו' או דילמא מצי א"ל לא ניח"ל דלפשו עלי שטרות מבואר דבעשאו שליח למכור איירי, וצ"ל דבין כך ובין כך שייך טעמים הנזכרים. והרי האמת ברור דמשנתנו בעשאו שליח לקנות איירי, וכבר רמזתי לך להנתיבות סי' קפ"ב סק"י ויש לי להאריך בדבריו וכאן קצרתי:
והנני להעיר דממשנתנו דתנן נתן לו פרוטה וכו' הבא לי בחציה נרות ממקום פלוני ובחציה פתילות ממפ"ל והלך והביא לו נרות ממקום פתילות ופתילות ממקום נרות השליח מעל, נראה לכאורה מבואר דבחפץ ששוה פחות מפרוטה וכן בכסף גופא פחות מפרוטה, נהי דאינו ממון גבי ישראל מ"מ יכול לתנו לאחר במתנה או במכירה ולהקנותו במשיכה או בכסף לענין מה דכסף קונה, דאל"כ הרי לא קני השליח לא בהנרות ולא בהפתילות ושני המוכרים לא קנו שני חצאי פרוטה שנתן להם וא"כ למה מעל השליח כיון שאין כאן קנין גמור עיין רמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"י, וכן יש להוכיח מקדושין (דף י"ג) דכותב לו על השטר שדי מכורה לך אע"פ שאין בו שו"פ והרי בשטר קנין לכו"ע בעינן שיזכה הלוקח בגוף השטר כדכתיב ואקח את ספר המקנה, ומהאי טעמא שטר מקח שכתבו על איסורי הנאה פסול כמו שביאר האבני מילואים באבהע"ז סס"י קל"ט ואיך זוכה הלוקח פחות משו"פ, אלא ע"כ דגם בפחות משו"פ יש קנין גמור ומשו"ה גם במשנתנו אילו עשה השליח כמו שא"ל בעה"ב היה הבעה"ב מועל עכשיו ששינה מדעת בעה"ב השליח מעל, וזהו דלא כיד אפרים ביו"ד סי' ס"א שכתב דבפחות משו"פ לא שייך זכיה כלל וכן כתב הפנ"י בגיטין (דף י"ב) ד"ה בפחות פחות משו"פ וכו' דפחות משו"פ לאו ממונא הוא ולא שייך ביה מכירה עכ"ל ע"ש, והרי לכאורה הוכחנו בצדק דגם על פחות משו"פ חל קנין ומכירה וזכיה והיה לי בזה אריכות דברים עם הג"מ בעהמ"ח ספר תורת מרדכי ז"ל וכאן הנני רק מעורר:
במשנה המפקיד מעות אצל שולחני וכו', איכא דקשיא ליה הכא מהא דב"מ (דף צ"ט) אר"ה השואל קרדום לחבירו בקע בו קנאו ולא מצי הדר ביה המשאיל, לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל למיהדר ביה, ופליגא דר"א דאמר ר"א המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה, ואי לא קנאו אמאי מעל וחבירו אמאי מותר לבקע בו לכתחילה, הרי משמע מהתם דכל כמה דלא אשתמש בדבר של הקדש ויכול חבירו לחזור בו אין בו מעילה, וא"כ הכא אמאי מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל השולחני והגזבר המפקיד מעל לאלתר ואע"פ שלא נשתמש בהן כדאיתא בב"מ (דף מ"ג ע"א) והרי אילו בעי מפקיד ליטול מעותיו יכול לחזור בו, ותירצו דהכא כיון שנתנם לשולחני מותרין ודאי דהלואה הם אצלו ואילו רצה שולחני ליטלם לעצמו ולתת להגזבר מעות אחרים תחתיהן כשבא המפקיד לטול מעותיו הרשות בידו, וכיון דקנינהו לענין זה ודאי איכא מעילה קודש שנשתמש, משא"כ בהא דהמשאיל קרדום דלרב הונא אם לא נשתמש בו עדיין כי הדר ביה המשאיל הדרא כולא בעינא, וא"ת ולדידן דס"ל משיכה קונה בשואל היכא מעל הא משיכה זו אינה אלא מדרבנן שתקנו משיכה בשומרין, וי"ל דאפ"ה איכא מעילה דהפקר בי"ד הפקר וקנין דרבנן כקנין דאורייתא חשוב לענין זה כ"כ הריטב"א בב"מ (דף צ"ט ע"א) ע"ש בארוכה:
והנה אף דגם רש"י ורגמ"ה מפרשים הכי דהגזבר מעל מ"מ מפשטא דלישנא דמתניתין לא משמע הכי דא"כ אמאי לא אשמעינן תנא עיקרא דמילתא דהגזבר מעל, אלא ודאי משמע דשניהם לא מעלו הגזבר לא מעל לפי שלא הרשהו בפירוש להוציא והשולחני לא מעל לפי שהוציא ברשות, וכן פסק באמת הרמב"ם ז"ל ואף דבסוף פ' המפקיד מפורש דבעה"ב מעל כתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם דחה לההיא סוגיא מפני המשנה דנתנה לבלן מעל דדוקא בלן דלא מחסר משיכה אבל דבר הצריך משיכה לא מעל עד שימשוך אע"ג דיש למוכר היתר תשמיש בהמעות אלמא דלא מחייבינן מעילה משום היתר תשמיש, והקרן אורה כתב דאין זה מוכרח די"ל דמכירה שאני דעיקר נתינת המעות היה בשביל המקח לא בשביל התשמיש אבל מפקיד שנתן מעות מותרין הו"ל כאילו א"ל בפירוש להוציאן. ותדע דאי נימא דלהברייתא דס"פ המפקיד אף בנתן לכל בעלי אומנות הצריכין משיכה נמי מעל מיד אף בטרם שמשך, א"כ אמאי לא משני הש"ס שם בפ' הזהב הך דנתנה לספר דס"ל להך ברייתא כברייתא דס"פ המפקיד ולמ"ל לאוקמה כר"ש, ועוד דילמא הא דתנן בלן דוקא היינו שמעל מיד כשנתנה לו אבל ספר לא מעל עד שיוציא, אבל מסתברא מ"מ כהרמב"ם ממשמעות משנתנו כנ"ל, עוד העיר הקרן אורה אהא דפרכינן בפ' האיש מקדש לריו"ח אליבא דר"ח דהקדש בשוגג אינו מתחלל ממשנתנו דקאמר ר"מ חנוני כבעה"ב ומעל כשיוציא, ומשני דר"מ לדבריו דר"י קאמר אבל לר"מ ליכא מעילה במוציא מעות הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, וא"כ קשה לר"מ לענין מאי ילפינן שליחות במעילה הא בהנאה לא שייך שליחות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כמש"כ התוס' לעיל (דף י"ח סע"ב) ובהוצאה הא ליכא מעילה כלל לר"מ, ולומר, דלר"מ באמת ליכא שליחות במעילה א"כ תקשי לדידיה הא ליכא ב' כתובין הבא"כ ליש שליח לד"ע, וצ"ל דיליף מהוא דכתיב בשחוטי חוץ כדאיתא שם בקדושין, עד כאן דברי הקרן אורה ועיין במקנה בסוגיא דקדושין שם אריכות בפלפול וסברא, וע"ד הרמב"ם עוד נדבר כאן בעזהשי"ת:
שם החנוני כבעה"ב, אע"פ שצריכין לו מעות הרבה לקנות לו פירות ויין ושמן להעמיד בחנותו שלא וחסר לו שום דבר, אעפ"כ דינו כדין בעה"ב שאפי' וניחם מותרין לא ישתמש בהן, ור"י פליג ואמר דדין חנוני כדין שולחני שדרכו שלא לשבוע במה שיש לו בידו ואינו מספיק בשלו אלא א"כ לוה ג"כ מאחרים הר"ר יונתן בשמ"ק בב"מ שם:
נשובה להרמב"ם ז"ל פ"ז מה' מעילה דפסק דמפקיד מעות מותרין שניהם לא מעלו, וביאר שם הטעם כמו שנתבאר לעיל והקשו עליו דהא בברייתא דס"פ המפקיד מפורש דהגזבר מעל ומה שכתב הכ"מ בשם הריק"ו כבר כתבתי לעיל דהקרן אורה דחה תירוצו בצדק עיין לעיל בסמוך ד"ה והנה, ומלבד זה קשה מאוד לדחות ברייתא מפורשת מפני איזה קושיא אשר שערי התירוצים לא ננעלו אמנם י"ל בזה יישוב נכון. דהנה רש"י בב"מ שם ד"ה מותרין פי' דלכך מעל הגזבר דהו"ל כאילו נתן לו רשות והו"ל כשלוחו, ויש להבין למה ליה לרש"י לדחוק דהמעילה היא מטעם שליחות שזה דחוק שהרי לא ציוה לו בפירוש להוציאן כמש"כ באמת הרמב"ם, ואמאי לא פירש כדאיתא בב"מ (דף צ"ט) דהמשאיל קרדום דהקדש לחבירו מעל לפי טובת הנאה שבה, וה"נ נימא דהמפקיד מעל מטעם נהנה טובת הנאה מהנפקד, אלא דרש"י ס"ל דכאן לא שייך טובת הנאה דבשלמא התם שהשואל ביקש לו שישאילו הקרדום וגלי דעתיה דניח"ל בטובתו ודאי שיש שם טובת הנאה למשאיל, אבל כאן תחילה כשנתנן לו מותרין לא גילה הנפקד דעתו דניחא לו בתשמישם, והמפקיד אדרבה נתן לו מותרין לטובת עצמו כדי שיתחייב הנפקד באחריותן כמו שהתירו חז"ל במוציא אבדה להשתמש במעות שמצא א"כ אין כאן טוה"נ והחזקת טובה מהנפקד למפקיד, ומי יאמר דניחא ליה כלל להנפקד להשתמש בהן אח"כ ולהתחייב באחריותן משום זה תיכף ומיד שהגיעו לידו, לכך דחק רש"י לפרש דחיוב הגזבר הוא לא מטעם טובת הנאה אלא מטעם שליחות:
אבל הרמב"ם לא ניחא ליה טעמא דשליחות כמש"כ להדיא דהא לא ציוהו. משו"ה מפרש באמת טעם דמעל הגזבר מפני טובת ההנאה, אלא דקשה ע"ז כמש"כ לעיל דהא ליכא כלל טובח הנאה דהרי לטובת עצמו נתן לו שיפטור הוא מאחריות ויהיה המעות באחריות הנפקד, אבל זהו רק בהדיוט אבל הקדש הא נתמעט מדין שומרים ומפורש במשנה דשומר חנם אינו נשבע ושומר שכר אינו משלם, וא"כ במה דרשאי הנפקד להשתמש בהן אין כאן טובת המפקיד כלל רק טובת הנפקד וא"כ פשיטא דיש טובת הנאה מהנפקד להמפקיד ולכך המפקיד מעל, ואע"ג דכשמעל יוצאין המעות לחולין אין חוזרין עליהן דיני שומרין דבשומרים תחילת נתינה בחיוב בעינן כמש"כ הרמב"ם ובח"מ סי' ש"א במסרו כשהוא גוי ונתגייר, וגם בלאו"ה הרי הא כאן הא דמעילה בהא דדין שומרין תליא ואם יהיה עליו דין שומרין לא מעל ולא יצא המעות לחולין ודו"ק ולכך מעל הגזבר, אבל בתר דתקנו חז"ל גם גבי הקדש דיני שומרין כדי שלא יזלזלו בהקדישות כבב"מ (דף נ"ח) וברמב"ם ה' שקלים משמע דגם בשומר שכר היתה התקנה שישלם כמו בהדיוט ע"כ עתה חזר הדבר שאין כלל טובת הנאה למפקיד מהנפקד דהא הנפקד חייב באחריות כבהדיוט כנ"ל, וא"כ הכל על מקומו בא בשלום דמשנתנו דנתנה לבלן דמשמע אבל ספר לא מעל מיד י"ל דנשנית לאחר שתקנו דין שומרין בהקדש כמו להדיוט כמו המשנה דבני העיר ששלחו את שקליהן וכו' שג"כ נשנית אחר תקנה זו, ומשנתנו דכאן דמותרין ישתמש בהן ומפורש בברייתא דב"מ שם דהגזבר מעל נשנית קודם התקנה ולדין התורה ודאי מעל הגזבר מטעם טובת הנאה כיון שאין בהקדש דין שומרין. וא"כ הרמב"ם הרי הוא פוסק דיניו לאחר התקנה דיש כבר דין שומרין בהקדש וליכא כלל טובת הנאה ולא יוכל למעול משום טוה"נ, ומטעם שליחות נמי ס"ל להרמב"ם דאינו חייב דהרי לא ציוהו להוציאן משו"ה פסק דשניהם לא מעלו לא הגזבר ולא הנפקד, ואפשר שגם תוספתא דמכילתין אחר התקנה נשנית ע"ש ודו"ק:
ובזה יש ליישב ע"ד החידוד הא דפסק הרמב"ם בנתנה לספר נכרי מעל מיד ולישראל לא מעל דמחוסר משיכה, והקשו עליו הא איהו גופא פוסק כריו"ח דד"ת מעות קונות וא"כ גם בישראל מעל מיד כדאמר רבא שם קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש ועיין לעיל (דף י"ח) מש"כ בזה, אבל לדרכנו עתה י"ל דהא בלאו"ה הקשו שם התוס' דהא רבא עצמו ס"ל כריו"ח ואיך אמר דקרא ומתניתא מסייע לר"ל, אבל כבר הקשה שם השמ"ק מאי מקשה לריו"ח מהא דנתנו לספר לא מעל עד דמשיך הא גם ריו"ח מודה דאחר תקנת חז"ל כסף אינו קונה דהפקיעו קנינו והעמידו על משיכה, ולכך לא מעל, ותירץ השמ"ק דלענין מעילה לא תקנו חז"ל תקנתם וזה דוחק ועיין לעיל שם מש"כ בזה, אך י"ל דקשה ליה להש"ס קושית התוס' כאן דלריו"ח דד"ת מעות קונות וא"כ מותר המוכר להשתמש במעות דבזה לא עקרו חז"ל דין התורה כמש"כ התוס', והואיל ומותר להשתמש במעות וחייב גם באונסין לכו"ע ואפי' לרב נחמן כל כמה דלא קבל עליו מי שפרע לשיטת הרי"ף והרמב"ם כידוע עיין ח"מ סי' ע"ו א"כ הו"ל למעול מטעם הנאה שיש לו טובת הנאה משו"ה מתניתא מסייע לר"ל, אבל הרי כתבנו דבהקדש לאחר תקנת חז"ל דיש בהן דין שומרין אין כאן שוב טובת הנאה כלל, א"כ אין קושיא ממתניתא דדילמא לאחר התקנה נשנית משנה זו, אך לריו"ח גופא הא אי אפשר לומר דנשנית לאחר התקנה דהרי אמשנה דבני העיר ששלחו את שקליהן וכו' משני ריו"ח הא מני ר"ש היא ולא ניח"ל לומר דלאחר התקנה נשנית המשנה או דלא ס"ל לריו"ח כלל להך תקנה, ורק ר"א משני תקנת חכמים היא כדי שלא יזלזלו בהקדישות, וא"כ אריו"ח שפיר קשה מהך מתניתא דלמעול מטעם טובת הנאה, ולפ"ז א"ש הכל דרבא לשיטת ריו"ח קאמר מתניתא מסייע ליה לר"ל דמעות אינן קונות ד"ת דאל"כ למה לא ימעול מטעם טובת הנאה דהרי המוכר מותר להשתמש בהן ובאחריותן אינו חייב דהא אין דין אחריות שמירה בהקדש, אבל רבא בעצמו להלכה ס"ל כר"א דהיתה תקנה שיהא דין שומרין בהקדש וא"כ ליכא טובת הנאה ואפשר דנשנית אחר התקנה ומשו"ה לא מעל עד דמשיך דמחמת שימוש המעות הרי ליכא עתה טובת הנאה שהרי לטובת עצמו נתן לו, ומחמת קנין אין כאן מעילה דהא אפקיעו רבנן קנין כסף ואוקמה אמשיכה, אך בספר גוי דמעות ג"כ קונות ומעל מיד משום קנין וא"ש הכל ע"ד החידוד ועיין בח"מ ס' רכ"א בנתיבות סק"י ובפ"ת שם סק"י וקצרתי:
בתוס' ד"ה המפקיד מעות אצל שולחני וכו' וצ"ע בב"מ פ' המפקיד דמייתי לה לההיא דהכא ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא עכ"ל, כבר נתבאר לעיל בדברינו דשם לאו משנתנו מייתי הש"ס רק ברייתא דממשנתנו אין ראיה דאיכא למימר דתרווייהו לא מעלו אף דנקט תנא לא מעל בלשון יחיד וק"ל:
ד"ה פרוטה של הקדש שנפלה וכו' עד סוף הדיבור, דיבור זה צריך ביאור ארוך ורחב ויחדתי מדור בפ"ע בקונטרס מיוחד לפרשו מכל צדדיו וכאן אפרש בקצרה, הנה התוס' מפרשי מעילה דמשנתנו מעילה גמורה מדאורייתא והא דמחייב ר"ל מעילה על הראשונה אף דרק ספק הוא אם נהנה מפרוטה של הקדש, ר"ע לטעמיה דמחייב אספק מעילה אשם תלוי ובמעילת פרוטה שאין לך מעילה יותר מועטת מזו מודה ר"ע לר' טרפון בכריתות שם דמביא עתה גם הקרן והחומש ומתנה וכ"כ התפא"י במשניות כאן וזה נכון ובכריתות שם כתב התפא"י אחרת ע"ש, והקשו בזה"ל תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה עכ"ל, מבואר דרק על פרוטה של הקדש שנפלה תמהו דלבטל ברוב אבל על פרוטה בכיס זה הקדש לא הקשו ודבר זה צריך טעם דלכאורה גם על בבא דפרוטה בכיס זה הקדש קשה דליבטל ברוב, וכתבו הרבה אחרונים דהתוס' אזלו כאן בשיטת רבינו משולם במרדכי סוף חולין שכתב דבדבר שבא לעולם ע"י תערובות לא שייך בטול ועיין בספר ברוך טעם שער התערובות דין א' פרק ד' ובמהרי"ט אלגזי בכורות פ"ג אות למ"ד מש"כ בזה וכן האריכו בזה עוד אחרונים ובקונטרסי הארכתי בענין זה הרבה עיי"ש וכאן לקצר אני צריך, ומקושית התוס' כאן הקשו איזה אחרונים על הש"ך ביו"ד סי' ק"ט דס"ל דבלא נודע התערובות לא מהני ביטול מדאורייתא ועיין ברא"ש פרק גיד הנשה סי' ל"ז בארוכה, א"כ מה הקשו התוס' דלבטיל ברובא נימא דמתניתין מיירי דהוציא הפרוטה קודם שנודע התערובות, ודברתי מזה בקונטרסי שם בארוכה, ויש שהקשו עוד יותר להירושלמי פ"ב ה"א דערלה דלענין בטול נודע התערובות לבעלים דוקא בעינן וכיון דבעלים דהקדש הוא גבוה הרי לא שייך כלל נודע התערובות לבעלים דקמי שמיא גליא, אבל הא בורכא דהרי הא דבעינן שהתערובות יהיה נודע לבעלים הכונה היא לבעלים של ההיתר ובעלים דההיתר הרי הדיוט הוא ובודאי שייך נודע, אלא דמ"מ קשה בהא דיבמות (דף פ"א ע"ב) חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בב' חתיכות של חטאת טהורות וכן פרוסה של לחה"פ טמאה שנתערבה במאה חתיכות של לחה"פ טהורות תעלה, וכן בזבחים (דף ע"ח) הפגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ומבטלו, ובמנחות (דף כ"ג) פריך ולא קמבטיל שיריים לטבלה ע"ש, ובכל הני הרי גם ההיתר לגבוה שייכי ואיך שייך בטול, ואכמ"ל אבל האמת נראה דמה דקודם שנודע התערובות לא שייך בטול הוא רק מדרבנן, ועכ"פ שפיר הקשו כאן התוס', עוד העירו רבים על קושית התוס' כאן דמאי קושיא הא קיי"ל בסוף ביצה דממונא לא בטיל, והוכיח מזה השב שמעתתא שמעתתא ו' פ"ד דהקדש רק דין איסור יש לו ולא דין ממון כלל, ומה ששייך לפלפל בזה נתבאר בישע ה' בארוכה בקונטרס האמור, וכאן אינני רוצה להתרחק מהפשטות וע"כ די במה שהערתי כאן
ותירצו התוס' וז"ל וצ"ל דליכא אלא חד בכיס ועיין בשמ"ק כאן] אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל, והנה תירוצם השני מפליא כל עין רואה דהרי כמו שא"א לתרץ דמשו"ה לא בטלה מטבע של הקדש משום דהוה דשיל"מ, דדשיל"מ דלא בטיל הוא רק מדרבנן ואיך יביא קרבן מעילה שמה"ת הוא חולין בעזרה כמש"כ כן בעצמן כאן, ה"נ הא דדבר חשוב לא בטיל נמי רק מדרבנן הוא דידוע דדבר חשוב נמי בטיל מה"ת והוא פלא, ובספר קול יהודא ליקוטים הביא לבאר תירוץ התוס' בשם הגאון הגדול המפורסם רבינו אברהם ברוידא זצ"ל הכי, דבאמת בגיטין (דף נ"ה ע"ב) איתא דגם ע"י מה שהוא הקדש רק מדרבנן יש מעילה, והשתא הכי פירושו של התוס' וכי תימא דהוה דשיל"מ ולא בטיל זה אינו דהוא רק מדרבנן, פי' בשלמא אם מה"ת לא בטיל שפיר דאף שהוציא הפרוטה מעל דכן הוא גזה"כ, אבל כיון דלא בטיל רק מדרבנן מטעם דשיל"מ דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"י פדיון, א"כ אחר שכבר הוציא שוב הרי לא שייך פדיון א"כ שוב בטיל למפרע דעתה הפרוטה ההיא כבר אין לה מתירין וא"כ למה ימעול, ותירצו דלא בטיל מטעם דהוה מטבע דבר חשוב ודבר חשוב לא בטיל בלי שום טעמים צדדיים, משו"ה מעל גם אחר שהוציא דאפי' בדבר דרבנן נמי מועלין מעילה גמורה וק"ל עכ"ל שם, ואף שיש לי לפקפק בזה הרבה מ"מ אחרי שיסוד הסברא דע"י דרבנן מועלין נמי ע"פ הגמ' דגיטין ראיתי שכתב כן השמ"ק בב"ב (דף ע"ט) בשם הראשונים והבאתי דבריהם לעיל (דף י"ג ע"א) וכ"כ גם הריטב"א בב"מ (דף צ"ט ע"א) והבאתיו לעיל אמשנה דהמפקיד מעות אצל שולחני וא"כ הדברים יש שפיר מקום להם, וא"ת הא ר"ע לא קחשיב דברים חשובים. אלא ז' דברים אגוזי פרך וכו' אין זה קושיא דכבר כתבו התוס' ביבמות (דף פ"א ע"ב) דבין לרבנן ובין לר"ע איכא עוד טובא ושם לא חשיב אלא השייכים בערלה ע"ש וזה פשוט:
ולגירסת הצ"ק דהתוס' מתרצי דמעילה מדרבנן קאמר עכ"ל, פשטות הדברים דקרבן מעילה אינו מביא באמת רק קרן לבד ככל מעילה דרבנן, אלא דקשה לפ"ז דלמה ליה לר"ע לומר כיון שהוציא הראשונה מעל משום ספק מעילות הרי אינו חייב קרבן על מעילה מדרבנן אך י"ל דהרי הא דאין מביא קרבן אמעילה דרבנן כתבו רש"י ותוס' לעיל (דף ב' ע"ב) הטעם דהוה חולין בעזרה, וא"כ י"ל דזה אינו רק למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אבל למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא יכול להביא אשם מעילות גם על מעילה דרבנן כבנזיר (דף כ"ט) ע"ש כידוע, ובחולין (דף י"ז) דר"ע סבר בשר תאוה לא אחסר כלל ור"י סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל ופירש"י ד"ה בשר נחירה וכו' וזביחה דכתיב בהאי קרא וכו' לאסור שחיטת חולין בעזרה וכו' עכ"ל, א"כ לר"ע דכי ירחק וזבחת אתי לאסור בשר נחירה לדידיה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ שפיר מחייבו אשם תלוי אף על מעילה דרבנן ויש עוד להאריך בזה אך עת לקצר:
בתוס' ד"ה ומודה ר"ע וכו' ובגמ' פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא עכ"ל מלשונם וכן מרש"י ורגמ"ה מבואר דאדר"ע פריך, ובאמת דלרבנן נמי יש נפ"מ בין רישא לסיפא, דברישא הרי לכתחילה אסור להוציא עכ"פ אפי' פרוטה ראשונה ובסיפא מותר לכתחילה להוציא עד פרוטה האחרונה שהיא הקדש, וא"כ גם לרבנן יש להקשות מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא דעל ר"ע הקושיא אלימתא יותר משו"ה כתבו דלר"ע פריך ולתירוץ הגמ' הרי לכו"ע ניחא בכל הג' רומיות ופשוט:
בתוס' ד"ה היו שנים הגדול שבהן הקדש פי' ובסיפא דמתניתין נמי נימא דמטבע המובחר יהיה של הקדש אבל ארישא לא פריך דשמא לישנא דרישא משמע הכי עכ"ל, פי' דרישא אסיפא ומהא דשורים ארישא לא קשיא די"ל דלשון פרוטה בכיס זה לא משמע המובחר אלא פרוטה סתמא וממילא לא דמי לא רישא לסיפא ולא רישא לשורים, אבל בסיפא דלשון פרוטה מן כיס זה הוא ממש כלשון שור משורי ויקדש המובחרה שבפרוטות, ורש"י ורגמ"ה ביארו דהקושיא היא מדיוקא דהא שניהם שווין הראשון שבא לידו הקדש ובמשנתנו תנן דהאחרון הקדש, והתוס' לא ני"ל פי' זה דמנ"ל למידק הכי נידוק דהא שניהם שווין האחרון הקדש וק"ל והנה הנימוקי יוסף פרק השוכר את הפועלים כתב דדוקא באמר בית בביתי, אבל במכר סתם בית או שור נותן לו בינוני, אבל בר"ן בנדרים כתב בשם הרמב"ן להיפך עיי"ש בריטב"א ונימוקי יוסף ואין להאריך כאן יותר בענין זה:
ובפסקי הרמב"ם בענין זה רבים חקקי לב דתירוץ הש"ס דמיירי באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש השמיט לגמרי, ודבריו בפ"ו מה' מעילה ה"ז סותרין לדבריו בפט"ז מה' מעשה"ק ה"ח כמו שהקשה הכ"מ ונשאר בצ"ע והבה"ז והפר"ח בספרו מים חיים כתבו יישובים כל אחד ע"פ דרכו. והרב חק נתן מחלק בין אומר שור בשורי בבי"ת לבין אמר שור משורי במ"ם, ובאמת בתוספתא דמכילתין פ"ג איתא דבפרוטה מן כיס זה הקדש נמי פליגי ר"ע ורבנן וגם איתא שם להדיא דטעמא דר"ע הוא משום דמחייב אספק מעילות אשם תלוי ועיין במלבושי יו"ט ח"ב חח"מ סי' י ובחידושנו להרמב"ם יתבאר איה"ש: